מדברים אך ורק גרמנית - כך פרצתי בבכי מול המורה של בתי - היהודייה הנצחית - הבלוג של ליזה רוזובסקי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדברים אך ורק גרמנית - כך פרצתי בבכי מול המורה של בתי

כמהגרת, מצאתי את עצמי מול מערכת חינוך שלא מוכנה לזוז סנטימטר לקראתנו: מדברים איתנו גרמנית בלבד, בגלל העיקרון; לא נותנים לבתי לבוא בחברת ילדים המדברים את שפתה, בגלל העיקרון; משאירים אותה עוד שנה בבית הספר, בשם העיקרון. הבת שלי, כך נדמה, דווקא בסדר, אני פחות

תגובות
תלמידים מרימים ידיים  בשיעור
rkl_foto / Shutterstock.com

קשה לי לכתוב את הפוסט הזה, כי אני לא יודעת באיזה טון לבחור. לא מתחשק לי להתבכיין, גם לא להוקיע. קשה לי אפילו לשפוט עד כמה הסיפור חמור וראוי לשיימינג – היו כבר שאמרו לי שמה שאני מתארת לא נשמע נורא בכלל. ובכל מקרה, השיימינג חסר משמעות – הרי כפי שמהגרים נוהגים לעשות, דברי התוכחה ייכתבו בשפה שיושבי הארץ המארחת לא יבינו. ובכל זאת אני מרגישה צורך לכתוב.

לא אדבר על מערכת החינוך בגרמניה, אפילו לא במזרח גרמניה. גם לא בסקסוניה או בבירתה. זהו מעשה שקורה בבית ספר אחד, בשכונה בורגנית בעיר דרזדן, שבו לומדת בתי.

יש כאן כיתת מהגרים (בארץ היו מכנים זאת "כיתת אולפן"), שבה לומדים ילדים בני גילים שונים. כשהגרמנית שלהם מגיעה לרמה מסוימת, הם מתחילים לפקוד גם שיעורים בכיתות רגילות – במקביל ללימודי השפה. המחנכת של הכיתה היא מורה לגרמנית ולאנגלית. אבל באופן עקבי ותקיף היא מסרבת לדבר אנגלית איתנו, ההורים. היא נראית אשה נחמדה ולפרקים עובר בי זיק של תקווה שהיא תבין עד כמה זה מגוחך: היא מדברת איתי בגרמנית אטית, בקול רם. אני מאזינה לה בקשב רב ועונה לה באנגלית.

ילדה גרמניה שכף ידה מצויירת בצבעי דגל גרמניה
\ Aleksphotografer / Shutterstock

כשאני ממש מתקשה להבין את דבריה – וזה קורה לא מעט – אני עוצרת אותה ואומרת לה שאני לא מבינה. היא חוזרת על דבריה בגרמנית, לפעמים משנה ניסוח, לפעמים מוסיפה קצת פנטומימה. אם שתינו ממש נתקעות, היא אומרת מלה באנגלית. אבל לא יותר ממלה חלילה. פעם אחת, כשהיא ניסתה להפיג את המתח שנוצר בתקשורת המקרטעת הזאת, תקשורת על גבול הקצר בתקשורת, היא התבדחה. לא הבנתי את הבדיחה וגם לא רציתי להבין אותה, והתעקשתי שאני לא מבינה. אז היא אמרה לי באנגלית: It was a joke. אני חושבת שזה היה המשפט השלם היחיד באנגלית שהצלחתי להוציא ממנה. כשבאחת השיחות ניסיתי להבין מדוע היא מתעקשת לדבר גרמנית בלבד, היא אמרה לי – עד כמה שהצלחתי להבין – שזו מדיניות בית הספר, שגם ההורים צריכים ללמוד גרמנית, לא רק הילדים. "אני מסכימה עם הגישה הזאת", אמרתי (למרות שאני לא לגמרי מסכימה איתה), "אבל את לא המורה שלי. את המורה של רחל". היא הסכימה. והמשיכה לדבר רק גרמנית.

בסוף מאי נסע כל בית הספר לטיול. מין טיול שנתי של יום אחד – כל שכבה והיעד שלה. הכיתה שאליה שייכת רחל נסעה לפארק דינוזאורים, כיתות גבוהות יותר נסעו לגן החיות המפואר בלייפציג. אבל ילדה אחת – הבת שלי – לא נסעה לטיול. כי לא לקחו אותה.

ההכנות לטיול התחילו עוד בפגישת ההיכרות. המורה נתנה לנו דף מידע על הטיול, חתמתי על איזה אישור. בערך ביום השני ללימודים של רחל גם גבו ממני עשרה אירו. אבל כמה ימים אחר כך ניגשה אלי המחנכת (אני חושבת שאז ראיתי לראשונה שהיא אנושית) ואמרה לי בטון מתנצל שרחל לא תוכל לנסוע: המורה שלכיתתה היא שייכת לא מוכנה לקחת אחריות על ילדה שלא יודעת גרמנית.

במשך כ-20 דקות התרוצצתי מיוזעת בין המחנכת למורה של אותה כיתה ב' (בשנות ה-60 לחייה), למנהלת ולמזכירה (הסיוט האישי שלי וכנראה לא רק שלי בבית הספר, שמתחילה לצעוק שהיא לא מבינה אותי עוד לפני שאני מוציאה מלה מהפה). מוחי סירב לקבל את הגזרה. קבעתי פגישה עם המחנכת והמנהלת לשבוע שלאחר מכן. לפגישה, שנקבעה לשמונה בבוקר, באנו בהרכב מלא: בן זוגי, אני ושני הילדים.

בית הספר של רחל

"זה הווטרלו שלנו", הכרזנו לילה לפני. כשהתייצבנו בבית הספר, מתנשפים ורטובים מגשם, הלב כבר ניבא לי רעות. אבל לא תיארתי לעצמי שנהיה לגמרי הנפוליאונים בסיטואציה, ולא חזיתי את עומק התבוסה. כל ההצעות שלנו – החל מההצעה להצטרף בעצמנו לטיול וכלה ברעיון לשלוח את רחל עם כיתה אחרת, של מורה נועזת שלא תחשוש מילדה שאינה דוברת גרמנית – נתקלו בלאו מוצק, לקוני ומוחלט. בגרמנית כמובן. אנחנו דיברנו אנגלית.

ניסיתי להרים את הקול, עשיתי פרצוף נדהם, באיזשהו שלב בקושי כבשתי דמעות. שום דבר לא עזר. אחרי הכישלון במשא ומתן על הטיול, ניסינו להעלות עוד כמה נושאים: האם היא באמת אמורה לשחק בהפסקה בחצר אחרת מזו שבה משחקת ילדה דוברת רוסית מכיתת המהגרים? אכן, אין מספיק מקום בחצר הקדמית, וצריך לחלק את הילדים. שיטת החלוקה היא לפי כיתות - כדי שהרוסים לא יתערבבו עם רוסים, הערבים לא יתערבבו עם ערבים. האם אפשר לעשות עבור רחל יוצא מן הכלל – היא הרי ממש חדשה ולא יודעת גרמנית, אז רוסית זו האפשרות היחידה שלה להתערב? לא, מה פתאום. אם עושים יוצא מן הכלל אחד, יבואו עוד. ואז – המשפט הזה ממש נאמר – הם יתערבבו.

באותה פגישה ובהזדמנויות אחרות עלו עוד כמה נושאים: למשל, האם אנחנו, ההורים, יכולים להשפיע איכשהו על החלטת בית הספר להשאיר את רחל כיתה בשנה הבאה – שוב, מכיוון שהיא לא יודעת גרמנית. או האם יש בבית הספר יועץ או פסיכולוג. התשובות לכל השאלות האלה היו שליליות. הפגישה אגב התפוצצה. כשאמרתי בפעם השלישית – או העשירית – שהגישה של בית הספר לא מקובלת עלינו, המנהלת הציעה לנו לעבור בית ספר. ניסינו לברר מה האופציות שלנו – והסתבר שהאפשרות היחידה בחינוך הציבורי הוא בית הספר בשכונה הקשה ביותר בעיר.

כשיצאנו מפגישת ווטרלו – או שמא סטלינגרד – והודעתי לרחל שלטיול הזה היא לא תיסע, פרצתי בבכי. ככה, במסדרון בית הספר, בפני שני הילדים שלי.

באמצע החיים, עם כל הפריווילגיות שלנו והרילוקיישן, אני שוב רק מהגרת חסרת אונים, מול הג'ונגל הבית-ספרי. הפרדוקס הוא שלהבדיל ממני – ששנאה את בתי הספר הישראלים שלה בכל מאודה בשנים הראשונות שלאחר העלייה לישראל – הבת שלי דווקא נראית כאילו היא אינה סובלת בינתיים. לפחות לא יותר מדי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#