גם בגרמניה צריך פרוטקציה כדי לפתור בעיות בבית הספר - היהודייה הנצחית - הבלוג של ליזה רוזובסקי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם בגרמניה צריך פרוטקציה כדי לפתור בעיות בבית הספר

המאבק שניהלנו על שיעורי מתמטיקה ושחייה לבתנו הסתיים לעת עתה בניצחון מוסרי. בשונה מישראל, כאן אין וואטסאפ כיתתי, הכל נעשה בפתקים והביטוי "לפנות למפקחת" איננו מוכר. אבל האם הדרך לשם היתה נסללת אם לא הייתי מהגרת עם פריווילגיות?

תגובות
ילדה כותבת על הלוח בשיעור גרמנית, בית ספר יסודי, גורליץ
פלוריאן גרטנר / גטי אימג'ס

הבירוקרטיה הגרמנית עובדת. היא עובדת לאט, לאו דווקא באופן יעיל, אבל בסוף - הגלגלים עושים את שלהם. זו המסקנה הראשונה שהגעתי אליה בעקבות המאבק שניהלנו עם בית הספר החדש של בתנו רחל. טוב, "מאבק" זאת מלה חזקה. בסוף הכל עניין של מזל. ושל פרסום ב"הארץ". המסקנה השנייה, אם כי היא עדיין לא נחרצת לגמרי, היא שמערכת החינוך בגרמניה - או לפחות בסקסוניה - נמצאת במשבר חמור לא פחות ואולי אף יותר מזו בישראל.

אזכיר בקצרה שלפני קצת יותר מחודשיים וחצי פרסמתי כאן רשימה זועמת, או ליתר דיוק זעקת חוסר אונים, על היחסים העכורים שלנו עם בית הספר בדרזדן. כתבתי שסגל בית הספר מסרב לדבר איתנו אנגלית (למרות שהן המורה של בתי והן המנהלת, כפי שהתברר מאוחר יותר, שולטות בשפה), שעקב כך ומסיבות אחרות הקשר שלנו עם בית הספר לקוי עד לא קיים ושבית הספר מקבל החלטות חד-צדדיות מקוממות בנוגע לבת שלנו: למשל, משאיר אותה כיתה למרות התנגדותנו הנחרצת ואף גרוע מזה - לא מאפשר לה לנסוע לטיול השנתי מכיוון שאינה יודעת גרמנית.

אם מצב דומה היה נוצר בישראל (למרות שעליי להודות, קשה לי לדמיין זאת), הייתי יודעת בדיוק לאן לפנות. המלים "המפקחת של משרד החינוך" הוזכרו יותר מפעם אחת בקבוצת הוואטסאפ של הורי הכיתה. הדרך למסדרונות השלטון היתה פתוחה בפנינו, במקרה הצורך, גם אם היא לאו דווקא היתה מבטיחה מזור. כאן אין וואטסאפ כיתתי, אין דף קשר, איננו יודעים את השפה (עדיין) וכשפנינו לעירייה בתיווך "מרכז קבלת הפנים" של האוניברסיטה שבה עובד בעלי, קיבלנו תשובה לקונית ולפיה בית הספר הציבורי החלופי היחיד שהם יכולים להציע לנו הוא אחד שמאוד לא מומלץ ללכת אליו. בקיצור, לכתוב באתר "הארץ" היתה הפריווילגיה היחידה שנותרה לי. השתמשתי בה, וזה נתן תוצאות.

ישראלית אכפתית שגרה בעיר זמן רב יותר מאיתנו קראה את הרשימה, יצרה איתי קשר והציעה עזרה: היא קישרה אותי לחברתה שעובדת במשרד החינוך והתרבות של סקסוניה בתפקיד בכיר יחסית. כתבתי מכתב תלונה ארוך ושלחתי לאותה אליה. הפקידה הבכירה השיבה שתעביר את התלונה לידי האחראית לאינטגרציה ולהגירה במערכת החינוך בדרזדן. כעבור כמה ימים היא השיבה שהיועץ לענייני הגירה במינהל החינוך של דרזדן ייכנס פגישה משותפת איתנו ועם נציגות בית הספר. דברים זזו, התרגשתי. אבל אז השתררה שתיקה.

ילדי מהגרים לומדים גרמנית בשיעור בבית ספר יסודי בברלין
מיכאל גוטשאלק / גטי אימג'ס

במשך השבועיים שנותרו עד לסוף שנת הלימודים הקודמת ולאורך החודש וחצי שאורכת כאן חופשת הקיץ - איש לא יצר איתנו קשר. המשכתי מדי פעם לנדנד לפקידה הבכירה, אבל היא כתבה תחילה שהאחראית לאינטגרציה בחופש ואחר כך יצאה לחופשה בעצמה. שנת הלימודים החדשה החלה מבלי שמישהו מבית הספר או מהרשויות עמד איתנו בקשר. הבת שלי פשוט הלכה לבית הספר ושם הפנו אותה שוב לכיתה ב', והמורה החדשה שלה, שנתנה לה את לוח השיעורים, אמרה לה שכל הכיתה תפקוד מדי שבוע שיעורי שחייה אבל היא לא תוכל להשתתף בהם. כן-כן, שוב מכיוון שאינה יודעת גרמנית.

שוב התקוממנו וזעמנו, שוב לא ידענו לאן לפנות. הלכתי למזכירות בית הספר ולראשונה הצלחתי להוציא מפי כמה מלים רצופות בגרמנית. המנהלת לא היתה, אבל המזכירה הבטיחה למסור לה שביקשתי להיפגש איתה. כבר ידעתי שהפגישות האלה לא מובילות לשום דבר טוב, עשיתי את זה כדי לצאת ידי חובה. ואז, למחרת, רחל חזרה מבית הספר עם פתק לקוני על נייר לוגו של בית הספר, שבו המנהלת הזמינה אותנו לפגישה משותפת איתה, עם המורה ועם היועץ מהעירייה. הדופק שלי עלה לשחקים. זה זה היה הקרב האחרון בהחלט שלנו. התכוננו. כתבתי לי נאום ומרוב שעברתי עליו שוב ושוב, שיננתי אותו בעל-פה. הזמנו לפגישה חברה אוסטרית כדי שתתמוך בנו נפשית ותתרגם. בשעה 07:50 התייצבנו בשערי בית הספר.

הפגישה לא היתה קלה. המורות התגוננו, אנחנו תקפנו. אבל נראה היה שנציגת העירייה היתה בצד שלנו, תוך שמירה על הנאמנות הנדרשת למערכת. כשהעלינו את נושא הבריכה, היא הפנתה אל המורות מבט שכמו אמר: "שוב עשיתן את זה?" (אם כי עד מהרה התברר שאלה לא המורות, אלא כללי קורס השחייה). התרגום שלשמו הזמנו את חברתנו כמעט ולא נדרש, כי התגלה באורח פלא שלא רק המחנכת, אלא גם המנהלת מדברות שתיהן אנגלית שוטפת. בתור חבל הצלה אחרון הן נתפסו לנימוק שאינן יכולות לדבר איתנו בשפה הנוחה לנו בזמן שעם הורים מהגרים אחרים הן אינן מדברות בשפות אמם. "איננו יכולות לדבר ערבית עם הערבים, רוסית עם הרוסים", אמרה המחנכת. "גם הם רוסים", הגיבה חברתנו, "הם לא מבקשים מכן לדבר איתם בשפת אמם, אלא בשפה המשותפת לכם".

בסופו של דבר סוכמו צעדים בוני אמון סמליים אך חשובים ובהם פגישת סטטוס בעוד כחודש שאמורה להתנהל באנגלית ושיעורי מתמטיקה שרחל תפקוד לפחות שלוש פעמים בשבוע (עד כה היא כמעט ולא למדה מתמטיקה במשך כארבעה חודשים). באשר לשיעורי השחייה, נציגת העירייה אמרה שלא לפרוטוקול שהם לא מומלצים בעליל ובעיקר גורמים סטרס לילדים, אך הבטיחה לבדוק את העניין.

שיעור שחייה
גטי אימג'ס ישראל

היא גם הציגה עוד נתון אחד מעניין: יש בדרזדן 95 בתי ספר שמבקשים סיוע של פסיכולוג חינוכי (בסך הכל פועלים בעיר יותר מ-140 בתי ספר ציבוריים), אך פסיכולוגים יש רק 22, והם כמובן מוקצים למוסדות הבעייתיים ביותר, אלה שסובלים מאלימות ופשע, ואינם מגיעים כלל לבתי הספר המוצלחים יותר, כמו זה שלנו. התפקיד של יועץ בית ספרי, שעליו שאלתי עוד לפני כמה חודשים, כנראה אינו קיים כלל במערכת.

ובכל זאת אפשר לומר שנחלנו ניצחון מוסרי. כבר בתחילת הפגישה הצהרנו שאיננו מתכוונים לדרוש את החזרתה של רחל לכיתה ג'. הבנו שהרכבת הזאת נסעה ואין טעם לטרטר את הילדה בין כיתות אחרי שגם כך היא נאלצה להסתגל לשלוש כיתות שונות חדשות בתוך ארבעה חודשים, וכל זה בשפה לא מוכרת. אבל עבורי חשוב יותר היה שנציגת העירייה אמרה לנו לקראת סוף הפגישה משהו כמו: "אני מצטערת שההתחלה שלכם בגרמניה היתה קשה, אני מקווה שבעתיד תיזכרו בזה כמו בתקופה חולפת שאחריה הכל הסתדר". למחרת קיבלנו פתק ראשון מהמורה באנגלית (כאן מתקשרים באמצעות פתקים בלבד, לעולם לא אדע את מספר הנייד של המורה, כמו גם את שמה הפרטי), ואחריו בא עוד אחד. כעבור כמה ימים קיבלנו מערכת שעות חדשה שכוללת שיעורי שחייה - כמו לילדים הגרמנים. טרם פיענחתי כיצד הבעיה הזאת נפתרה.

ברור שהדרך להכרת מערכת החינוך הגרמנית עוד ארוכה, וסביר מאוד שאחרי הניצחון הראשון הזה עוד יבואו משברים ומאבקים קשים לא פחות (לא רק מול המערכת, אלא גם בינינו לבין עצמנו). אבל אני תוהה מה היה קורה לו לא היה לי בלוג ב"הארץ" ולא היתה נקרית בפני האפשרות לפנות לחלונות גבוהים יחסית. אם הייתי מהגרת ללא פריווילגיות וללא ביטחון מלא שעל המערכת להתגמש לקראתי. מה קורה למאות ילדי המהגרים שפוקדים את בתי הספר של דרזדן ולרבבות ומאות האלפים שמפוזרים בבתי הספר ברחבי גרמניה ואירופה? ומה קורה לילדי המהגרים והעולים שיושבים כעת בכיתות בישראל? למי הם פונים כשנתקלים באדישות ובאטימות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#