להיפרד מעץ הדובדבן ולעבור דירה בתוך גרמניה - היהודייה הנצחית - הבלוג של ליזה רוזובסקי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיפרד מעץ הדובדבן ולעבור דירה בתוך גרמניה

מסתבר שבדרזדן הכלל הוא שמשכירים דירות ללא שיש או כיור ותפקידם של הדיירים החדשים להתקין. התמקחות איננה מקובלת אך מצד שני על אלטע-זאכען יש מי שישלם. רילוקיישן בתוך רילוקיישן

תגובות
קיץ וחורף בדרזדן
ליזה רוזובסקי

עברו חודשיים וחצי מאז שעדכנתי את הבלוג. בזמן הזה הסתיו המרהיב של דרזדן התחלף בחורף שמרגיש כמו נובמבר נצחי (מי פה התרעם על היעדר העונות בישראל!). עברנו את חנוכה, שמנגינות שיריו מזכירים כל כך את ניגוני האדוונט הגרמנים ונרותיו דומים להפליא לאורות שהנוכרים מציבים בחלונותיהם לקראת חג המולד (ובכל זאת הוא שלנו). נגמרו שווקי חג המולד החגיגיים (שאם ראית אחד מהם, ראית את כולם ובעצם הם נמאסים די מהר). גם חג המולד עצמו חלף כלא היה ואת השנה האזרחית החדשה חגגנו בצניעות, בחיק המשפחה המצומצמת, שהרי אין לנו כאן משפחה אחרת. במלחמות הנובי גוד המסורתיות בישראל צפיתי מהצד, והתפלאתי כמה שהחג הסובייטי האהוב הזה, שטוב ונפלא למות בעדו בישראל, למרות היעדר השלג והקושי להשיג עץ אשוח, הופך כאן לצל חיוור וסתמי של המקור הנוצרי.

הספקתי גם לעבור דיכאון קצר (בהנחה שהוא מאחוריי), שנוח מאוד לתלות אותו ברוח החודרת לעצמות ובהיעדר השמש, אבל ייתכן שהוא קשור יותר לתחושת הזרות והבדידות בשילוב עם מצב תעסוקתי עגום - מסימני ההגירה וכן של להיות "האשה של" ברילוקיישן.

אבל הכי חשוב, הספקנו לעבור את טבילת האש שלנו בחו"ל - עברנו בפעם הראשונה מדירה מרוהטת קומפלט לדירה ריקה, שבמזל היה בה מטבח. הכלל בגרמניה, או לפחות בדרזדן, שמשכירים דירות ללא שיש, מגירות או כיור ועם כניסת הדיירים לדירה, הם עמלים בזיעת אפם כדי לבנות – לעתים קרובות במו ידיהם – מטבח חדש.

הרבה דברים מעניינים על הרגלי החיים והצריכה בגרמניה למדנו במעבר הזה. באתרי יד שנייה מעמידים למכירה הכל, לרבות קופסאות קרטון (ריקות) ונעליים שננעלו פעמים רבות. מכירת בגדי ילדים משומשים היא דבר טבעי ומובן מאליו. כשרציתי להיפטר מכמה שקיות של בגדי ילדים וביקשתי משכנה שרק תיקח אותן ממני, היא רצתה לשלם לי בשיא הרצינות. מצד שני, בשכונות מסוימות, כך מספרים, אפשר למצוא עגלות ילדים טובות ומיקרוגלים עובדים שהועמדו ברחוב למסירה.

חדר מטבח באחת הדירות שראינו
ליזה רוזובסקי

לא תמצאו כאן "יד רביעית במצב מכני מצוין". אם מישהו מוכר זבל - הוא דואג להבהיר שמדובר בזבל, הן בטקסט והן בתמונות שכוללות בדרך כלל תקריבים של כל הפגמים ולעתים גם מדידות מדויקות של כל שריטה, עם סרגל מצולם ליד להמחשה. אגב, כשאתם באים לקנות את האלטע-זאכען, תמצאו אותו מצוחצח, גם אם מדובר בחלק האחורי של מייבש הכביסה שעמד 20 שנה צמוד לקיר שמאחורי השיש.

רבים כאן לא רגילים להתמקח. ניסיונות מיקוח עשויים להביא לשתי תוצאות הפוכות: עצבים קשים על סף ניתוק מגע או, לחלופין, כניעה מיידית לדרישותיך. בעלי בתים לרוב אינם באים איתך במגע ישיר. ברוב המקרים שבהם נתקלנו בעת החיפושים, בית דירות שלם נמצא בבעלות של אדם אחד – או, במקרה שמדובר בבנייני בלוקים עצובים מתקופת הסוציאליזם, בבעלות חברת ענק. לאורך כל הדרך אנחנו בקשר אך ורק עם המתווכים – ליתר דיוק המתווכות, שעליהן מוטל הטיפול בכל ענייני הבניין. במגע עם הנשים הללו מתגלים שוב הפערים בין תפישת הפרטיות הישראלית לזו הגרמנית: כמעט ואין סיטואציה שבה הן יענו לך למייל אחרי שעות העבודה (הקצרות למדי), לא כל שכן בסוף השבוע. מצד שני, הן יכולות לצוץ על מפתן דלתך בשעה שמונה וחצי בבוקר, ללא שום התראה מוקדמת, להיכנס ולהתחיל להדביק במרץ מגנים ברחבי הדירה בכדי שידיות של חלונות לא ייתקעו בקירות.

אבל, כצפוי, יותר מכל דבר אחר למדתי מהמעבר הזה על עצמי. מהרגע שידענו שעלינו לעזוב את הדירה המרוהטת שבה גרנו מיומנו הראשון בדרזדן ודי זלזלנו בה, התחלתי להעריך אותה. המראות הרבות מדי, השילוב האקלקטי בין רהיטי איקאה לפריטי וינטג' ואפילו המצעים המוזרים וכריות הענק פתאום נראו לי חינניים ולא העיקו עלי יותר. למעשה, כל פרט בדירה הזאת הואר פתאום באור חדש וקסום – החל מחדר המדרגות וכלה בשכנים. הבנתי שבאופן מוזר, למרות הדחייה שחשתי לדרזדן מהרגע שבו הגעתי לעיר עם 39 מעלות חום ודלקת גרון, נקשרתי לפינה הקטנה שלי בה תוך תשעה חודשים בלבד. אני שונאת את העובדה שהעיר היא נטולת מכולות, אבל לפתע שני הסופרים במרחק הליכה מהבית נראו לי כנכס צאן ברזל. המחשבה על הפרידה הקרבה מעץ הדובדבן שבחצר הכמירה את לבי.

עץ הדובדבן בסתיו
ליזה רוזובסקי

בקיצור, עברתי שוב, בזעיר אנפין, את מה שהרגשתי לפני עזיבתנו את ישראל: מדוע דווקא עכשיו, כשהתרגלתי ולמדתי לחבב את מה שסביבי, עליי לעזוב? השילוב הזה, בין הדחייה הראשונית, חוסר הסיפוק המתמשך והכמיהה לעת עזיבה, ילווה אותי כנראה עוד זמן רב, הבנתי. יעברו שנים עד שאוכל לקרוא למקום כלשהו בית בלב שלם – לפני שעליי לעזוב אותו. בעצם, אולי זה לא יקרה לעולם.

בינתיים, עליי להודות, על אף המחשבות הנוגות - התגרמנו. כמו אצל רבים משכנינו, גם בבניין החדש וגם בבניין הישן, הנעליים שלנו מוצבות כעת בחדר המדרגות, מחוץ לדירה – ואנחנו מחליפים רק שם, פן ייכנס לכלוך. בפועל זה לא תורם לניקיון, אבל לפחות אנחנו מנסים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#