מאשין מיוזיק / הבלוג של רון בן טובים

אמריקנה מטאל: ראיון עם להקת המטאל הכי טובה ביקום Inter Arma

כשהם מערבבים הכל מקאנטרי ועד לבלאק מטאל החשוך ביותר, אינטרה ארמה היא דוגמה ללהקה בשיא כוחה, ורחוק מאוד משיאה. שיחה על החיים, על ילדות בבידוד, ופאר היצירה שהוא חולצות מטאל

אם אשתמש במילים הכי פשוטות שאני יכול, Inter Arma היא מלהקות המטאל הטובות ביותר שבועטות בעולם זה, יחד עם Inquisition לבלאק מטאל, Artificial Brain לדת׳ מטאל, ו-Vektor לת׳ראש (הייתי מציין את Loss, אבל האלבום האחרון שלהם עצבן אותי). ויש סיכוי לא רע שמתוך קבוצת ה״טובות ביותר״ הזו (הכל לדעתי, כמובן) אינטרה ארמה היא הטובה מכולן.

זה קצת מצחיק הרעיון הזה של ״הלהקה הכי טובה״ או ״הכי גדולה״ בעולם. באמצע שנות התשעים זו כנראה הייתה אחת הלהקות האלו: אר. אי. אם, פרל ג׳אם, U2, מטאליקה (מגדת׳ לנצח נצחים), או כל להקה אחרת שהתאימה להגדרה הזו מאוחר יותר (כמו רדיוהד, נגיד). והדבר הם הלהקות האלו שהן לא רק נחשבו ״טובות״ אלא גם ״גדולות״. קהלים גדולים, צליל גדול, שאיפות גדולות, מה שזה לא היה זה היה צריך להיות ״גדול״.

חברי להקת Inter Arma
טוני לינץ'
להמשך הפוסט

מסע מטאלי בזמן: ראיון עם להקת Locust Leaves

אחרי שנים רבות של עבודה שקטה הצמד היווני הוציא את אחד מאלבומי המטאל המרתקים והיפים ביותר השנה. שיחה על שיבוש זמן במוזיקה כבדה, ועל היופי של ליצור מוזיקה שאף אחד לא שומע

בכמה השנים האחרונות, בין אם פה או בבלוג הישן, הייתי לי נטייה לסכם את השנה המוזיקלית שעברה עלינו כמנהג הגויים. אי שם ב-2010 כשהתחלתי לכתוב על מטאל החלטתי ביני ובין עצמי שאני מדבר רק על מוזיקה שמעניינת אותי ולא על מה שחדש כל הזמן. עם השנים ההחלטה הזו קצת נשחקה כי, מה לעשות, אנשים אוהבים לקרוא רשימות. אבל השנה, בפעם הראשונה במי יודע כמה זמן, זה לא הולך לקרות. תכלס, אם עקבתם אחרי ההמלצות שאני מפרסם פעם בכמה זמן, או אחרי הראיונות, או הפוסטים בדף הפייסבוק, אתם די יודעים מה אני אוהב ועל מה אני ממליץ. אז במקום רשימה אני אתן את מה שאני יודע לתת: מלא מילים.

הפעם מדובר, באופן לא בלתי קשור לפסקה הקודמת, לאחד מאלבומי השנה שלי, ובאופן די בטוח באלבום הכי מעניין שיצא השנה. Locust Leaves הוא צמד יווני שעובד באנגליה: Helm, שאמון על רוב ההלחנה ומנגן על הכלים, ו-Nick K ששר ומלחין קצת. הם קיימים כבר לא מעט שנים, אבל לאורך שנות קיומם בנו לעצמם סוג של הילת קאלט מסתורית שכזו בסצנה היוונית (הענפה מאוד, יש לומר). גם בזכות ספליט שהוציא עם אמני הבלאק/פולק היווניים  Spectral Lore, וגם בזכות איזו עבודה עיקשת ושקטה ברקע.

איור של הלם
Helm
להמשך הפוסט

מעבר למילים: ראיון עם וויליאם פאולר קולינס וארון טרנר

שיחה עם יוצריהם של אחד משיתופי הפעולה המעניינים של השנה האחרונה, תלסה, על חיים, מוזיקה וחיים, איך ממשיכים להיות כבדים בלי ערימות מגברים, ועוד קצת חיים ועוד קצת מוזיקה

הרבה דברים קרו השנה במרחב המוזיקלי שאני מוצא מעניין יותר מאחרים. אבל אחד הדברים שתמיד יתפסו את תשומת לבי, לא משנה מה העונה, מצב הרוח שלי, או מי ראש הממשלה, הוא פרויקט חדש של ארון טרנר, הלוא הוא האיש מאחורי הרכבים זוטרים כגון ISIS, או Sumac, וששיתף פעולה עם כל אחד בעל כישרון על גבי הכדור, כולל הופעת אורח חביבה עד מאוד באלבום האחרון של צ׳לסי וולף. בנוסף לכל אלו הוא כמובן גם מקים ומנהל הלייבל העצום Hydra Head שדי נפל לשיתוק בשנים האחרונות, וגם בן זוגה של האמנית המוכשרת בפני עצמה פיית׳ קולוצ׳יה, שהיא המוח מאחורי מכונת היופי המכונה Mamiffer וראשת הלייבל המדהים Sige. לקוראיי המעט יותר ותיקים אולי זכור שניהלתי עם השניים ראיון בהתכתבות לפני כמה שנים, ואפשר למצוא אותו פה.

הדף של מאשין מיוזיק בפייסבוק (כי אתם גם ככה שונאים את החיים שלכם)

בכל מקרה, השנה מר טרנר שוב הפציע הפעם דרך פרויקט אמבייט/דרון חדש בשם Thalassa, שהוא פרי של שיתוף פעולה מתמשך בינו לבין האמן הצלילים וויליאם פאולר קולינס. קולינס בעצמו יוצר פורה ומרבה לשתף פעולה, שלו כמה וכמה אלבומי סולו ניסיוניים מרתקים, כמו גם שיתופי פעולה לא צפויים כמו השתתפותו באלבום האחרון של להקת הפוסט-בלאק/שוגייז Pyradmids כמו גם עם אמן הפולק וויליאם טות׳, הידוע כ-Wooden Wand. התוצאה היא האלבום Bonds of Prosperity שיצא במאי השנה, ומשמש כפסקול מושלם אם אתם רוצים לחלום סיוטים חביבים. כמו פסקול לסרט קולנוע הזוי, בקטע מעולה.

Thalassa
Eren Guney
להמשך הפוסט

מטאל חדש שיגרום לכם להרגיש עתיקים אבל אפלים כמו עץ רקוב

שירים חדשים, שירים ישנים, קצת תופים וקצת גיטרה, ובעיקר הרבה תחושת חידלון שמלווה במשבי רוח קלים של קתרזיס, רגע לפני שנמחצים שוב אל מול סלעי המציאות - או בקיצור: כיף!

טוב, אז עבר כמה זמן מאז שעלה פוסט מבית מדרשי השמימה אל הענן האלקטרוני אי שם בחלל, וכל זאת מסיבה די טובה: אין לי חיים, אין לי זמן, אני גופה. עכשיו, תוכלו לשאול ובאופן די לגיטימי: ״אאההה, אין לך זמן, אה?! יא אפס! אז איך פתאום יש לך זמן עכשיו!״ למעשה, חבריי המגדפים, אין לי זמן גם עכשיו. ולמעשה (מס׳ 2) יש שני ראיונות גדולים שאני עובד עליהם כבר המון זמן שגם להם אין לי זמן. אבל לפעמים שווה לתחזק בלוג מוזיקה ולו בשל העובדה שהוא מספק לך בריחה מהחיים. אז, גבירותיי ורבותיי, זה אני בורח מהחיים. והאופן שבוא אני בורח מהם הוא לספר לכם מה אני שומע עכשיו ועל מה אני ממליץ בכל לב ובכל לבלב. הראיונות, אם ירצה השם/השטן יעלו בכמה שבועות הקרובים. הפוסט הפעם, כמו כל פעם למעשה, כולל מיני להקות ישנות יותר שמצאתי את עצמי מחבב יותר בזמן האחרון. למי שפספס, זה פוסט ההמלצות הקודם מלפני ארבעה חודשים בערך. חוצמזה שזה הרגע לומר שיש מתבשל לו פסטיבל מוזיקה קטן ומצחין (בקטע טוב) בהשתתפות כמה אלמנטים מטאליים יותר (להבות, נגיד) ומטאליים פחות, שעושה רעש קצת כמו מידברן רק בלי הברן ובלי המיד ועם להבות. ג׳סט סיינג. אוקיי.

לטס גו!

Aseethe
להמשך הפוסט

הרחבת תודעה מטאלית: ראיון עם אדוני האופל סטורנליה טמפל

סולן ההרכב הסטונר-דום השבדי, שמגיע להופעה מפצלחת תודעה בארץ הקודש, מדבר על נעורים תחת צלה המאיים של Meshuggah, המתח בין כאוס לשליטה, וכיצד משתלבים זה בזה מדיטציות בשלג עם מטאל כבד מנשוא

מכל רחבי המנעד המטאלי שנוטה להרעיד את נימי נפשי ורמקולי, אני די בטוח שיש ייצוג-פחת ללהקות שהיו נופלות תחת הקטגוריה סטונר/דום/סלאדג׳. אם להיות לגמרי כן עם עצמי, ואתכם, זו סוגה שאני מתקשה איתה בגדול. אני חושב שרוב העניין נעוץ במה שאני מפרש כחוסר יצירתיות או מקוריות מסוים, או לפחות הקלות הבלתי נסבלת של לפרוט אקורד, לצאת להפסקת צהריים, ולחזור לאקורד הבא. זה כמובן תוך הבנה מוחלטת שכל תת-תת-ענף של מטאל, ושל מוזיקה בכלל, נוצרים לפעמים כללים שכולם עוקבים אחריהם ומשעממים את החיים, אבל עדיין.

אולם, Saturnalia Temple, שבאה אלינו מהקור השבדי להופעה אחת בגגרין אשר בתל אביב (איוונט פה), היא משב מסריח של רוח מבאישה ורעננה. השלישייה הוקמה ב-2006 ע״י אדם עתיר זכויות ומעניין בשם טומי אריקסון, שטבל את רגליו האפלות בברכת המטאל המקומית יותר מפעם אחת, בין אם כחבר מקורי של הרכב הדת׳ Nocturnal Rites או כחבר לתקופה בתפלץ הדת׳/סימפוניק Therion. באופן שונה לחלוטין מהלהקות ומהסגנונות הללו, ובאופן שונה מהיקום יותר בכלליות, אריקסון יצר את סטורנליה ככלי לביטוי אי אילו ברכות שכשוך ותהומות חושך שמרקדים על הגבול שבין דום, רוק פסיכדלי, פולק, כישוף, מיסטיקה, ומה לא. התוצאה היא להקה יחידה במינה שיוצרת אווירה יחידה במינה, ובעיקר את תחושת הלחץ הלא נעים הזה בבסיס הבטן שכולנו אוהבים ומחפשים לצרוך כל יום ביומו (לפחות אני).

Saturnialia Temple
Saturnalia Temple
להמשך הפוסט