מאשין מיוזיק / הבלוג של רון בן טובים

שלושה אלבומי בלאק מטאל צרפתי שיגרמו לשטן לבכות מול השקיעה

צרחות מקפיאות דם משולבות במלודיות מתקתקות, מלודרמה רגשית וניהליזם שחרחר, אלו המרכיבים העיקריים של שלושה מהריליסים האחרונים באחת מסצנות הרוק הכבד הכי מעניינות בעולם כיום

מלודרמה, בואו נדבר עליה קצת. וליתר דיוק, הבה נדון בפרי מלודרמה בדמות שלושה אלבומי הפוסט-בלאק צרפתיים שיצאו בזמן האחרון. "מה?! פוסט-בלאק צרפתי? האם אדוני מג׳נון?!" ובכן, התשובה היא רבת פנים ומעוותת, אבל - כן. מדובר באלבום האחרון של מחוללי הז׳אנר, Alcest, שיצא לפני שבוע; האלבום החדש של הבנים הממזרים שלו, Blut aus Nord; והאלבום החדש של The Great Old Ones לשחקנים (יחסית) חדשים. אבל, ראשית כל, הקדמה.

אם נעשה לרגע זום-אאוט, סצינת הבלאק הצרפתית היא אחת החשובות ביותר בעולם המטאל היום, ולא מעט בזכות אירוע משנה סוגה בדמות להקת Deathspell Omega, שלקחה את היומרה והמוזיקליות של להקות דת׳, שפכה עליהן חבית של שטן, אגם אקורדים דיסוננסיים, בוז לכל אדם באשר הוא (צרפתים, אחרי הכל) והתמירה את מדמנת ריפי הטרמולו המבאישים לעיסוק בנשגב. לא פחות.

22
להמשך הפוסט

אלבומי המטאל שאתם חייבים לשמוע, כי ככה אמרתי

שלוש המלצות לשלושה אלבומים ממש מעניינים שיוצאים ממש בימים אלה. מהכבד מאוד ועד הכבד ממש נורא. וגם: אוסף חדש עם תוצרת מקומית

עברו הרבה מים עכורים מתחת לגשר החיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי "ביקורת אלבומים". אם להיות מדויקים - משהו כמו ארבע שנים. הסיבה העיקרית שלא עשיתי זאת מאז (וגם לא הרבתי בכך לפני) היא שאני מתעב את הכתיבה של דעתי. כמובן שזה מגוחך משום שגם כאן, אני כותב את דעתי כל שנייה. העניין הוא שאני מאד לא אוהב לכתוב אותה בצורה שישתמע ממנה כאילו אני יודע למה אלבום הוא טוב או רע. אני גם לא רוצה לכתוב על אלבומים שאינני חושב שהם טובים. למרות הרעש השטני שאני שורה בו יום-יום, כמו אמבט של גלגלי עיניים וקרביים, אני איש של אהבה. 

והנה, צירוף מקרים ונסיבות הוביל לכך שכן בא לי פתאום לכתוב על כמה אלבומים שיוצאים, במקרה או שלא, בקרוב מאד. אלבום הבכורה של הרכב הדת׳/דום הניו יורקי Weeping Sores; האלבום החדש של הרכב הגריינדקור ממישיגן Cloud Rat; והאלבום השני של הרכב הבלאק האמריקאי Haunter. יוצאים לדרך!

00
להמשך הפוסט

אלבומי המטאל של העשור: שייט לילי אפל

מלינדה ג'קסון, מקימת הרכב הפרוג-דום Eight Bells, מדברת על הקסם שבילוב בין סגנונות ועל המקום הבעייתי של נשים בסצנת המוזיקה הכבדה

להקה: Eight Bells

אלבום: Landless

עטיפת האלבום "Landless"
להמשך הפוסט

אלבומי המטאל של העשור: אקורד הסיום של להקה גדולה מהחיים

באלבומה האחרון התקרבה ISIS (לא אלה עם החרבות) יותר מאי פעם למלודיה ונגישות. אבל, כפי שמספר בפעם הראשונה הסולן ארון טרנר, Wavering Radiant היה למעשה רגע של ניתוק

שם האמן: ISIS

שם האלבום: Wavering Radiant

עטיפת האלבום "Wavering Radiant"
להמשך הפוסט

אלבומי המטאל של העשור: דכדוך, רוק כבד, וגאולה

באלבום הבכורה שלהם, להקת הדום האמריקאית Loss השיגה את האלכימיה הבלתי אפשרית בין כאב אנושי בלתי נתפס, מבע רגשי חשוף לחלוטין, ויופי מוזיקלי מהמעלה הראשונה

להקה: Loss

אלבום: Despond

Despond
להמשך הפוסט

אלבומי המטאל של העשור: דת׳ מטאל שוודי בארץ החלומות

באלבומו השני השיג Morbus Chron את מה שרוב הלהקות לא מצליחות להשיג גם אחרי דרך ארוכה - לשנות את חוקי המשחק וליצור יצירת מופת של אווירה ופחד

להקה: Morbus Chron (מורבוס כרון)

אלבום: Sweven

עטיפת האלבום "Sweven"
להמשך הפוסט

אלבומי המטאל של העשור: השטן לובש פראדה ומסכה מוזהבת

הרכב הדת׳ הניו יורקי יצר ב-2015 את Imperial Triumphant והצליח לתרגם את האנרגיה האפלה של העיר הגדולה למוזיקה עקומה ומאתגרת. פרק שני בפרויקט סיכום העשור במוזיקה הכבדה

שם האמן: Imperial Triumphant

שם האלבום: Abyssal Gods

עטיפת האלבום Abyssal Gods
להמשך הפוסט

אלבומי המטאל של העשור: דום גרמני ופטיש המכשפות

הפרויקט לסיכום העשור במוזיקה הכבדה נפתח עם The Ruins of Beverast ואלבום הקונספט שלהם מ-2013 על דמותו של האחראי לציד המכשפות הגדול בגרמניה של המאה ה-15

שם האמן: The Ruins of Beverast

שם האלבום: The Blood Vaults: The Blazing Gospel of Heinrich Kramer

עטיפת האלבום The Blood Vaults: The Blazing Gospel of Heinrich Kramer
להמשך הפוסט

אמריקנה מטאל: ראיון עם להקת המטאל הכי טובה ביקום Inter Arma

כשהם מערבבים הכל מקאנטרי ועד לבלאק מטאל החשוך ביותר, אינטרה ארמה היא דוגמה ללהקה בשיא כוחה, ורחוק מאוד משיאה. שיחה על החיים, על ילדות בבידוד, ופאר היצירה שהוא חולצות מטאל

אם אשתמש במילים הכי פשוטות שאני יכול, Inter Arma היא מלהקות המטאל הטובות ביותר שבועטות בעולם זה, יחד עם Inquisition לבלאק מטאל, Artificial Brain לדת׳ מטאל, ו-Vektor לת׳ראש (הייתי מציין את Loss, אבל האלבום האחרון שלהם עצבן אותי). ויש סיכוי לא רע שמתוך קבוצת ה״טובות ביותר״ הזו (הכל לדעתי, כמובן) אינטרה ארמה היא הטובה מכולן.

זה קצת מצחיק הרעיון הזה של ״הלהקה הכי טובה״ או ״הכי גדולה״ בעולם. באמצע שנות התשעים זו כנראה הייתה אחת הלהקות האלו: אר. אי. אם, פרל ג׳אם, U2, מטאליקה (מגדת׳ לנצח נצחים), או כל להקה אחרת שהתאימה להגדרה הזו מאוחר יותר (כמו רדיוהד, נגיד). והדבר הם הלהקות האלו שהן לא רק נחשבו ״טובות״ אלא גם ״גדולות״. קהלים גדולים, צליל גדול, שאיפות גדולות, מה שזה לא היה זה היה צריך להיות ״גדול״.

חברי להקת Inter Arma
טוני לינץ'
להמשך הפוסט

מסע מטאלי בזמן: ראיון עם להקת Locust Leaves

אחרי שנים רבות של עבודה שקטה הצמד היווני הוציא את אחד מאלבומי המטאל המרתקים והיפים ביותר השנה. שיחה על שיבוש זמן במוזיקה כבדה, ועל היופי של ליצור מוזיקה שאף אחד לא שומע

בכמה השנים האחרונות, בין אם פה או בבלוג הישן, הייתי לי נטייה לסכם את השנה המוזיקלית שעברה עלינו כמנהג הגויים. אי שם ב-2010 כשהתחלתי לכתוב על מטאל החלטתי ביני ובין עצמי שאני מדבר רק על מוזיקה שמעניינת אותי ולא על מה שחדש כל הזמן. עם השנים ההחלטה הזו קצת נשחקה כי, מה לעשות, אנשים אוהבים לקרוא רשימות. אבל השנה, בפעם הראשונה במי יודע כמה זמן, זה לא הולך לקרות. תכלס, אם עקבתם אחרי ההמלצות שאני מפרסם פעם בכמה זמן, או אחרי הראיונות, או הפוסטים בדף הפייסבוק, אתם די יודעים מה אני אוהב ועל מה אני ממליץ. אז במקום רשימה אני אתן את מה שאני יודע לתת: מלא מילים.

הפעם מדובר, באופן לא בלתי קשור לפסקה הקודמת, לאחד מאלבומי השנה שלי, ובאופן די בטוח באלבום הכי מעניין שיצא השנה. Locust Leaves הוא צמד יווני שעובד באנגליה: Helm, שאמון על רוב ההלחנה ומנגן על הכלים, ו-Nick K ששר ומלחין קצת. הם קיימים כבר לא מעט שנים, אבל לאורך שנות קיומם בנו לעצמם סוג של הילת קאלט מסתורית שכזו בסצנה היוונית (הענפה מאוד, יש לומר). גם בזכות ספליט שהוציא עם אמני הבלאק/פולק היווניים  Spectral Lore, וגם בזכות איזו עבודה עיקשת ושקטה ברקע.

איור של הלם
Helm
להמשך הפוסט

מעבר למילים: ראיון עם וויליאם פאולר קולינס וארון טרנר

שיחה עם יוצריהם של אחד משיתופי הפעולה המעניינים של השנה האחרונה, תלסה, על חיים, מוזיקה וחיים, איך ממשיכים להיות כבדים בלי ערימות מגברים, ועוד קצת חיים ועוד קצת מוזיקה

הרבה דברים קרו השנה במרחב המוזיקלי שאני מוצא מעניין יותר מאחרים. אבל אחד הדברים שתמיד יתפסו את תשומת לבי, לא משנה מה העונה, מצב הרוח שלי, או מי ראש הממשלה, הוא פרויקט חדש של ארון טרנר, הלוא הוא האיש מאחורי הרכבים זוטרים כגון ISIS, או Sumac, וששיתף פעולה עם כל אחד בעל כישרון על גבי הכדור, כולל הופעת אורח חביבה עד מאוד באלבום האחרון של צ׳לסי וולף. בנוסף לכל אלו הוא כמובן גם מקים ומנהל הלייבל העצום Hydra Head שדי נפל לשיתוק בשנים האחרונות, וגם בן זוגה של האמנית המוכשרת בפני עצמה פיית׳ קולוצ׳יה, שהיא המוח מאחורי מכונת היופי המכונה Mamiffer וראשת הלייבל המדהים Sige. לקוראיי המעט יותר ותיקים אולי זכור שניהלתי עם השניים ראיון בהתכתבות לפני כמה שנים, ואפשר למצוא אותו פה.

הדף של מאשין מיוזיק בפייסבוק (כי אתם גם ככה שונאים את החיים שלכם)

בכל מקרה, השנה מר טרנר שוב הפציע הפעם דרך פרויקט אמבייט/דרון חדש בשם Thalassa, שהוא פרי של שיתוף פעולה מתמשך בינו לבין האמן הצלילים וויליאם פאולר קולינס. קולינס בעצמו יוצר פורה ומרבה לשתף פעולה, שלו כמה וכמה אלבומי סולו ניסיוניים מרתקים, כמו גם שיתופי פעולה לא צפויים כמו השתתפותו באלבום האחרון של להקת הפוסט-בלאק/שוגייז Pyradmids כמו גם עם אמן הפולק וויליאם טות׳, הידוע כ-Wooden Wand. התוצאה היא האלבום Bonds of Prosperity שיצא במאי השנה, ומשמש כפסקול מושלם אם אתם רוצים לחלום סיוטים חביבים. כמו פסקול לסרט קולנוע הזוי, בקטע מעולה.

Thalassa
Eren Guney
להמשך הפוסט

מטאל חדש שיגרום לכם להרגיש עתיקים אבל אפלים כמו עץ רקוב

שירים חדשים, שירים ישנים, קצת תופים וקצת גיטרה, ובעיקר הרבה תחושת חידלון שמלווה במשבי רוח קלים של קתרזיס, רגע לפני שנמחצים שוב אל מול סלעי המציאות - או בקיצור: כיף!

טוב, אז עבר כמה זמן מאז שעלה פוסט מבית מדרשי השמימה אל הענן האלקטרוני אי שם בחלל, וכל זאת מסיבה די טובה: אין לי חיים, אין לי זמן, אני גופה. עכשיו, תוכלו לשאול ובאופן די לגיטימי: ״אאההה, אין לך זמן, אה?! יא אפס! אז איך פתאום יש לך זמן עכשיו!״ למעשה, חבריי המגדפים, אין לי זמן גם עכשיו. ולמעשה (מס׳ 2) יש שני ראיונות גדולים שאני עובד עליהם כבר המון זמן שגם להם אין לי זמן. אבל לפעמים שווה לתחזק בלוג מוזיקה ולו בשל העובדה שהוא מספק לך בריחה מהחיים. אז, גבירותיי ורבותיי, זה אני בורח מהחיים. והאופן שבוא אני בורח מהם הוא לספר לכם מה אני שומע עכשיו ועל מה אני ממליץ בכל לב ובכל לבלב. הראיונות, אם ירצה השם/השטן יעלו בכמה שבועות הקרובים. הפוסט הפעם, כמו כל פעם למעשה, כולל מיני להקות ישנות יותר שמצאתי את עצמי מחבב יותר בזמן האחרון. למי שפספס, זה פוסט ההמלצות הקודם מלפני ארבעה חודשים בערך. חוצמזה שזה הרגע לומר שיש מתבשל לו פסטיבל מוזיקה קטן ומצחין (בקטע טוב) בהשתתפות כמה אלמנטים מטאליים יותר (להבות, נגיד) ומטאליים פחות, שעושה רעש קצת כמו מידברן רק בלי הברן ובלי המיד ועם להבות. ג׳סט סיינג. אוקיי.

לטס גו!

Aseethe
להמשך הפוסט

הרחבת תודעה מטאלית: ראיון עם אדוני האופל סטורנליה טמפל

סולן ההרכב הסטונר-דום השבדי, שמגיע להופעה מפצלחת תודעה בארץ הקודש, מדבר על נעורים תחת צלה המאיים של Meshuggah, המתח בין כאוס לשליטה, וכיצד משתלבים זה בזה מדיטציות בשלג עם מטאל כבד מנשוא

מכל רחבי המנעד המטאלי שנוטה להרעיד את נימי נפשי ורמקולי, אני די בטוח שיש ייצוג-פחת ללהקות שהיו נופלות תחת הקטגוריה סטונר/דום/סלאדג׳. אם להיות לגמרי כן עם עצמי, ואתכם, זו סוגה שאני מתקשה איתה בגדול. אני חושב שרוב העניין נעוץ במה שאני מפרש כחוסר יצירתיות או מקוריות מסוים, או לפחות הקלות הבלתי נסבלת של לפרוט אקורד, לצאת להפסקת צהריים, ולחזור לאקורד הבא. זה כמובן תוך הבנה מוחלטת שכל תת-תת-ענף של מטאל, ושל מוזיקה בכלל, נוצרים לפעמים כללים שכולם עוקבים אחריהם ומשעממים את החיים, אבל עדיין.

אולם, Saturnalia Temple, שבאה אלינו מהקור השבדי להופעה אחת בגגרין אשר בתל אביב (איוונט פה), היא משב מסריח של רוח מבאישה ורעננה. השלישייה הוקמה ב-2006 ע״י אדם עתיר זכויות ומעניין בשם טומי אריקסון, שטבל את רגליו האפלות בברכת המטאל המקומית יותר מפעם אחת, בין אם כחבר מקורי של הרכב הדת׳ Nocturnal Rites או כחבר לתקופה בתפלץ הדת׳/סימפוניק Therion. באופן שונה לחלוטין מהלהקות ומהסגנונות הללו, ובאופן שונה מהיקום יותר בכלליות, אריקסון יצר את סטורנליה ככלי לביטוי אי אילו ברכות שכשוך ותהומות חושך שמרקדים על הגבול שבין דום, רוק פסיכדלי, פולק, כישוף, מיסטיקה, ומה לא. התוצאה היא להקה יחידה במינה שיוצרת אווירה יחידה במינה, ובעיקר את תחושת הלחץ הלא נעים הזה בבסיס הבטן שכולנו אוהבים ומחפשים לצרוך כל יום ביומו (לפחות אני).

Saturnialia Temple
Saturnalia Temple
להמשך הפוסט

ג׳אז, מוות, ומגאדת׳: שיחה עם אליל הגיטרה כריס פולנד

לציון 30 שנה (וקצת) לאלבום המכונן של מגאדת', Peace Sells...but Who's Buying שיחה עם חבר הלהקה לשעבר על מוזיקה, מתופפים, והרבה מאוד ג׳אז

אני מראיין את האמנים שאני מראיין משלל סיבות, אני מניח. לפעמים זה בגלל שיש איזו להקה חדשה שמעניינת אותי, והראיון שלי איתה הוא דרך קצת לחשוף אותה או לנסות להבין את ההדברים שמעניינים את חברי הלהקה, ומה הם חושבים על מוזיקה. לפעמים זה כדי לדבר על אלבומים שאהבתי במיוחד, ולפעמים זה כי נראה לי שיש מישהו מעניין לדבר אתו. ולפעמים אני מראיין אמנים שהיוו איזושהי אבן דרך בחיי, שעיצבו את הדרך שבה אני שומע מוזיקה. הראיון עם כריס פולנד, הגיטריסט הראשון של מגאדת׳ (וחבר להקות Damn the Machine קצרת החיים, ואפילו הבסיסט לתקופה של אגדת הפאנק Circle Jerks), הוא רגע כזה.

מאשין מיוזיק בפייסבוק!

Megadeth Poland
Megadeth
להמשך הפוסט

מטאל שגורם לשמיים להפסיק לבכות ולהתחיל לייבב

פוסט חדש עמוס המלצות מכל גוונים השחור, השחור הכהה, והאפור המאוד כהה. שלל הגוונים שנצטרך להתחמש בהם לקראת המטאל שהוא ליל הסדר.

נפלה עליי מהשמיים פתאום דקה חופשית אז אמרתי ״יאללה רון, פעם אחת תקדים תרופה למכה ותוציא פוסט מוזיקה לפני שהעניינים הופכים להיות קריטיים ותצטרך לשחרר איזה פוסט אינסופי״. אז אמרתי סבבה, פעם אחת אני אהיה חכם. ואז הסתכלתי על כל הדברים שקרו מאז הפוסט האחרון והופסה בופסה (כן כן) פוסט אינסופי בכל מקרה. שיהיה. רק אזכיר, כדי לפנות כמה שיותר מקום למוזיקה, שיש לשים עין חולה על כמה הופעות שהולכות ומתחממות עלינו: Cult of Fire המשוגעים שבאים בקיץ (איוונט); ההופעה הסופר סודית וסופר מסתורית שמכינים לנו האנשים הטובים ב- Cold King Recordings; ההופעה המתקרבת והולכת של The Dillinger Escape Plan; וכמובן ההופעה הכנראה מפחידה מאוד של Venenum דרך עין הרע. יש מצב ששכחתי מלא, אבל למי באמת אכפת מה אני אומר, יש לכם גוגל בבית, נראה לי. הפעם החלוקה תהיה ל״דברים חדשים״; ״אני לא מאין שאני מגיע לזה רק עכשיו״; ו-״בדרך״. עוד שני דברים לפני שאתחיל: 1) זה דייף הפייסבוק של מאשין מיוזיק, לעדכונים, הגיגים, וכו' וגם, למי שפספס, הנה הראיון עם להקת Emptiness שהעלתי לא מכבר; 2) תכנסו לדף הזה ביוטיוב, ותפנו לעצמכם את סוף השבוע הקרוב (הקלטות של הופעות מוקדמות של להקות כמו Botch, ו-Pelican, ו-DEP  ורבות אחרות.

החדשים!

Extremity
Extremity
להמשך הפוסט

מטאל לא מטאלי ורומנטיקה מזוייפת: ראיון עם להקת Emptiness

מה קורה שנשבר הקיר במעדון בין החדר מטאל לחדר אייטיז? אחת מהלהקות המעניינות באזור, ואחד האלבומים הכי טובים שתשמעו כל השנה

כפי שקוראים ותיקים של בלוג יוקרתי זה וודאי שמו לב, אני נוטה לפתח אובססיות עם להקות מסוימות מהרגע הראשון שאני שומע אותן, ולעתים, כשיש הזדמנות וזמן (זמן זה חשוב) אני מנסה גם קצת לשוחח איתן על פרי עמלם. וזה המצב גם במקרה הנוכחי. לפני משהו כמו שנה התחלתי לשמוע, ואז לשמוע, ואז לשמוע עוד קצת אלבום בשם Nothing But the Whole שייצא ב-2014 ונוצר בידיה של להקה בלגית חצי-אנונימית בשם Emptiness. בלאק ניסיוני, אווירתי, ומרגש, ובעיקר שונה מכל מה ששמעתי מהז׳אנר האפוי לגמרי הזה. אמרתי לעצמי ״רון, תזכור את אלה״. אני מדבר עם עצמי לפעמים.

בתחילה השנה הזו יצא האלבום האחרון של הלהקה Not for Music. לא אגזים כל כך כשאומר שאחרי בערך חמש שניות מהשיר הראשון יצרתי קשר עם הלהקה כדי לארגן את הראיון הזה. כל מה שהיה מעורפל, אפל, ואפילו פופי ב-Nothing but the Whole הפך לסוג של מגנוס אופוס של קיטשיות אייטיזית ובלאק מטאל, בצורה המקורית, הנהדרת, והממכרת ביותר. אחד האלבומים המיוחדים ששמעתי בזמן האחרון, וללא ספק מאלבומי השנה הצעירה הזו (כולל שיר השנה בינתיים שמתחבא פה בסוף המאמר). ובאופן לא צפוי בעליל כלל את מעורבתו של אחד ג'ורדי ווייט, הידוע גם בכינויו טוויגי רמירז, הבסיסט של להקת מרלין מנסון. אבל עוד על זה פה למטה. קודם כל משהו כמו הקדמה.

Emptiness
PR
להמשך הפוסט

מפציצים כבדים מן האדמה: מטאל שהורג פרחים

אחרי הפסקה ראויה, מאשין מיוזיק חוזר עם המלצות שיהרסו לכם את אחר הצהריים, את היום, ואולי, אם יהיה לכם מספיק מזל, שבוע שלם

טוב, הצטברו לא מעט דברים על שולחני המטאלי והלא-כל-כך-מטאלי אז החלטתי לנסות ולפנות חלקיק מהם (לא כולל כמה ראיונות שבדרך, שאותם אני מקווה לפרסם בשבועות הקרובים). בעיקר הייתי רוצה לדבר על המוזיקה שכדאי לכם לשמוע ועל אי אלה הופעות שמדדות אלינו בקרוב. ההופעה של Bolzer באה והלכה (היה מעולה), ההופעה של Grave Miasma באה והלכה (לא הייתי, שמעתי שהייתה הופעת זריחה מהממת) וגם היה אירוע דיימבאש השנתי שבו גם הייתי וגם נהניתי מאוד. חשבתי שתרצו לדעת. חלק מפוסט זה יוקדש גם למיני אמנים חסרי מטאליות מסוימת בשל צום מטאל בן חודש שהטלתי על עצמי, כתוצאה מעצבים, שחוזרים והולכים לי פעם בכמה זמן, על ״הסצנה״. כל זאת ועוד בפרקים המרגשים הבאים.

אבל לפני כל אלו, שתי הודעות חשובות: הראשונה היא שאני גם בפייסבוק, ומכיוון שהפוסטים האלה לא תמיד מתפרסמים במהירות שהייתי רוצה, זו כנראה הדרך הכי טובה לקבל המלצות בשוטף. ההודעה השנייה היא סוג של קול קורא: דרך אותו דף פייסבוק אני אשמח אם להקות מקומיות/צעירות/חסרות כל מערך יח״צ באשר הוא ישלחו לי את מה שהיו מכנים פעם ה״דמו״ שלהן, או מה שמכונה היום ״עמוד בנדקמפ״ או ״קובץ״. בין אם זה באמת הדמו או אלבום מושלם שפשוט לא שומעים מספיק, מה שבא. חשוב לי להגיד שכמו בכל דבר שקשור לבלוג הזה אני אמשיך לדבר ולעודד את הדברים שאני אוהב, אז אני כנראה לא אוכל/ארצה לדבר על כל דבר שיגיע אליי, אבל אין שום סיכוי שאדבר על משהו שאני לא יודע על קיומו, אז, זהו. כמו כן, אני ממש מעדיף אם אנשים ישלחו דברים שקשורים פלוס מינוס למנעד המוזיקלי של הבלוג הזה. יש מספיק כותבים וכתבות על אינדי ישראלי, במילים אחרות. אני כנראה אפרסם פוסט מיוחד בנושא מתישהו בעתיד אחרי שיהיה לי זמן קצת לשמוע וזה, אז, יאללה. 

Isis the Band 7
PR
להמשך הפוסט

אור שמש, מים, וגיטרות חשמליות: ראיון עם מפלצת המטאל בולזר

רגע לפני שהם באים לפרק את תל אביב, אוקוי ג׳ונס, חצי מצמד המטאל השווייצרי, מספר קצת על המקום של קורט קוביין ביצירה שלו, ועל האפשרות של מוזיקה להתעלות מעל המציאות. וכמובן, גם על צלבי קרס

נתחיל בעובדות הפשוטות: Bölzer, אחת מלהקות המטאל הכי מרגשות, מחדשות, ומעוררות השראה בעולם היום, הולכת להופיע בארץ הקטנה שלנו ביום חמישי הקרוב (איוונט) בזכות פועלה הקדוש של להקת Dim Aura המקומית, שגם תחמם את האירוע הקרב ובא באמצעות ריפים אפלים ובקבוק דם מזויף (נראה לי, ואני מקווה שהוא מזויף). עכשיו, אני יודע שאמרתי שאלו עובדות פשוטות, אבל למען האמת שכבר עכשיו על ההתחלה שיקרתי: אני אישית לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שלהקה בשיא שלה, ממש בשיא שלה, לא הרבה לפני ולא הרבה אחרי, מגיעה להופיע פה במעוננו הדל. ואפילו אם האמירה הזו לא מחזיקה מים (כמו רוב האמירות שלי, חוץ מהקטע של הדם המזויף, אני באמת ממש מקווה שהוא מזויף), אז אולי גרסה יותר סובייקטיבית שלה תעשה את העבודה: אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שלהקה שחרשתי עליה, שגרמה לי להאמין מחדש ביכולת של האדם ליצור מוזיקה מרגשת, ושהיא בעיני כוח עולה וחיובי בעולם, באה לארץ בדיוק בזמן שכל הרגשות האלה מתעוררים בי. אז, אם זה לא היה ברור: או שאתם שם ביום חמישי או שאתם מאוד לא חכמים (הפנייה נעשתה בלשון זכר משום שסטטיסטית גברים נוטים להיות יותר לא חכמים).

העובדות הבאות שיש לציין הן ש-Bölzer היא להקת מטאל שווייצרית שמורכבת מהגיטריסט/סולן/כותב ראשי KzR (או בשמו האמתי אוקוי ג׳ונס, בנו של מוזיקאי הפולק/בלוז האנגלי-ניגרי פול אובנה ג׳ונס) והמתופף HzR (פביאן וירש), שהוקמה ב-2008. מאז אותה שנה הצמד הוציא דמו מעניין ב-2012, וצמד איפיים הרבה יותר מסתם מעניין ב-2013 ו-2014. הצמד הזה, שתוכנן כסוג של שני חצאים רעיון שלם, היה מספיק כדי להצית אש בלבבות מטאליים רבים ברחבי העולם, משום התכונה החמקמקה הזו שהופכת את Bölzer ללהקה כ״כ מרתקת: התחושה שאתה שומע משהו צומח מתוך האדמה, משהו שנולד במערה, ובאותו הזמן ברור לך שהוא תוצר אמנותי מופלא של מוחות מוזיקליים מקוריים ומשכנעים. פלוס: הריף של Entranced by the Wolfshook הוא הריף הכי טוב בערך מאז Deathspell Omega של תחילת האלף.

Bolzer 1
Ester Segarra
להמשך הפוסט

אלבומי המטאל הטובים של 2016

שמחנו לראות את 2016 האיומה נעלמת אל תוך האופק אפל. לא היו הרבה שנים ששמחנו לראות נעלמות לתוך האופק האפל כמו שרצינו לראות את 2016 נעלמת. אבל כמה ניצוצות בכל זאת הסתתרו בה

טוב, אז נעדרתי ממקום קדוש זה זמן רב, רב מדי. אבל כאלה הם החיים, מלאים בחרטות, מתסכלים, וריקים מתוכן. ותכלס יש לי עוד ים דברים שרציתי לדבר עליהם (האלבום החדש של מטאליקה הוא בושה לאנושות), להלל אותם (איך שהגיטרה נשמעת בחדש של דארקת׳רון), ולהתרגש מהם (ראיון עם כריס פולנד שליט״א, שכנראה יעלה בקצב הזה מתישהוא ב-2087). אבל, הזמן אבוד ואזל, וכך גם השנה הנוראית הזו. אז, בהתחשב בעובדה שבאמת לא כתבתי המון זמן, ובהתחשב בעובדה שעכשיו כבר אמצע דצמבר, עשיתי אחד ועוד אחד, ויצא לי פוסט סיכום שנה הכי סחי בלטה שיכולתם לחשוב עליו. תהנו נשמות (ויש גם דף פייסבוק למזוכיסטים מביניכם).

האלבום הכי טוב שיצא השנה: Vektor - Terminal Redux

Vektor - Redux
PR
להמשך הפוסט

פוסט מלא במוזיקה כבדה, אבל גם בהמון משמעות אישית

חברת התקליטים הכי חשובה ביקום מעלה את הארכיון שלה לרשת, המון אלבומים חדשים נופלים לכם על האוזן, וגם שתי הופעות מומלצות במיוחד. הרבה דברים בכותרת משנה אחת

היום אנחנו ברוח פוסט אקלקטי, כי הצטברו כמה נושאים על שולחני המטאפורי, ולא בא לי שהם ייערמו וייערמו, מטאפורית, עד שהפוסט הבא ייראה כמו התמוטטות עצבים מטאפורית. אז יהיו פה שלושה פרקים שונים, בעצם:

1. רון הוא כתב חדשות

Minor Threat
להמשך הפוסט

נשמה שחורה: על בלאק מטאל, עבדות ושחרור

באחת הפריצות המוזרות של השנה, Zeal and Ardor הגיחו עם שילוב חסר היגיון וממכר של שירי עבדים ובלאק מטאל. ראיון עם מנואל גאגנו, המוח מאחורי הכוח, על מה משותף לשטניסט אירופאי ועבד שחור

והפעם למשהו (באמת) שונה. למרות שאני אדם חשוב מאוד, עסוק מאוד, איש משפחה למופת, אני עדיין מוצא את הזמן לרחרח בבאנדקמפ מדי פעם בעודי מחפש את הדבר הטוב הבא. אני חייב להודות שלקח לי כמה שנים עד שהתרגלתי לרעיון שלהקות חדשות כבר לא יבואו מדפדוף אינסופי בחנויות דיסקים, וגם לא משוטטות חסרת טעם באתרי המוזיקה האינצקלופדיים למיניהם (שלום אולמיוזיק, שלום) ולאמץ אל ליבי את בשורת מחנה הלהקות, אבל זה קרה. אז, זה משהו שאני עושה. משוטט. האמת היא, שאם האינטרנט היה מקום אמיתי לא הייתי מופתע אם היו עוצרים אותי שם כבר על הטרדת להקות וחוסר חיים. אבל האינטרנט הוא לא מקום אמיתי, אז תנוחו.

מה שמעניין במנהגים המוזרים שלי הוא שלפני כמה שבועות הם דלו, ממש במקרה, את Zeal and Ardor, אחד הדברים המופלאים והמוזרים שקרו לאזניים שלי די הרבה זמן. בהתחלה מיאנתי להאמין: מה זה שאני שומע? גוספל ובלאק מטאל? אבל לאט לאט התדהמה ירדה לרמות סבירות ופשוט לא הצלחתי להפסיק לשמוע את האלבום (יותר אי.פי.) Devil is Fine. אז עשיתי מה שכל קריפ שמכבד את עצמו עושה וניסיתי להבין מי זה ומה זה. דף הפייסבוק, שעמד אז על 216 לייקים, לא ממש עזר. ראיונות עם היוצר היה קשה למצוא. הדבר היחיד שמצאתי הוא שם: מנואל גאגנו. חיפשתי עוד ומצאתי מה שחשבתי שהוא כינוי, והסתבר להיות שמו של הרכב היחיד הקודם של גאגנו, Birdmask.

Zeal and Ardor
להמשך הפוסט

יהדות, רוק כבד, ואנטישמיות: ראיון עם צ׳ארלי לוקר

לקראת אלבום חדש, המוזיקאי הניו-יורקי הפורה ומעורר המחלוקת מדבר על מה שהניע אותו לכתוב שירים מלאי בשנאה עצמית אירונית, ומה גרם לו להתחיל להרגיש יהודי

טוב, ועכשיו למשהו באמת שונה. עבר זמן לא קצר מאז הפעם האחרונה שהעלתי לפה ראיון/שיחה עם אמנים שאני אוהב או מעריך, והנה הגיע הזמן. אבל הפעם אנחנו מדברים על חיה אחרת לגמרי, משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא פשוט כמות הזמן וההכנה שהשיחה הזו הצריכה. לא רק בגלל שהיא ארוכה, מרתקת (בעיניי) ומרגשת (בעיניי) אלא כי העבודה סביב הראיון הזה, שהתקיים לפני כמה חודשים, התחילה עוד כמה חודשים לפניו. מה שאומר שבצורה זו או אחרת, מהלך העבודה על הפוסט הזה הקביל למהלך העבודה של Psalm Zero על האלבום החדש שלהם, שיוצא ב15 ליולי דרך הלייבל המעולה Profound Lore, ושמו בישראל, כמו בכל מקום אחר, הוא Stranger to Violence.

Psalm Zero היא מקום מעניין בקריירה של לוקר, חביב המדור (עם ראיון אחד פה, ועוד אחד פה) וכותב שורות אלה ואחד היוצרים המקוריים והמרגשים של השנים האחרונות. עם עבר בלהקות פסיכיות כמו ה Zs ועם מפלצת האוונט-רוק Extra Life, בנוסף לשלל פרוייקטים אחרים, לוקר תמיד היה אוצר של יצירתיות, אבל לא בהכרח כבדה במיוחד או, אם כבר מדברים על זה, מלודית במיוחד. הפופ, הנעימות, הרוק, תמיד היו שם ברקע, אבל בעיקר כמשהו לשבור. במובן הזה PZ היא הלהקה הכי ״רגילה״ שהוא אי פעם יזם, עם אלבום ראשון ומצויין בשם The Drain, שיצא ב-2014. הלהקה, שאז הורכבה מלוקר וגיטרסיט/מקים Castevet, יקיר סצנת הבלאק מטאל הברוקלינאית, ייצרה משהו כמו פופ מטאלי, או גרסה גותית ורכה יותר ללהקות כמו Godflesh או Katatonia. האלבום היה טוב, אם כי לא אחיד, ונראה שהחיבור בין שלל הסגנונות וההשפעות לא יצר עדיין אמירה.

Charlie Looker
להמשך הפוסט

איך הפסקתי לפחד והמשכתי לאהוב את מגאדת׳

דייב מאסטיין נחת מהשמיים (או מגיהנום) היישר לזרועותיו המחכות של קהל המטאל הישראלי, ועל הדרך מגשים לכתבנו האמיץ חלום ילדות. תיעוד מצמרר

למגאדת׳ יש הופעה היום (שבת) בערב בראשון לציון. אני יודע, ראשון לציון ומגאדת׳, שילוב משמיים. ואם יש דבר אחד בלבד שאני צריך שקוראיי הנאמנים יבינו מטור זה, זה הוא הדבר: אל אל תלכו להופעה של מגאדת׳. זה דבר מאוד מטומטם לעשות. הדבר השני שאני צריך שקוראיי הסקסיים יבינו הוא זה: ישבתי באותו חדר עם דייב מאסטיין, האדם שיותר מכל אדם אחר שאני לא מכיר אישית עיצב את מי שאני. מהרגע הראשון ששמתי דיסק של מגאדת׳ במערכת, ב-1994, ועד היום. עכשיו, להיות מעריץ של הלהקה הזו, כמו כל אהבת אמת ארוכת שנים, זה לא דבר קל. לא קל כי לא תמיד היה פשוט לאהוב את המוזיקה שלהם, ובטח שלא תמיד היה פשוט להמשיך לאהוב את ולהגן על דייב מאסטיין, ושלל השטויות שהוא פולט השכם וערב. אז עם הפחד הזה, עם הטיפה הצינית הקטנה הזו בלב, הגעתי למסיבת העיתונאים איתו. הייתי מוכן לזקן הקשקשן שפולט דברים מביכים, והייתי מוכן להמשיך לאהוב אותו ואת פועלו למרות כל הדברים האלו. כי ככה אהבה עובדת.

אבל האמת היא, שמעבר לעובדה שרק לשמוע אותו מדבר ועונה לשאלות שלי היה לא פחות מחלום, האדם שישב מולי בחדר היה נעים, חביב, אינטלגנטי, חם, ומפוזר כמו קופסת צבעים שילדה בת שנתיים העיפה בסלון. הוא יתחיל לדבר על אבטיחים, וימשיך, דרך המבוך המוזר של הראש שלו, לדבר על צפרדעים ומטוסים. אתה שואל שאלה, ומקבל תשובה, אבל שעונה על שאלה אחרת. לא כי הוא איש מוזר או מסכן, חלילה, אלא כי דייב מאסטיין, למי שלא הבין את זה עד עכשיו, יש רק אחד. וכן, זה אותו דייב מאסטיין של ראסט אין פיס, וכן, זה אותו דייב מאסטיין של "The Conjuring". הוא אף פעם לא היה הטעם של כולם, אבל, מה לעשות שכולם טיפשים.

Dystopia
להמשך הפוסט

רבע גמר היורו הגיע! רק במטאל

נכון שהפרשנים מעצבנים ולא יודעים מהחיים שלהם? נכון שהמשחקים לפעמים לא משהו? נכון שכדורגל זה משעמם מאוד? אז הנה טורניר מטאל קטן להנעים את השעות הקשות

אני אוהב כדורסל, אני לא ממש אוהב כדורגל. זהו, חשבתי שאולי כדאי להתחיל עם העניין הזה מהתחלה, כי חשוב לשמור על ציפיות ראויות. אבל בגלל שאתם כולכם כנראה אוהבים את הדבר הזה, הוא הופך להיות חשוב בעיניי גם. למה? כי להיות אינדיבידואל זה מטומטם, וכי אם מאות שנים של גלות יהודית באירופה לימדה אותי (אישית) משהו חשוב זה שממש כדאי לדעת מה קורה סביבך, כי: א) ככה תוכל להתערות קצת ולהתבולל וכי ב) ככה תדע אם מישהו בדרך לרצוח אותך. אה! ואם כבר אנחנו מדברים על רצח ואירופה, אין זמן טוב מזה לדבר על טורניר היורו, שהוא משהו כמו שחזור של מלחמת 30 השנים, מלחמת 100 השנים, ושתי מלחמות העולם, רק עם כדור כזה מטומטם. אני חושב שזה לגמרי לטובה, והעם היהודי (כל עוד לא תופס אותו איזה חוליגן אנגלי שיכור) ממש ממש בעד.

אז לכבוד העובדה שאני מכבד את המנהגים המוזרים שלכם, החלטתי לפחות לעזור גם לכם להבין קצת תרבות גבוהה מה היא (על לא דבר) על ידי עריכת טורניר יורו משלי, רק עם מטאל. עכשיו, כמה הבהרות לפני שנתחיל: א) אני מתחיל ברבע גמר, גם לכבוד רבע הגמר שמתקרב, אבל בעיקר כי אין לי כוח ב) אני הולך לבחור בלהקה אחת שתייצג כל מדינה, והלהקה הזו היא הלהקה שאני בחרתי, אז חופשי תשרפו עם הדעות שלכם. הדעות שלכם לא מעניינות אותי. אוקיי. למשחק!!!! (בסוף גם תהיה תחזית לזוכה בטורניר הגדול, שמעתם את זה פה קודם!)

Satan Soccer
Zazzle.com
להמשך הפוסט

מדורת ל״ג בעומר הגדולה של הנשמה, בצורה של מטאל

אם כבר השמיים מתמלאים בעשן מדורות, ומזג האוויר עושה מה שבא לו, למה לא להכנס לכאוס טוטאלי בעזרת כמה נעימות מקסימות ועדינות. אה, וניק מנזה מת

היי היי, ועוד פעם היי. זה היה אמור להיות פוסט של שמחה, פוסט שמרים אותנו מעל האדמה השחורה, הפורייה, אך הכבדה של אזור הצפת הנילוס של חיינו אל עבר אל השמש, איך שלא קוראים לו, ההוא עם החיפושית זבל שמזיזה את גלגל השמש. משהו כזה. אבל, מאז שתוכנן הפוסט (לפני מלאן זמן) ועד להיום (ממש עכשיו) ניק מנזה, המתופף האגדי של מגדת׳ למשך התקופה שיש שיגידו שהיא הטובה ביותר שלהם (סוף שנות השמונים עד סוף התשעים), הלך לעולם שכולו רייד וסנר, ועכשיו אני עצוב. אין דבר יותר עצוב ממתופפים מתים כי הם נותני החיים, מחלקים הזמן והמרחב הגדולים שיש לנו בחיים, ובמיוחד כשהם ענקים מלאי תשוקה וכישרון כמו מנזה. אז, בואו נתחיל בדקת דומייה.

(דקת דומייה)

Gorguts - Dust
להמשך הפוסט

פוסט שהוא ביקורת על ההופעה של פרדי גיבס בתל אביב

עם קהל צמא להופעת היפ הופ טובה, ועם אמן בשיא כוחו ואונו, ההופעה של הראפר האמריקאי הפכה לדבר הכי טוב שקרה באזורנו מאז מעמד הר סיני

אני בן אדם נחמד בגדול. אני משתדל להסביר פנים לאנשים, לכבד אותם, לנסות להבין מה מניע אותם, אפילו ללמוד מדי פעם. הבעיה היא שלהיות נחמד זו עבודה קשה נורא, ולפעמים כשאתה נחמד כל כך הרבה אתה מתעייף. כמובן שהס מלהזכיר את האפשרות לא להיות נחמד כשהרגע העייף הזה מגיע, אז במקום לא להיות נחמד אתה פשוט מתרחק מאנשים. אז בגדול, אני נחמד, אבל כשאני לא - אני מיזנתרופ. אנשים מבאסים אותי, לפעמים, ולו בשל העובדה שאצטרך להיות נחמד אליהם, ושזה יעייף אותי. זהו.

ובמצב הזה הגעתי אתמול להופעה של פרדי גיבס בבארבי. באתי לבד, באתי עייף מאוד מאוד (גגלו ״חרדת נטישה אצל ילדים בני שנתיים וההשפעה שלה על שינה״ ותבינו), לחוץ מאוד מאוד, ובכלל בתקופה פחות מזוהרת בחיי. ובאתי, כמו ב-90 אחוז מהמקרים בשנים האחרונות, לבד. נכנסתי בשער, נדחקתי הצידה כדי שאוכל להיות רחוק מאנשים וגם שיהיה לי קיר להישען עליו, וראיתי איך צעירים וצעירות מתחילים למלא את הרחבה הקטנה מחוץ לבארבי. עכשיו, אם יש משהו שמוציא ממנו את שנאת האדם עוד יותר זה להרגיש זקן, במיוחד לא הרבה אחרי יום ההולדת האחרון שלי, ואני הרגשתי מאוד מאוד (מאוד) זקן. חיוכים, עור מתוח, אושר - גיהנום. שמעתי זמזומי חימום מתוך האולם ואמרתי לעצמי ״יאללה, למה לא״.

Freddie Gibbs Tel Aviv
דודו בכר
להמשך הפוסט

ניקיון הפסח הגדול של הנשמה, בעזרת הרבה מטאל

אין כמו חילופי עונות, על האלרגיות הבלתי נגמרות שלהן והציוצים הבלתי פוסקים של הציפורים, בכדי להוציא קצת שחור מהנשמה בעזרת הרבה גיטרות ואולי קצת איפור

טוב, הנה האביב הגיע, ואיתו פריחת הפרחים, אור שמש עד מאוחר בערב, וצחוק הילדים בגני השעשועים. ואיזו תקופה מתאימה יותר, אם כך, למצקת מרק גדושה בגועל נפש בצורת גיטרות ותופים. אבל ברצינות, ומבלי להיגרר לקלישאות נוראיות, האביב הביא איתו יבול מרשים של אלבומים משמחים עד מאוד, לפחות אותי. ואם אני שמח, אז נראה לי שגם אתם צריכים להיות שמחים. גילוי נאות: אני לא באמת שמח, אבל שיהיה. תהנו לכם מפוסט מלא אופטימיות ושנאה, לפחות עד לפעם הבאה.

Sunwolf - Eve // Self Release

DEFTONES GORE
להמשך הפוסט

אלימות ושירה, שירים אלימים

כמה אלבומים להאזין להם אם בא לכם קצת רעש שיסנן החוצה את כל הרעש, והופעה מעניינת אחת

אהלן, שלום. זמן מה שלא כתבתי משהו נחמד על מוזיקה נחמדה שעושה נחמד, אז אולי זה הזמן לעשות זאת. כמה אלבומים שאני שומע בזמן האחרון, כמה אלבומים שאני שומע בזמן היותר אחרון, וכלמיני קשקושים שאני חושב שמי שקורא את השטויות שאני כותב כבר איך שהוא התרגל אליהם. אבל הפעם אתחיל בנימה אישית. מעבר להיותי אושיית מטאל בבלוגים של ״הארץ״, שזה מקום מכובד לכשעצמו, אני גם חוקר שירת חיילים. בעיקר, ואולי פה הקשר עם מטאל יהיה קצת יותר ברור, הקשר בין אלימות למילים. הכוח של אלימות לשבש מילים, לגרום לנו לא לדעת איך לדבר, והכוח של אלימות, דרך ההרס הזה, ליצור שפה חדשה במקום זו שנהרסה. במידה זו או אחרת, השפה החדשה שנוצרת היא מה שאפשר לכנות אותו שירה. 

ולמה אני מספר לכם על זה? כי ב-30.3, שזה ממש מחר (רביעי) בלבונטין 7, בשמונה בערב יעלה הרכב סופר מעניין ויביא את עולמי המוזיקלי ועולמי המלחמתי לנקודה אחת, וכנראה מרגשת. על המופע ומה שמאחוריו אפשר לקרוא בראיון המעניין הזה עם פסוי קורולנקו, הרוח החיה מאחורי האירוע, ובו יובאו שירים ביידיש שנכתבו על ידי לוחמים יהודיים בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה, כולל שירים שלא פורסמו לעולם. זה לא שאני תמיד טובל את רגלי הענוגה במימיו של אגם היידיש, למען האמת אני אף פעם לא עושה את זה. אבל האירוע מסקרן מספיק, מלא מספיק, ומלא כשרון מספיק בכדי שתלכו גם אתם. על הבמה יעמדו קורולנקו, גרשון לייזרסון מאוי דיויז׳ן, אלי פרימינגר ממארש דונדורמה, יניב טייכמן, וקית׳ אברמס, הלוא הוא החיה מאחורי התופים של, בין השאר, Kayo Dot.

Bells
להמשך הפוסט

מוזיקה לשמוע בזמן שהעולם זומם להשמיד אותך

העבודה מלחיצה? המשפחה מדאיגה? העתיד לוט הערפל ורצוף מכשולים ושדים? מעולה! זה הזמן לפוסט חדש מלא במוזיקה שלא תעזור בכלל עם החיים, אבל אולי, רק אולי, תחמיר את המצב

לפעמים צוברים כל כך הרבה מתחים, כעסים, ולחצים שזה מרגיש כאילו הר יושב על הכתף שלך ומעשן לו סבבה גולף סופר-לייט, כאילו הוא לא שם לב שהוא הר ושהוא על הכתף שלך ושזה כבד (על זה אמר כבר נתן זך שהוא ״הר״ לי על הכתף״). ואז, חחח, חחח, פתאום נזכרים שיש בלוג, כן כן, ממש בלוג שלם בישראל שבו אפשר לקח את הבלון הפורח המוגלתי הזה ולפוצץ אותו להמון אנשים (שלושה, אני מעריך) בפרצוף יחד עם המון מוזיקה שעושה מאוד מאוד לא נעים.

כי, ואת זה חשוב לזכור חברים יקרים, לא נעים זה הנעים של הכי חכמים! וחכמים זה חשוב! לא חכם במיוחד, אל חשוב.

Lake of Violet
להמשך הפוסט

איך דיוויד בואי ניצח את היטלר

הסערה היצירתית מלאת הכישרון והתשוקה שעזבה את העולם היום סימלה, עבור מאזין אחד קטן, משהו גדול אפילו יותר מהמוזיקה שהיא יצרה. פרידה מאבן יסוד.

אני מניח שיבוא עלינו גל גדול של דברי אבל וזכרון אחרי לכתו של העכביש ממאדים, וכמו תמיד באינטרנט, או בעולם שלנו היום כל גילוי אבל או רגש אישי חייב איכשהוא למצוא את מקומו בזרם הזה, תמיד לחשוב על הזרם הזה מראש, בזמן, ואחרי. אז אין לי ממש כוח, והיעדר הכוח שלי הוא הדרך שלי כנראה להתמודד עם הזרם. שיהיה. זה מה שיש לי להגיד.

מעבר לעובדה שדיוויד בואי היה זמר, מוזיקאי, כותב, ומפיק מהגדולים שהיו לרוק/פופ בחצי המאה האחרונה, הוא היה, אם אנחנו פה בענייני מציאת הפינה שלי בזרם האדיר שהוא היה, חלק מהרגע הקולנועי הכי חזק ומשמעותי עבורי אני חושב אולי אי פעם. לא, אני לא מדבר על ״המבוך״, אם כי הסרט הזה, יחד אולי עם ״פטר והזאב״, היה אבן דרך לצורה שבה תפסתי קריפיות ופחד בגיל צעיר מאוד. אני מדבר על הסצנה המדהימה מ״ממזרים חסר כבוד״ של טרנטינו. הרגע שבו שושנה, הגיבורה היהודיה וחסרת הפחד, מתוכננת לפריימרייה הגדולה של סרט התעמולה הנאצי שעומדת להתרחש בבית הקולנוע הקטן שלה בפריז. ומן הסתם, הרבה מאוד קורה ברגע הזה בסרט, מאין רגע גבול בין שני חלקים עיקריים.

ingoloriious bastards
להמשך הפוסט

חמישה אלבומי רוק שאתם לא מאזינים להם, וחבל

כנסו כנסו, יש פה בפנים אלבומים שממש תרצו להאזין להם, ועל ידי כך להפוך לאנשים עשירים ברוח ושמחים

ממש חם לי על עולם הקליק-בייט הזה, עם כלמיני כותרות משונות כמו ״האלבום הזה היה נחמד, אבל מה שקרה בסוף יהמם אתכם״ או נגיד משהו כמו ״אתם בטח שונאים את השירים האלה״. אני מאמין שזה יביא המוני קוראים זועמים ומתנשאים לבלוג שלי, וכך לאט לאט אהפוך לבלוגר העשיר בתבל, שזה אומר שיהיו לי משהו כמו חמישה שקלים ושקית ריקה של שוקו עם רוק של מישהו אחר על הפינה שהוא קרע כדי לשתות.

ויש הרבה מרכיבים בכותרת הזו שאני עדיין מנסה להתמודד איתם, ושאלות צפות ועולות:

FUGAZI ARGUMENT
להמשך הפוסט

סיכום שנה שהוא לא סיכום שנה של המטאל (וקצת היפ הופ) ב-2015

כל האלבומים שממש חייבים לשמוע אם נוסעים רגע להביא משהו, נגיד אוכל, וחייבים קצת אלימות במערכת של האוטו ככה שתוכלו להרגיש צעירים.

טוב, תכלס כבר כתבתי משהו כמו שלוש-ארבע רשימות (ועוד קצת פה ופה) על האלבומים שיצאו השנה ושחשבתי שהם אחלה, אז אני לא ממש רואה צורך ״לסכם את השנה״. אבל, אם לומר את האמת, ההתחכמות הזו קצת מעצבנת אותי, אז נראה לי שאני הולך לסכם את השנה שהיתה בעולם המוזיקה שלי. נראה איך יילך לי. אה, ואני לא הולך לכתוב על האחרון של פרדייז לוסט, כי הוא סבבה. וזהו. פשוט סבבה. וזהו.

האלבום הכי טוב למטאליסטים שרוצים לשמוע מטאל אמיתי אבל גם רוצים להרגיש שהם מעל הקטע הזה של מטאל כי הם סופר חכמים:

אוקיי
להמשך הפוסט

אלבומי מטאל שאתם חייבים להכיר בהנחה שאתם שומעים מטאל ונכנעים בקלות לכותרות כאלה

כמה אלבומים שבטוח היו נכנסים לרשימת האלבומים הכי טובים של השנה של הבלוג מאשין מיוזיק אם הבלוג מאשין מיוזיק היה כותב רשימה כזו. והוא לא

מתוך מצולות האימה, הוא מגיח. לא יודע מה זה אומר, אבל זה נשמע מתאים. לא כתבתי כאן הרבה זמן, ואני מניח שזה לא ממש משנה לאף אחד, אני חש צורך להסביר: אין לי זמן בשיט, החיים שלי על הייפרדרייב/וורפ 5, והאמת האמיתית היא שלא רק שאין לי זמן לכתוב את הפוסט הזה, אין לי את הפריוולגיה לבזבז את החמצן שאני צורך בזמן כתיבת הפוסט הזה. אבל, אני מוכן להסתכן בחנק, בשבילכם. כזה אני.

עוד אמת שאפשר להוסיף למדורת האמיתות הזו היא שיש ראיון ענק/עצום/מדהים על מטאל, יהדות, ואוטו-אנטישמיות שרק מחכה שאני אעלה אותו, אבל גם לו אין לי זמן, ואני מקווה להגיע לזה לקראת סוף החודש/שנה. אז למה י-ש לי זמן, אתם שואלים? ובכן, יש לי זמן לחפף רשימה קצרה של אלבומי-על שעוד לא הזכרתי כאן. אני לא בטוח שאני אספיק להעלות רשימה טובה כזו של האלבומים הכי טובים השנה, אז אני רק אוסיף כאן כמה שבטוח היו נכנסים לרשימה הזו אם הרשימה הזו הייתה קיימת. רק אזהיר שאני ממש לא בעניינים (הכל יחסי בחיים), אז אני מתנצל אם לא כתבתי על האלבום שאתם הכי אוהבים. אבל, כמו תמיד, אני מקווה שתחנכו אותי בטוקבקים. ובכן:

חופשי
להמשך הפוסט

מגאדת׳ - להקות המטאל שמסרבת למות, וטוב שכך

הלהקה המגה-ותיקה, שקיימת כבר מעל לשלושים שנה, הייתה אמורה להתפוצץ לרסיסים מיליון פעמים, ובמקום יצרה גוף עבודה שלא רק מצליח להיות טוב, אלא הרבה יותר טוב מכל הלהקות שהתחילו איתה את הדרך אי שם בשנות השמונים.

כן כן, כולם כולם יודעים יודעים שאני אוהב את מגאדת׳, וכן ממש את כולם זה מעצבן, ממש כמו לכתוב פעמיים פעמיים. אבל זה המצב, חוצמזה שאני לא חושב שיש פה בכלל מספיק אנשים שקוראים את השטויות שאני כותב כדי להתלונן על איכות הפוסטים, עם כל הכבוד.

בכל מקרה, רבים הדנים בסוגיית ה״אולד-סקול״ ת׳ראש, כביכול, שמעלים את נושא ה״אלבומים שיצא עד אמצע שנות התשעים והזבל שיצא אח״כ״. אני חושב שאני בגדול די מסכים עם החלוקה הזו, לא רק בת׳ראש אלא בכלל במטאל אמריקאי, הכל די התחרבן איפהשהוא שם בעשור המקולל הזה, לא ממש ברור למה (נירוונה, כסף גדול, כלי הפקה חדשים וממוחשבים ששאבו את הנשמה מכל דבר, וכו׳ וכו׳).

להמשך הפוסט

הביקורת על הביקורת על ההופעה של קניה ווסט בתל אביב

אני מציע חרם על ישראל. לא חרם בגלל הכיבוש חלילה, או בגלל ההדרה של נשים אלא חרם תרבותי על ישראל על בסיס מבקרי המוזיקה המעצבנים שלה

אמנם אני גר בקומה שנייה בבניין רכבת, אבל אם היה לי מרתף חשוך עכשיו, אז נראה לי שהייתי מסתודד בו עם כמה שותפי סוד, בריסטולים מחנות כלי כתיבה, טושים, חשבון טוויטר עם שם אדיר, ויוצא בקמפיין לחרם תרבותי על ישראל. טוב, האמת היא שיש לנו סוג של מרתף בבניין שמשמש כמקלט, אבל הוא תמיד עמוס ברהיטים ישנים ומים עומדים, אני לא יודע אם זה המיקום האידיאלי להתחיל מהפכה. אבל אם היה לי מרתף טוב כזה כמו בסרטים, עם מדרגות חורקות מעץ או משהו דרמטי כזה, אז בטוח בטוח הייתי מתחיל קמפיין לחרם תרבותי על ישראל.

לא חרם בגלל הכיבוש חלילה, או בגלל ההדרה של נשים ומיני מיעוטים ממוקדי הכוח, או בגלל ממשלה דבילית שלא מזיזה כלום חוץ מאחורה. לא מעניין. חשבתי יותר על חרם תרבותי על ישראל על בסיס מבקרי המוזיקה המעצבנים שלה.

תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

זוועה מרקדת על חבל מתוח: שיחה עם כריס רייפרט

מנהיגה הרוחני והתופני של Autopsy מדבר על הקריירה הארוכה והמפתולת של אחת מהלהקות הייחודיות ומעוררות ההשראה ביותר בעולם המטאל, ועל למה משחקי וידיאו מזעזעים הרבה יותר מדת׳ מטאל.

בין אם במועדוני מטאל דלילי קהל בסוף שנות השמונים, או מול אולמות מפוצצים בשנות האלפיים, Autopsy היו ונשארו אחת מהלהקות הייחודיות ומעוררות ההשראה בעולם המטאל. למרות מעמדה כאחת מחלוצות תת הסוגה שהפכה לימים לדת׳ מטאל, היא הצליחה לשמור על האווירה המחשמלת, הכבדה, והמוזרה לגמרי שהפכה אותה לסמל בעבור מאזינים ואוהדים רבים לאותנטיות וביזאריות במוזיקה כבדה.

היא הוקמה בצפון קליפורניה ב-1987 על ידי המתופף/סולן כריס רייפרט, שהיה עד אז ממקימיה של Death האגדית ושתופפף על אלבום הדמו שלה ובאלבום הבכורה Scream Bloody Gore, והגיטריסט אריק קאטלר. לא הרבה אח״כ הצטרף אליהם הגיטריסט דני קוראלס, והלהקה התחילה לנפק, בעזרתם של אינספור בסיסטים מתחלפים, קלאסיקה אחר קלאסיקה של כבדות וזוועה, שהצליחו בו בעת לכתוב את החוקים של הסוגה שהם עזרו ליצור, ואיך שהוא גם לשבור אותם שוב ושוב. רבים יצביעו לאלבום השני שלהם Mental Funeral מ-1991כפסגה של התקופה הראשונה של יצירתם, והוא באמת יצירת מופת של אדירות, אבל אין להם באמת אלבום רע.

להמשך הפוסט

מטאל, סקס, וחומוס: ראיון שהוא שיחת נפש עם דווין טאונסנד

אל המוזיקה הקנדי מדבר על כל דבר שקשור למוזיקה, והרבה מאוד שקשור לחיים: מאירוניה, לכאבים באיברים מוצנעים ועד לאושר

דווין טאונסנד הוא הרבה מאוד דברים, ורובם בבת אחת. בליל אינסופי של כישרון והומור עצמי שייצר לאורך 20 השנים האחרונות את אחת הקריירות המוזיקליות המוזרות, העשירות, ומעוררות ההשראה ביותר שאני אי פעם נתקלתי בהן. הוא התחיל כחבר בלהקת הליווי של וירטואוז הגיטרה הסופר-מוגזם סטיב ואי, המשיך לקריירת סולו/בואך להקת מטאל בשם Strapping Young Lad, שהייתה אחד הדברים הכי טובים שאי פעם קרו לילד קרוע עיניים שנשאר עד מאוחר לראות רוק כבד של גדולים ופתאום ראה את הקליפ ל"Detox" והבין שחייו השתנו.

משם, הכל נעשה פחות ברור. לא בגלל שדווין טאונסנד איבד פוקוס או אנרגיה, אלא כי היקום לא יודע להכיל את דווין טאונסנד. הוא החליף להקות, בעיקר שמות של להקות, ונע כל הזמן על הציר בין מטאל, רוק, ופשוט פסיכיות חללית על-מימדית והזויה. אבל לכל רגע, בין אם הכאוס של אלבום המופת של SYL, הלוא הוא City שחוגג ח"י שנים בימים אלה, או השקט והשלווה של Epicloud, יש את טביעת האצבע הייחודית שלו.

להמשך הפוסט

אלבומי המטאל הטובים של 2015 שלא שמעתם עדיין במקרה (אולי, לא מתחייב, סליחה)

הרבה אלבומים עברו בנהר המוזיקה של שנת 2015 למניינם, אבל לא להרבה אלבומים שווים להקדיש קצת זמן. הנה כמה שכן

היוש לכל. בעוד אני שרוי בין הררי ראיונות לתמלל ולתרגם, ובין עוד כמה הרים קטנים כאלה שקוראים להם "חיים", אני חושב, אולי הגיע זמן לפוסט קצר וגנרי בנושא: אלבומים שיצאו עד עכשיו השנה ושאני ממש מבסוט מהם". כן, אני יודע, זה פוסט שאמור להגיע מתישהו בין הראשון לשלישי ביוני ("עברנו את קו החצי!!") או לקראת 31 בדצמבר ("איך השנה הזו נראיתה במוזיקה העולמית!!!") אבל לא היה לי כוח או זמן ביוני, ואני כנראה אעשה עוד אחד בדצמבר. נראה לי. אמורים לצאת אלבומים די ענקיים עד סוף השנה, אז את הסיכום כנראה שאאלץ לעשות בכל מקרה. כמו כן, לא אציין פה להקות שכבר דנתי בגורלן המוזיקה כאן.

בכל מקרה, הפוסטים האלה די קלים לי בעיקר כי אני סנוב אדיר ואוהב מעט מאוד דברים בעולם הזה, אז רשימה סופר מרשימה לא הולכת להיות פה. וכן, יש אלבומים שאתם חושבים שהם ממדדההייממיםם ובכלל לא ציינתי אותם, אז יש שתי אפשרויות: החיובית היא לנסות ולשלוף אותי מבורותי ולציין בתגובות מה כדאי לשמוע; השלילית היא לקלל אותי, שזה סבבה גם כן, אין לי המון בעיה עם זה. יש עוד כמה שאני צריך זמן איתם לפני שאני מחליט (פיית' נו מור, טריבוליישן, פרדייז לוסט, ועוד) אז יש עוד סיכוי שהם יבליחו בעתיד.

להמשך הפוסט

במאורתו של הזומבי הלבן: שיחה עם ג'יי יונגר מווייט זומבי

שני עשורים אחרי האלבום המצליח ביותר, והאחרון, של אחד ההרכבים המשונים והנהדרים של שנות התשעים, הגיטריסט האניגמטי של ההרכב מדבר על מה קרה להארדקור, איך הופכים ללהקת מטאל, ולמה אולפן הקלטות יכול להיות גם בית

ווייט זומבי הייתה יצור משונה ומהנה עוד מאוד בשמי המטאל העולמיים של סוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים, אולי בעיקר שאף פעם לא באמת היה ברור מה הולך שם. הריפים הכבדים אמרו "מטאל", האסתטיקה העולצת-מטרידה, פרי מוחו הקודם של אחד רוב זומבי, אמרה "בי מוביז, קרקס, ופריק שואו", והבלאגן החצי-אפוי של רפרנסים תרבותיים וגניחות אמר, טוב, הוא אמר בדיוק את זה.

אבל, כל האי בהירות הזו היה גם חלק גדול מהמשיכה של הלהקה המשונה הזו. כנראה גם חלק לא קטן מההצלחה שלה - החל מההתפוצצות פוסט-הופעה-בפרק-של-ביוויס-אנד-באטהד ועד לAstro Creep 2000, אלבומם המצליח ביותר שחוגג 20 שנה ברגעים אלו ממש. וכנראה שכל זה גם משחק חלק לא קטן בעובדה שעם התפרקותם הם פשוט התאיידו מהתודעה הקולקטיבית, בתואנה הלא-מודעת שכל זה היה רק טירוף ניינטיז משוגע ועכשיו כשהתעוררנו בבוקר שאחרי אנחנו רק רוצים לאסוף את הבגדים מהרצפה ולהתגנב הביתה על קצות אצבעות.

תמונה מהאוסף הפרטי של האמן
להמשך הפוסט

סופרנובה בגביע אשל (ביקורת על הופעה של להקת אינפקציה בעיר הגדולה)

בכל שבריר שניה של ההופעה, בכל התרסקות דת׳-מטאלית מקצועית עד זוב דם, בכל בלדה-חצי-בצחוק, אתה תמיד שם. אין אפילו את צל צילו של ספק שלא שאתה מול הלהקה הזו כאן ועכשיו, ושכל העולם מתפוצץ.

מערכת היחסים שלי עם התופעה המוזרה שהיא אינפקציה התחילה בטירונות שריון, אי שם במרחבי הל״ס והפודרה של איזור הדרום העמוק מדי. אני הייתי מאוד חיוור ומאוד בהלם, המדים היו גדולים עליי, ובתיק התרוצץ מכשיר מוטורולה בגודל של לבנה שאמא שלי הכריחה אותי לקחת כדי שנוכל לדבר. והיה בפלוגה בחור נחמד וצנום בשם אור (היי אור!) שעל קסדת הטירונים המוזרה שלו היה רשום בעט שחור ״אינפקציה״. מהון להון, ומשם לפה, הוא הסביר לאזניי הפרובינציאליות מה זה הדבר הזה, והשמיע לי. זה לא הרבה לפני שאלבום הבכורה שלהם, ״ככה מפנקים״, יצא לאוויר העולם, וזה והרגיש מחתרתי, חד, ובעיקר מצחיק נורא, וכבד נורא. הקטע של הכבד והמצחיק היה די חשוב אז, כמו שהוא חשוב היום, כי מצחיק זה אנושי, וכבד זה כמעט שלא. מה שביניהם זה אינפקציה.

אבל אף פעם לא ראיתי אותם בהופעה. לא כשלימדתי ילדים במחנה קיץ יהודי בארה״ב את המילים ל״מסעדות דגים״, ולא כשזימזמתי את השירים שלהם ברדיו, ולא בפעם המיליון וחצי שהשמעתי את ״פתח תקווה״ בפעם הראשונה למישהו, רק כדי לראות מה הפרצוף שלו עושה. אמרו לי, סיפרו לי, דחקו בי, אבל לא יצא. לא בגלגול המקורי שלהם, ולא מאז שהם חזרו להופיע לפני שנה.

להמשך הפוסט

הביקורת על ההופעה של סוואנס ברידינג, אני חושב

אז הסוואנס באו לבקר בישראל בפעם השניה, והייתה הופעה מעניינת. אני חושב שמן הראוי לכתוב ביקורת על ההופעה הזו. הבעיה היחידה היא, איך?

רגע לפני שנתחיל, אני לא חושב שהייתי יכול לכתוב את הרשימה הזו אם לא הייתי שומע את השיר הזה בכדי לקבל קצת תמיכה נפשית, אז אולי כדאי לשמוע אותו בזמן שקוראים. רק אומר. הצעת הגשה.

אוקיי, אז איך הייתם רוצים שאתחיל את הסקירה הסופר מקצועית שלי של ההופעה של סוואנס אמש ברידינג 3? הסיבה שאני שואל, ומן הסתם מקריב בזאת חלק מהמקצועיות הנ"ל, היא שחשבתי על כמה אופציות.

להמשך הפוסט

הרשימה הכי טובה - 60 אלבומי הפוסט-מטאל הכי טובים מאז המצאת היקום , חלק ג׳ ואחרון

סוף סוף, הרגע לו כולנו חיכינו לו - עשרים האלבומים הטובים ביותר בסוג המשונה ביותר של המטאל. עכשיו תדעו מה לקנות לדודים בחגים

זהו, הגיעו לסופו הפרוייקט חסר הפרופורציות הזה, אחרי שעברנו את חלקים א׳ וב׳ בהצלחה חלקית ולפני שניגש לעשרים האלבומים הכי הכי בעולם של גיטרות עקומות ונשמות מעונות, שתי הערות קטנות. ההערה הראשונה היא שלא כל הלהקות המעולות שיש בתחום מיוצגות ברשימה הזו, וזו מהסיבה הפשוטה שמספר המקומות מוגבל. אז לא, לא יהיו Light Bearer או Toundra המצויינים, או מי שזה לא יהיה, ולא מיליוני להקות מוצלחות אחרות. אבל נראה לי ש-60 זה מספר טוב בשביל להתחיל איתו.

ההערה השניה קשורה יותר למספור - כל הלהקות פה תכלס תכלס הן מספר אחת. היה קשה עד בלתי אפשרי לבצע היררכיה נורמלית, ואני חושב שדי הצלחתי, אבל אין אלבום בחלק הזה של הרשימה שהוא לא חובה מוסרית, אסתטית, ואנושית. אז יאללה.

להמשך הפוסט

הרשימה הכי טובה - 60 אלבומי הפוסט-מטאל הכי טובים מאז המצאת היקום, חלק ב׳

המסע המתמשך אל סוף הלילה של המוזיקה המורכבת והכבדה מדי ממשיך עם עוד 20 אלבומי מאתגרי סוגות, שוברי חלונות, ומעצבני בני אדם

היי לכל, חזרנו בחדווה ובכיף גדול לחלק ב׳ של הפרוייקט חסר התקווה הזה שהוא ״60 אלבומי הפוסט-מטאל הכי טובים מאז המצאת היקום״. את חלק א׳ אפשר למצוא כאן, אבל כמה מילים לפני שנעבור לחלק ב׳. בחלק ב׳, כפי שניתן יהיה לשים לב, וגם בחלק א׳ שיבוא עלינו לטובה, שיבצתי כמה להקות שככה, אפעס, לא יושבות חזק אולי בקטגוריה שנתתי לסדרת הפוסטים הזאת. אלה להקות שאני רואה כמהותיות לזרם הזה במוזיקה הכבדה, אפילו אם יהיו שיכחישו שקיים כזה זרם בכלל, ואפילו אם הזרם הזה קיים אך ורק בראש שלי. אני מנסה לנמק בכל מקום שזה ייקרה, אבל בכל מקרה זו תשאר דעתי, ואם היא שונה מדעתם אנא הרגישו חופשי להעיר לי על כך או פשוט לא להסכים איתי. זה ההסדר שלי עם המשפחה שלי גם, ויוצא סבבה רוב הזמן. ועכשיו, חזרה לסדרת ההזוית:

40

להמשך הפוסט

הרשימה הכי טובה - 60 אלבומי הפוסט-מטאל הכי טובים מאז המצאת היקום , חלק א'

הרשימה הסופית בהחלט של האלבומים הכי מוזרים ומאתגרים בתת סוגה הכי לא ברורה של עולם המטאל - במילים אחרות: אנשים חכמים מדי, עם גיטרות.

רשימות. זה משהו שכולם אוהבים לקרוא, זה משהו שכולם אוהבים לשנוא. אני אישית מתייחס לרשימות כמו שאני מתייחס לכל דבר אחר במוזיקה: העניין הוא לא מה הרשימה, או עצם קיומה של הרשימה, אלא קודם כל מי ערך את הרשימה. או, במילים אחרות, יש מיליון רשימות שאני בחיים לא אקרא, אבל אם מישהו שאני סומך עליו, שלמדתי להבין שהטעם שלו בצורה זו או אחרת קולע לשלי, אז רשימה היא משאב נהדר ללמידה וצמיחה וחקירה וכל מיני מילים כאלה.

עכשיו, אני לא יודע אם אני אדם שכזה, אבל על כל מקרה שלא יהיה, ולטובת חמשת קוראיי הנאמנים, החלטתי שאת הרשימה הזו אני עושה (ובשלושה חלקים, כי זה המון, המון אלבומים). היא מסתובבת לי בראש כבר תקופה, אבל הטריגר האמיתי הוא הרשימה הממש לא רעה הזו של Fact Magazine שפורסמה ממש עכשיו. בהתחלה הייתה מבסוט, כי המון להקות שאני מעריך ואוהב נמצאות שם, אבל לאט לאט הבנתי שככה קרוב, ככה רחוק. ושאם אין מי לי מי לי. ושאני צריך להפסיק לדבר.

להמשך הפוסט

נגן הגיטרה של הנוסע בזמן: ראיון עם טיונדאי בראקסטון

מוזיקאי רוק, מלחין קלאסי, מדען משוגע. המנהיג הגולה של להקת Battles משחרר אלבום חדש לעולם. כנראה שגם הפעם העולם לא ממש מוכן

ועכשיו, כמו שאומרים, למשהו אחר לגמרי. אין הרבה דברים עקביים בטעם שלי במוזיקה, אבל הדבר העקבי שכן אפשר לדבר עליו הוא מה שכבר כיניתי בעבר בהזדמנויות שונות, ״אפקט הכוסברה״. אפקט הכוסברה הוא, למתחילים שביניכם, הדבר המיוחד הזה שגורם לך להרים גבה, להזיז מבט, לעצור את מה שאתם עושים ולהגיד - ״רגע, רגע, מה זה היה?!״. עכשיו, מה שקורה הלאה, בין אם אתם אוהבים כוסברה או לא, לא ממש משנה. אני יודע, רבים מכם שונאים את העלה המשונן והאלוהי הזה, וחלק מכם, כמוני מהללים את האל הקדוש על כך שהוא ברא אותו. אבל, בכל מקרה, גם במקרה של שנאה וגם של אהבה, יש רגש, יש משהו, הבפנוכו שלהם זז. זה מה שאמנות אמורה לעשות, לעשות לבפנוכו לזוז. אז לפעמים מה שמזיז זה מטאל (שהוא הרי סוגה מוזיקלית שבנויה בעיקר על כוסברה), לפעמים זה היפ הופ, ולפעמים זה יצורים סופר-גלקטיים כמו טיונדאי בראקסטון.

בנו של המלחין והמבצע אנתוני בראקסטון, טיונדאי נועד לגדולות מגיל צעיר, ובניגוד לכל אדם שהתיאור המוזר הזה תקף לגביו, הוא גם הלך ועשה את זה. בתחילה דרך הרכב הרוק המדהים ופורץ הגבולות Battles, שהיה מפגש מענג-חנונים של רוק מודע לעצמו, פוסט-רוק עוד יותר מודע לעצמו, וחללית אטומית. במקביל זה קרה גם דרך אלבומי הסולו המאתגרים שלו,, כולל Central Market הלא פחות ממדהים ומוזר ומשונה וכוסברה. אחר כך, לאחר שעזב את הלהקה שעזר להקים ושהוביל במובנים רבים, הראש המשוגע שלו, משוחרר מהצורך לריב עם חברי להקה בחדרי חזרות צפופים, צמח למלחין של ממש, עם עיבודי תזמורת לחלק מהעבודות הישנות שלו, בנוסף ליצירות חדשות לחלוטין שגובלות על הסטרווימסקי במד הכוסברה (אני חושב שאפשר להסכים שסטרווינסקי זה הכי הרבה כוסברה שיש).

להמשך הפוסט

ענן שחור שמוציא ברקים שחורים על אדמה שחורה - ראיון עם ג׳ואי גונזלס מ-Fórn

בים של אופל חסר מובחנות, בבליל אחיד של להקות וסגנונו, להקת דום צעירה מבוסטון מצליחה להחזיר מעט עטרה ליושנה עם הרבה רעש עם סאונד אפל ומהודק.

ישנם לא מעט גורמים שהופכים את חייו של חובב המוזיקה לשמחים וקלים מאוד בימינו אנו, ובראשם כנראה האינטרנט כמקור ראשי למציאת מוזיקה חדשה ולאחרונה יחסית גם לצריכת ורכישת מוזיקה. ההיצע אינסופי, הנגישות גם היא די אינסופית, ונראה שכל מה שצריך זה חיבור תקין ואצבע הורדה מאומנת. אולם, כפי שכולנו יודעים, ההיצע והנגישות לא תמיד עושים את החיים יותר קלים. מבלי להיות נוסטלגי יותר מדי, עבודת הכרייה המאמצת שהייתה מנחת חלקים של מתבגרים עד אמצע שנות התשעים בערך הייתה כזו שלא רק שהיה פחות ממה לבחור, אלא שהיה הרבה יותר קשה למצוא. וכך, בתהליך די טבעי של חיפוש ומיאוס כל אחד מצא את מה שהיה לו או לה טוב, ושמח לפעמים לא לדעת מה עוד יש אי שם מעבר לאופק. עכשיו יודעים הכל, כל הזמן, בזמן אמת, ובדרך כלל גם קצת לפני זמן אמת (הדלפות וכו׳).

אחד מהאפקטים של התהליך הזה, לדעת כותב שורות אלו לפחות, הוא השטחה נוראית של השדה. כלומר, שבמידה מסויימת לא רק שהכל נגיש יותר, אלא שהלהקות עצמן מוצאות את עצמן מושפעות מאותם הדברים, זורמות לאותם כיוונים, והופכות לחלק מעיסה מאוד לא מעניינת ומאוד חד-גונית. וזו בעצם הופכת להיות האווירה, הסביבה ונקודת המוצא של הבציר החדש של להקות כבדות - איך יוצאים מהביצה הזו. יש שיאמרו, בצדק, שהמצב הביצתי הוא המצב הקבוע, שתמיד הטובים או המוזרים יתבלטו על רקע אינספור אמנים גנריים, אבל, ושוב אני מדבר כמאזין, זה מרגיש שזו המטרה היום יותר מתמיד.

Freddie Ross
להמשך הפוסט

פסיפס על-קולי: ראיון עם ג׳יי אר רובינסון מ-Wrekmeister Harmonies

המוח והנשמה שמאחורי הקולקטיב המוזיקלי הגדול ביותר והמעניין ביותר בעולם המטאל הניסיוני מדבר על מקורות השראה, ואיך לכתוב שירים באורך חצי שעה שנשמעים כמו החיים עצמם

הרבה מאוד דברים מוזרים קורים כשמדברים עם JR Robinson, המוח, האנרגיה, והמשמעת שמאחורי השבט המוזיקלי, לא - התופעה שהיא Wrekmeister Harmonies. דבר אחד בולט הוא העובדה שרובינסון לא מתאמץ יותר מדי לעצב את עצמו לדמות של מרואיין. יש דברים שמעניינים אותו, יש דברים שלא מעניינים אותו. יש שאלות שהוא רוצה לענות עליהן, ויש אחרות שלא ממש. התוצאה היא, כפי שאני חושב שאולי תראו בעצמם, לא אחידה.

אבל כשאני אומר "לא אחידה" אני לא מתכוון לזה כמו ש-90 אחוז מכותבי המוזיקה אומרים "לא אחידה" - "לא אחידה" כמן סוג של שם תואר חצי-מחייב שגורם לקורא להבין שמישהו פה לא התלהב יותר מדי ממה שהוא כותב עליו. שיש כמה שירים טובים באלבום, נגיד, וכמה פחות טובים. לא, לא לזה אני מתכוון. ״לא אחידה״ בהקשר של הראיון עם רובינסון, ובמידה מסויימת גם בהקשר לתפוקה האמנותית של רובינסון, משמעותו דומה לחיים עצמם, שגם הם, אם לומר את האמת, לא ממש אחידים.

Drew Reynolds
להמשך הפוסט

אלבומי ההיפ הופ הכי טובים 2010-2015

אמרו שהפאנק מת, אולי צדקו. אמרו שההיפ הופ מת, כנראה טעו. הנה חמישה-עשר האלבומים הכי טובים בחמש השנים האחרונות (לא כולל כניסה אחת מאוד מאוחרת)

כן, רשימה. והאמת, אפילו לא רשימה עם סיבה כל כך טובה בבסיסה, מעבר לעובדה המאוד שרירותית ומאוד לא מעניינת שעכשיו 2015 ופעם היה 2010, ושלכולנו יש היקסמות לא בדיוק ברורה ממספרים עגולים, או לכל הפחות עגולים למחצה. תשאלו את מייקל פולני.

בכל מקרה, ובלי קשר לפילוסופים של המדע ממוצא הונגרי, אני כבר כמה זמן ככה חושב על היפ הופ חדש יחסית, מה הוא עושה לי, האם הוא מרגש אותי, ואיך אפשר להשוות אותו לאלבומים מאחד מתורי הזהב הרבים שהז׳אנר ידע. וכמו בכל דבר, גם פה אנחנו בעידן של פוסט-משהו - אמרו את שיש לומר. האמיתות המוחלטות קמו ונפלו, המאבקים הגדולים, בהקשר של הקהילה האפרו-אמריקאית, היו והלכו, ואיתם, גם בעקבות לא מעט אכזבות מממשל אובמה, הרבה מאוד אשליות.

להמשך הפוסט

אדון המרחב והחלל: ראיון עם טובי דרייבר מ-Kayo Dot

מעט לפני ההופעה שלו בתל אביב, היוצר והמנהיג של אחת מהלהקות המעניינות ביותר בעולם הפוסט-מטאל, מדבר על חשיבות חופש המחשבה והפעולה ביצירה מוזיקלית אותנטית - אפילו אם זה אומר לשים פס על אלו שקוראים לו להחרים את ישראל

Kayo Dot, שתופיע בלבונטין 7 השבוע (זה האיוונט, תבואו אלא אם כן נכות נפשית ופיזית מונעת זאת מכם, ובמקרה זה, סתם חבל), היא סוג של תופעה בלתי מוסברת, עב״ם. להקה שהיא לא באמת להקה, שעושה מוזיקה שהיא לא באמת מוזיקה, עם המון מטאל שהוא לא באמת מטאל, ושלוש מאות קו״ב של ״ניסיוניות״ שהיא תכלס די ניסיונית, אבל גם זה לא ממש. כמו איזה יצור מטושטש ויפה, Kayo Dot לא באמת מוכנה שתגידו מה היא ומי היא, אלא עפה מהר מדי, זזה מוזר מדי בכדי שיהיה אפשר להבין.

אבל דבר אחד מובן לחלוטין, שההרכב הזה, שהוקם ומונהג על ידי האיש רב הפעלים והכשרונות טובי דרייבר (הידוע גם כחבר בהרכב Secret Chiefs 3, מקימה ומהרסה של Maudlin of the Well, ומשתתף בפרוייקטים אין סוף בהם הוא מנגן בכלי נגינה אין סוף), מצליח להישאר חופשי לחלוטין בעולם שלא ממש מאפשר או מעודד חופש שכזה. ובמידה מסויימת, Kayo Dot היא כן כל הדברים שאמרתי שהיא לא: היא כן להקה, היא כן עושה מטאל, היא כן ניסיונית, והיא בטוח עושה מוזיקה, ומוזיקה מרתקת. העניין הוא שהיא מצליחה לעשות את כל זה למרות שמשיר לשיר, ומאלבום לאלבום היא ממציאה את עצמה מחדש, ולעיתים באופן קיצוני: ממטאל לפרוג, מאלקטרוניקה קריפית סטייל ונגליס ליצירות חסרות צורה ליארית ברורה. כנראה שמתישהו בעתיד גם יהיה אלבום היפ הופ. סתם, לא באמת, אבל מי יודע?

להמשך הפוסט

חזרתו של הדבר האמיתי: הראיון המלא עם בילי גולד מפיית׳ נו מור

קצת לפני יציאת האלבום הראשון של פיית' נו מור בכמעט שני עשורים, הבסיסט האגדי של הלהקה מספר קצת על ההתרחשויות מאחורי הקלעים, ומדבר על מוזיקה, השראה, וישראל. הראיון המלא

כפי שחלקכם אולי שם לב ואולי לא, התפרסם השבוע ראיון שערכתי עם אחד מאלילי ילדותי, בילי גולד. מעבר לעובדה שבעיני כותב שורות אלו הוא אחד מהבסיסטים הכי משפיעים שהיו ברוק בשלושים השנה האחרונות, ושהצליל הייחודי והדומיננטי שלו משמש (לא רק כקלישאה) כעמוד התווך של הלהקה, הוא, מעצם חברותו בפיית נו מור, היווה עמוד תווך (לא רק כקלישאה) בחיי שלי. פיית נו מור, שהתרסקו לתוך החיים שלי עם King for a Day, Fool for a Lifetime, שחוגג בדיוק 20 שנה בימים אלו ממש, היו מהלהקות המוזרות שלי. היו כבדים מהם, היום מוזרים מהם, היו ידועים מהם, היו פחות ידועים מהם, אבל כמוהם היה רק אותם.

ובתור נער, התחושה הזו שמישהו מלמד אותך משהו לא רק על מוזיקה אלא גם על שימור הייחודיות שלך, על אידיוסינקרטיות וביטחון עצמי, הייתה חוויה עוצמתית מאוד. פיית נו מור, יחד עם ווייט זומבי וטייפ או נגטיב, בין השאר, הראו לי שגם חכמים יכולים להיות דבילים, וההפך. אני מנסה ליישם את הלקח הזה עד היום (יותר לכיוון הדביל בסקאלה הזו, אבל גם זה משהו).

דסטין רבין
להמשך הפוסט