מסע מטאלי בזמן: ראיון עם להקת Locust Leaves - מאשין מיוזיק - הבלוג של רון בן טובים - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע מטאלי בזמן: ראיון עם להקת Locust Leaves

אחרי שנים רבות של עבודה שקטה הצמד היווני הוציא את אחד מאלבומי המטאל המרתקים והיפים ביותר השנה. שיחה על שיבוש זמן במוזיקה כבדה, ועל היופי של ליצור מוזיקה שאף אחד לא שומע

תגובות

בכמה השנים האחרונות, בין אם פה או בבלוג הישן, הייתי לי נטייה לסכם את השנה המוזיקלית שעברה עלינו כמנהג הגויים. אי שם ב-2010 כשהתחלתי לכתוב על מטאל החלטתי ביני ובין עצמי שאני מדבר רק על מוזיקה שמעניינת אותי ולא על מה שחדש כל הזמן. עם השנים ההחלטה הזו קצת נשחקה כי, מה לעשות, אנשים אוהבים לקרוא רשימות. אבל השנה, בפעם הראשונה במי יודע כמה זמן, זה לא הולך לקרות. תכלס, אם עקבתם אחרי ההמלצות שאני מפרסם פעם בכמה זמן, או אחרי הראיונות, או הפוסטים בדף הפייסבוק, אתם די יודעים מה אני אוהב ועל מה אני ממליץ. אז במקום רשימה אני אתן את מה שאני יודע לתת: מלא מילים.

הפעם מדובר, באופן לא בלתי קשור לפסקה הקודמת, לאחד מאלבומי השנה שלי, ובאופן די בטוח באלבום הכי מעניין שיצא השנה. Locust Leaves הוא צמד יווני שעובד באנגליה: Helm, שאמון על רוב ההלחנה ומנגן על הכלים, ו-Nick K ששר ומלחין קצת. הם קיימים כבר לא מעט שנים, אבל לאורך שנות קיומם בנו לעצמם סוג של הילת קאלט מסתורית שכזו בסצנה היוונית (הענפה מאוד, יש לומר). גם בזכות ספליט שהוציא עם אמני הבלאק/פולק היווניים  Spectral Lore, וגם בזכות איזו עבודה עיקשת ושקטה ברקע.

אז השנה, אחרי המתנה ארוכה עד בלתי אפשרית, הם סוף סוף הוציאו אלבום מלא בשם A Subtler Kind of Light, דרך אחת מחברות התקליטים המחתרתיות הטובות ביותר באירופה היום, I Voidhanger Records. האלבום הוא יצירת אמנות מטורפת, שנעה בין פרוג אירופי נשגב לבלאק מטאל ישר לפרצוף המכוער שלכם בקלילות כמעט בלתי אפשרית. אני עוד לא שמעתי מוזיקה כזו בחיי, וספק אם אתם. בנוסף להכל, Helm, על שלל הכישרונות שכבר יש לו, הוא גם אומן גרפי מחונן, מה שהופך את האלבום לא רק לאחד היפים והמוזרים שיצאו השנה אלא גם לאחד האובייקטים היפים פיזית שיצאו, בכל סוג של מוזיקה שלא יהיה.

איור של הלם
Helm

את השיחה עם Helm ניהלתי לפני הרבה זמן. ה-ר-ב-ה זמן. וייאמר לזכותו שהוא חיכה בסבלנות עד שאני אתאפס על עצמי, אז הנה אני מתאפס. שנה אזרחית טובה, ונתראה ב-2018 עם עוד מלא מוזיקה (ואלבום חדש ל-Portal).

חשבתי שאתחיל איפה שאני תמיד מתחיל וזה בלשאול אם אתה זוכר רגע כאדם צעיר יותר שהיה לך עם אמן או אלבום ששינה איך שהרגשת לגבי מוזיקה? רגע פרשת מים כזה?

"אבא שלי היה מסיע אותי ואת אחי לכל מקום כשהיינו ילדים. היה לו שלל קלטות אוסף שהוא הכין, ממוספרות מאחת עד 300, אם אני זוכר נכון. אפילו בתור ילד בן שש אני זוכר שהייתי מהופנט מיצירה של ונגליס פאפאתאנאסיו. הייתי מבקש ממנו להשמיע את זה שוב ושוב.

"אני זוכר שהיה ״אש״ בכותרת היצירה, ושנים אחר כך ניסיתי להבין מה זה היה. בהתחלה חשבתי שזו הייתה היצירה המפורסמת ״מרכבות האש״, ולמרות שזו יצירה מדהימה בזכות עצמה, היא לא ממש סיפקה אותי. זכרתי יצירה מוזיקלית באופן, שרק ילד יכול, לחלוטין מאיימת וקסומה, אפלה ולא מהעולם הזה. אפלה יותר מהמלודיות המאג׳וריות של ״מרכבות האש״. אז חפרתי קצת ומצאתי שזה היה השיר 'Fire Dance'. באופן שהוא נע, בתחושה שלו היה משהו שהוטבע במוח הצעיר שלי אודות הכוח והפליאה של מוזיקה. ולמרות שזה לא מטאל בהגדרה, זה ממש מרגיש ככה כשאתה שומע את זה עכשיו. מחוץ לעולם, מחוץ לזמן".

זה נהדר. האם לתחושה הזו של ״מעבר לזמן״ הייתה השפעה על ההתפתחות של הטעם המוזיקלי שלך מאוחר יותר? נגיד במעבר למטאל מסורתי?

"כן. אלבום המטאל הראשון שלי היה Master of Puppets של מטאליקה, שאותו קניתי הרבה אחרי שהוא יצא, בערך ב-1995. בתור בן עשרה שבדיוק נכנס לסוג של תרבות שוליים כתוצאה מהשפעתם של חבריו המבוגרים יותר ומהשפעת התחושה שבסצנה הזו כל סוג של מטאל הוא רלוונטי, ושאין ממש מטאל ש״יצא מהאפנה״. הכל מבלאק סאבאת׳ ל-Burzum היה רלוונטי באותה המידה, מעניין באותה המידה ואיך שהוא, בניגוד להתקדמות של הזמן הלינארי, העתיד של הסוגה היה בדיאלוג עם העבר שלה. העבר, אם תסלח לי על אמירת המובן מאליו, חי. אפילו מהאופן שבו מוזיקאים דיברו על ההשפעות שלהם במגזיני מטאל שכולנו קראנו ביוון של שנות ה-90, והאופן שבו האסתטיקה נשארה עקבית במשך עשורים. זה הבהיר לי בצורה לא לוגית במיוחד אבל מאוד משכנעת שהסוג הזה של מוזיקה הוא על-זמני. כשהתבגרתי הבנתי את הבעייתיות שיש בצורת מחשבה כזו, אבל אני עדיין חושב שיש ערך לצורת המחשבה המיתולוגית-היסטורית הזו.

"ל-Master of Puppets היה אפקט מאוד מבהיל עליי, במיוחד הצמד הפותח של "Battery" ושיר הנושא. באופן דומה כשרכשתי את Ride the Lightning השיר 'Fight Fire with Fire' גילם עבורי את התמצית הטהורה של האפקט הזה. אתה חייב להבין שאנחנו מדברים על בן עשרה מאוד צעיר, שעוד לא יודע שהמוזיקה הזו מורכבת חתיכה אחר חתיכה, שלא יודע להבדיל בין גיטרה בס לדאבל בס. עבור המוח הצעיר שלי האקורדים האלימים של 'blow the universe into nothingness' נגעו במקום עמוק בתודעה שלי. מראות סוף העולם, סוף המובן, זה לא היה משהו ״בדרך״, זה היה כבר פה. גיהינום היה פה. היה ועודנו איזה חופש קיומי בהבנה שזמן הוא אשליה.

"בתור ילד לא היה לי שימוש רב בהבנה הזו, בגלל שלא פחדתי ממוות או מלהתבגר. למעשה לא יכולתי לחכות כבר שאוכל להיות מבוגר ולהתחיל לחיות את חיי. אבל עכשיו כשאני בשנות ה-30 שלי ההרגשה הזו שנולדת מהמפגש האלים של משמעויות שמטאל מעורר, שמשהה זמן ומשבש את הסדר הטבעי של הדברים חשוב לי הרבה יותר.

זה מעניין ומפתה עבורי להרחיב (אם כי מן הראוי שלא) בגלל שאני גדלתי במקום וזמן די דומים (אני בשנות ה-30 שלי וגדלתי בישראל בעודי שומע מטאל של שנות ה-80 בשנות ה-90) אני די בטוח שלמטאליקה היה את האפקט הזה עליי גם, במיוחד Ride the Lightning. אבל מכיוון שאני אוהד מגדת׳, ואני חושב זה משותף לשנינו במידה זו או אחרת, רציתי לדעת אם להם הייתה איזושהיא השפעה עלייך, אם בכלל? בגלל שאני חושב שזה כמעט אוניברסלי לדבר על ההשפעה של מטאליקה ומאסטר אוף פפטס ומעניין אותי להבין מה היה האפקט של מגדת׳. מה עשה אותם חשובים, אז ועכשיו?

"נכנסתי לקטע של מגדת׳ רק בשנות ה-20 שלי (ניק מלהקה שלי אהב אותם מההתחלה). כששמעתי אותם לראשונה לא יכולתי להתגבר על הסגנון הקולי. הדרך שלי למגדת׳ הייתה מאוד עקיפה. כשהייתי בן 15 או 16 נכנסתי חזק למה שתקשורת המטאל של שנות ה-90 קראה לו 'טכנו-/ת׳ראש' ושהיסטורית התכנס אל תוך 'ת׳ראש פרוגרסיב' ו-'ת׳ראש טכני'. המושגים האלה הם א-היסטוריים בגלל שמטאל פרוגרסיבי התחיל אחרי ובעקבות טכנו-ת׳ראש וכל מיני סוגים של מטאל שיכולים להיקרא טכניים בכל מקרה (מטאליקה בוודאי ניגנו מוזיקה יותר משמעותית ומורכבת מג׳ודס פריסט, נגיד). טכנו-ת׳ראש היה המצאה של להקה אמריקאית בשם Watchtower, שערבבו Rush עם מטאליקה ושנשאה ערכי שמאל הומניסטיים ומודרניסטיים. הגרמנים יותר מכולם עלו על הגל הזה עם סצנה מאוד תוססת. חלק מהלהקות שאהבתי שאליהן נכנסתי אז היו Mekong Delta, Sieges Even ו-Deathrow.

"ממש התמכרתי לתחושה הזו של מוזיקה מאוד דחוסה וקומפקטית שעדיין משמרת את האנרגיה (יותר מאשר את האגרסיה) של ת׳ראש. באתי ממשפחת שמאל פוליטי וזה ריגש אותי שלהקות מטאל מתייחסות לסוגיות בנות זמננו, אפילו אם כבר גם שהייתי בן 16 זיהיתי שהלהקות הללו נוטות לצד השמרני. זו לא מקריות, לדוגמה, שמעט מאוד מטאל נכתב על רדיפת היהודים לאורך ההיסטוריה מלבד ל'David', השיר המדהים של Sieges Even שהיה חלק מאלבום הבכורה שלהם Life Cycles.

"אז, אם נחזור למטאל, ממש נכנסתי לטכנו-ת׳ראש והייתה לזה לבטח השפעה על הצורה שבה אני חושב על מטאל, אם כי הרבה פחות על האופן שבו אני מנגן כי אני לא נגן טכני במיוחד. אז הרבה אחר כך חזרתי למגדת׳ כדי לתת להם הזדמנות הוגנת והבנתי ש… הם פעלו באותו הזמן ש-Watchtoer פעלו וממש עזרו לסלול את הדרך לת׳ראש זורם מתפתל ומקוטע. ממש אהבתי את הזרימה של השירים שלהם בכמה אלבומים הראשונים שלהם. כש-Rust in Peace מתחיל הוא בלתי ניתן לעצירה ואני נשאב לאיזו סופה כזו שבתוכה אני חושב ״זה זה, זה אלבום המטאל היחידי שאי פעם היה״.

"מה שמונע, לדעתי, ממגדת׳ להגיע לרמה של Coroner או Voivod היא ההסתמכות שלהם על התחום של הסולם הפנטטוני שבו מסטיין כותב את כל הריפים שלו. אני לא במיוחד מחבב השפעות בלוז במטאל ובייחוד בטכנו-ת׳ראש אני מחפש סוג מסוים של הפשטה, מרחק, ניכור שמאפשרים מבט מפוכח אל הנושאים שהלהקות הללו מטפלות בהם. וכפי שאנחנו יודעים, מגדת׳ היו הכל חוץ מפיכחים.

"אני חושב שבשנות ה-90, בהקשר שבו יש לך כבר את Morbid Angel או Spiritual Architect אז מגדת׳ לא נשמעה כמו שיא הטכניות. אבל, כמו שאמרתי, למטאל יש איזו הונאה אנכרוניסטית כזו, ברגע שאתה מקיף את עצמך בסופה שלהם ומרגיש כאילו הם להקת המטאל היחידה שאי פעם התקיימה, אז הם נשמעים כמו הדבר הכי נוצץ ומפותל וג׳אזי שאי פעם היה".

זה הגיוני מאוד בעיניי. אני חושב שרק לאחרונה אחרי עשורים של לנסות להבין איפה נמצאת ההשפעה של מגדת׳ מצאתי את התשובה שלי בצד הטכני/מלודי/פרוגרסיבי של הדברים. זה מצחיק, כי אף פעם לא חשבתי עליהם כטכניים או מלודיים, אבל כשאתה מתרכז בדברים האלה שמים לב שמסטיין ענק במלודיות.

אבל זה מעניין כי, אם ניגע ב-Locust Leaves, יש תחושה חזקה של פיתולים פתאומיים שהייתי מייחס אולי להשפעה של מוזיקה טכנית או פרוגרסיבית, אבל הדגש באלבום שלך (שאני חושב שהוא פשוט מבריק) הוא פחות על טכניות אבל יותר על, ואולי זה לא המושג הנכון, אווירה חתרנית. משהו יותר אטי ומעורער מאשר טכני במופגן.

"אנחנו לא מלחינים אף פעם עם כוונה להוסיף 'חלקים טכניים' למוזיקה. אני לא יודע למה ואיך זו תהיה עדיפות בכלל, ואני לא חושב ש Watchtower או Psychotic Waltz היו עסוקים בזה בהכרח. אני חושב שיש עניין להוסיף מספיק דחיסות של מידע ונקודות מבט מרובות לתמוך בנושא המוזיקלי. מרחק בריא וקרבה קיצונית הכרחיים באותו הזמן כדי לממש את החוויה שאנחנו מחפשים. לגרום למאזין לעבור מתחים, שיאים של שחרור ורגעים של היזכרות מבלי לשעמם אותם, זה משהו שדורש מיומנות וזה בדיוק רמת המיומנות שאי פעם ניסינו להשיג וליישם. אנחנו בקושי יכולים לנגן את החומרים שלנו כמה שבועות אחרי שאנחנו מקליטים אותם מהסיבה הזו בדיוק, זה נמצא ממש שם על גבול היכולת. ואם אנחנו מלחינים משהו חדש שאנחנו לא יכולים לנגן עדיין אנחנו נעבוד על זה עד שאנחנו יכולים ואז נשכח איך עשינו את זה.

"לגבי מגדת׳ ואווירה אני חושב שההקשר שם הוא שוב בהלך הרוח של המטאל של שנות ה-90, היכן מה שהיה מכונה 'מטאל אטמוספרי״ תפקד כסוג של מושג שאיגד כל דבר מוזר ושקפץ מהספינה של המטאל המסורתי של אותם הזמנים ושכלל כל דבר מהרומנטיות הדת׳ית/דומית של My Dying Bride למטאל פרוגרסיבי מלנכולי כמו Mayfair. אני חושב שזה היה המקום שהמוח הצעיר שלי קיבל את הרושם שאפילו טכנו-ת׳ראש דחוס מאוד יכול להכיל מידה אינטגרלית של אווירה, לא רק זיקוקים ריקים".

לגמרי. וזה שוב מוביל אותי ל-Master of Puppers ו-Peace Sells, שני אלבומים מאוד אגרסיביים אבל, בדרכם, אווירתיים מאוד. וזה מעניין לחשוב על הרעיון של מתח, של נסיגה והתקדמות, פסגות ועמקים. זו באמת שאלה של משחק עם זמן או חלל. מה שחוזר אני חושב למהות של מוזיקה, משחק עם זמן. 

"כן. הייתי ממקם את החוויה של מגדת׳ כפרנויה עוצמתית, אשליות גדולה ואנרגיה שמספיקה כדי להשיג כמעט הכל. האפקט נראה דומה לזה של סמים מסוימים. והחוויה של זמן במוזיקה היא חוויה מוזרה. במטאל שבו הכל ממוקד נרטבי זה חתיכת דבר להבין ש35 דקות (שזה אורך האלבום שלנו) חלפו ואתה מרגיש כאילו עברת משהו ארוך יותר, אולי. זה היה מאוד מלמד עבורי לראות שמבקרי מוזיקה התלוננו או אפילו מצאו לנכון לציין את העובדה שהאלבום קצר מדי לטעמם, או שהחלק האמביינטי בסוף היה אכזבה. זה לימד אותי שהם לא חדרו מבעד לכסות החיצונית של המוזיקה בכלל ושהם היו עסוקים בלהזהיר לקוחות פוטנציאליים שהמוצר הספציפי הזה נחות אם מסתכלים במדדים אובייקטיביים. זו דרך מאוד קרה להסתכל על אמנות".

אני מסכים. מאוד מופתע שזה היה כתוב בכלל.

"אני שמח שאתה כן חדרת את המעטה החיצוני, אם כן. האפוס המוזיקלי של 70 הדקות היה לצערי צו השעה שנכפה על ידי חברות התקליטים כדי שדיסקים יהיו ארוכים יותר מתקליטים".

אבל, ואולי זו השוואה שלא במקומה, אבל ל-A Subtler Light יש במשותף עם Peace Sells לפחות ברמה הזו ששניהם קצרים ולא מרגישים קצרים, ומסיבות דומות: אתה עובר סוג של סאגה של עליות ומורדות, מהיר ואיטי, ככה שזו חוויה שלמה.

"יש היום את כל להקות הבלאק והדת׳ החדשות שכל כך רציניות עם הגלימות הפולחניות שלהן שמוציאות שלוש שעות של מוזיקה על כמה דיסקים. למי יש זמן להתעמק לחלוטין בפיסת אמנות למשך שלוש שעות? לטרקובסקי היה קשה להשיג בועה זמנית כזו עבור הצופים שלו ועוד במדיום הקולנועי, שבו קל יותר להיטמע. אל תגיד לי שמוזיקאי המטאל האלה מוכשרים יותר ממנו!".

כן. הכל נהיה כל כך רציני שזה משעשע. אני לא בטוח שזו הכוונה, אבל זה משעשע מאוד.

"אני אגש בהתחלה עם לב פתוח לכל יצירת אמנות. אתה אומר, מוזיקאי עם גלימה, שזוהי מוזיקה שנועדה לעבודה פנימית והתעלות. אני אנסה זאת אם זה מה שאתה מבקש, בטח. ואכן ניסיתי, וזה פשוט לא מבריק מספיק בכדי להיות כלי התעלות לאף אחד חוץ מהמכשף שהוציא את האלבום! הרבה מהדברים האלה נראים כמו עבודות גאווה, אבל לכל הפחות תשאיר את העניין קצר אם אתה רוצה שיהיה איזה תיעוד פומבי של הצורה הספציפית שבה אתה מתעלה רוחנית!".

(צוחק) אני מניח ששואלים אותך את השאלה הזו לא מעט, אבל הלהקה קיימת רשמית לא מעט זמן ולפני האלבום הזה היה לכם את הספליט שעשיתם ב-2012 עם Spectral Lore. האם מיעוט ההוצאות קשור לניסיון הזה להגיע לאיזה גבול? אני מניח שאני שואל: האם לוקח כל כך הרבה זמן לנסות ולאתגר את מושג הזמן?

"נראה שהנושא הכללי של השיחה הזו הוא משהו כמו 'מטאל וזמן'. וזה נושא טוב עבורי. אגיד זאת כך: הקלטנו שעות על גבי שעות של מוזיקה לאף מטרה אחרת מאשר לסיפוק האישי שלנו והעבודה הפנימית שלנו, לא בשונה מאותו מוזיקאי עם הגלימה (אם כי בנטייה פסיכואנליטית הרבה יותר, למרות שזה לא כאילו שהעולמות האלה לא מתנגשים זה בזה במרחב הלא-מודע של ארכיטיפים וצללים). המטרה שלנו לא הייתה לשמור את הכל פרטי כדי שתהיה לו יותר אימפקט כאשר סוף סוף נפרסם. רצינו את זה פרטי בגלל שלא רצינו לשעמם אנשים עם התיעוד של העבודה הפנימית שלנו, כמו שאמרתי. באמת הרגשנו שאין לנו משהו להגיד לעולם החיצוני בנקודה ההיא, אבל היה לנו הרבה מה להגיד לעצמנו, למטאל, ולתת לדברים האלה להזין אחד את השני עד שהגענו להבנה גדולה יותר. וכך עשינו. אנחנו באמת מעודדים להקות אחרות לא לשחרר חומר אם הן מרגישות שהוא נולד מתוך בלבול. יש מספיק מטאל שם בחוץ, אחרי הכל. אבל כנראה שזו בקשה די גדולה מאנשים שהם יבינו מתי הם מבולבלים, אז מה אתה כבר יכול לעשות?

תמונה שתיים
איור נוסף של הלם
Helm

"אז, כפי שאמרתי, הכוונה שלנו לא הייתה להשתמש בזה כבאיזה קלף ניצחון, העובדה שעשינו את כל זה באופן פרטי במשך 18 שנים. אבל זה בהחלט כן עוזר שיש את התיעוד הפומבי, מבחינת תפיסתית, לדעת שאנחנו לא פה מאתמול ושאנחנו לא עושים את הדברים האלה בקלות או בלי כאב כי אנחנו מוזיקאים מקצועיים שיכולים להקליט 20 אלבוי djent מתוך שינה או משהו כזה.

"בכדי שמטאל יוכל 'לשבש את הזמן' כמו שציינו הוא חייב להיות מחובר בכמה נקודות להיסטוריה של הסוגה עצמה ולבטא את היכולת לעורר השתאות אצל המאזינים. לגרום להם להרגיש בו זמנית שהמוזיקה בשיחה עם הקטלוג השמיימי של המטאל אבל גם קיימת בזמן ההאזנה עצמה, ההרגשה שזה אלבום המטאל היחיד שאי פעם היה. ההבטחה הגדולה הזו (והשקר הזה) שוכנים במרכזה של חוויית המטאל. זה לוקח הרבה אימונים לבד, עבורנו לפחות, להגיע אפילו לתקווה של להשיג משהו כזה ב-2017, נקודה בהיסטוריה של כל תת-תרבות המטאל. אם זה לוקח 18 שנה של אימונים פרטיים, ואת ההשראה של כוחות עליונים ותחתונים, ואת הדם והזיעה שלנו כדי שהמאזינים שלנו ירגישו כאילו הם בני 12 שוב, אז זה מה שצריך לקרות. ואז כשהם בני 12 שוב וחסרי הגנה אז אנחנו צריכים לקחת את הסיכון ולנסות לזעזע את היסודות שלהם, את התפיסות שלהם, ואת האמונות השמרניות שלהם".

זה מעניין כי לרוב להקות מטאל נוטות להתבגר באור הזרקורים. אולי השחרור הזה הוא יותר השפעה אמריקאית, אבל זה נדיר לפגוש מישהו שמתאמן ״במחסן״ כל כך הרבה זמן, וראוי להערכה. והצורה שאתה מדבר על המעבר בהיסטוריה של המטאל עצמו הגיונית עם העובדה שהשירים שלכם נעים מאיירון מיידן, לפאוור מטאל גרמני, לבלאק מטאל ודום, אבל לא כסוג של הערצה, או לא רק זה, אלא כסוג של מסע בזמן.

"פעם המצב היה שלהרבה להקות לא היה חוזה הקלטות עד שהן עבדו על אלבום הבכורה שלהם עד שהוא היה מושלם. אני לא מדבר על התבגרות, אלא על התקדמות. ללכת עמוק יותר, להגיע להבנות מבהילות יותר לגבי עצמך ולגבי מטאל כסוגה מוזיקלית. לפעמים המשמעות של התבגרות היא איזו הירגעות של הנפש ויציאה מהמצב הדוקרני של הנעורים. אני לא חושב שזה דבר טוב עבור מטאל. אני חושב שלהקות מטאל נעשות גרועות עם הזמן בגלל שהן אינן מבינות מה זה היה במוזיקה המוקדמת שלהם שעשה אותם טובים מלכתחילה. אם הן היו מבינות את זה הן היו מבינות גם את עצמן, את התרבות, את המטפיזיקה. האם זו התבגרות? או הם זה טירוף אמנותי?".

האם אתם מתכננים בכלל להופיע עם החומר הזה? במיוחד בהתחשב בעבודה שזה כל כך קשה עבורכם, וכו׳?

"אני לא חושב שאי פעם ננגן משהו כזה בהופעה חיה, לא. אנחנו מתלבטים לא מעט לגבי זה בלהקה. היינו רוצים להציג משהו בשלב מסויים, בנסיבות הנכונות, אבל זה יידרוש כל כך הרבה תכנון וארגון של אמנים בגלל שאנחנו מאוד מוטרדים מהשלמות של הפרטים כך שזה יכול מאוד להשתבש. דמיין לעצמך מצב שבו אחרי שנתיים של תכנונים וגיוס של חברים נוספים וחזרות קדחתניות הכל היה נהרס בגלל שאחת מהגיטרות הייתה נעלמת במיקס? אני חושב שהייתי כל כך מתוסכל אם דבר כזה היה קורה שהייתי מתלקח ספונטנית על הבמה. לפחות אם זה היה קורה ההופעה הייתה נחרטת בזיכרון, אם כי עבור סיבות לא מוזיקליות".

ברור. התלקחויות ספונטניות מוכרות מלא כרטיסים בימינו.

"כן, אבל אפשר לעשות את זה רק פעם אחת".

אבל איזו הופעה זו תהיה!

"אני יודע! אל תתן לי רעיונות!".

האם אני מבין נכון שאתה פחות או יותר המלחין? אם תסלח לי על השאלה הפשטנית.

"הייתי אומר שאני לרוב המלחין. ניק גם מנגן על גיטרה ותורם רעיונות, ובעבר מילטיאדיס היה הבסיסט שלנו. חבל שלא יצא לנו לעבוד איתו על האלבום החדש, אבל אולי נעבוד שוב בעתיד. החומרים שלנו מטבעם מולחנים ומעובדים על המחשב, אז הרעיון של ״הרכב״ יכול להיות מעט עמום. יש הרבה שאני יכול לעשות בעצמי, אבל ישנן פעמים שבהן מתופף בשר ודם הוא אפשרות טובה יותר, או שמבט מבחוץ על גיטרה מובילה, כמו שהיה הפעם עם איילוס [מ-Spectral Lore, רב״ט]. בשביל שהדבר הזה יהיה Locust Leaves הליבה שלו צריכה להיות יצירת מוזיקה שאני כותב (ומסיבות של גאווה פשוטה גם נגינה שלי על גיטרה) וקולות פלוס בקרה אסתטית ע״י ניק. אפילו אם היצירה אינסטרומנטלית, אם זה לא מאושר על ידי ניק ק. אז זה הולך למדף בתור סוג של תרגיל שלי בהלחנה (ויש כאלה עשרות)".

וואו, זה נשמע כאילו דינמיקה כזו יכולה להחזיק מעמד רק בנס. אני הייתי מתעצבן אם הייתי צריך לזרוק יצירה של תשע דקות. מצד שני אני אף פעם לא הייתי בלהקה, אז מה אני יודע.

"זה דורש חברות של כל החיים. ובורכתי בכך שיש לי חבר וותיק שכזה שגם מוכשר בעצמו. דברים לא הולכים לפח, זה בדיוק העניין. אני עדיין יכול להאזין לזה וללמוד מזה ולקבל אומץ ותמיכה מוסרית מזה".

זה אדיר. ועכשיו לשאלה ההכרחית והבלתי אפשרית: אם ייקח כל כך הרבה זמן גם עד האלבום הבא?

"אה, אבל אז אתה צריך לוודא שאתה לא הולך למצוא את עצמך בהתנגשות מצערת: מי אמר שבכלל הולך להיות עוד אלבום?".

שיט.

"אנחנו תמיד מלחינים ומקליטים מוזיקה. אם כל זה יוסיף לדיאלוג הפומבי כשנחליט להוציא את זה אז כן, אם לא אז לא. יש מספיק מטאל שם בחוץ, יש מספיק מוזיקאים שמוציאים את אותו הדבר בשינויים קלים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות