חזרתו של הדבר האמיתי: הראיון המלא עם בילי גולד מפיית׳ נו מור

קצת לפני יציאת האלבום הראשון של פיית' נו מור בכמעט שני עשורים, הבסיסט האגדי של הלהקה מספר קצת על ההתרחשויות מאחורי הקלעים, ומדבר על מוזיקה, השראה, וישראל. הראיון המלא

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרדיט: דסטין רבין
רון בן טובים

כפי שחלקכם אולי שם לב ואולי לא, התפרסם השבוע ראיון שערכתי עם אחד מאלילי ילדותי, בילי גולד. מעבר לעובדה שבעיני כותב שורות אלו הוא אחד מהבסיסטים הכי משפיעים שהיו ברוק בשלושים השנה האחרונות, ושהצליל הייחודי והדומיננטי שלו משמש (לא רק כקלישאה) כעמוד התווך של הלהקה, הוא, מעצם חברותו בפיית נו מור, היווה עמוד תווך (לא רק כקלישאה) בחיי שלי. פיית נו מור, שהתרסקו לתוך החיים שלי עם King for a Day, Fool for a Lifetime, שחוגג בדיוק 20 שנה בימים אלו ממש, היו מהלהקות המוזרות שלי. היו כבדים מהם, היום מוזרים מהם, היו ידועים מהם, היו פחות ידועים מהם, אבל כמוהם היה רק אותם.

ובתור נער, התחושה הזו שמישהו מלמד אותך משהו לא רק על מוזיקה אלא גם על שימור הייחודיות שלך, על אידיוסינקרטיות וביטחון עצמי, הייתה חוויה עוצמתית מאוד. פיית נו מור, יחד עם ווייט זומבי וטייפ או נגטיב, בין השאר, הראו לי שגם חכמים יכולים להיות דבילים, וההפך. אני מנסה ליישם את הלקח הזה עד היום (יותר לכיוון הדביל בסקאלה הזו, אבל גם זה משהו).

אי לכך ובהתאם לזאת, הראיון הזה היה פשוט זכות בשבילי. הזכות לדבר עם בילי ולשמוע איך הוא תפס את השנים הללו בחיי הלהקה, תקופת KFAD, שהייתה רדופה ביקורות לא מחמיאות ומבטים משתהים (ולא מהסוג הטוב), איך הוא ראה את האיחוד, איך הוא רואה מוזיקה, וכו׳. זכות כי, בגלל האנושיות והחכמה של בילי גולד, ובעיקר הצניעות, פתאום יכולתי לראות את פיית נו מור כלהקה. כן, אני יודע שהם להקה, אבל כלהקה, כאסופה של אנשים שרוצים לעשות מוזיקה ועל הדרך הם עדיין אנשים. ולבסוף, זכות כי יכולתי לחלוק חלק מהמחשבות שתמיד היו לי על הלהקה והמוזיקה שלהם חזרה איתם. קיצר, השתפכתי מספיק. הנה השיחה המלאה בינינו, מקווה שתהנו.

האם אתה יכול לחשוב על אמן או אלבום שהיה לך רגע איתו בזמן שגדלת, שממש העיף אותך וגרם לך לחשוב ״וואו, זה משהו שאני ארצה לעשות, שיהיה משמעותי עבורי״ או ״משהו שגורם לי לרצות להקים להקה״?

כן, היו כמה. אני חושב שמה שבאמת עשה את זה עבורי היו שני אלבומים ששמעתי שנתננו לי הרגשה מוזרה...שהראו לי מה זו מוזיקה ומה מוזיקה יכולה לעשות. אלו היו שני אלבומים של אבי. אחד מהם היה Space Oddity של דיוויד בואי והשני היה Plastic Ono Band של ג׳ון לנון. שני האלבומים האלו היו די רדיקליים, ואני הייתי בערך בן תשע, וזה השאיר עליי חותם גדול בהקשר של איך אני מסתכל על העולם ומה חשבתי שמוזיקה יכולה לעשות.

מה חשבת שמוזיקה יכולה לעשות?

ובכן, שני האלבומים האלה, מה שאני יכול להגיד [עליהם] זה שהיה בהם הרבה לא-בולשיט. השיר הראשון ב-Plastic Ono Band הוא "Mother", אתה יודע, "Mother you left me, but I never left you״. דברים שסימנו תקשורת ישירה ולא מתפשרת שאתה לא ממש שומע כמוה בחיים הרגילים. כאילו, כשאתה בן תשע ואתה שומע כאלה דיבורים, "Working Class Hero", ו-"I Found Out״, אלו חומרים די קשוחים. בשבילי זה היה מאוד מאוד מעורר.

הרבה פעמים כשאני מדבר עם מוזיקאים, בדרך כלל על הצד היותר כבד, אז הרושם הראשוני הוא בדרך כלל של, אני לא רוצה להגיד אלימות, אבל סוג של יושרה מוזיקלית. לפעמים זה קורה להם עם הארדקור, לפעמים עם בלאק סאבאת׳. אבל אתה מדבר לא בהכרח על יושרה מוזיקלית, אם כי ייתכן שזה חלק מזה, אלא על סוג של גישה. משהו כמו ״אני לא שם זין, אני אגיד אתה זה״.

כן. כאילו, הייתי בן תשע באותו הזמן, אז אני לא בדיוק מעשן גראס ומקשיב לבלאק סאבאת׳, אני עובר על אוסף התקליטים של אבא שלי. אבל הייתי אומר, ברמה התרבותית, שהקטע עם בלאק סאבאת׳ לא היה מעניין מדי עבורי בגלל שבשבילי זה היה משהו שייחסתי להיפים ארוכי-שיער, משהו ששייך יותר לדור של הוריי. אז כשהדברים האפלים והכבדים יותר הגיעו אליי זה היה כנראה מתי שהתחלתי לשמוע את הסקס פיסטולס, שהם סוג של שער כניסה לדברים כמו Throbbing Gristle או Cabaret Voltaire. זה היה כבד גם.

בסוג של זינוק אדיר לעתיד, על האלבום החדש של פיית נו מור. בשיחות על האלבום תיארת את תהליך היצירה כמשהו די מקוטע והדרגתי. חלק מחברי הלהקה היו בעניין די מוקדם, אחרים היה צריך לשכנע. תוכל לדבר קצת על צירי הלידה שהובילו ליציאת האלבום?

אני אכניס את זה מעט להקשר. אני חושב שקראת את המאמר ב-Revolver. הכתב ממש רצה לפרק את התהליך, זה היה סוג הסיפור שהוא רצה לספר על איך זה קרה. כאילו, אני לא יודע. כשאני קראתי את זה, זה קצת הפתיע אותי בגלל שזה היה ראיון של שעה והוא שאל אותי שאלות כל אותה השעה, וזה הגיע למקום שבו...שבו זה נראה שונה ממה שהיה באמת.

מה שבאמת היה הוא שכשכולנו החלטנו לחזור לנגן ביחד זה היה או שכולם בפנים, או שזה לא הולך לקרות. וזה היה כך גם עם האלבום הזה. כשכולם היינו מאה אחוז בסדר עם זה, עשינו את זה.

אבל, כשאתה אומר שכולם היו 100 אחוז בעניין, זה קרה בתחילה עם ההחלטה לחזור להופעות.

נכון, ואז כמה שנים עברו…

ואז כמה שנים עברו, והרעיון של אלבום התחיל לנבוט, האם זה לקח יותר זמן לרעיון הזה, של אלבום, להתחיל להתגלגל?

לי אף פעם לא הייתה בעיה עם להקליט אלבום, עם הרעיון של אלבום. כאילו, אני תמיד כותב מוזיקה, אז אני כותב מוזיקה ואני גם כותב מוזיקה עם הלהקה, אז זה אף פעם לא היה רעיון מוזר מבחינתי. אני חושב שמה שקרה הוא שהתחלנו להקליט בחדר החזרות שלנו, עם כמה מיקרופונים וציוד בסיסי, רק כדי לראות מה ייצא לנו ואיך זה יישמע, וכי היינו שם גם בכל מקרה. ואז זה התחיל להשמע די טוב, אז המשכנו לעשות את זה. אבל זה גם קרה באווירה שהיא לא בדיוק מדעית, פשוט ניסינו לגרום לחדר החזרות להשמע טוב. אז לעבור לשלב של האלבום מהשלב של חדר החזרות, זה לקח קצת עבודה, קצת, בוא נקרא לזה אלתורים.

ואז, הדרך שבה תמיד עבדנו עם מייק [פאטון, סולן הלהקה, רב״ט] היא שאנחנו תמיד באנו עם המוזיקה קודם, ואז הוא הוסיף את השירה. אז, אחרי שסיימנו עם המוזיקה, הוא התחיל להתעסק עם החלק שלו.

והעובדה שעברו כמה וכמה שנים בין האלבום הקודם שלכם ב-1997 לאלבום החדש, זה הרגיש כאילו אתם חוזרים להקליט אלבום כלהקה שונה? שאתה שונים?

אני חושב שזה קרה באופן טבעי, אני לא חושב שאמרנו לעצמנו ׳אוקיי, אנחנו הולכים לעשות משהו שונה עכשיו'. באופן מסויים זה פשוט מה שקורה כשקבוצת אנשים חוותה חוויות בחוץ ואז חזרה שוב לעבוד ביחד.

באיזה מובן אתה חזרת שונה?

ובכן, אני לא חושב שהיה לי את הביטחון להקליט ולמקסס את האלבום לבד אם לא הייתי צובר נסיון של 15 שנה שבהן עשיתי את זה עם להקות אחרות. בטוח לא הייתי עושה את זה. האנשים שעשינו את זה איתנו בעבר היו די טובים – היה לנו את אנדי וולאס, אנשים כמו רולי [מוסימאן] ומאט וולאס, שהקליטו להקות להקות מאוד מצליחות, במשך שנים, אז הרף הוצב די גבוה, ואין מצב שהייתי מחליט לעשות את זה. ועדיין למרות כל זה, עדיין פחדתי מאוד בזמן שעשיתי את זה.

פחדת גם כשעשית את זה ב-Album of the Year?

תמיד הייתי מעורב בעיבודים של הלהקה ודברים כאלה. נטינו תמיד לעבד דברים לפני שהגענו לאולפן, לא משנה מי המפיק היה, אז הכתיבה והחלקים השונים היו בערך 90 אחוז מוכנים, בלי קשר למי עבדנו איתו, ואני תמיד הייתי מעורב בחלק הזה. אז תמיד הייתי מעורב בהפקה במידה מסויימת, וב-Album of the Year זה היה קצת יותר.

אבל זה לא היה דומה בכלל לסוג העבודה שעשיתי על האלבום הזה, זה משהו אחר לגמרי. לא היו לנו טכנאים, שום טכנאים. לא היה לנו כלום. אפילו לא סיפרנו לאף אחד שאנחנו מקליטים אלבום. כאילו, אפילו לא ניגנתי את השירים לאשתי. זה היה ידוע לחברי הלהקה בלבד, וזהו. אז כשעברנו לשלב המיקס, התכוונתי לעשות את זה בעצמי בחדר החזרות ופתאום קיבלתי רגליים קרות, בגלל שזה נראה היה שלא הייתה שוב אובייקטיביות בגלל שבילינו כל כך הרבה זמן בחדר הזה.אז הלכתי לבית של מאט וולאס, בגלל שהוא סוג של עוד חבר להקה, חבר משפחה. בעיקרון, אין מצב שהייתי לוקח על עצמי אחריות כזו בתקופות אחרות.

והאלבום החדש, אתה מרגיש שהוא ממשיך את הדרך שהתחלתם והפסקתם? שהוא מתאים עם שאר הדברים שהלהקה עשתה?

כל מה שאני יכול לומר הוא שתמיד עשינו אלבומים עם תחושת הבטן שלנו ועם מה שהרגיש לנו נכון, ושהאלבום הזה ממשיך את הקו הזה. בין אם זה הולך טוב עם החומרים הישנים או לא, אני חושב שלכולם הולכת להיות דעה בנושא. אנחנו חושבים ככה, מן הסתם, כי זו המוזיקה שלנו, אבל תמיד נטינו לסמוך על תחושת הבטן שלנו בנושא הזה.

האמת היא שרציתי לשאול אותך משהו מאוחר יותר, אבל עכשיו שאתה מזכיר את עניין תחושת הבטן, יש לי תחושה, ואולי זו נוסטלגיה, שפיית נו מור ואולי עוד כמה להקות מהתקופה, בולטת באידיוסינקרטיות שלה, בתחושה של חופש אמנותי, בעירוב של השפעות אקלקטיות ובתחושה שעשיתם מה שרציתם. הקטע המוזר אולי הוא ששתי הלהקות האחרות שאני חושב עליהן כדומות במידה מסויימת לרוח הזו הן פוגזי וטייפ או נגטיב

אה, וואו

רק בגלל שאלו להקות שתמיד נראה היה שהן נשארות אמיתיות, לא משנה מה, לא משנה אם זה היה מוזר או לא

כן, שהן לא מטילות ספק בעצמן.

כן. ולמרות כל זה, אלו להקות שיחסית הצליחו. ונראה לי, ואולי כאן הנוסטלגיה, שלהקות כאלו לא ממש באות יותר. וזה נראה כאילו זו לא ממש תקופה להיות יצירתי ואתנטי ומצליח באותו הזמן. זו רק התחושה המוזרה שלי, או שזה משהו שאתה יכול להתחבר אליו?

אני הייתי אומר שבתרבות של, נגיד, אנשים שעושים מוזיקה עכשיו, אני לא בטוח שהערכים האלו נמצאים בתרבות הזו. מה שאני חשבתי שהיה מעניין זה כשאנחנו הודענו שאנחנו הולכים להוציא אלבום חדש עשינו את זה דרך רולינג סטון בארה״ב. הם אף פעם לא היו תומכים גדולים שלנו, וקצת התלבטנו אם נרצה לשחרר שיר חדש דרך רולינג סטון בארה״ב, ובסוף החלטנו לעשות את זה והתגובה הייתה מאסיבית, מאסיבית, לא משהו שהם ציפו לא וגם לא משהו שאנחנו ציפינו לו.

ומה שזה אמר לי זה ׳וואו, יש הרבה אנשים שממש מעוניינים שנעשה משהו׳, ואחת מהסיבות לזה היא שאנחנו להקה שעושה את הדברים בדרך שלה. אנחנו לא קוראים מצעדים לנסות להבין מה פופלארי, לנסות להתאים את עצמנו כדי למכור, אנחנו פשוט אחת מהלהקות הללו שהולכות עם הבטן שלהן כשהן עושות דברים, ויש ביקוש של אנשים לשמוע להקה שעושה את זה.

ואתה מרגיש, כמוזיקאי, שהנוף הנוכחי נעדר להקות כאלה?

אני חושב שכן. אני חושב שיש הרבה, שאתה שומע הרבה מוזיקאים מנסים להראות מקוריים על ידי חיקוי משהו מהעבר, מילה במילה. כאילו, אני שמעתי להקות שמנסות להשתמש בטכניקות הקלטה של פיל ספקטור. הן מנסות לצאת מחוץ למיינסטרים, אבל על ידי חיקוי משהו שכבר היה. זה סוג של תרגיל מעניין, אבל אני לא רואה מישהו בועט את עצמו אל תוך העשור הבא. זה מה שתמיד עורר בי השראה, להקות ששברו את ההנחות הקיימות ושייצרו משהו חדש.

הייתה סיבה מיוחדת לכך שבסוף שנות השמונים ותחילת התשעים זה היה מקובל יותר להיות מקורי? זו הייתה ההשפעה של הפאנק?

כן, גם זה. אני חושב שתעשיית המוזיקה של אותה התקופה איבדה הרבה יושרה עם אנשים, ואנשים חיפשו דרכים חדשות להתסכל על דברים, בגלל שהסדר הקיים, הדברים שקראת עליהם בעיתונות המוזיקה, פשוט לא עשו לך כלום. באופן אירוני, הכל מרגיש ככה גם עכשיו, אבל אני לא רואה מישהו באמת מגיב לזה או מתנגש עם זה חזיתית.

אז, התנאים בשלים למהפכה חדשה, אבל אף אחד פשוט לא עושה את זה?

אתה יודע מה, אולי הם מצאו דרך למנוע את המהפכה. אני לא יודע. אבל אני כן חושב שזה מעודד שאנחנו עושים משהו, ועושים את זה בעצמנו, וזה מוזר, כמו שזה תמיד, ויש הרבה עניין מסביב. זה אומר לי משהו גם, שאנשים רוצים משהו כזה.

אתם לא להקה חדשה או מגניבה במיוחד, אבל כל תשומת הלב הזו, זה לא מזכיר לכם את ההרגשה שאולי הייתה לכם פעם? שאתם יכולים לבעוט קצת בדברים?

זה נחמד. בזמנו, לא הראו בנו עניין יותר מדי. אף אחד לא ממש רצה לשמוע את האלבום החדש שלנו כמו שהם רוצים עכשיו. אז, זה נחמד. אבל, עם כל הזמן שעבר, אני עדיין חושב שאנחנו אותה להקה. אנחנו מרגישים ככה אחד עם השני, ואנחנו עושים את אותו הדבר שעשינו לפני 20 שנה. מרגיש אותו הדבר.

אם כבר מדברים על לפני 20 שנה, רציתי לשאול אותך על King for a DAy. הוא יצא לפני 20 שנה היום, ובזמנו זה נדמה היה כאילו הוא היה האלבום שלכם שנפל בין הכסאות. הוא בא אחרי אנג׳ל דאסט, שהיה אלבום ענק בשבילכם, מאוד פופולארי. אני חושב שקראת לו פעם ה-Dark Side of the Moon שלכם, משהו שתמיד מוכר עותקים. והאלבום שאחריו היה Album of the Year, תרועת הסיום שלכם, ו-King for a Day היה האלבום הראשון בלי ג׳ים [מרטין], אלבום צנוע משהו, ושבעיני התיישן מצויין

אכן.

ורציתי לשאול איך אתה מרגיש לגבי האלבום במרחק 20 שנים. במבט לאחור, זה היה אלבום מיוחד?

בהחלט כן! אני באמת חושב שזה היה אלבום הכישלון שלנו. כאילו, Angel Dust היה כישלון גדול, לפחות מבחינת התעשייה האמריקאית, שהפסיקה לתמוך בנו אחריו. זה משהו כמו ׳למה הם עושים את זה? למה הם הורסים לעצמם את ההצלחה?׳ אז אחרי זה, King for a Day היה אפילו עוד צעד למטה, ממשהו כמו ׳אוי, הם ממש איבדו את זה לגמרי׳. והדבר המצחיק הוא שכשסיימנו את האלבום הזה היינו כל כך מרוגשים, ממש אהבנו אותו.

העובדה שהוא עומד במבחן הזמן מאוד מספקת, בגלל שאנחנו ידענו באותו הזמן שעשינו משהו טוב. זה מה שאתה מצפה לו עשרים שנה אחר כך. אתה לא מבין, עשיתי כל כך הרבה ראיונות שבהם אמרו לי ׳ואז עשיתם את קינג פור א דיי, מה נסגר עם זה?! למה עשיתם את זה?!׳ אנשים עדיין אומרים לי את זה כל הזמן!

זה מוזר לי כי הוא מרגיש לי כמו האלבום הכי רגשני ואישי ואמנותי של פיית׳ נו מור. לא שיש לי משהו נגד האחרים, מן הסתם, אבל הוא מרגיש כל כך אפל ואישי ואמיתי. כנראה שאני פשוט לא הבנתי את האכזבה.ֿ

גם אני לא, זה היה ממש מוזר. ואחד הדברים ששחק אותנו היה כשיש לך אלבום שאתה באמת מאמין בו, ואנשים פשוט לא מבינים אותו. ואז אתה פשוט מופיע ומופיע ומופיע, ואתה מנסה לעבור את המהמורה. היינו כל כך מתוסכלים בתקופה ההיא. זה היה אחד הדברים שחשבנו עליהם פעמיים לפני שהתאחדנו: ״אנחנו באמת רוצים לעבור את כל זה שוב?

בהקשר של קינג פור א דיי ספציפית?

כן. ובכן, למעשה כל ההיסטוריה שלנו כלהקה הייתה שהיינו צריכים לעבוד קשה יותר ממה שכנראה היינו צריכים, בגלל שהאדם הממוצע ששומע אותנו, זה משהו מוזר שהוא לא מצליח להבין בהאזנה ראשונה. כל עוד הלהקה קיימת, המרכיב הזה תמיד יהיה איתנו. זה אחד מהדברים שכשאנחנו מסתכלים אחד על השני, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, אבל יש הרבה שבא עם זה. יש הרבה עבודה שבאה עם זה.

ולעולם לא תדע אם אנשים הולכים להבין את זה

אם לא אכפת להם, אם הם לא יודעים, אם הם לא מבינים, אני יכול לחיות עם זה. הבעיה הגדולה ביותר שלי היא להוציא את זה למקום שבוא אנשים יודעים שזה קיים ויכולים לעשות את ההחלטות שלהם. הדבר היחידי שאני הייתי מודאג ממנו לגבי האלבום החדש היה ׳אוקי, אז אנחנו הולכים לעשות את זה עצמאית, אנחנו מוציאים אלבום עצמאית.

שזו החלטה עסקית גדולה

אכן, אבל בינינו ובין עצמנו זו הייתה בהחלט ההחלטה הטובה ביותר. אבל, הדאגה שלי הייתה שאני לא רוצה להוציא אלבום מדהים שאנחנו שמחים איתו, ואז אף אחד לא ישמע אותו, אף אחד לא יידע שהוצאנו אלבום. הייתי מאוד מודאג מזה. בגלל שברגע שאנשים יכולים לשמוע אותו, אם הם לא אוהבים אותו, זה בסדר, ממש בסדר. אבל, אם הם לא יודעים שהוא קיים, זה מבאס. אז יחד עם כל ההופעות והעבודה, זהפשוט לגרום לאנשים לשמוע את הלהקה המוזרה הזו.

כאילו, היינו מופע הפתיחה של בילי איידול ואנשים כמו...תחשוב על זה. תחשוב על הקהל של בילי איידול ואז הם שומעים את המוזיקה הזו שאנחנו עושים. זה פשוט מוזר. אבל, באותו הזמן, אתה מנסה ליצור את החיבור הזה עם האנשים האלו. אתה פשוט מקווה שזה יעבוד.

ראיינתי את גרג אנדרסון מ-Southern Lord Records לאחרונה, הוא אמר שאם יש משהו שמישהו מלא תשוקה לגביו ושהדבר הזה מרגיש אמיתי, אז הוא יימצא את הקהל שלו.

אני חושב שזה נכון, אבל אני חושב שמוזיקה היא כמו הילד שלך. ואם אתה רוצה לגדל את הילד שלך, אתה רוצה שהוא יילך לבית הספר הטוב ביותר שאתה יכול, ואתה רוצה שיהיו לו את כל ההזדמנויות להצליח. אבל כן, אתה צודק – אם יש לך משהו טוב, הוא יגיע לאן שהוא. כאילו, בחזרה לקינג פור א דיי, הוא באמת היה כישלון [צוחק], אבל הנה אנחנו מדברים עליו, ואתה מכבד אותו, וזה עצום עבורי. זה מצא את היעד שלו, אז. נהדר.

אני זוכר את היום שקניתי אותו, זה היה אחד מהימים הטובים של חיי. חוץ מהעובדה שהתרגשתי נורא שאני אלך למקדונלדס עם ההורים שלי, אבל זה היה בזמן פסח אז הלחמניות היו נוראיות.

אוי אלוהים! [צוחק]

כן. קינג פור א דיי ופסח לעד יהיו קשורים זה לזה במוח שלי.

אתה זוכר את הטעם של הלחמנייה הזו, אה? [צוחק]

זה היה נורא. כמו קרטון. יש לי עוד כמה שאלות. אחת מהן היא אלו אמנים ממש הרשימו אותך לאחרונה?

הייתי אומר שלהקה שאני מאוד אוהב זה להקה שאני עובד איתה, שעושה משהו שאף אחד אחר לא עושה. קוראים להם Como Asesinara Felipes, והם מצ׳ילה. הם בחברת התקליטים שלי, אבל זו לא הסיבה שאני מדבר עליהם. אני מנגנים היפ הופ בהשפעת ג׳אז, אבל ג׳אז סגנון Blue Note. זה חומר די אפל, אבל מאוד מגניב. כאילו, בשבילי ה ממש מגניב. אני ממש מתרגש מזה. אני מאוד בר מזל שאני זוכה לעבוד איתם.

עבדת הרבה עם הרכבים בינלאומיים כמפיק בכמה שנים שנים האחרונות. אתה רואה את זה כמשפיע על האלבום החדש?

הכל משפיע, הכל מצטבר, לחלוטין. כאילו, אני עבדתי עם להקה בשם Kultur Shock שעושים הרבה מוזיקה בלקנית ודרכם למדתי הרבה על מוזיקה בלקנית. ואם תאזין, אני חושב שתוכל לשמוע חלק מההשפעה הזו על האלבום שיוצא עכשיו.למען האמת, אפשר לשמוע את זה קצת ב-"Superhero״. כל דבר שאתה אוסף בעולם מתקשר לאיך שאתה מבטא את עצמך.

השאלה האחרונה היא קצת בנימה יותר אישית. אתם לעולם לא ממש פחדתם להופיע בישראל. הייתם פה במסע ההופעות של קינג פור א דיי, וגם לאחרונה במסע האיחוד. זה לא משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו בימינו אנו, עם יותר ויותר לחץ לא להופיע בישראל. האם הרגשתם את הלחץ הזה, ואיך אתה מרגיש לגבי להופיע בישראל?

הרקע שלי יהודי מצד אבי, ויש משהו מוזר עם לנסוע לשם. תמיד אהבתי את ישראל, תל אביב היא אחד מהמקומות האהובים עליי בעולם. כשאני שם, אני מרגיש בבית, וזה דבר נדיר מאוד, ובשבילי זה מקום מדהים. אני אוהב אותו. אז, אני תמיד שמח להופיע שם.

אבל יש לי בעיה, אישית, עם הממשלה השמרנית בישראל. אני לא אוהב אותם, והאמת שיש לי בעיות לפעמים עם לעזור להם בכל דרך שהיא.

אתה מחשיב את עצם ההופעה בישראל כעזרה להם?

ובכן, אני לא יודע. אפשר לענות לכאן ולכאן, הדיון יכול ללכת לשני הכיוונים. אבל, תקשיב, אני ממש שנאתי לגור בארה״ב כשבוש וצ׳ייני ניהלו פה את העניינים, ואני ממש לא אוהב את אלו שעושים דברים [בישראל] עכשיו. אני מאוד מקווה שלמפלגת העבודה יילך טוב בבחירות.

אבל, אם מדברים על מקום לנגן בו, אף אחד מהאנשים האלו, אין שמרנים שבאים להופעות שלנו. רק האנשים הטובים באים [צוחק], כל האנשים המגניבים שמגיע להם הופעה טובה. אז, אני לא יודע. אני אוהב להופיע בישראל, זה אחד מהקהלים הכי טובים שיש לנו. אני מאוד מקווה שנוכל לעשות את זה. אני אוהב לנגן שם, ואני מקווה שנוכל להמשיך לעשות את זה. אבל זה אכן מעסיק אותי.








רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ