אדון המרחב והחלל: ראיון עם טובי דרייבר מ-Kayo Dot

מעט לפני ההופעה שלו בתל אביב, היוצר והמנהיג של אחת מהלהקות המעניינות ביותר בעולם הפוסט-מטאל, מדבר על חשיבות חופש המחשבה והפעולה ביצירה מוזיקלית אותנטית - אפילו אם זה אומר לשים פס על אלו שקוראים לו להחרים את ישראל

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

Kayo Dot, שתופיע בלבונטין 7 השבוע (זה האיוונט, תבואו אלא אם כן נכות נפשית ופיזית מונעת זאת מכם, ובמקרה זה, סתם חבל), היא סוג של תופעה בלתי מוסברת, עב״ם. להקה שהיא לא באמת להקה, שעושה מוזיקה שהיא לא באמת מוזיקה, עם המון מטאל שהוא לא באמת מטאל, ושלוש מאות קו״ב של ״ניסיוניות״ שהיא תכלס די ניסיונית, אבל גם זה לא ממש. כמו איזה יצור מטושטש ויפה, Kayo Dot לא באמת מוכנה שתגידו מה היא ומי היא, אלא עפה מהר מדי, זזה מוזר מדי בכדי שיהיה אפשר להבין.

אבל דבר אחד מובן לחלוטין, שההרכב הזה, שהוקם ומונהג על ידי האיש רב הפעלים והכשרונות טובי דרייבר (הידוע גם כחבר בהרכב Secret Chiefs 3, מקימה ומהרסה של Maudlin of the Well, ומשתתף בפרוייקטים אין סוף בהם הוא מנגן בכלי נגינה אין סוף), מצליח להישאר חופשי לחלוטין בעולם שלא ממש מאפשר או מעודד חופש שכזה. ובמידה מסויימת, Kayo Dot היא כן כל הדברים שאמרתי שהיא לא: היא כן להקה, היא כן עושה מטאל, היא כן ניסיונית, והיא בטוח עושה מוזיקה, ומוזיקה מרתקת. העניין הוא שהיא מצליחה לעשות את כל זה למרות שמשיר לשיר, ומאלבום לאלבום היא ממציאה את עצמה מחדש, ולעיתים באופן קיצוני: ממטאל לפרוג, מאלקטרוניקה קריפית סטייל ונגליס ליצירות חסרות צורה ליארית ברורה. כנראה שמתישהו בעתיד גם יהיה אלבום היפ הופ. סתם, לא באמת, אבל מי יודע?

וכאן מן הראוי שוב לחזור לדרייבר, שהוא, כפי ששמו אולי רומז, האיש שכבר למעלה מעשור נמצא חזק מאחורי ההגה של אחד ההרכבים המעניינים ביותר בסצנת המטאל/ניסיונית/אלוהים-ישמור-מה-זה של ימינו אנו, ובהחלט אחד מהאדריכלים שלה בתחילת שנות האלפיים (יחד עם הרכבים כמו Isis, Botch או Cave In). רמז  לוורסטיליות הכמעט הזויה של דרייבר אפשר לראות בעובדה שאת אלבום הבכורה של Kayo Dot הוציאה Tzadik, לייבל האוונגארד של מלך החכם-מדי-בשבילי, ג׳ון זורן, בעוד חלק מהאלבומים המאוחרים יותר יצאו ב-Hydra Head, חברת התקליטים ההיסטורית, האיקונית, והאגדית של אחד ארון טרנר, ומרכז רב השפעה של מטאל ופוסט מטאל בסוף שנות התשעים ועד לתחילת העשור השני באלף הנוכחי.

אני משתדל לראיין רק אנשים שאני מחשיב כאמנים, אנשים שמעוררים בי אישית השראה, ושמנהלים קריירה ומבצעים מוזיקה בצורה שנראית לפעמים הפוכה ממה שהאוזן/מוח שלי מצפים. דרייבר הוא בדיוק אחד כזה, ואם היה לכם ספק לגבי העובדה שזו הופעה/חוויה שאתם חייבים לראות, אני מקווה שהשיחה הזו - יותר התכתבות אימייל, אבל איכשהוא עדיין שיחה -  יפה, מוזר, וכנה, כמו כל דבר אחר שהאיש נוגע בו, תכניס אתכם למועדון סופית. תהנו, אני נהניתי.

בתור סוג של הקדמה: כשגדלת, או כאדם צעיר, האם אתה זוכר אמן או אלבום שממש גרמו לך להסתכל באופן שונה על מוזיקה? שגרמו לך לרצות להיות אמן בעצמך? מה היה זה בהם, המוזיקה או תחושה של יושרה או אותנטיות?

הייתי אומר שכמעט לכל להקה שהערצתי היה מרכיב למוזיקה שלהם שגרם לי לחשוב על מוזיקה באופו שונה. התחושה הזו של התרגשות וגילוי הייתה (וכנראה עודנה) אחד הדברים שאני הכי אוהב במוזיקה, וזו הסיבה העיקרית שאני אוהב את רוב האמנים שאני אוהב. אני במיוחד זוכר, בתקופה מאוד מוקדמת של חיי כמוזיקאי - כלןמר, התחלתי לנגן על גיטרה בגיל 12, למרות שניגנתי על קלרינט כמה שנים לפני כן - שינוי הפרדיגמה הגדול ביותר שלי היה דרך Tiamat, שגרמו לי להבין שזה בסדר לערבב קלידים ומטאל, ונירוונה, שגרמו לי להבין שזה בסדר לבטא את עצמך דרך מוזיקה. שלהיות אמן לגיטימי לא אמר בהכרח שחייבת להיות לך יכולת טכנית, ושזה היה יותר עניין של ביטוי עצמי. מאוד נמשכתי לגישת האנטי-כוכב-רוק של קורט קוביין, ש, כמו שרמזת, כנראה שידרה סוג של אותנטיות לילד בן 12. הרעיון הזה של מוזיקאים כפורצי דרך, שמראים למאזינים שאין נכון או לא נכון במוזיקה, תמיד היה מאוד חשוב עבורי.

לכל אלו שאולי לא מכירים את הלהקה, תוכל לומר כמה מילים על איך Kayo Dot באה לעולם? האם זה היה קשור במידה לתחושה של מיצוי פרוייקטים קודמים?

Kayo Dot הוקמה במקור כסוג של ״אתחול״ של הלהקה הקודמת שלי, Maudlin of the Well, שהייתה להקת מטאל אטמוספרי. רציתי לברוח ממוזיקת הפנטזיה עמוסת הריפים של הלהקה הקודמת ולבחון הלחנה במטאל ופוסט מטאל עם דגש הרבה יותר רציני על אסתטיקה של האמנויות היפות. חשבתי על הזמן שלי עם Maudlin of the Well כתקופה של למידה והתנסות, והזמן שלי עם Kayo Dot כתחילת הקריירה המוזיקלית האמיתית שלי. אבל, עכשיו ש-Kayo Dot קיימת זמן רב, וניסתה כלמיני גישות, אני לא מפריד אותה מ-Maudlin of the Well כ״כ. אני פשוט חושב על כל יצירה, לא משנה תחת איזו שם נוצרה, כאבן דרך במסע שהם חיים שמוקדשים לגילוי.

נדמה ש-Kayo Dot שואבים השראה ממגוון מקורות רחב, מבלאק מטאל לפרוגרסיב, לאלקטרוניקה בסגנון שנות השמונים. האם האופן הייחודי שבו המקורות האלה מתערבבים הוא תוצאה של ניסיון מודע להתנסות עם אלמנטים שונים, או שהם פשוט ביטוי של מי שאתה באותו הרגע?

אני חושב שזה שני הדברים שהזכרת. אני גם מרגיש כאילו כל אלבום נולד כתוצאה מסיבה שונה. למשל, האלבום Coyote היה ניסיון מאוד מודע להתנסות בשילוב בין גיטרת בס של פאנק משנות השמונים עם הלחנה מתמשכת ושימוש בו-זמני בסקסופון וחצוצרה. אבל האחרון שלנו, Coffins on the Io, היה במובן פשוט הרבה יותר שיקוף של הדברים ששמעתי באותה התקופה. בכל מקרה, כל אלבום אכן ״משקף את הביטוי של מי שאני באותו הרגע״ וגם, כפי שהזכרתי כבר, ״אבן דרך במסע של גילוי". הם יוצרים רפרטואר, תמונה רחבה יותר של מי שאני, כאדם שהזהות שלו יכולה להיות מובנת רק כשכל חתיכות הפאזל פרושות ומתאימות זו לזו.

נראה שהמוזיקה שלך, אפילו שהיא באה לידי ביטוי ברגעים הכי מורכבים ואידיוסינקרטיים, תמיד טעונה בסוג של אווירה כמו סיפורית, מתח של עלילה, אם זה אומר לך משהו. אתה מוצא את עצמך חושב על אווירה במובן הזה, כדרך לקדם סוג של ״סיפור״? האם יש צורות אמנות אחרות - חזותיות, קולנוע - שאתה מחפש בהן בהשראה כשאתה מנסה להשיג אווירה מסוימת?

כן, לרוב. אני בהחלט רואה דרכים שלחנים יכולים להתקדם בהם בצורה שהיא לוגית יותר מאחרים, וזה משהו שחייב לבטא תחושת נרטיב שנמצאת אצלי בתת-מודע. זה משהו שאני חושב עליו די הרבה לאחרונה, למען האמת, בגלל שאני מתעניין בלנסות וליצור מוזיקה שהולכת לחלוטין נגד התחושה שלי של לוגיקה לינארית. התנסיתי בזה בעבר - יש יצירה בבנדקמפ של Kayo Dot שנקראת "The Pod", אבל הייתי רוצה לשחק עוד עם הרעיון הזה של קונטרה-אינטואיטיביות בעתיד. אני בהחלט מקבל השראה מסרטים ואמנות חזותית. במקרה של Coffins on the Io הרבה מהאווירה הושפעה מסרטים כמו "בלייד ראנר" ו-"הם חיים״.

הוצאת את Coffins on the Io לאחרונה, וקיבלתם כמות די חריגה של תשומת לב מהתקשורת. בתור להקה שפועלת מרבית חייה מתחת לרדאר, זו לא הסחת דעת? לעבוד ככה תחת עינו הפקוחה של הציבור?

זה מעניין שכך זה נראה לך. מזווית הראייה שלי, לא הייתה תגובה גדולה או קטנה יותר מהתקשורת. זה נכון שהפעם יש לנו יחצ״ן, בזכות העובדה שהאלבום יצא דרך חברת תקליטים במקום שנעשה את זה עצמאית,, כמו שעשינו בכמה אלבומים האחרונים, אבל ההבדל היחיד שאני שמתי לב אליו הוא שיש לנו הרבה פחות עבודה שחורה לעשות בעצמנו. אבל התגובה הייתה דומה, עד כמה שאני שמתי לב. אנחנו חשופים לעין הציבור עכשיו באותה מידה שהיינו תמיד. ותאמין לי אנחנו לא רוצים להיות תחת הרדאר. אני חושב שאם הייתה לנו את ההזדמנות להיות חשופים לציבור יותר היינו יכולים לעשות דברים גדולים יותר ובתנאים טובים יותר.

היו אמנים שחשבת עליהם או שמצאת את עצמך מאזין להם יותר מהרגיל בזמן כתיבת והקלטת האלבום החדש?

בגדול, תהליך הכתיבה וההקלטה הושפע מביקורים בברי קריוקי. חברי הלהקה ואני, וכמה חברים מוזיקאים, התחלנו ללכת לערבי קריוקי חופשיים בבר מקומי, בשביל הכיף. אבל די מהר הבנו שאנחנו מרחיבים את התודעה המוזיקלית שלנו דרך המדיום הזה. זה הפך אותנו למוזיקאים טובים יותר וקשובים יותר. אז טיולי הקריוקי האלה הפכו לאימון עבורנו וחוויה לימודית. בגלל הגיל שלנו המוזיקה שהכי התחברנו אליה בקריוקי הייתה דברים משנות השבעים והשמונים (הכתיבה הייתה יותר טוב אז בכל מקרה, חה!), אז ביצענו הרבה דברים של פיל קולינס, פיטר גבריאל, סטילי דן, פליטווד מק - דברים כאלה. הכניסה לתוך המולדיות שלהם בהקשר של הופעה העניקה לי נקודת מבט משמעותית על אינטואיציה מוזיקלית.

האלבומים של Kayo Dot כל כך שונים אחד מהשני עד שזה נראה שהדבר היחיד שקושר ביניהם זה שיוצא לכם לעשות את מה שאתם רוצים, תחושה של חופש. אתה מרגיש שסוג כזה של שחרור הוא תנאי הכרחי ליצירת סוג האמנות שאתה מעוניין בה?

כן, וודאי. זה גם הדבר היחיד שמנציח את העניין שלי במוזיקה. הייתי כנראה עובר די מהר לעשות משהו אחר עם החיים שלי אם הייתי צריך לעשות את אותו סוג מוזיקה שוב ושוב. את האמת, אני כבר די משתעמם מהמחזור של ״תקליט-אלבום-ראיונות-מסע-הופעות״, וחרא כזה. אני לגמרי רוצה לעשות עוד דברים עם מוזיקה, כמו יצירות שמותאמות למיקומים ספציפיים, אמנות מיצג, מוזיקה קלאסית, מוזיקה למשחקי מחשב, פסי קול, וכו וכו׳.

הזכרת את Tiamat כלהקה שהשפיעה עלייך, עובדה שמעניינת מבחינתי מכמה סיבות. הראשונה היא ש-Tiamat זה לא שם שאתה שומע מוזכר הרבה מדי, בעיקר לא ע״י אמנים אמריקאיים. השניה היא יותר מקומית, או העובדה ש-Tiamat מאוד אהודה על הקהל הישראלי, לכל הפחות בגלל אלבום ההופעה שהם הקליטו פה. תוכל להרחיב על מה היה בהם שמצאת בו השראה? מה לקחת מהחוויה שלך עם האלבומים שלהם?

כמו שכבר ציינתי, פשוט יצא שהם היו האחת הלהקות הראשונות שאי פעם שמעתי ששילבו קלידים בסגנון ניו-אייג׳ כזה עם מטאל, והיו אחת הלהקות ראשונות ששמעתי שמנגנות מטאל איטי יותר (האלבום שלהם, Clouds). כבר התעניינתי במושגי ניו אייג׳ כמו אסטרל פרוג׳קשן בתקופה ההיא, והם פשוט קידמו את זה הלאה, חשפו בפני דברים כמו פטריות פסילוסיבין [פטריות הזייה], וחומרים הזייתיים בכלל. הם היו מאוד משפיעים - משהו בסגנון של ״המקום הנכון, הזמן הנכון״. אני לא כל כך אוהב שום דבר שהוא הוציאו אחרי A Deeper Kind of Slumber ב-1997. אבל אני יודע שלבחור הזה (יוהאן אדלונד) יש משהו גאוני בתוכו, אז אולי הוא יוציא שוב משהו שאני אוהב מתישהו בעתיד.

לבסוף, אני יודע שכבר היית בישראל עם Secret Chiefs 3, אבל לבוא לכאן, בהנתן במצב הפוליטי המתמשך, זה לא משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו. היית מודאג בכלל ממה תהיה תגובת המעריצים שלך או מהדעה הציבורת באופן כללי?

על זה יש לי הרבה מה להגיד. דבר ראשון, אני יודע שכמעט כל אדם מחוץ לאיזור יש דעה בורה, לא מלומדת, חובבנית על המצב, בעיה שרק מוחמרת על ידי הרשתות החברתיות. אף אחד לא באמת יודע את מה באמת קורה. אז, לא רק שאני לא מרגיש שאני לא יכול לבסס דעה מושלמת משל עצמי, אני מרגיש כאילו דעתם של אחרים די חסרת משמעות. בזמן שנסעתי לישראל עם Secret Chiefs 3 היה לי קל לראות את האנושיות של אינדבדואלים, וכמה התקשורת מעוותת את הדעה שלנו על הנעשה בחוץ. אני גם מבין שהמדינה שלי, ארה״ב, אחראית, בין אם בצורה ישירה או עקיפה, לכמה מהזוועות הגדולות ביותר שהיו, אבל אף אחד לא מצפה מאמנים להחרים את ארה״ב.

אז, אני לא בעניין של מוסר כפול מהסוג הזה, במיוחד כהוא מבוסס על מידע חלקי או מוטעה. ולא, לא אכפת לי איך המעריצים שלנו ישפטו אותנו, באף נושא. לי רק אכפת מאיך אני שופט את עצמי, איך אני עוקב אחרי המצפן המוסרי שלי, איך אני עושה דברים כך שלא אתחרט עליהם ואהיה גאה בהם כחלק מהזהות שלי.

המוזיקה שלי היא החלל הקדוש שלי ואני מסרב לתת למה אנשים אחרים חושבים שאני צריך או לא צריך חעשות להשפיע עלי בשום אופן. מוזיקה היא הדבר היחידי שיש לי בחיים שאני שולט בו לחלוטין. זה היקום שלי שאנשים אחרים ברי מזל שאני בוחר לחלוק אותו איתם.

יותר מזה, לגיטרסיט שלנו, רון [ורוד] יש קרובי משפחה בישראל והורים ישראלים. רון, אחד מהחברים הכי טובים שלי, שעשה כל כך הרבה כדי לתמוך בי כבר שנים, ושעבור משפחתו הופעה בישראל היא ציון דרך ענקי… לא. הייתי מעדיף בהרבה לתמוך באחד מהחברים הטובים ביותר שלי מאשר בצרכים של אנשים בעימות בצד השני של העולם שלא הכרתי מעולם ושלא אכפת שמים עליי זין.  

ולבסוף, יש לנו את המסר שלנו שאני מרגיש שהוא בעל ערך מספיק בכדי להפיץ אותו ולשתף אותו עם העולם. ובכנות, המסר שלנו חשוב לי הרבה יותר ממסר פוליטי שלשני הצדדים שלו יש  כבר תמיכה בכל העולם. המסר הפוליטי המובלט הוא צונאמי מזדיין. Kayo Dot היא גרגר חול, זה שחסר כוח, זה שצריך עזרה. ודרך אגב, קראת פעם את המילים שלנו? כי אנחנו לא בדיוק להקה חיובית.


רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות