אלבומי ההיפ הופ הכי טובים 2010-2015

אמרו שהפאנק מת, אולי צדקו. אמרו שההיפ הופ מת, כנראה טעו. הנה חמישה-עשר האלבומים הכי טובים בחמש השנים האחרונות (לא כולל כניסה אחת מאוד מאוחרת)

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

כן, רשימה. והאמת, אפילו לא רשימה עם סיבה כל כך טובה בבסיסה, מעבר לעובדה המאוד שרירותית ומאוד לא מעניינת שעכשיו 2015 ופעם היה 2010, ושלכולנו יש היקסמות לא בדיוק ברורה ממספרים עגולים, או לכל הפחות עגולים למחצה. תשאלו את מייקל פולני.

בכל מקרה, ובלי קשר לפילוסופים של המדע ממוצא הונגרי, אני כבר כמה זמן ככה חושב על היפ הופ חדש יחסית, מה הוא עושה לי, האם הוא מרגש אותי, ואיך אפשר להשוות אותו לאלבומים מאחד מתורי הזהב הרבים שהז׳אנר ידע. וכמו בכל דבר, גם פה אנחנו בעידן של פוסט-משהו - אמרו את שיש לומר. האמיתות המוחלטות קמו ונפלו, המאבקים הגדולים, בהקשר של הקהילה האפרו-אמריקאית, היו והלכו, ואיתם, גם בעקבות לא מעט אכזבות מממשל אובמה, הרבה מאוד אשליות.

אז הכל, במילה או שניים, לא נראה הכי טוב. לא במובן, אני חושב, של רפיון ודיכאון, אלא של תנועה רוחנית, קהילה, וסוגה מוזיקלית שעדיין במידה רבה מאוד משמשת כשגרירה של אותה הקהילה, שעומדים על צוק עם תהום בשני צדדיה: גזענות והמשך דיכוי ונישול, וייאוש. חלקכם יאמרו ״אבל רון, רצינו אלבומי היפ הופ ואתה רק חופר ועושה אותי עצוב״. נכון. הלאה.

פה המקום, אני מניח, לעשות חשבון נפש מראש, או לפחות להזהיר: לא שמעתי את כל ההיפ הופ שיצא בשנים האלה, וכן אני מניח שיש אלבומים שאתם חושבים שצריכים להיות פה במקום אלו שמניתי. אבל מה לעשות, אני מאמין בשיטה שלי, היא משרתת אותי כבר חיים שלמים של נהרות בלתי פוסקים של מוזיקה, ואני מתמיד איתה. והשיטה היא יחסית פשוטה: מה שתופס את האוזן נשאר, ומה ששורד את התפיסה הראשונית הזו, נשאר לתמיד. האם יש אלבומים שלא תופסים מההתחלה ועדיין אהבתי? כן. אבל, מה שהוביל להתעקשות להבין מה קורה הן נסיבות חיים, כמו חברים שממש יושבים עליי שאתן סיכוי, שיר שפתאום מבליח לרדיו, וכו׳. אז הטעם שלי והחיים שלי הם המסננת. זה מה יש. במקום לשים שיר אחרי כל אמן, הכנתי פלייליסט. נראה לי פשוט יותר בהקשר הזה.

הבה נתחילה:

#15

שם: Tyler, the Creator

מאיפה: לוס אנג׳לס, שזה באמריקה

אלבום: Goblin

שנה: 2011

ממש בכמה מילים: מעטים אלבומי ההיפ הופ ששנואים יותר בשנים האחרונות מהאלבום הזה, ואני מניח שאני מבין למה. זה לא מרגיש אמיתי, כמו בדיחה, ורוב הזמן הרבה מהמרכיבים של מה שרוב האנשים היו מצפים/דורשים לשמוע בהיפ הופ חסר פה עד מאוד, שבראשם כנראה ניסיון להפגין כשרון ראפ בסיסי. אבל מה, זה עובד. זה עובד בתור בדיחה? אולי. זה עובד כניסיון מוזר של ילד להיות ציני ולהשתין על הכל? יכול להיות. החדשנות והיצירתיות הן מה שעושות את האלבום הזה, אבל מבחינת קשר נראה לעין לקהילה או רעיונות שהיפ הופ טוב תמיד נגע בהם, אין פה כמעט כלום. אולי זה לטובה.

#14

שם: Big K.R.I.T.

מאיפה: מיסיסיפי, שזה, כן, באמריקה

אלבום: Live from the Underground

שנה: 2012

ממש בכמה מילים: אם Goblin נשמע כמו היפ הופ ציני ומנוכר מהחלל החיצון, לייב פרום דה אנדרגראונד נשמע כמו ספה יפה בשוק הפשפשים, משהו שמזכיר את מה שהיה לסבתא שלך בסלון, אבל מעודכן יותר, אולי עם ריפוד מודרני נחמד שעדיין משאיר תחושה של חמימות ובית. אומנם אלבום הבכורה שלו מ-2009 הוא זה שחופרים/חפרו עליו בזמנו, האלבום הזה מרגיש כמו גילום הכישרון הלא מבוטל של Big K.R.I.T, חגיגה של דירתי סאות׳, סוג של, מלא בנשמה והפקה מלוטשת, אך לא מדי. אלבום כיפי וחכם.

#13

שם: Dessa

מאיפה: מיניאפוליס, שהיא באירופה. לא, היא לא.

אלבום: Badly Broken Code

שנה: 2010

ממש בכמה מילים: מלבד אולי כמה אלבומים בחמישייה הראשונה שלי, זה אולי המרגש ביותר. אלבום הבכורה של חברת הקולקטיב המינסטואי המוצלח עד מאוד (שכמעט היה חלק ברשימה זו) בשם Doomtree, שעושה היפ הופ חכם, אורגני בהפקות שלו ופשוט עד פשטני במסרים. דסה, שמשתלבת נהדר מן הסתם גם בעבודה של הלהקה כולה, מצליחה לספר סיפורים, לשיר, ולדגדג את הגבול שבין היפ הופ, לסול, לפופ, ולכל מה שלא תרצו. אלבום לא רגיל, שמצליח לתפוס מהרגע הראשון ועד האחרון. ואז עוד פעם.

#12

שם: Brother Ali

מאיפה: מדיסון, וויסקונסין, שזה סוג של באמריקה

אלבום: Mourning in America and Dreaming in Color

שנה: 2012

ממש בכמה מילים: חלק ממה שנראה כמו סחף של אמני היפ הופ לבנים מחתרתיים, יחד עם אמנים כמו Doomtree, R.A. The Rugged Man, Sadistik ו-כמובן Eyedea and Abilities. אבל, יש משהו לגמרי אחר באח עלי. אולי זה קשור לאמונה הדתית שלו (איסלאם), או לפחות לדבקות הדתית שלו, אולי זה קשור לרעיונות החברתיים שנראים שמובילים את התשוקה האדירה שלו. יהיה מה שיהיה, Brother Ali מרגיש, ולא רק בגלל שיתוף הפעולה עם Public Enemy, כמו חזרה בזמן להיפ הופ הפוליטי של שנות השמונים והתשעים, יחד עם אסתטיקת native tongues וגישה חיובית ואקטיביסטית. כל זה לא היה עובר, כמובן, אם הוא לא היה אמ.סי. מהמוכשרים שיש ביקום כרגע, ואם זה לא היה אלבום היפ הופ מצויין, מופק נהדר ומלא השראה. הוא כן, וזה כן.

#11

שם: Billy Woods

מאיפה: ניו יורק, שזה לא באנגליה

אלבום: History Will Absolve Me

שנה: 2012

ממש בכמה מילים: אם יש לך את התמונה של רוברט מוגאבה הצעיר, הדיקטטור ששולט בזימבבווה מאז סוף שנות השמונים, אז כנראה שאתה הולך על משהו קצת אחר. ובילי וודס, שפעיל כבר זמן לא מעט במחתרת המזרח-ארה״בית, הוא אכן משהו אחר. כשהוא חושב על פוליטיקה, והוא חושב עליה לא מעט, הוא חושב עליה לא רק במובנים של הכאן והעכשיו, של הרחוב ושל השכונה, אלא של העולם, של עולם של תאגידים, של ניצול ודיכוי. אם לוקחים את זה, יחד עם הפלואו הכמעט כועס/מתחכם מדי של וודס, ומוסיפים הפקה מנוכרת, קשה ומעט עתידנית, א-לה Anti-Pop Consortium, ומקבלים את אחד האלבומים המעניינים והחדים ביותר בשנים האחרונות.

#10

שם: Earl Sweatshirt

מאיפה: לוס אנג׳לס, לא רחוק מיפן

אלבום: Doris

שנה: 2013

ממש בכמה מילים: עוד חבר לקולקטיב מעורר המחלוקת/אי ההנאה Odd Future, יחד עם מי שהיה עד לא מזמן החבר היותר בכיר בו, אותו Tyler שהוזכר כמה מקומות מעלינו. וכן, גם פה יש חוכמולוג צעיר שחושב שהוא יכול לשבת בעצלתיים בצד וכמעט לא להזיז את הפה, כמעט לא להפיק, כמעט להראות אכפתיות. וגם פה זה מעצבן. ההבדל המהותי, אבל, בינו לבין טיילר, ומה לעשות כנראה שהם יושוו זה לזה תמיד, הוא שסווטשירט מרגיש אמין כבן אדם, כראפר, כאמן. שאיפהשהוא שם, מתחת לכל האופל-למחצה הזה, יש נשמה. והדבר הזה, אמינות, הוא מושג חלקלק, אבל כשהוא בא הוא משפר הכל ומכניס אנושיות להכל, לניכור של ההפקה, לניכור של הדובר, לניכור שלי.

#9

שם: Danny Brown

מאיפה: דטרויט, לא רחוק מאמריקה

אלבום: Old

שנה: 2013

ממש בכמה מילים: אז מה קורה כשלוקחים איש הזוי לגמרי, מזריקים לו כמות מסחרית של מה שמרגיש לפחות בהתחלה כמו שמחה אבל אז הופך לסוג של בדידות או עצב סמויים, מצפים אותו בדבק מגע וזורקים אותו לבריכה של בובות קטנות של Andre 3000, דובוני אכפת לי, וסמים? מקבלים מטאפורה ממש מבולבלת, ומקבלים משהו שמתחיל להזכיר את החייזר האינטר-גלקטי שהוא דני בראון. לפעמים נשמע כמו פארודיה על היפ הופ מסיבות משנות התשעים והאלפיים, לפעמים ברברת לא נגמרת ופלאו של מישהו שפרץ לארון התרופות של סבתו המדוכאת, ותמיד, תמיד, תמיד מרתק, מבדר, ולא מעט גם מרגש.

#8

שם: Pusha T

מאיפה: וירג׳יניה, לא רחוק מאיזה מקום באמריקה

אלבום: My Name is My Name

שנה: 2013

ממש בכמה מילים: מי שהיה ידוע עד לא מזמן בתור חצי מהצמד Clipse, סוג של מכונת ביטים ושירים על מכירת סמים קשים. וכן, גם פושה טי, כפי שניתן אולי להבין משמו, די מעוניין בסיפור הזה של למכור אבקה לבנה, ורחובות, ומה לא. ואם זה כל מה שהיה לו, אז כנראה שהוא לא היה מתבלט יותר מדי בעולם ההיפ הופ או במערכת הסטריאו שלי (אני חושב ״שמערכת״ זו מילה מחמיאה מדי במקרה זה). אבל, כמו במקרים אחרים ברשימה הזו, Pusha T מצליח איפה שהרוב נכשלים - בלגרום למאזין להאמין שמדובר לא בקלישאה אלא באדם אמיתי, וכתוצאה להבין, גם את הרגעים הכי כוחניים שלו, כרגעים של חולשה ואנושיות. וזה מבלי לדבר על העובדה שמשחקי המילים שלו, הסגנון שלו - חצי נשען אחורה על הספה, חצי מחזיק סכין לגרון שלך - הם לא פחות מגאוניים.

#7

שם: Black Milk

מאיפה: דטרויט, שזה מתחת לקנדה

אלבום: Album of the Year

שנה: 2010

ממש בכמה מילים: לא אשקר אם אומר שבלאק מילק, עוד נציג גאה של הסצנה הדטרויטית, אחראי להתערבות המחודשת שלי בהיפ הופ לפני כמה שנים. הייתי בעניינים בתור ילד, חזרתי בתור נער, חזרתי שוב בתור מבוגר צעיר, ואז שוב עזבתי. בטח לא בצדק, אולי הייתי עסוק מדי בלהאזין ללהקות בלאק מטאל עלומות שם, אולי סתם התעייפתי מהחיים. כי לשמוע היפ הופ, כשהוא טוב, זה לחיות, ואולי לא היה לי כוח לעשות את זה בצורה מי יודע מה משמעותית. אני אפילו לא זוכר איך הגעתי לאלבום הזה, לא ממש הכרתי אותו לפני, ומה ששמעתי החזיר אותי לחיים. הפקה מבריקה, פשוט מבריקה, פלואו מרשים, אינטילגנציה חדה כמו חרב, ורגישות רטובה כמו דמעה. אני לא יודע מה כל זה אומר, אבל אלבום חובה לכל מי שאוהב צלילים נעימים בראש והרבה חכמה.

#6

שם: Death Grips

מאיפה: סקרמנטו, שזה בקליפורניה בכלל

אלבום: The Money Store

שנה: 2012

ממש בכמה מילים: האלבום הזה פה, לפני שאני בכלל מדבר על מעלותיו, גם ובעיקר אולי בגלל מידת ההשפעה שלו, ואולי במידה מסויימת מידת ההשפעה שלו מחוץ למעגלי ההיפ הופ. אולי הקריטריונים השתנו לאורך השנים, למרות שהם אף פעם לא היו ממש קשיחים, אבל היפ הופ היום היא סוגה הרבה יותר כוללנית משהיא הייתה אי פעם. הפקות אלקטרוניות כמעט לחלוטין מול להקות חיות, פלואים מושקעים ומדוקדקים מול סחבת מגמגמת עד טירוף, הכל בפנים. ואיך שהוא, למרות כל זה, דת׳ גריפס מצליחים להיות להקת היפ הופ שהיא בכלל לא היפ הופ. היא אלקטרוניקה, היא ניסיונית, היא הזויה, ולעיתים גם מרגשת. או שאתה שונא או שאתה אוהב. אני חייב להגיד בעצמי שעוד לא ממש החלטתי אם אני שונא או אוהב. אבל זה כל כך שונה, כל כך נועז לפעמים, וכן לפעמים כל כך יפה שאי אפשר שלא לכבד, ואולי גם לאהוב את זה.

#5

שם: Ghostface Killah

מאיפה: ניו יורק, איפה שכל היהודים

אלבום: Twelve Reasons to Die

שנה: 2013

ממש בכמה מילים: ברשימה מלאה (כמעט) בקולות יחסית חדשים, גוסטפייס הוא קול חזק, נושם, ובועט מהעבר. ראפר שהוא אגדה בחייו, שהוא חבר בהרכב שהפך לאגדה לא רק בחייו אלא גם בנעוריו - Wu Tang Clan - וכנראה החבר הכי עקבי ומאתגר ומוכשר מהמקהלה כולה. את התפוקה האחרונה שלו אוהבים להלל, ואני לא תמיד מבין מה מהולל, אם כי, כאמור, זה תמיד טוב, אני לא תמיד רוצה לשמוע את זה עוד ועוד. האלבום הזה, לעומת זאת, מוציא כל סנטימטר של זהב מגוסטפייס וזו מהסיבה הפשוטה שההפקה של אמן האינסטרומנטלי אדריאן יאנג, מלנכולית, שקטה ומינורית, נותנת לראפר הענק הזה את הרקע המושלם. החיבור הזה בין האגרסיה והמומנטום והמוזרות של גוסטפייס יחד עם האווירה האפלולית/נוארית של יאנג יוצרת שילוב מושלם של הפקה ואמ.סי. ואלבום שאי אפשר להפסיק לשמוע.

#4

שם: Madlib and Freddie Gibbs

מאיפה: קליפורניה ואינדיאנה

אלבום: Pinata

שנה: 2014

ממש בכמה מילים: בעיקרון כל מה שהופך את Twelve Reasons to Die לאלבום מדהים הן פחות או יותר הסיבות שהופכות את Pinata לאלבום כמעט מושלם. מאדליב, הלוא הוא הסנדק של הפקות/די ג׳י מהמעלה הראשונה, סופר חכמות, מפוצצות בנשמה ובכישרון. ופרדי גיבס, הבריון הרגיש, מתכנסים יחד למפגן ינג/יאנג שלא נראה כדוגמתו מאז סולו הפתיחה של Holy Wars לבית מגדת׳. עדינות ורכות, צלילים כל כך שלמים שהם ממיסים את האוזן, ואז בא פרדי גיבס עם קול כמו משאית חלודה שהתקלקלה והלך הרדיאטור ופשוט מורח דם, זיעה, ולא מעט דמעות על הכל. אלבום מפעים.

#3

שם: Kanye West

מאיפה: מהחלל כנראה, אבל תכלס שיקגו

אלבום: My Beautiful Dark Twisted Fantasy

שנה: 2010

ממש בכמה מילים: אין באמת מילים שאפשר להוסיף על האמן המיוחד הזה, כן, הוא עדיין מיוחד, והאלבום ההזוי הזה. ואני לא הולך לשפוך הרבה מילים, אז רק אומר את זה: זה מה שקורה ששאפתנות חסרת גבולות פוגשת כשרון חסר גבולות ודמיון חסר גבולות. רק על שאיפות בקנה מידה כזה אנשים מתרסקים כל יום, אבל למר ווסט, לא משנה מה תגידו עליו, יש את הכשרון ואת המעוף לעשות את זה, וזה לכשעצמו, אפילו בנפרד מהאיכות והעוצמה של האלבום הזה, מספיקים כדי ליצור יצירה חד פעמית.

#2

שם: Kendrick Lamar

מאיפה: הבית של ד״ר דרה

אלבום: Good Kid, M.A.A.D City

שנה: 2012

ממש בכמה מילים: אם היפ הופ היה מקום בו הקהילה האפרו-אמריקאית נתנה ביטוי לתקווה שלה, למאבקים שלה ולחזון שלה לא רק כנספח בקונגלומרט הענק הזה שהוא אמריקה אלא לזהות עצמאית ובטוחה, וגם המקום שבו התקוות האלו התרסקו מול המציאות של הקונגלומרט הזה, גוד קיד זה זו הזירה הפוסט-אפוקליפטית של הגיהנום/גן עדן הזה. שברים של חלום בכל מקום, אלימות בכל מקום, אכזבה, זיוף וכזב בכל מקום. ובין כל אלו, הלב האדום, הפועם והמדמם של אמן שהוא כנראה אמן הדור שלו, קדנריק לאמאר. יש היפ הופ, יש אכזבה מהיפ הופ, יש אהבה להיפ הופ. יש אהבה, יש גזענות, יש תקווה, יש לחץ חברתי, ואפילו שיר או שניים שנכתבו ישר לאיזה מועדון נבוב. זה לא משנה - זו העיר שקנדריק לאמאר בנה, אלה הרחובות שהוא סלל, ושברון הלב שבהם, היופי שבהם, חשוף ורועד מתחת לידיים.

רלוונטי היום יותר מתמיד לדבר על האלבום הזה, במיוחד עם To Pimp a Butterfly שרק יצא וכבר כובש פסגה שיש. רלוונטי כי א) לא רציתי להכניס אלבום מלפני כמה שבועות לרשימה הזו, ו-ב) כי, כמה ש TPAB מעולה, והוא מעולה, הוא רחוק שנות אור מהיצור החשוף והאולי תמים של GKMC. וזה היצור שמתאהבים בו, שאני התאהבתי בו.

#1

שם: Killer Mike

מאיפה: הבית של אנדרה וביג בוי

אלבום: R.A.P Music

שנה: 2012

ממש בכמה מילים: אם הייתי יכול, ואני הרי יכול הכל, הייתי שם את האלבום הזה ואת GKMC במקום הראשון ביחד. אבל לא עשיתי את זה, למרות שיכולתי. כי עד כמה שהאלבום של לאמאר הוא מופת של אמנות רגישה ובועטת, ראפ מיוזיק הוא אלבום היפ הופ מושלם. הוא מוביל מומנטום של מערבל בטון, עם העוצמה והחריפות והמודעות הפוליטית של קילר מייק, עם הכשרון המדהים שלו, ובעיקר הכישרון להביע זעם ותסכול ואהבה ומוות ותמיד להיות אדם, אדם בגוף ראשון, אדם עם סיפור. הוא נכנע תחת לחצים מדהימים, תחת היסטוריה אישית פגיעה וקשה, תחת עצב שמלווה את כל האלבום הזה כמו ענן אפל. הכל מתערבל ויוצא בבת אחת.

אי אפשר, אני לא יכול, לדבר על האלבום הזה מבלי לדבר על ביג בוי. אנדרה הוא האינטלקט והיצירתיות המוחצנים, הוא גאון. אבל ביג בוי הוא הכוח והחכמה הסמויים. הוא נראה כמו עוד ראפר, הוא נשמע כמו עוד ראפר, אבל הוא פאקינג וינסנט ואן-גוך. זה קילר מייק, רק, ואני לא יודע אם זה בסדר להגיד את זה, עם קצת אנדרה בנשמה.

וכל זה מבלי להזכיר את ההפקה המדהימה של El-P שחי שנים, שנים מתחת לרדאר עד שמצא עדנה תחת השילוב עם קילר מייק, בתחילה פה ואז קצת יותר רשמית ב-Run the Jewels. ללא שום ספק האלבום הזה הוא העבודה הכי טובה שלו מבין שלושת האלבומים שיש לנו בינתיים מהצמד הזה, לא מעט בזכות האישיות והכשרון של האמ.סי. שעומד בנשמתו וברוחו במרכז האלבום. חובה.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ