פסיפס על-קולי: ראיון עם ג׳יי אר רובינסון מ-Wrekmeister Harmonies

המוח והנשמה שמאחורי הקולקטיב המוזיקלי הגדול ביותר והמעניין ביותר בעולם המטאל הניסיוני מדבר על מקורות השראה, ואיך לכתוב שירים באורך חצי שעה שנשמעים כמו החיים עצמם

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

הרבה מאוד דברים מוזרים קורים כשמדברים עם JR Robinson, המוח, האנרגיה, והמשמעת שמאחורי השבט המוזיקלי, לא - התופעה שהיא Wrekmeister Harmonies. דבר אחד בולט הוא העובדה שרובינסון לא מתאמץ יותר מדי לעצב את עצמו לדמות של מרואיין. יש דברים שמעניינים אותו, יש דברים שלא מעניינים אותו. יש שאלות שהוא רוצה לענות עליהן, ויש אחרות שלא ממש. התוצאה היא, כפי שאני חושב שאולי תראו בעצמם, לא אחידה.

אבל כשאני אומר "לא אחידה" אני לא מתכוון לזה כמו ש-90 אחוז מכותבי המוזיקה אומרים "לא אחידה" - "לא אחידה" כמן סוג של שם תואר חצי-מחייב שגורם לקורא להבין שמישהו פה לא התלהב יותר מדי ממה שהוא כותב עליו. שיש כמה שירים טובים באלבום, נגיד, וכמה פחות טובים. לא, לא לזה אני מתכוון. ״לא אחידה״ בהקשר של הראיון עם רובינסון, ובמידה מסויימת גם בהקשר לתפוקה האמנותית של רובינסון, משמעותו דומה לחיים עצמם, שגם הם, אם לומר את האמת, לא ממש אחידים.

JR Robinsonצילום: Drew Reynolds

לא אחידים כמו המוזיקה של Wrekmeister Harmonies, הפרוייקט שהקים רובינסון ב-2009 ושמאגד עשרות מוזיקאים שונים ומשונים, רובם ככולם עמודי תווך בסצנת המטאל הניסיונית של העשור האחרון. שמות כמו ברוס למונט מיאקוזה ו-Corrections House, או ג׳ף ווייטהד (הידוע בכינויו Wrest) מ-Leviathan, סנפורד פרקר מ-Twilight, כריס ברוקאו מ-Codeine, ועוד ועוד. שילוב כמעט בלתי נתפס של סוגי מוזיקה שונים ומשונים, אנשים שונים ומשונים, עבודת נמלים לוגיסטית ומוזיקלית, שבסוף נשמעת לא כמו פרוייקט מגלומני ומאולץ אלא כמו רוח שנושבת מעל ביצה סרוחה, כמו הר או גבעה. כמו חלק מהטבע. הטבע, אם הבנתם לאן אני הולך עם זה, שאמנם לא אחיד , אבל מרשים, מרגש, ולעיתים עוצר נשימה.

אז לא, לא הכל הלך כמו שתכננתי, אבל כמה שמח אני שזה מה שקרה. תהנו.

מי היו האמנים שהיוו השראה עבורך כשגדלת? אתה זוכר איזה רגע עם הופעה או אלבום שדחפו אותך למחשבה שגם אתה תרצה להיות מוזיקאי בעצמך?

אני חייב להגיד שכנראה האלבום הראשון של בלאק סאבאת׳. אחי הגדול השמיע את זה, וזה פשוט הימם אותי. אני זוכר שפשוט פחדתי מהעטיפה, מהעיצוב, והצליל עצמו, זה היה כל כך כבד. לא שמעתי שום דבר שהיה כל כך כבד ומאיים לפני, והייתה לזה השפעה גדולה עליי.

לפעמים כשאתה שומע משהו כבד בפעם הראשונה, אתה לא ממש מבין שזה מה שזה, כבד, אתה פשוט חושב שזה מפחיד.

אני חשבתי ״האנשים האלה מפחידים״. כאילו, עד לנקודה הזו נחשפתי לדברים כמו הביטלס, הרולינג סטונס, ודברים כאלה, מוטאון, מוזיקה קלאסית, וזו הייתה הלהקה הראשונה שאי פעם שמעתי שגרמה לי לחשוב ״זה מוזר, זה מאיים״. באותו הזמן הערצתי את אחי הגדול, והוא בעצמו עבר באותו הזמן שינויים, הפך לאדם אפל יותר. האלבום הזה באמת הכה בי.

האם זה היה משהו שאתה ניסית עוד מההתחלה להשיג עם המוזיקה שלך?

לא. מה שאני מנסה לעשות עם המוזיקה שלי הוא פשוט…. אני מעריך צורות משמעותיות יותר של הלחנה. יש כמה אמנים, כלומר, יש וודאי אמנים שפועלים שם בחוץ ועושים את מה שאני עושה. אני פשוט רציתי לשלב את האלמנטים הגדולים יותר, הכבדים יותר לתוך צורה מולחנת. זה פחות או יותר מה שאני מנסה להשיג. אני פשוט לא כל כך טוב לכתוב דברים באורך של ארבע וחמש דקות, אתה יודע?

זה משהו שניסית פעם?

כן, ניסיתי, וודאי, וזה פשוט לא משהו שאני טוב בו. אתה יודע, הרבה אנשים כן, יש הרבה אנשים שכן טובים בזה, אני פשוט לא אחד מהם.

היית חבר בלהקות כשהיית צעיר יותר, בלהקות שניגנו שירים קצרים?

לא, לא משהו מדהים. לא משהו שהיה מספק עבורי, אז לא. התקשקשתי קצת, והייתי מעורב בכמה פרוייקטים, אבל לא משהו שהיה מרמז על כך שזה יהיה משהו שאני אתעסק בו בסוף, לא.

תוכל להגיד איך Wrekmeister Harmonies הוקמה, או מה הוביל להקמתה?

עשיתי סרט ורציתי ליצור פסקול לסרט, וניסיתי לתפוס באמצעים קוליים את מה שהצלחתי להשיג בצילום. וידעתי שכדי לעשות את זה אני אצטרך לשלב אלמנטים מסויימים או אלמנטים שונים מסוגי מוזיקה שונים. אז, פניתי לכמה מוזיקאים פה בשיקגו. אתה יודע, לשיקגו יש מאגר כישרון עמוק מאוד של מוזיקאים שונים, בין אם זה מוזיקה ניסיונית, בלאק מטאל, אתה יודע, הכל. אז, הייתי בר מזל מספיק בכדי להיות במקום הנכון בזמן הנכון ולהיות בעל גישה לכל המוזיקאים הללו.

אז, פניתי לכל המוזיקאים האלו, השגתי הקרנה של הסרט במוזיאון לאמנות עכשווית פה בשיקגו, ועשינו הופעה, וזה היה מאוד מספק. אז החלטתי להקליט את זה, והתוצאה של כל זה הייתה הקלטת האלבום הראשון, "You've Always Meant So Much to Me.״

אני מבין שלמרות שזה עלול להיראות כמו מיזם תזזיתי, מכיוון שיש כל כך הרבה אנשים מעורבים, ההלחנה די גמורה עד שהאנשים האלו מגיעים.

כן, זה די גמור עד שהם באים. אבל, אתה יודע, זה עדיין בהחלט מאמץ משותף.

אבל, אני יודע שעשית את הסרט התיעודי עבור Noisy, שעסק בלהקות בלאק מטאל של אדם אחד, ואני מבין שזו הייתה הדרך שהכרת את Wrest [ג׳ף ווייטהד, רב״ט], נכון? אז, אם אי פעם היה היפוך מוחלט מהרעיון של להקת בלאק מטאל של איש אחד זה Wrekmeister Harmonies, עם כל האנשים שמעורבים. האם הסרט היווה נקודת פתיחה להקמת הלהקה?

זו לא הייתה תגובה מודעת לדוקומנטרי שעשיתי. הסרט שעשיתי היה מקרה של לעשות את העבודה שנשכרתי לעשות, אז עשיתי אותה. אתה יודע, הם שכרו אותי בכלל שהייתי די מעורה ביצירה של Xasthur, ו-Striborg ו-Leviathan. אז, זו הסיבה שביצעתי את העבודה. אבל, החברות שלי עם Wrest התחילה כתוצאה מכך שעשיתי את העבודה, והוא מעוניין בשיתופי פעולה, אז זה יצא לא רע בסוף.

דיברת על מאגר הכשרונות העמוק שיש בשיקגו, וזה נראה שיש בשיקגו סצנה די ייחודית, אפילו מבלי להזכיר את הג׳אז והמוזיקה הקלאסית, של מטאל אקספרמנטלי. להקות כמו Indian, Locrian, Yakuza, שחלק מהם מיוצגים בפרוייקט שלך. זה נראה אפילו במידה מסויימת ש-Wrekmeister Harmonies היא מאין קואליציה של אמנים מהסצנה בשיקגו…

אתה יודע, זה לא רק שיקגו. אני כרגע עובד על חומר חדש עם אלכסנדר האקה מ-Einstürzende Neubauten, אני עובד על חומר חדש שכולל שיתוף פעולה עם The Body. מחר אני טס למונטריאל לעבוד על הקלטה עם כמה מחברי Godpseed You! Black Emperor. עכשיו עשיתי הופעה בניו יורק עם אמיל עמוס מ-Om, דיוויד פאהו מ-Slint, והאנטר האנט-הנדריקס מ-Liturgy. אז זה לא רק קטע של שיקגו יותר. השתמשתי באנשים שהיו בקהילה שלי, ועכשיו הקהילה הזו מתרחבת. אני רואה את זה ממשיך לגדול.

הקהילה מתרחבת כתוצאה מהפרוייקט?

כן, בהחלט, מתרחבת בגלל הפרוייקט.

מה שהתכוונתי, אבל, מלבד העובדה שרוב המשתתפים באים מאזור שיקגו, שנראה שיש מאמץ מכוון לשלב סוגים שונים של סגנונות מוזיקליים שעובדים זה מול השני בפרוייקט עצמו. יש לך מישהו כמו Wrest, ואז יש את ברוס לאמונט, שעושה משהו שהוא כמו קרוב משפחה רחוק של מה ש-Wrest עושה, אבל שונה. זה הייתה כוונה? להשיג אנשים שעושים דברים שונים ולראות מה קורה כשאתה משלב אותם?

לא, אני ידעתי איך זה הולך להישמע, לא היה שום מרכיב של ניחוש. אני ידעתי איך זה ישמע אם אני אשתמש באנשים האלו בשילוב עם אנשים אחרים, אתה יודע? אני יודע איך זה הולך להישמע כשאני הולך להקליט עם האנשים מגודפסיד בסוף השבוע הקרוב, אני יודע איך זה ישמע. יש מעט מאוד עבודת ניחוש. אני לא רוצה להגיע לשם ולנחש, משהו כמו ״וואו, מעניין אם זה הולך לעבוד״. זה יהיה פשוט בזבוז עצום של זמן ומאמץ מצידי. אני רוצה להיות בטוח שדברים הולכים לעבוד, אז זו פחות או יותר הגישה שלי.

מלבד העובדה שאתה יודע שאתה הולך לעבוד עם אנשים שאתה רוצה לעבוד איתם, ואני מניח שזו דרך אחת לדעת שזה הולך לעבוד, האם הדרך השניה היא לכתוב ולהלחין מראש? להגיע לאולפן כשאתה יודע מה אתה הולך לנגן, בלי לאלתר בכלל?

זה גבול ממש עדין, איזון ממש עדין. כאילו, כשאתה שם אלבום של…. בוא נגיד שאתה שם אלבום של יאקוזה, כן? נגיד שאתה ממש מתרכז בסולן, כן. ואתה אומר לעצמך ״אני יודע איך זה הולך להישמע, ואני יכול להגיד לאדם הזה שזה מה שאני רוצה״ ואז הם יעשו את זה. אתה יכול להקשיב ל-The Body ואתה יודע איך זה הולך להישמע. ״אני יודע איך האנשים האלה נשמעים, אני יודע מה זה עושה״. אתה יכול להגיד ״זה מה שאני רוצה שינוגן, זה מה שאני רוצה לשמוע״. ואז אתה יודע מה אתה הולך לקבל. אתה לא הולך לפנות ל-The Body ולצפות מהם לנגן כמו ליברצ׳ה או משהו כזה.

אז זה לא בהכרח חיזוי של כל תו ותו, פשוט סוג של לדעת עם מי אתה מתעסק?

בדיוק, בדיוק. כאילו, אני לא, כאילו. אם הייתי רוצה, נגיד אני פתאום אומר ״אני ממש רוצה לשמוע איך בובי שמרדה יישמע על בשיר הזה״ אז הייתי אומר ״כן, ככה בובי שמרדה נשמע.״ או ״אני ממש רוצה לשמוע איך טובי קית׳ ישמע על זה״ ואז ״הנה טובי קית׳״. אתה יודע?

זה דבר די מגניב. אתה יכול לעשות את כל מה שאתה חושב שהוא מעניין.

כן. אני מרגיש מאוד מאוד בר מזל. כן.

במן סוג של הערת אגב, אני מרגיש את אותו הדבר עם מה שזה לא יהיה שאני עושה עכשיו, אז…

כן. אני ואתה רצים על מסלולים מקבילים. אתה מצאת את מה שאתה מאוד אוהב לעשות, יוצא לך לדבר עם ולחקור ולבדוק את האנשים השונים שמעוררים בך השראה, ואז אתה עושה מזה את האמנות שלך. כאילו, כמובן. אני מבין את מה שאתה אומר.

רציתי לשאול אותך אם, מלבד העובדה שנשכרת לעשות את הסרט עבור Vice, האם מצאת את עצמך לומד משהו על מוזיקה? אפילו אם רק בשל העובדה ששהית בקרבת האנשים האלה?

לא ממש. כאילו, הם שלושה בני אדם יחודיים. הם ניגשים למה שהם עושים פחות או יותר באותה הדרך. הייתי מודע לתפוקה שלהם, הבנתי איך הם פחות או יותר עשו את זה, אבל לא למדתי שום דבר. כאילו, זכיתי לראות את זה, לראות את זה מקרוב. ברור שזה עורר בי השראה, זה עורר בי השראה בגלל זה מסקרן, זה מעניין, זה מיוחד, זה כל הדברים האלה. אז וודאי שזה היה מעורר השראה, וזו הייתה חוויה מאוד מספקת.

ולו בגלל שהיית שם, אני מניח.

בטח. כאילו, אם אתה מעריץ של Leviathan או Lurker of Chalice ויוצא לך לראות מקרוב איך האדם הזה יוצר, זו חוויה די מדהימה.

אני יודע שדיברת על איך ש-Wrekmeister Harmonies התחילה את דרכה בסוג של מיצג אמנותי, ואז פשוט הקלטת אותו. האם זו הדרך שאתה רואה את העתיד של הפרוייקט, כסדרה של הקלטות חד פעמיות? אי פעם שקלת להופיע באופן רגיל ען זה, או שזה יישאר כמה פרוייקטים יחודיים?

הצורה שאני מסתכל על זה נעה בין לעשות את הדוקומנטרי הזה, ללעשות מיצגים, להופעות סולו, ללהופיע עם שלישייה, להופעה עם עם 30 נגנים, אתה יודע? לערוך הופעות שייקרו מחוץ לאולמי הופעות נורמליים, להמשיך לדחוף החוצה, להתרחב הלאה, לא להינעל למסגרת מתמשכת, אלא לגדול ולשתף פעולה. עבורי זה מרגיש כמו התפתחות טבעית, וזה מה שהכי מעניין אותי.

יש אמנים שמעוררים בך השראה היום, מלמבד האנשים שאתה עובד איתם ישירות?

אתה מתכוון למה מעניין אותי?

כן

מבחינת מוזיקה, אני מקשיב עכשיו ל-Ruins of Beverast, ו-Lightnin Hopkins, אלמור ג׳יימס, ו"Variations on a Theme״ של Om. אני ממש אוהב את השיר הזה של בובי שמרדה, זה פשוט נהדר. ג׳ים או׳רוק, ה-Leviathan החדש מעולה. Anatomy of Habit. מבחינת קריאה בדיוק עכשיו סיימתי לקרוא את "Listen to This" של אלכס רוס, וסיימתי גם את "The Man with the Golden Arm״ של נלסון אלגרן. מבחינת סרטים ראיתי את "Wings of Desire" ו-"Tokyo Story".

הייתה לי עוד שאלה אחת, אבל נראה לי שהיא קצת מוזרה

[צוחק]

אני אף פעם לא יודע אם להעלות את זה או לא, אבל אני אנסה ואם תהיה לך תשובה, תהיה, ואם לא, לא. מרתק אותי כל הנושא של דינמיקה במוזיקה, ובדינמיקה אני מתכוון שבשנים האחרונות נראה שיש...אני צעיר ממך, אני מניח, אבל לא הכי צעיר שיש, וכשאני גדלתי, במוזיקה הכבדה שאני שמעתי דינמיקה בדרך כלל הייתה מונעת על ידי העובדה שזה היה קצר ואלים. זה זז, הסתובב, ואז זה נגמר.

אבל בכמה שנים האחרונות, אולי העשר שנים האחרונות, התרחש מפנה ניסיוני במוזיקה הכבדה, עם דרון, דום, סלאדג׳, או מה שאתה לא רוצה לקרוא לזה.

כן

והדגש על דינמיקה השתנה. שיר או יצירה הם בעלי כמה חלקים, לא רק אחד, ויש רגעים שקטים באורך שפעם היה נראה כמו נצח. ואני חושב שהפרוייקט שלך הוא דוגמא מושלמת, בגלל שאתה בעצם מדבר על שיר אחד ארוך או יצירה אחת ארוכה לכל אלבום, ואתה צריך למצוא דרך לשמור על זה מעניין.

אני מסכים איתך.

אז מה הגישה שלך לגבי איך לגרום ליצירה להרגיש כמו כוח חיים שפשוט ממשיך וממשיך? מה זה הדבר הזה שגורם לזה להרגיש חי, בצורה זו או אחרת, שגורם לך להאזין לשיר של 38 דקות מבלי להשתעמם?

זו לא שאלה מוזרה, והדרך שבה אני הייתי עונה עליה היא שזו אבולוציה. שיצירה ממשיכה להתפתח, להשתנות מבלי שאפילו שמת לב שהיא משתנה, אתה יודע? בערך כמו שאתה עובר את היום שלך, מרגע לרגע, ויש דברים שקורים לך, ואתה משתנה. וכמו שאתה עובר את כל ההוויה שלך, ואתה עובר מיום ליום, חודש לחודש, שנה לשנה. אתה מתפתח ואתה משתנה, ולפעמים השינויים האלו לא נראים לעין, אבל הם מאוד מעניינים והם מאוד ייחודיים לך.

זו הדרך שבה הייתי עונה לשאלה הזו. דינמיקה, דברים מתפתחים, זה הכל חלק מהקיום הטבעי, נכון? ואמנות היא שיקוף של החיים, נכון? אז זה מה שאני מנסה להשיג כאן, אני מנסה לתפוס את תשומת הלב שלך ל-38 דקות, או לעניין אותך 32 דקות, או לעניין אותך 26 דקות, 15 דקות, מה שזה לא יהיה. אני בדיאלוג איתך, ואתה מקשיב לדבר הזה, וזה כל הזמן מתפתח, באופן לא מורגש, אתה יודע? כמו החיים עצמם.

האם זו הסיבה שיצירת שירים קצרים יותר תסכלה אותך, או שאמרת שאתה לא טוב בזה? שלא היה מספיק זמן לפתח את זה בצורה הזו?

לא, אני חושב פשוט שלא הייתי מעוניין, אני חושב שזה לא עניין אותי להוציא הצהרות קצרות. אין לי כלום נגד זה. כאילו, למשל, אתה דיברת קודם על הארקדור. אתה יודע, הארדקור היא מוזיקה נהדרת בכדי לשדר גישה מאוד אלימה והלך רוח מתוסכל, ואני יכול להעריך את זה. אני יודע להעריך את ההתפרצויות האלו בנות הדקה או שתי הדקות, אני יכול להעריך את האנרגיה הזו, אני יכול להיכנס לזה. אני פשוט לא טוב בלחקות את זה, זה לא מה שמעניין אותי, אני לא בעניין של ליצור את זה. אתה יודע, יש הבדל בין להיות מעוניין ליצור משהו לבין להעריך אותו.

ורון, אתה יכול ליישם את הנקודה הזו על כל סוג מוזיקה שתרצה. אתה יכול להגיד את אותו הדבר על היפ הופ. אתה לא חי את החיים שלהם, אתה לא יודע מה הקיום היומיומי שלהם, אבל אתה יכול להעריך את זה באמנות שלהם, נכון?

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ