ענן שחור שמוציא ברקים שחורים על אדמה שחורה - ראיון עם ג׳ואי גונזלס מ-Fórn

בים של אופל חסר מובחנות, בבליל אחיד של להקות וסגנונו, להקת דום צעירה מבוסטון מצליחה להחזיר מעט עטרה ליושנה עם הרבה רעש עם סאונד אפל ומהודק.

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

ישנם לא מעט גורמים שהופכים את חייו של חובב המוזיקה לשמחים וקלים מאוד בימינו אנו, ובראשם כנראה האינטרנט כמקור ראשי למציאת מוזיקה חדשה ולאחרונה יחסית גם לצריכת ורכישת מוזיקה. ההיצע אינסופי, הנגישות גם היא די אינסופית, ונראה שכל מה שצריך זה חיבור תקין ואצבע הורדה מאומנת. אולם, כפי שכולנו יודעים, ההיצע והנגישות לא תמיד עושים את החיים יותר קלים. מבלי להיות נוסטלגי יותר מדי, עבודת הכרייה המאמצת שהייתה מנחת חלקים של מתבגרים עד אמצע שנות התשעים בערך הייתה כזו שלא רק שהיה פחות ממה לבחור, אלא שהיה הרבה יותר קשה למצוא. וכך, בתהליך די טבעי של חיפוש ומיאוס כל אחד מצא את מה שהיה לו או לה טוב, ושמח לפעמים לא לדעת מה עוד יש אי שם מעבר לאופק. עכשיו יודעים הכל, כל הזמן, בזמן אמת, ובדרך כלל גם קצת לפני זמן אמת (הדלפות וכו׳).

אחד מהאפקטים של התהליך הזה, לדעת כותב שורות אלו לפחות, הוא השטחה נוראית של השדה. כלומר, שבמידה מסויימת לא רק שהכל נגיש יותר, אלא שהלהקות עצמן מוצאות את עצמן מושפעות מאותם הדברים, זורמות לאותם כיוונים, והופכות לחלק מעיסה מאוד לא מעניינת ומאוד חד-גונית. וזו בעצם הופכת להיות האווירה, הסביבה ונקודת המוצא של הבציר החדש של להקות כבדות - איך יוצאים מהביצה הזו. יש שיאמרו, בצדק, שהמצב הביצתי הוא המצב הקבוע, שתמיד הטובים או המוזרים יתבלטו על רקע אינספור אמנים גנריים, אבל, ושוב אני מדבר כמאזין, זה מרגיש שזו המטרה היום יותר מתמיד.

וכאן אני מגיע לחתני השמחה. סוג ספציפי אחד של להקות מאוד מצליח לתפוס לי את האוזן בקרב הבליל האפל הזה, והן דווקא, משום מה, האפלות ביותר או האלימות ביותר. אני מדבר על Lycus המעולים והדומיים, על Wolvserpent ההזויים עד כאב, וכמובן Loss, אמני ההלוויה והיגון. אל אלה התווספה די לאחרונה להקה חדשה וצעירה בשם Fórn, אשר מגיעה אלינו ממכרה הגיהנום הידוע בשם בוסטון, אם כי מאז הקמת הלהקה חלק מחבריה התפזר לאזורים אחרים בארה״ב. אני לא יודע בדיוק מה זה שמפריד אותם מהקהל, אבל אני חושב שזה שילוב של א) מוזיקת דום אשכרה משכנעת ולא מאולצת, למרות העובדה שאלבום הבכורה שלהם יצא לפני כמה חודשים בלבד, ו-ב) שהם מרגישים כמו להקה. מה זה אומר? שזה מרגיש שמה שזה לא יהיה שמצליח להם קשור בצורה די הדוקה לעובדה שהם פשוט עושים מה בא להם.

אולי זו הסיבה שבמושגים מטאליים/מחתרתיים אלבום הבכורה שלהם, The Departure of Consciousness, הצליח לתפוס את אזנם של רבים אחרים, בטח שמדובר בלהקה בראשית דרכה. את הראיון עם ג׳ואי גונזלס, הגיטריסט ואחד מהכותבים הראשיים של הלהקה, עשיתי בהתכתבות ולפני כמה חודשים (שוב, דברו עם הבת שלי, היא ממש בקטע של תשומת לב), אז הייתי רוצה להודות להם גם על הסבלנות עד שיצא לי לפרסם אותו. כמובן שההתנצלות כתובה בשפה שהם לא יודעים לקרוא, אבל למי אכפת באמת. תהנו.

מהם חלק מהאמנים, האלבומים או השירים שהיוו השראה עבורך כשגדלת, או שגרמו לך לרצות להיות מוזיקאי בעצמך? היה לך רגע שאתה זוכר את עצמך אומר ״וואו, זה הדבר הכי טוב ששמעתי״ בין אם בהופעה חיה או עם אזניות?

אני חושב שהיו כמה רגעים בחיים שלי שעוררו רגש כזה אצלי. הכל מתחיל עם אמא שלי, שאהבה מוזיקה וחשפה אותי ואת האחים שלי לתערובת אקלקטית של אמנים, כבר בגיל צעיר. כשהיא הייתה צעירה הייתה לה הזכות האדירה לראות להקות כמו Minor Threat, ו-Black Flag, וה-Dead Kennedys, משהו שעדיין אני לא מצליח לעכל עד היום. כשהייתי בן 9 או 10 אמא שלי לקחה אותי ואת האחים שלי לפסטיבל מקומי, WHFstival, שהיה פחות או יותר מפגש של כל הלהקות ה״אלטרנטיביות״ של התקופה. אני זוכר שממש התרגשתי לראות להקות כמו Blink 182 ו-Everclear. אבל הלהקה שבאמת היממה אותי כשראיתי אותה לראשונה הייתה ה-Deftones.

זה בערך סביב התקופה ש-White Pony יצא, משהו שהייתי מודע אליו רק חלקית. אני חושב שבדיוק נכנסתי לקטע של מוזיקה כבדה יותר, אז המושג הזה היה עדיין קצת קשה עבורי, האסתטיקה קצת מבעיתה למוח הצעיר שלי. אבל, למרות זאת, לראות את הדפטונס בהופעה היה רגע מכריע בחיי. אף פעם לא ראיתי משהו כל כך מלא תשוקה על במה, ואף פעם לא שמעתי מוזיקה שיכולה להיות כל כך יפה וכל כך מחוספס. האווירה והתחושה הייתה מדהימה, והתמכרתי מהתו הראשון. עד היום זו אחת מהלהקות האהובות עליי.

אחרי זה, נתחלתי לחפש בקדחתנות באינטרנט להקות חדשות להאזין להן. אני חושב שהתחלתי בפורום הישן של AOL Rock Music. היינו, כמשפחה, עורכים ביקורים שבועיים לחנות דיסיקים יד שניה במרילנד בשם  CD Depot, שעמדה בשכנות ל-Atomic Music המפורסמת (איפה שמאוחר יותר קניתי את כלי הנגינה הראשון שלי). אני זוכר שקניתי אלבומים של להקות כמו Opeth, ו-Blind Gurdian, סלטיק פרוסט, נירוונה, ועוד הרבה אחרות. אני חושב שהייתי בן 12 בערך כשקניתי את Blackwater Park של Opeth. האלבום הזה שינה את חיי. לא ידעתי מה זה אומר באמת ללמוד ולהעריך אלבום לפני הרגע ההוא, ויש מעטים שהכרתי באותה מידה של נכונות מאז. עוד לא התחלתי לנגן, אבל למדתי כל מקצב על הברכיים שלי, כל מלודיה עם הקול שלי. אם הייתי לבד, אז גם התאמנתי על הגראול שלי.

כהערה אחרונה, לפני שהתשובה הזו הופכת לרומן באורך מלא, אני חייב לפחות להזכיר להקות כמו 1905, pg99, Majority Rule, ו-Darkest Hour, Crestfallen, ורבות אחרות מסצנת עשה-זאת-בעצמך של אזור וושינגטון די.סי. שראיתי בזמן שגדלתי. הייתי, במידה נאיבית, כבר חלק מהסצנה הזו מכיוון שניגנתי על תופים בכמה להקות פאנק מחורבנות. בזמן שגיליתי עוד ועוד מוזיקה, וניסיתי, עד כמה שיכולתי עם ידיי בן ה-15 הרועדות שלי, לחקות את המוזיקה הזו, היה את הרעיון התמים שיום אחד אולי אני אוכל להצליח בעצמי. אבל כשנתקלתי בלהקות כמו אלו שהזכרתי התוודעתי לתנועה אתית ששינתה את חיי, ואת הצורה שבה אני מעריך, צורך, ומשתף מוזיקה.

תוכל להגיד כמה מילים על איך Fórn הוקמה ובאיזה שלב אתה נהיית מעורב בלהקה?

בדיוק לפני שעברתי לבוסטון הייתי בלהקה בשם Spirals. עד אז הייתי בלהקה כבדה שמנגנת מוזיקה כבדה כבר די הרבה זמן, ומאוד רציתי לנגן סוג של סלאדג׳/דום. היא הייתה מורכבת מוזיקאים מתחלפים שלרוב היו חברים טובים שלי מהסצנה בדי.סי. והשותפים שלי לחדר מהקולג׳. אני כתבתי את רוב החומר ללהקה, אבל, לרוע המזל, שום דבר לא התרומם באמת.

בערך שנה אחר כך קיבלתי הודעה מאוד מעניינת מכריס פינטו [סולן Forn, רב״ט]. אחד מהחברים הכי טובים שלי, דני בויד, שניגן בס בכמה הופעות של Spirals, אמר לפינטו שאני מחפש לעשות משהו דומה בבוסטון. ניגנתי איתו ועוד כמה אנשים, בהתחלה שאני על התופים. אבל זה לא תפס. אבל אמרתי לפינטו שאני ממש רוצה לנגן על גיטרה בפרוייקט כזה, ושכבר היה לי חומר שמספיק לשני שירים שאנחנו יכולים להשתמש בו. מאז זה היה כמו משחק של כסאות מוזיקליים. ברנדון [נגן הגיטרה] התחיל על התופים, ואז סיים בגיטרה. פינטו נתקל בכריסטיאן ד. [מתופף הלהקה] בזמן יציאה שיכורה בוולנטיינס דיי לפני שנתיים בפאב מקומי, ומשם כל החלקים התחילו להתאים. בריאן, מVYGR, עוד להקה נהדרת מבוסטון וחבר טוב של פינטו, היה האדם הראשון שניסינו על בס אחרי שהנגן המקורי עזב, והוא התאים בצורה מושלמת.

מה היו חלק מהלהקות או האמנים שהיו לך בראש בזמן שכתבת את השירים ל-The Departure of Consciousness?

אני חושב שבין חמשתנו יש לנו טעם די מגוון במוזיקה. תקופת החורף שבה כתבנו את האלבום הייתה קרה ושוממת במיוחד, וזה היה זמן די מאתגר עבורנו כלהקה. אני תמיד קופץ מדבר לדבר עם הדברים שאני מאזין להפ, אבל אני זוכר כמה אלבומים ששמעתי הרבה מאוד באותה תקופה: Tidal של פיונה אפל, Kid A ו-Amnesiac של רדיוהד, As High as the Highest Heavens and From the Center to the Circumference of the Earth של True Widow, ובערך כל הדיסקוגרפיה של Pygmy Lush ו-Thou.

חברי הלהקה סוג של מפוזרים על פני ארה״ב. איך העובדה הזו משפיעה על תהליך הכתיבה? האם אתה פשוט מלחין ריפים ומתכתב עם שאר חברי הלהקה?

צילום: Freddie Ross

אני בר מזל מאוד על כך שאני בלהקה שיש לה כימיה מדהימה בתהליך הכתיבה. כבר כתבנו את כל החומר להוצאות שאנחנו מתכננים לשנה הקרובה, וחלק נכבד מאלבום מלא שישוחרר מאוחר יותר. אני חושב שאם לא היה לנו את זה, כל העניין הזה היה הופך לבלתי אפשרי. כשאנחנו ביחד, זה תמיד מאוד מרגש ופורה. כשאנחנו בנפרד, ברנדון ואני כותבים ריפים או שירים, ושולחים אותם אחד לשני ולשאר הלהקה. אני וברנדון משלימים אחד את השני בכתיבה.

רק לאחרונה מצאתי את עצמי באמצע שיר שלא הצלחתי לסיים. סיפרתי לו על זה, והוא אמר שהוא במצב מאוד דומה. אני שלחתי לו את שלי, הוא שלח לי את שלו, ואז פתאום אמרנו ״ואוו, החלקים האלה יתאימו יחד באופן מושלם״. לפעמים הוא יכתוב דברים שפשוט יהממו אותי לגמרי. לא רק בקטע של ״איזה ריף אדיר״. אני מתכוון לזה לגמרי בקטע גאוני של רוע/יופי כזה. והוא אמר לי שאני כתבתי דברים שגרמו לו מאוד להתרגש. אני חושב שכולנו מלאי תשוקה מאוד ונחושים מאוד לגרום לזה לעבוד. ושום דבר לא נראה שיעצור אותנו בעתיד הנראה לעין.

אלבום הבכורה שלכם, The Departure of Consciousness הביא לכם הרבה מאוד תשומת לב, מהרגע שהוא יצא. עד כמה מופתעים הייתם?

רוב החברים בלהקה מנגנים בלהקות רוב החיים שלהם, במידות שונות של הצלחה. אבל זו לא הייתה המטרה שאלינו חתרנו עם ההרכב הזה. רצינו ליצור משהו שהרגשנו שהוא מיוחד וראוי מספיק כך שנרצה לשייך את עצמנו איתו. לרוב, אני באמת רק רציתי ליצור מוזיקה שאני ממש ארצה להאזין לה. אני מרגיש שכל מה שאנחנו כותבים, אם זה מתאפשר, מותאם לכל הנואנסים של כולנו ותחומי העניין שלנו. אז זה מאוד מספק לראות שכל כך הרבה אנשים בעניין של משהו שאנחנו יצרנו, לא משהו שאני מנוסה איתו. אז, לענות על השאלה, אני חושב שכולנו בהחלט היינו מופתעים. אבל, בסופו של יום, אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כי אנחנו רוצים ליצור את האמנות והתשוקה שלנו, משהו שאנחנו עובדים מאוד קשה עבורו, לשתף את זה עם כולם, לטוב ולרע.

עוברת סוג של מהפכה אפילה על המטאל המחתרתי של הכמה שנים האחרונות, מעין תחלופה דורית מבחינת השפעות (מטאליקה וסלייר בחוץ, Burning Witch ו-Entombed בפנים). את מרגיש שהמהפך הזה הוא באמת עניין דורי? להקות צעירות יותר אולי מוצאות את עצמן מושפעות יותר פחות מהאמנים של שנות השמונים ויותר מאלה של שנות התשעים?

אני יודע שעבורי לפחות למטאליקה וסלייר היה תפקיד משמעותי במציאת דברים שאני אוהב או לא אוהב מטאל. שתי הלהקות האלו היו פורצות דרך, חלוצים של מוזיקה קשה לזמנן, והיתיי מעריץ של שתיהן בנערותי. בהתחשב בגיל שלי, אני חושב שה״התעוררות המוזיקלית״ שלי קרתה אחרי שמטאליקה פנתה לכיוון אחר מהשורשים הת׳ראשיים שלה. אז כשגדלתי ראיתי אותם ממשיכים ״למכור את נשמתם״ פחות או יותר, אבל ככל שגדלתי גיליתי את החומרים המוקדמים שלהם וחשבתי לעצמי ״איך מטאליקה הייתה יכולה להקליט אלבום כמו And Justice for All ואז לעשות גם את Reload? זה היה תמוה בעיני. ובנוגע לסלייר, לראות אותם מתדרדרים לכל הדרמה הזו היה מבלבל מאוד, בעיקר כי הרבה מזה היה קשור בכסף ובפיצוי לא ראוי של החברים בלהקה. אבל שתי הלהקות האלו עשו דברים מדהימים, ועדיין שומרים על היכולת לעשות דברים מדהימים, אז מי יודע?

מצד שני, נתקלתי בלהקות כמו אנטונבד וברנינג וויטש רק אחרי שחיפשתי באינרנט שעות בניסיון למצוא מוזיקה חדשה כשהייתי נער. בפעם הראשונה ששמעתי את ברנינג וויטש הרגשתי כאילו מצאת משהו מיוחד שאף אחד אחר לא ידע עליו. אני חושב שהמציאות היא שככל שהזמן עובר, ועם כמה שזה קל להשיג מוזיקה בפורמט דיגיטלי, והקצב האינסופי שבו קהילות מקוונות גדלות, להקות שפרצו את הדרך מול קהלים פחות או יותר אפסיים לפני עשור ימשיכו להתגלות ולהצית בתקווה עוד ועוד מוזיקה נהדרת. הפער הזה ימשיך להצטמצם, פער שבהחלט אפשר לומר, חלקית לפחות, שהוא תוצר של פערים דוריים של צרכני מוזיקה.

האם אתה מרגיש שהצליל האפל והכבד של הלהקה קשור במידה מסויימת לעניין שהיא מעוררת? העובדה שאתה מכנסים במוזיקה שלכם כל כך הרבה מהמרכיבים האפלים האלה?

The Departure Of Consciousness

האמת שפונים שאלינו לפעמים אחרי הופעות בכדי להחמיא לנו על הצליל האווירתי שלנו, שהוא בהחלט מאוד אפל וכבד. מאז שהתחלתי לנגן על גיטרה באופן רציני, מה שקרה באמת רק לפני שנתיים, פיתחתי אובססיה לעצב ולתמרן פידבק כך שהוא יהפוך לתוכן מלודי. אני בהחלט שואב הרבה השראה מלהקות שעושות שימוש נרחב בפידבק גם באופן מלודי וגם כדיסוננס. אני לוקח דברים מלהקות כמו נירוונה, דפטונס, Thou, Sunn O))), ברנינג וויטש, אלססט, Blut Aus Nord, המלווינס, רדיוהד, ואינספור אחרות שעושות שימוש אטמוספרי על ידי תמרוני פידבק. את האמת שהייתי רוצה לכתוב על זה ספר מתישהו, זה עד כדי כך מעניין אותי. בדר הזו אני יכול ליצור אווירה ותחושה ללהקה שהיא מערערת ומלודית בעת ובעונה אחת, בשילוב עם המרכיבים האחרים של המוזיקה. אני מקווה שאנשים ימשיכו לאהוב את החומר הזה. בהחלט הולכת להיות הרבה מאוד אווירה בכמה הקלטות הבאות שלנו.

אני מניח שזו חוויה קצת אחרת להתכונן לאלבום נוסף כשאתם יודעים שיש כל כך הרבה אנשים שמצפים לקראתו?

אני לא יכול להגיד שזה משפיע, לפחות לא עליי. כמו שאמרתי, כל הכתיבה להוצאות של השנה כבר מאחורינו, כשחצי בערך כבר הוקלט, ועם אלבום חצי מוכן. אז מעבר כל תשומת לב שאנחנו לא מקבלים לא יכולה אפילו להשפיע עלינו בכמה הקלטות הקרובות. בשלב הזה אני מנגן וכותב מוזיקה חצי מהחיים שלי. הפסקתי להתאים את עצמי למה שאנשים אחרים רוצים מהאמנות שלי לפני הרבה זמן, ואני חושב שכולנו מרגישים כך, אז כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לכתוב את מה שאנחנו מרגישים. אני מקווה שאנשים יאהבו את זה, אבל, מצד שני, אני יודע שזה לחלוטין אפשרי שכל השאר ישנאו את זה. לא נקליט משהו שאנחנו לא מאה אחוז תומכים בו. אנחנו מעריכים כל מילה טובה שנאמרת עלינו, ונמשיך להעריך את זה, אבל אף אחד מאיתנו לא יפסיק לעשות מוזיקה אם כל זה ייפסק מחר.

בסצנת המטאל המאוד דיגיטלית/אינטרנטית של היום האם עדיין אפשר לומר ש-Fórn היא חלק מסצנה מובחנת? נגיד, הסצנה בבוסטון?

אני חושב שאנחנו ברי מזל מאוד להיות חלק מסצנה שפרושה על פני כל המדינה, ומעבר, רכשנו חברים נהדרים מכל עבר, מלהקות כמו Lycus, Funerary, Usnea, Amarok, Thou, Yatuja, Alarune, Inter Arma, Lisa, Windhand, Insect Ark, The Body, Serpentine PAth, ואינספור נוספות. האלבום הראשון שלנו יצא דרך Vendetta, לייבל אירופאי שמנוהל על ידי אחד הבחורים הכי טובים שיש, סטפן. ברצינות, בכל מה שנוגע באתיקה והדרך שבה הוא מתנהג עם הלהקות על הלייבל שלו, הוא יצר את המקום הכי נכון עבורנו. אני אוהב לעבוד איתו, ומצפה להמשיך לעבוד איתו בעתיד. הכמה הקלטות הבאות שלנו יצאו דרך אדם ברטלט ב-Gilead Media, וכל מה שאמרתי על סטפן תקף גם לאדם. חלמתי על ההזדמנות לעבוד עם שתי הלייבלים האלה, ולא יכולתי להיות יותר נרגש מכך שזו מציאות.

הסצנה שלנו בבוסטון גם גדושה באנשים נפלאים ולהקות כמו The Proselyte, Phantom Glue, Wormwood, Coagula, Upheaval, Human Bodies, Lunglust, Ehahre, ו-Rozamov. לפעמים אני מרגיש שהסצנה שלנו כאן בבוסטון מחולקת מדי בעצמה לסצנות, עובדה די טפשית לדעתי (מה עוד שאני בעצמי מנגן על תופים בלהקה לא מאוד מאטלית בשם Trespasser), אבל יש לי חברים בלהקות כמו Speedy Ortiz, Grass is Green, Oviov, Perhaps, Sneeze, Dirty Dishes, Badknight ועוד, שתומכות בהופעות שלנו ושבהן אני אתמוך בכל הזדמנות. אני משתדל לחלוק את חיי עם מוזיקאים בעלי גישה דומה לשלי, בלי קשר לאיזו מוזיקה הם יוצרים.

מהן כמה להקות בוסטוניות שאתה חושב זכאיות ליותר תשומת לב ממה שהן מקבלות כרגע?

אני עובד בשני אולמי הופעות בבוסטון, אז יש לי את העונג המיוחד לראות את כל ההיצע שלעיר יש להציע מבחינת מוזיקה מקומית. כמה להקות שממש התבלטו בעיניי הן Wormwood, Big Mess, Bent Knee, Ladybones, Life Problem, Grass is Green, Raw Blow, Sadist, Coagula ו-Upheaval.

יש סיכוי שנוכל לראות את הלהקה מופיעה מעבר לים? אפילו, אם יורשה לי, בישראל?

זה בהחלט חלק מהמטרות ארוכות הטווח שלנו. היינו שמחים לנגן בכל מקום, אבל לכולנו יש רק זמן מוגבל שאנחנו יכולים להקדיש למסע הופעות, אז אנחנו צריכים לבחור את ההופעות בקפידה. אבל הופעות בחו״ל בהחלט מתוכננות, ונראה מה נוכל לעשות בנוגע לישראל!

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ