הרשימה הכי טובה - 60 אלבומי הפוסט-מטאל הכי טובים מאז המצאת היקום , חלק א'

הרשימה הסופית בהחלט של האלבומים הכי מוזרים ומאתגרים בתת סוגה הכי לא ברורה של עולם המטאל - במילים אחרות: אנשים חכמים מדי, עם גיטרות.

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

רשימות. זה משהו שכולם אוהבים לקרוא, זה משהו שכולם אוהבים לשנוא. אני אישית מתייחס לרשימות כמו שאני מתייחס לכל דבר אחר במוזיקה: העניין הוא לא מה הרשימה, או עצם קיומה של הרשימה, אלא קודם כל מי ערך את הרשימה. או, במילים אחרות, יש מיליון רשימות שאני בחיים לא אקרא, אבל אם מישהו שאני סומך עליו, שלמדתי להבין שהטעם שלו בצורה זו או אחרת קולע לשלי, אז רשימה היא משאב נהדר ללמידה וצמיחה וחקירה וכל מיני מילים כאלה.

עכשיו, אני לא יודע אם אני אדם שכזה, אבל על כל מקרה שלא יהיה, ולטובת חמשת קוראיי הנאמנים, החלטתי שאת הרשימה הזו אני עושה (ובשלושה חלקים, כי זה המון, המון אלבומים). היא מסתובבת לי בראש כבר תקופה, אבל הטריגר האמיתי הוא הרשימה הממש לא רעה הזו של Fact Magazine שפורסמה ממש עכשיו. בהתחלה הייתה מבסוט, כי המון להקות שאני מעריך ואוהב נמצאות שם, אבל לאט לאט הבנתי שככה קרוב, ככה רחוק. ושאם אין מי לי מי לי. ושאני צריך להפסיק לדבר.

רגע לפני שאני ממש מספיק לדבר, כמה מילים על כל ה״פוסט״ הזה. פוסט-מטאל, על כל הבעייתיות בהגדרה הלא תחומה הזו, התחיל את חייו כתוצאה מכמה גורמים בו זמניים. הראשון היה הפינה הבעייתית שמטאל נכנס אליה בערך באמצע שנות התשעים. מצד אחד, להקות ותיקות, שנהנו מפופלריות גם בציבור הרחב, איבדו רלוונטיות בעקבות כל מה שזה לא היה שהגראנג׳ עשה ואולי גם קצת ההיפ הופ. ענקי הת׳ראש הפכו לבדיחה, ענקי הדת׳ שחררו את מה שלימים יתברר כאלבומים הגדולים האחרונים שלהם, וכל מה שהעין ראתה היה לימפ ביזקיט עד סוף האופק. כל זה הביא אנשים יצירתיים וטובים לנסות להבין איך אפשר למתוח את הגבולות של היצור הדי מת ומוזר הזה, להזריק חיים ממקום אחר.

בנוסף, אנשים טובים מהעולם הלא כל כך מטאלי, במיוחד הרכבים ששאבו השראה מההארדקור, אבל לקחו אותו למקומות מופשטים הרבה יותר, ניסחו מחדש מה שיר רוק יכול להיות. להקות כמו סלינט או טרנס אם, מה שהיום נכנה פוסט-רוק, הפכו את שיר הרוק הקליט והקצר, ואת האסתטיקה והאתיקה הכמעט אסקטיים של ההארדקור, ויצרו משהו חדש, מדידטיבי, משתהה, רפלקסיבי ואמנותי.

יצור הכלאיים שנוצר כתוצאה מהגורמים האלה, ובעקבות הרכבים פורצי דרך כמו Neurosis, שהיא משהו כמו הסלינט של עולם המטאל או Godflesh, ו-Botch, שהיא משהו כמו הסלינט של הפוסט-הרדקור, הוא מה שאפשר לכנות פוסט-מטאל: אנשים חכמים מדי, עם גיטרות.

אולי בגלל הפלואידיות של הסיפור הזה, שבעצם הרגע המצאתי, ושל ההגדרות שהוא מביא, לא כל מה שברשימה הזו נכנס בקלות לקטגוריה הגם ככה מאוד בעייתית של פוסט-מטאל, שזו בדיוק הסיבה שאני מכנה את הקטגוריה הנ"ל "פוסט-שקרכלשהוא". כי בעיניי התנועה הזו, הגישה הזו, היא קודם כל זה - גישה - רצון לפרק משהו קיים ולהרכיב אותו מחדש. אז הפוסט-מטאל הבסיסי, או נגיד הערוץ העיקרי, הוא בעיקר פירוק סלאדג'י משהו שאת שורשיו אפשר למצוא בבלאק סאבאת' והאב הרוחני המודרני שלו אפשר וצריך למצוא בניורוסיס. אבל זה לא סוג הפירוק היחיד שיש: מפרקים דום, מפרקים בלאק, מפרקים מוזיקה, הכל מפרקים.


עדיין, במידה מסויימת, נתתי עדיפות לפוסט-מטאל "קלאסי", מהזן ה״נוירוסיסי״, אבל לא תמיד, כפי שניתן יהיה לראות. מן הסתם כל זה מוביל למסקנה הדי ברורה שעשיתי רשימה שכולם ישנאו חוץ ממני, אבל, כאמור, יש רק חמישה שקוראים, אז מכפתלי. הנה.

60

Phobos - Tectonics // 2005

בחור צרפתי נחמד סך הכל, אני מניח, בשם פדריק סקרי, ששם לעצמו למטרה לגרום למאזין שלו לחשוב שהוא חי מתחת לאדמה אחרי שכל העולם הופצץ באטום ומימן ואין תקווה והכל נורא. שכבות תעשייתיות טורדות נפש מתחת לגלי גיטרה ענקיים. אלבום מפעים.

59

The Ocean Collective - Heliocentric // 2010

ומסיוטים שחורים במעבה האדמה, ישר לחלל החיצון. להקה/הרכב/קולקטיב/כת גרמנית שהוקמה על ידי אחד רובין סטאפס ב-2001 ומבצעת משהו שהוא על התפר של הפרוג/החללי/והפוסט-העולם-הזה. אני בדרך כלל שונא פרוג יותר מעמלק, וגם לא תמיד מי יודע מה מתחבר לשירה "נקייה", אבל זה אלבום כל כך טוב, כל כך מעניין ומוזר שהוא מכפר על כל יומרנות מיותרת.

58

Old Man Gloom - No // 2012

לא קונה את העניין על להקות-על. זה לא באמת באמת הופך ללהקה נפרדת עם אישיות משלה, לא בדרך כלל. וכך המצב היה לי עם OMG, שמורכבת כולה מחלקים נהדרים של להקות נהדרות, אבל אף פעם לא ממש התחברה לי עד לאלבום הלפני אחרון שלהם. אגרסיבי, אפל, מחובר, מהודק, ומשכנע.

57

Aanipaa - Through a Pre Memory // 2013

ועכשיו, ולא בפעם הראשונה ברשימה הזו, למשהו אחר לחלוטין. שילוב כוחות הזוי ומטורף בין סטיבן או'מאלי, הגאון הבלתי נדלה שפחות או יותר במו ידיו שינה (לטוב ולרע) את סצנת המטאל המחתרתית בכמעט עשרים השנה האחרונות, ומיקה וואיניאו, שהוא בערך סטיבן או'מאלי הפיני. אלבום קיצוני, לא קל לשמיעה, על גבול הלא שמיע, שמצליח, אלוהים יודע איך, להיות לגמרי קל לשמיעה ולגמרי שמיע. דרון, נויז, איך שלא תקראו לזה, זה גאוני.

56

Wreck and Reference - Want // 2014

פוסט-שקרכלשהוא בגלגול המודרני שלו ביותר כרגע - הרבה פחות ניורוזיס או אייזיס והרבה יותר גודפלש ותחושה נוראית של סוף העולם. צמד קליפורני שממציא מטאל/נויז/חרדה קיומית מסוג חדש, ומצטרף ללהקות כמו The Body לחזית חוסר הנוחות העולמית.

55

Katatonia - Viva Emptiness // 2003

פה מאזין המטאל מהיישוב מתחיל לזוע באי נוחות בכסאו המרופד. "מה קטטוניה עכשיו?!" ו"הוא מפגר שלא מבין במוזיקה" הם אולי רק חלק מהמשפטים שאתם מעבירים לעצמכם בראש. תרצו או לא, בלי קטטוניה אין פוסט-שקרכלשהוא כמו שאנחנו מכירים אותו היום. מלכי האווירה, המורכבות, והיומרנות. בצעירותם הם היו מאבות הדום במידה מסויימת, ובבחרותם מאבות הפוסט-דום. אלבום מוזר, וגם חובה.

54

Today is the Day - Temple of the Morning Star // 1997

לבחור אלבום של TITD זה כמו לבחור מי אתה מעדיף שירביץ לך. ההרכב של סטיב אוסטין יעשה הכל כדי שלא תשמעו אותו, והנטייה הזו באה לעיתים חזק יותר ולעיתים חלש יותר, אבל אין ספק שאחד המקומות שהם הם מצליח להרחיק ולקרב במידה כמעט שווה הוא האלבום הזה. 57 דקות של פרנויה מהפנטת ויפהפיה.

53

Pallbearer - Sorrow and Extinction // 2012

דום זה דום זה דום, חלק מכם יאמר. אין דבר כזה "פוסט-דום" כי דום, בהגדרה, זה גיטרה בדאון-טיון שמנגנת אקורד כל חמש דקות, אז למתוח את הסיפור הזה יותר זה לא פוסט-שוםכלום, זה סתם דום. טוב, סתמו, לא שאלתי אתכם. חלק מגל חדש ומחיה של דום, שמוצא את מקורו בהרכבים פורצי דרך כמו קטטוניה שלא מזמן הוזכרה ו-My Dying Bride בתוספת הסלאדג' הכה מודרני ומתבקש. דיכאון יפה יפה, ולדעתי יפה יותר מהאלבום השני שלהם שיצא לא מזמן.

52

Sunn O))) - Monoliths and Dimensions // 2009

אי אפשר, שוב, לטוב ולרע, לדבר על יקום הפוסט-שקרכלשהוא מבלי לדבר על סאן. הרכב משפיע, בטוח, אבל שני האנשים הכי משפיעים אולי במטאל האמריקאי, ואולי עד לא מזמן. או'מאלי וגרג אנדרסון לוקחים את התבנית הבסיסיט של סאבאת' - המון אופל - ופשוט מותחים אותה עד לקצה ההגיוני שלה. חצי מטאל, חצי מוזיקת מוזיקה למדיטציה.

51

Horseback - The Invisible Mountain // 2010

פה אנחנו כבר מתחילים להכניס רגליים לבריכת הפוסט-מטאל הפסיכודלי, דרוני, כמעט-לא-מטאל-אבל-ממש-מטאל. הפרוייקט של ינקס מילר האמריקאי לוקח את המאזינים שלו למסע קראוטי-פסיכי שלו הוא מוסיף צרחות איומות בצורה די נהדרת. שווה לבדוק גם את שיתוף הפעולה שלו עם Locrian, שעוד יופיעו פה בעצמם.

50

Ruins of Beverast - Unlock the Shrine // 2004

זה אולי בלאק או דת', אבל זה לא הבלאק או דת' של ההורים שלכם, וזאת בהנחה, כמובן, שההורים שלכם שומעים בלאק או דת'. סיוט יפהפה, אני לא חושב שיש דרך טובה יותר לתאר את הפרוייקט הזה של אלכסנדר וון מיילנוולד הגרמני והגאון, שפשוט מבצע יצירות, לא פחות, קלאסיות של אופל ודכאון נוראי. יפהפה, וכך גם האלבומים הבאים של ROB.

49

Inter Arma - Sky Burial // 2013

קלאסיקת מטאל מודרנית בעולם שחסרות בו כאלה מאוד מאוד. אלבום סלאדג'/דת'/פרוג כל כך שאפתני ומוזר שהוא פחות או יותר פתח קטגוריה משל עצמו, שמצליחה להכיל רק אותו. אלבום מרומם, עצוב, מעורר השראה ופשוט הזוי. חובה בכל בית.

48

Helms Alee - Night Terror // 2008

אלבום הבכורה של להקה אמריקאית חביבה וטובה שלכאורה לא ממש אמור להיות כאן. זה לא בדיוק מטאל, זה גם לא עד כדי כך פוסט, אבל איכשהוא, לדעתי, מגלם את הגישה והאווירה של פוסט-מטאל בצורה לא רק מלאה אלא גם משכנעת ויפה. הרכב מקורי, לעיתים אפילו מרגש, שאמנם רק משתפר והולך, אבל אני עדיין דבק באלבום הזה. שוט מי.

47

Intronaut - Prehistoricisms // 2008

מפלצת פוסט-מטאל מדהימה, עוצמתית, דינאמית, ואדירה. אני לא יודע אם שמתם לב לאיזו בעיה הכנסתי את עצמי עם הרשימה הזו, כי כל אלבום הוא פשוט יצירה. וכנ"ל גם האלבום הזה:  נוירוזיס לשנות האלפיים (לא שנוירוזיס עצמם הם לא לשנות האלפיים), בתוספת האנרגיה והזעם שמגיע בדרך כלל ממחוזות הפוסט-הרדקור וההארדקור. שעשוע מוח כבד וחודר.

46

Earth - Hex; Or Printing in the Infernal Method // 2005

אחד השיאים של מלכי הדרון המודרניים, שמהווים סוג של חוליה חסרה בין סאבאת' וצאצאיה (כמו Kyuss) לסצנת הדרון/מטאל של ימינו אנו. וכמו קיוס, במידה מסויימת, להקה שהיא אמריקאית ברמ"ח איבריה, כמו שילוב של דיכאון דומי עם דיכאון דרום-ארה"בי. ג'וני קאש היה אוהב את זה יש לי הרגשה.

45

The Angelic Process - Weighing the Soul with Sand // 2007

צמד אמריקאי שפעל מעט מדי זמן (שמונה שנים) ועשה יותר מדי בזמן הזה. סתם, לא יותר מדי. בצורה זו או אחרת להקה שהיא אחת מחלוצי הפוסט, שהוציאה אלבומים שהקדימו ויקדימו את זמנם לעוד הרבה זמן. ובעיקר: מוזיקה אנושית ומרגשת, באמת מרגשת. אפילו כשהיא אלימה, וכאלה אין הרבה.

44

Altar of Plagues - Mammal // 2011

להקה בלאק אירית, שזו לכשעצמה אני חושב קטגוריה די מצומצמת, ומהרכבי הפוסט-בלאק-שקרכלשהוא המעניינים ביותר שצמחו בשנים האחרונות, ושלצערי רב התפרק ממש לא מזמן. אם TAP הם אלימים ומרגשים, אבל AOP הם פשוט נורא אלימים. חכמים, מתוחכמים, דינאמיים, הכל נכון, אבל אופל אופל אופל. ויפה.

43

Celeste - Morte(s) Nee(s) // 2010

להקת פוסט-הכל-בערך צרפתית, שחיה, ככה לפחות זה מרגיש, בצילה של האחות הצרפתית הגדולה יותר, הלוא היא אלססט. קיר סאונד צפוף ורועם, שחי על הגבול שבין פוסט-רוק, פרוג, פוסט-הארדקור ואווירה כמעט בלאקית. למי שרוצה בלאק, רק בלי הקטע הזה של הבלאק.

42

40Watt Sun - The Inside Room // 2011

אחת מהסודות השמורים שלי לאורך השנים, להקה ואלבום שקיבלו בערך אפס יח"צ, וזאת בניגוד מוחלט לאיכות של המוזיקה שהוציאו ולאלבום המופלא הזה. מבית יוצרו של מר Warning פטריק ווקר, להקת דום לדור החדש, בניחוח בריטי מדכא מובהק. איטי, רגיש, פחות כבד ויותר אווירתי.

41

The Body - Master, We Perish // 2013

מהקולות המובילים והמרגשים של המטאל המודרני, צמד אמריקאי שעובד ביחד ומוציא מוזיקה כבר יותר מעשור, אבל בימינו אנו ממש נכנס לתקופת השיא של הקריירה שלו. בחירה מוזרה, אני מודה, כי לא מדובר בהרכב פוסט קלאסי, אבל הם כל כך מעניינים, כל כך קיצוניים וכבדים לפעמים, שאני לא חושב שאפשר לדבר על מה קורה היום מבלי להזכיר אותם. האי.פי. הזה הוא אולי לא היצירה הכי שלמה שלהם, אבל הוא תעודת זהות מעולה להזייה הטהורה שהיא הלהקה הזו.

נתראה בחלק הבא!

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ