הרשימה הכי טובה - 60 אלבומי הפוסט-מטאל הכי טובים מאז המצאת היקום, חלק ב׳

המסע המתמשך אל סוף הלילה של המוזיקה המורכבת והכבדה מדי ממשיך עם עוד 20 אלבומי מאתגרי סוגות, שוברי חלונות, ומעצבני בני אדם

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

היי לכל, חזרנו בחדווה ובכיף גדול לחלק ב׳ של הפרוייקט חסר התקווה הזה שהוא ״60 אלבומי הפוסט-מטאל הכי טובים מאז המצאת היקום״. את חלק א׳ אפשר למצוא כאן, אבל כמה מילים לפני שנעבור לחלק ב׳. בחלק ב׳, כפי שניתן יהיה לשים לב, וגם בחלק א׳ שיבוא עלינו לטובה, שיבצתי כמה להקות שככה, אפעס, לא יושבות חזק אולי בקטגוריה שנתתי לסדרת הפוסטים הזאת. אלה להקות שאני רואה כמהותיות לזרם הזה במוזיקה הכבדה, אפילו אם יהיו שיכחישו שקיים כזה זרם בכלל, ואפילו אם הזרם הזה קיים אך ורק בראש שלי. אני מנסה לנמק בכל מקום שזה ייקרה, אבל בכל מקרה זו תשאר דעתי, ואם היא שונה מדעתם אנא הרגישו חופשי להעיר לי על כך או פשוט לא להסכים איתי. זה ההסדר שלי עם המשפחה שלי גם, ויוצא סבבה רוב הזמן. ועכשיו, חזרה לסדרת ההזוית:

40

Ruins - Tzomborgha // 2002

ואם כבר הזיות, אז הזיות קשות. יושידה טאסטויה הוא איש מוכשר מאוד, ומאוד מאוד משונה. אני לא יודע מה עוד להגיד על זה, מלבד העובדה שבמסגרת התחום של מוזיקה שאני מוכן ורוצה לשמוע, רוינס הם כנראה הכי קרוב להתמוטטות של קניון הזהב ברשל"צ לתוך הים שאי פעם שמעתי.

39

Mouth of the Architect - Quietly // 2008

יש דבר כזה כבר אלבומי פוסט-שקרכלשהוא קלאסיים או קנוניים, וכנראה שהאלבום הזה הוא אחד מהם. הוא לא ממציא משהו שלא נעשה אצל חלק גדול מהלהקות שדנו בהן ועוד נדון בהן, אבל הוא חכם, עשוי טוב ומשכנע. אז יש שיגידו שזה אייזיס או פליקן לעניים, אבל זה רק חלקית נכון, ובכל מקרה להיות עני של אלה זה להיות עשיר בכל מקום אחר. אלבום מרגש על אובדן ורעש.

38

Wolvserpent - Perigaea Antahkarana // 2013

מקום הולדתו של הפוסט-דום בעולם החדש. צמד אמריקאי שלוקח את הכבדות והאופל של הדום ומותח אותו למקומות לא הגיוניים בעליל, כמעט עד אווירה טהורה. אבל זו לא אווירה נוחה, לא לא, אפילו בעצבות שלה היא לא נוחה, אלא מכאיבה ומוזרה. כמו שיר אבל שלא נגמר, וטוב שכך.

37

Mamiffer - Mare Decendrii // 2012

יש פה את ארון טרנר, אולי אחד האנשים הכי חשובים מבין כל הרשימה הלא נגמרת הזו, אבל בעיקר יש את פיית' קולוצ'יה, שהיא בת זוגתו, אמנית, צלמת, מוזיקאית והשליטה ללא עוררין של אחד ההרכבים הנוגים, הרכים והחודרים ששמעתי בשנים האחרונות. זה לא מטאל כנראה, זה כנראה גם לא פוסט, זה פשוט יפה ומרגש. זהו.

36

Black Math Horseman - Wyllt // 2009

עוד פנינה יחסית נחבאת של התחום, הפעם בצורת להקה של אלבום אחד מקליפורניה אשר נמצאת אי שם באמריקה. סלאדג'/פוסט-רוק/פסיכודליה אווירתי מאוד, בתוספת הנדירה של הקול הנשי המרחף והמדהים של שרה סימס, שמאז פירוקה הרשמי של הלהקה ב-2013 המשיכה את חייה המוזיקלים בהרכבים כמו Black Mare ו-Ides of Gemini. אלבום חובה לכל מי שרק חושד שהוא בקטע הזה של הפוסט-שקר-ווטאבר.

35

Genghis Tron - Board Up the House // 2008

מהלהקות היותר חדשות בעולם שלי, ואלוהים שישמור אותי איזו תגלית. הרכב אמריקאי מניו יורק שהחליט לשבור את המוח עם כמה שיותר. כאילו לקחו את Isis שמו אותם בבלנדר עם קצת קראוט/פוסט-רוק/פסיכודליה/אלקטרוניקה, ולחצו על פאסט פורוורד. בניגוד ללהקות אחרות ברשימה הזו, וזה לא ייאמר לרעתן מן הסתם, אין ניסיון לגרום לכל מה שקורה פה להרגיש יותר מדי, או לא מסודר. ההפך - זה מכוון, כמעט שקט במבנה שלו. אבל כל השאר, פסיכוזה טהורה. אם מישהו התגעגע לאנרגיה המאנית של Botch, פשוט רצה אותה קצת יותר סכיזופרנית, זה האלבום בשבילו.

34

Mastodon - Remission

לומר את האמת, עד לא ממש מזמן די תעבתי את הלהקה הזו. הרגיש לי כמו משהו שמנסה להיות סוג  של מטאליקה לשנות האלפיים, ומכיוון שיש לי בעיה בסיסית, פילוסופית, וערכית עם כל מה שמריח לי ממטאליקה (ובעיקר מה שמרגיש כמו הדחף הזה לנגן עוד ועוד כדי שמשהו יהיה מרשים, מבלי שתהיה טיפה אחת של נשמה או טירוף, מה שרק מעייף וגורם לרצות לכבות את המערכת/מחשב וללכת להסתכל על פרחים איזה חצי שעה עד שכל הכובד והאגו הזה פשוט יסתלקו וזהו), התרחקתי. אך חכמים ממני ידעו להוליך אותי לאלבום הזה, ואכן טעיתי ובגדול (חלקית, כי השאר עדיין יומרני ומעצבן). לענייננו: אלבום מלא תשוקה, אלים, כבד כמו בניין, ואמין אמין אמין. כמו שופל שמפיל גיטרות ותופים על הראש משלוש קומות. בקטע טוב.

33

Isis - Panopticon // 2004

הופעה ראשונה ברשימה זו של אחד מאלבומיה נטולי הרבב של ענקי התחום, פורצי הדרך, אהובי הנפש, שבמקרה לגמרי ההיסטוריה קשרה את שמם עם חבורה של אנשים שמורידה לאנשים אחרים את הראש. אני אוותר על הבדיחה המתבקשת, ואומר רק שבעולם מושלם שבו אין עוד להקות ומוזיקה וכיף, זה כנראה האלבום הכי טוב בתחום. יש שיאמרו שגם הכי טוב של הלהקה בהנהגתו של מר ארון טרנר. אבל, העולם לא מושלם, והלא ייאמן קורה ויצירת המופת המפעימה הזו מגיעה רק במקום 33. אפשר להבין מזה כמה טובים האלבומים שיבואו מעכשיו.

32

Neurosis -Souls at Zero // 1992

במידה מסויימת זה האלבום שהתחיל הכל, המקום שבו האגדה החד פעמית שהיא נוירוזיס חלצה את ראשה המכוער והיפהפה לעולם הפוסט-הארדקורי וגילתה יבשת חדשה. על כל עשרות האלבומים שפה, ועשרות הלהקות, האלבום הזה ראשוני, מחוספס, ועדיין יש בו את הניצוץ הגאוני הזה, החוליה החסרה הזו, בין מטאל, רוק, פוסט-רוק, הארדקור, סלאדג', ומה שזה לא יהיה, שיהפוך ברבות השנים לאגודת הנגנים הכי משפיעה על עולם המוזיקה שלי. אלוהי.

31

Ihsahn - Eremita // 2012

עוד אלבום שכאילו לא אמור להיות פה. הסולן במיל' ובהווה של אחת מלהקות הבלאק מטאל החשובות והמעולות ביותר ביקום (וכנראה החשובה והטובה מביניהן), הלוא היא אמפרור, המשיך את קריירת הסולו שלו באופן שאני חושב רק הוא באמת יכול: הרחבה של החזון האידיוסינקרטי שלו, הכנסה של עוד ועוד כלים, עיקום סוגות, והלחמת שירים. זה אולי לא פוסט-שקרכלשהוא במובן השגור, אבל מה שהוא עושה, פעם אחר פעם, ובמיוחד בעיניי פה, זה עצם המהות של מה שזה אומר: לבחון מחדש, להמציא מחדש, למתוח. לא פחות מגאוני.

30

My Dying Bride - The Angel and the Dark River // 1995

“רון רון רון, עכשיו ממש הגזמת. איך זה פוסט?! זה הכי דום קלאסי שיש!" אז ככה, קודם כל, תנוחו. דבר שני, יש להקות שמקדימות את זמנן, והן כל כך מקוריות, פורצות דרך ומרטיטות לב שהן פוסט עוד לפני שהיה כזה. ולי לפחות קשה לדמיין את כל העולם החדש והמרגש של הדום המודרני, המודע לעצמו, האינטליגנטי, מבלי להזכיר אפילו לשם כבוד את טיטני האופל הבוכיים והנהדרים האלה. אין להקות כאלה יותר, ולא יהיו.

29

Envy - A Dead Sinking Story // 2003

והנה עוד נציגות של העם היפני הגאה, וכנראה שגם לא הנציגה האחרונה של אותו העם ברשימה הזו. אלבום פוסט-מטאל חלוצי, מרגש, כבד כמו בניין וזז כמו נהר. במידה רבה חוזר כביכול על הרבה מהמרכיבים של הרכבי פוסט פורצי דרך אחרים, אבל מוסיף איזו אנרגיה משונה וחסרת הגיון שכנראה יש רק ליפנים כששמים אותם בלהקות מטאל. מטורלל ונהדר.

28

Mono - Hymns to the Immortal Wind // 2009

אהיה חייב להודות שאני מתקרב עם האלבום הזה בצורה כמעט מסוכנת לפוסט-רוק טהור ונטול מטאל כמעט בכלל. אבל יש משהו בהרכב היפני המהפנט הזה, שלטעמי בעיקר התפספס אחרי האלבום הזה, שמשדר לא רק יופי מרחף, או בניית אווירה בצורה כמעט מושלמת, אלא גם אופל ומלנכוליה. אולי זה מה שגורם לי לחשוב עליהם בתור להקת מטאל עדינה, בניגוד ללהקת פוסט-רוק קשוחה. לא יודע. אני רק יודע שזה אלבום קרוב למושלם.

27

Boris - Pink // 2006

ומיפן ליפן, באותו יפן, אבל ביפן אחר לגמרי. אם Mono הם האח הרגיש שאוסף זכרונות מהורים מתים, שמטייל ביער מושלג ושותה תה יסמין, אז בוריס הרגע שרפו לו את השיער, בעטו לו בבטן, קרעו לו את התמונות, ואולי קצת צחקו. עכשיו, יש בערך מיליון אלבומים של בוריס (אני חושב שיש לי חולשה אישית ל-Vein, סתם כי הוא פשוט כל כך מטורלל שבא לי להיות חבר שלו), אבל נראה לי שפינק הוא הגילום המלא ביותר של שלל האישייות הבלתי מתיישבות בעליל אחת עם השניה: אלים, ניסיוני, ישיר, רגיש, נוסטלגי, שוב אלים, חסר גבולות, הכל בבת אחת. פוסט-מטאל ולו בשל העובדה שזה מטאל, אבל זה כנראה ממש לא מטאל. משהו כזה. לא יודע, אני צריך לשתות כוס מים.

26

Jesu - Silver // 2004

חזרנו מיפן לרגע. אין הרבה גאונים בעולם, למען האמת יש ממש מעט מהם, אבל כנראה שג׳סטין ברודריק הוא אחד מהם. תכלס, יכולתי, ואולי הייתי צריך לשים פה את Streecleaner של Godflesh, כי מידת ההשפעה של האלבום ההוא ושל הפאזה ההיא של ברודריק כנראה נמצאת אי שם למעלה. אבל Jesu הוא המקום שבו הוא בא להשתהות לרגע במקום הזה שהוא בדיוק המקום שלו מוקדשת כל הרשימה הזו. כאילו, גודפלש זה גם ככה מחוץ למה שנורמלי בעולם הזה, אבל Jesu זה התמצית האוורתית, הרחבה, ומלאת הרגש של המוזרות הזו. דום/פוסט/אינדסטראיל, באמת שאין לי מושג מה האלבום הזה, חוץ ממרומם נפש.

25

Sunwolf - Beholden to Nothing and No One // 2014

אלבום שהוא חוצפה אחת ענקית. שני ילדים (או ילדודים, כמו שקוראים להם בבית שלי), שפשוט החליטו שהם מקליטים אלבום פוסט-רוק/מטאל כפול ומושלם כי ככה בא להם. ולא רק זה, הצליח להם. רק שנה אחרי אלבום מעולה שבמעולים בשם Midnight Moon, חוזר הצמד הסקוטי/צפון אנגלי הזה עם יצירה פשוט מוגזמת לחלוטין ביומרנות וברוחב היריעה שלה, שצליחה למתוח כל נים, כל רגע שקט, כל רגע מאיים, כל רגע כבד כמו משהו ממש כבד (אם לשאול דימוי מרבי ומורי דווין טאונסנד) לשיא של רגש ואמת. ענק.

24

Nadja - Skin Turns to Glass // 2003

אני לא חובב שוגייז גדול, אם כי אני מניח שיש שיכנו חלק גדול ממה שקורה פה כשוגייז, אבל זה מה יש. לא עושה לי את זה. ואם לומר את האמת, גם חלק נכבד מהאלבומים של Nadja עולים לי על העצבים. אבל פה החספוס של הקיר דיסטורשן המשוגע הזה כל כך מוגזם וכל כך ענק (במובן של גודל, ממש ממש גדול) שזה הופך למשהו אחר - רע ואפל באותה המידה שהוא רגיש ותמים. אלבום הזוי מרוב יופי.

23

Portal - Swarth // 2009

טוב, גם בנושא של דת׳ וספיחיו לא כולם מדברים באותו הקול על עצם הרעיון של ״פוסט״. שהרי, כמו גם בסוגות האחרות שאני טוען פה שיש להן בכלל פוסט (סטונר, דום, בלאק, וכו׳) אפשר לטעון, בצורה מאוד משכנעת, אגב, שהפוסט כביכול נמצא כבר במקור. צריך להרחיק רק עד The Sound of Perseverance האלמותי של Death האלמותיים עוד יותר בכדי להבין את הנקודה הזו בהקשר הספיציפי הזה. אבל אפילו צ׳אק שולדינר הי״ד לא חשב על הטירוף המוחלט הזה כשהוא הרים את הגיטרה. ספק אם מישהו עלי אדמות חשב על זה מלבד המשוגעים האוסטרליים האלה. יש עוד המון המון מאיפה שזה הגיע, כולל אחד די גאוני מלפני שנתיים, אבל Swarth זו ליגה אחרת לגמרי של נהדרות אסורה.

22

Wrekmeister Harmonies - You’ve Always Meant So Much To Me // 2013

יש הרבה דברים מאוד יפים בין 60 האלבומים האלו שאני פה לכאורה מונה, אבל מעטים יהיו יותר יפים מזה. הפרוייקט העצום של ג׳יי אר רובינסון, שחברים בו, חלקית או לא רשמית, עשרות מוזיקאים שונים ומשונים, הוא ניסוי חסר כל הגיון במטאל. איש אחד כותב את המוזיקה, המון אנשים נכנסים ויוצאים ומבצעים את מה שהוא רוצה. זה כל כך מגלומני, כל כך מוזר, והתוצאה היא דרון/מטאל/בלאק/דום או במילים אחרות - השקרכלשהוא בהתגלמותו עלי אדמות. שיר אחד של 38 דקות, והוא לא משעמם לשניה. חובה.

21

OM - Conference of Birds

זה כנראה גם לא פוסט-מטאל, תודה רבה, וכנראה שגם פה לא ממש אכפת לי. הדור השני של ענקי הסטונר/מוזיקה שנשמעת כמו מערבל בטון בבטן של מערבל בטון אחר, הלוא הם SLEEP, שלוקח גישה נאמר מעט פחות אלימה ויותר דרונית. לא מחובבי החברים האלה באופן עקרוני, אבל האלבום הזה לעניות דעתי הלא קובעת מצליח לאזן בצורה הטובה ביותר בין מדבר של כלום להרים של ריפי על וכו.

נתראה בחלק ג׳ והאחרון!

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ