הרשימה הכי טובה - 60 אלבומי הפוסט-מטאל הכי טובים מאז המצאת היקום , חלק ג׳ ואחרון

סוף סוף, הרגע לו כולנו חיכינו לו - עשרים האלבומים הטובים ביותר בסוג המשונה ביותר של המטאל. עכשיו תדעו מה לקנות לדודים בחגים

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

זהו, הגיעו לסופו הפרוייקט חסר הפרופורציות הזה, אחרי שעברנו את חלקים א׳ וב׳ בהצלחה חלקית ולפני שניגש לעשרים האלבומים הכי הכי בעולם של גיטרות עקומות ונשמות מעונות, שתי הערות קטנות. ההערה הראשונה היא שלא כל הלהקות המעולות שיש בתחום מיוצגות ברשימה הזו, וזו מהסיבה הפשוטה שמספר המקומות מוגבל. אז לא, לא יהיו Light Bearer או Toundra המצויינים, או מי שזה לא יהיה, ולא מיליוני להקות מוצלחות אחרות. אבל נראה לי ש-60 זה מספר טוב בשביל להתחיל איתו.

ההערה השניה קשורה יותר למספור - כל הלהקות פה תכלס תכלס הן מספר אחת. היה קשה עד בלתי אפשרי לבצע היררכיה נורמלית, ואני חושב שדי הצלחתי, אבל אין אלבום בחלק הזה של הרשימה שהוא לא חובה מוסרית, אסתטית, ואנושית. אז יאללה.

20

Cult of Luna - Salvation // 2004

חזרנו לאירופה, לשבדיה ספציפית, ולאחת מחלוצות התחום הפוסט-מטאלי. ולא רק זה, אלא לאחד מהאלבומים הכי חשובים שיצאו באיזור המוזר הזה של המוזיקה, לא רק בגלל מתי שהם יצאו, אלא בגלל פשוט (אני לא יודע, אפשר להגיד את זה?) הפאקינג גודל של האלבום הענק הזה. כל מה שעושה פוסט-מטאל לסוגה רלוונטית, מרגשת, עוצמתית, יש באלבום הזה. כל כך הרבה כוח, כל כך הרבה קתרזיס שנראה שהמוח היה מתפרק אם זה לא היה בנוי כל כך נכון ודינאמי. חובה חובה.

19

Kayo Dot - Hubardo // 2013

תכלס, יש שני אלבומים אחרים של ההרכב מעקם-היקומים הזה של טובי דרייבר שהיו צריכים להיות פה ברשימה: אלבום הבכורה שלהם, שהוא דוגמא די קלאסית אם כי פרוגרסיבית לקונספקט של פוסט-מטאל, ותכלס אחד מאלבומי היסוד של הסוגה, והאלבום האחרון שלהם שהוא סוג של טיול מושלם בחלל. אז למה הם לא פה? כי הובארדו הוא השילוב המנצח ביותר לטעמי של הכבדות הכבדה נורא של הצד המטאלי עם הטירוף היצירתי של דרייבר. הכל יש פה, שקט נעים, יענו-בלאק טורד נשמות, ויומרה אמנותית בגובה מגדלי התאומים. זה לא שהוא אלבום יותר טוב מהשניים האלו, זה פשוט שיש רק אחד כזה בכל העולם.

18

Year of No Light - Nord // 2006

הרכב צרפתי מרתק, מהפנט, כבד כמו משאית וקל כמו נוצה. גם פה התלבטתי קשות עם האלבום שלהם מ-2013, Tocsin, אבל אני חייב לתת כבוד לאלבום הבכורה. אם תקשיבו טוב טוב, תשמעו מה שנראה כמו ווייב בלאק/אפל מתחת להררי האקסטזה, בשילוב מנצח של קתרזיס מהסוג הזול והטוב. שוב, חובה.

17

Russian Circles - Geneva // 2009

בדומה ללהקה אחרת שתוזכר עוד כמה מקומות למעלה, ג׳נבה הוא קו פרשת המים של ראשן סירקלס, האלבום שבו הכל התחבר בצורה מושלמת. זה כאילו מתבקש לדבר על Botch פה, בגלל נוכחותו של האחד והיחיד, ״ה״בסיסט של האזור והתחום, ואיש די מגניב, בריאן קוק. אבל זה כנראה לא יהיה סתם. לסירקלס אין את המאניה המתפלצת של הרכב נעוריו של קוק, אבל יש את היסוד הכמעט מתפוצץ הזה שלדעתי הוא זה שמפריד אותם משאר להקת הפוסט-שקרכלשהוא. כאילו כל רגע משהו הולך להישבר.

16

Isis - Wavering Radiant // 2009

אני לא יודע אם זה נחשב דעה פופלרית או לא, אבל בדרך כלל, בגדול, ״ה״אלבומים של אייזיס לא בדרך כלל כוללים את האלבום הזה. וזה משונה. זה משונה כי א) בדומה לפוגאזי, אין להם אלבום רע, ו-ב) כי האלבום הזה, האחרון שלהם, ואולי בדומה לאחרון של פוגאזי, The Argument, הוא במידה מסויימת האלבום המושלם שלהם. כן, יש חשובים ואולי טובים יותר, גסים, פרועי יותר, אבל שירת הברבור של הרכב הפוסט-מטאל האולטימטיבי היא פשוט תמונה מדימה של ספינת ענק שוקעת באצילות לא הגיונית למצולות חשוכים. אלבום כל כך שלם, כל כך מרגש, שאם כבר להתפרק אז להתפרק אחרי מונומנט שכזה. שלמות.

15

Sleep - Jerusalem/Dopesmoker // 1999/2004

לא באמת אכפת לי איך התגלגלה ההקלטה הזו, איך קוראים לה (אני מעדיף בהרבה את Jerusalem כשם, וגם את העטיפה), מה האורך שלה, מה ה״אותנטי״ יותר (כאילו הייתי רוצה לשמוע אלבום אאוט-טייקים של Rust in Peace), או לא יודע מה. מעבר לכל הקשר פולקלוריסטי, תרבותי, מיתולוגי, סליפ מוציאים פה רגע נדיר שבו מוזיקה פשוט זורמת החוצה. לא זורמת כמו מים מהברז, או כמו נחל חמודי בזמן אביב חמודי כזה, אבל כמו לאבה איטית, גועשת מצד מאד, שורפת, ומצד שני מדודה וסבלנית. האלבום הזה אולי לא נחשב פוסט-שומדבר, כי הוא סטונר ומה אני רוצה מהחיים שלכם. אבל, מה לעשות, סטונר הוא מעצם הגדרתו פוסט, אז תנוחו. אלבום מפלצתי, שיר מפלצתי, חד פעמי ועצום.

14

2010 //  Alcest - Ecailles de Lune

הרכב צרפתי שהפך לאגדה עוד בחייו, בעיקר בגלל השילוב הנדיר בעוצמתו בין שורשים שנטועים עמוק בבלאק הצרפתי (ראה האלבומים הראשונים + הצצת חובה לפלא הטבעי, לאסון הטבע שהוא Peste Noir) יחד עם אובססיה כמעט מתוקה מדי לשוגייז ופוסט-רוק. פנטזיה כמעט תמימה באי של שחור ובאסה.

13

Blut aus Nord - 777 // 2011-2012

אנחנו נשארים לרגע בצרפת עם טרילוגיית 777 של הרכב הבלאק/פוסט/אמביינט/אלוהים-ישמור-אותי-מה-זה הנהדר והנשגב וחסר הגבולות הזה. כן, זה לא אלבום אחד, זה שלושה, אבל זה בעצם אלבום אחד, אז תנוחו. המשך הפיתוח והשכלול של הסאונד המאתגר שBAN התחילו בו בתחילת שנות האלפיים, עם המעבר שלהם מבלאק אפל ומרתק למה שזה לא יהיה שזה. אווירה תעשייתית משהו, מלודיות פוסט אדירות, ואווירה פשוט ענקית. כאילו מעכו את Jesu עם Godflesh וזרקו את זה דרך מערת נטיפים חשוכה ומלאה בשדים פרה-נוצריים מלחיצים. להקה סינגולרית, אלבום/ים מדהימים.

12

Loss - Despond // 2011

הנה הצהרה מוזרה: דספונד הוא האלבום מטאל הכי חשוב בעשור האחרון. ״היי, רון! מה זה השטות הזו ׳חשוב׳? ואם ככה למה זה לא מקום ראשון? וזה בכלל דום!״. חחח אתם מצחיקים אתם, הקולות בראש שלי. אם נוירוזיס המציאו פחות או יותר את מה שאנחנו מכנים פה פוסט-מטאל, אז Loss הוא הישו/מוחמד/משה של האלים האלה. ״אבל, רון!״ אני יודע אני יודע, שקט. אם נוירוזיס היו להקה אחרת לגמרי, שמנגנת דום כל כך כבד שהוא עלול לרסק לכם את האוטו, בו בזמן שהוא כל כך קליל שאתם עלולים לטעות ולחשוב שאתם לא שומעים שום מוזיקה, אז הם היו Loss. קו פרשת המים של המטאל האמריקאי החדש עובר פה בדיוק, ומי שלא מבין את זה יכול להפסיק להיות חבר שלי.

11

Neurosis - A Sun that Never Sets // 2001

ואם כבר מדברים על האלים, הנה הם פה שוב בעוד כניסה נחמדה לרשימה הלא נגמרת הזו. פה, בניגוד לאלבומים המוקדמים שלהם, אין כבר את יומרת ״אויש, אני לא מודע למה שעשיתי פה!״ של האלבומים הראשונים. פה קלי, וון-טיל ושות׳ יודעים ב-ד-י-ו-ק מה הם עושים. וראו זה פלא, אפילו שזה כבר פוסט-מטאל בשל לחלוטין, מודע לעצמו לחלוטין, הם עדיין עושים את זה יותר טוב מרוב היקום. וזאת בשל העובדה היחסית פשוטה שלסקוט קלי יש מספיק נשמה וכאב בקול להפוך גם סניף של אייסברג למכונת אש. אלמותי.

10

Rosetta - A Determinism of Morality // 2010

והנה אנחנו פוצחים בעשיריה הגדולה בלהקת הפוסט-מטאל פרופר הכי טובה שפועלת היום, חד וחלק וחד משמעית, ותסגרו את זה במעטפה. אייזיס הלכו בדרך צדיקים, פליקן איבדו מזמן את הדרך, וראשן סירקלס הפכו לבס ענק שמאחוריו קצת להקה. רוזטה, ההרכב הפילדלפי שהולך ומצרף רק עוד ועוד חברים, מוציאים אלבום חזק אחרי אלבום חזק, בלי שום סימן של לעצור (כולל חדש חדש מעכשיו). היו להם אלבומים טובים גם לפני DOM, אבל פה לראשונה הצליל שלהם עולה חזק על הפסים ומקבל את הזהות הנהדרת והאלימה והמגובשת שלהם. אלבום מדהים, מרטיט, שאפשר לשמוע על ריפיט שבוע מבלי להפסיק לבכות. סתם, אני לא בוכה אף פעם. טוב, לפעמים.

9

Pelican - What We All Come to Need // 2009

באשר חיפשתם אלבום פוסט-מטאל אחד שהוא לא של אייסיס ושנעשה ב-15 השנה האחרונות, אז כנראה שזה האלבום. מעבר להררי הגיטרות, מעבר לנשמה שיש בכל פליק קטן של מוזיקה (אני לא יודע מה זה אומר, סתם ככה אני אומר), האלבום הזה מייצג אולי הרבה ממש שפוסט-מטאל אומר בכלל - היכולת לספר סיפורים עם גיטרות כבדות. כפרה על פליקן, אני אפילו מוכן לסלוח על הזבל שהם הוציאו לא מזמן.

8

Locrian - Return to Annihilation // 2013

אמרתי ש-Loss הוציאו את האלבום הכי חשוב בעשור האחרון, ואמרתי שפליקן זה האלבום פוסט שהוא לא של אייזיס של העשור ומשהו אחרונים, וגם אמרתי שרוזטה היא להקת הפוסט פרופר הכי טובה שיש היום. אבל לוקריאן היא הלהקה הכי לא פרופר שיש, והם אחד ההרכבים הכי מרתקים, מרחיבי תודעה, ומהממים שאי פעם קמו על העולם הזה. אם אתם רוצים אתם יכולים ובשמחה לגשת לאחד מההוצאות המוקדמות יותר שלהם (ויש די הרבה כאלה), ולחטוף את מנת הפסיכוזה הפוסטמדרנית שלכם. זה יהיה נחמד. אבל אם אתם רוצים לגעת בגן העדן ובגהנום באותו הזמן ממש, להסניף עשן מהר געש בזמן שאתם אוכלים גלידה בטעם מוזיקה, אז אנא עצמו עיניכם, הישענו על איזו משענת, ותעופו.

7

Botch - We Are the Romans // 1999

קשה להעריך את חשיבותו של האלבום הזה, שיחד עם נוירוזיס ואי אלה אושייות פוסט-רוק, הביא לעולם את מה שאנחנו מכנים כעת פוסט-שקרכלשהוא. יש פה קצת פוסט-הארדקור, קצת מטאל, קצת מאת׳ (אותה קטגוריה חמקמקה ששרדה בערך את האלבום הראשון של דילינג׳ר, אחד האלבומים של The Casket Lottery, אולי גם Cap'n Jazz ו-The Casket Lottery לפני שהיא שקעה למצולות), קצת זעם, קצת השתהות, קצת מחשבה, וכוח פרץ של הרס נורא שהרגע שיטח עיר שלמה. כאילו, די ברור מאיפה זה בא, ונהיה ברור עם הזמן לאן זה הלך, אבל מה זה? אין לי מושג. התקפת נאפלם של הנשמה.

6

Virus - Carheart // 2003

האם אוכל לרגע, אולי בהשפעת כל המוזיקה הזו, לחטוא באמירה מהסוג שאני ממש שונא: וירוס היא הלהקה הכי חשובה שאתם לא מכירים. וואו, זה היה הרבה פחות כיף ממה שחשבתי. אפל, מצמרמר, עקום לגמרי, כבד אפילו כשזה ממש לא כבד, אחר. בעיקר אחר. פוסט-רוק למטאליסטים, או פוסט-מטאל לרוקיסטים (איזו מילה נוראית), מה שזה לא יהיה, מההרכבים המשפיעים וההזויים שיש בתת הסוגה הממוצאת הזו, עם אלבום פשוט מושלם בחוסר מושלמותו.

5

Deafheaven - Sunbather // 2013

״רון! יואו! שרפת את עצמך עכשיו, זהו, ממש שרפת! הרי כולם יודעים שדפהבן זה היפסטר בלאק מטאל שהוא בכלל לא בלאק מטאל! מה אתה עושה?! ואם זה פה, איפה Wolvers in the Throne Room??״

תנוחו. נחתם? יופי.

דפהבן הוציאה לפני שנתיים את האלבום הכי יפה בעולם. וכן, הוא ללא ספק מרפרר ומתכתב עם בלאק מטאל. וכן, ללא שום של ספק זה לחלוטין מכוון ואף רצוי. אבל, יודעים מה אני שומע? אה? אני שומע את החלקים היותר מלודיים של בלאק מטאל משולבים במסגרת שהיא בכלל, כן, פוסט-רוק. אני שומע אלבום משנה עולמות, ממציא האימו-בלאק (™) או השוגייזבלאק (™) או הלא יודע מה. פסגה אחרי פסגה, שיר אחרי שיר, גיטרה משתגעת אחרי תוף מתחרפן, לא רק שזו המשך המסורת הפוסט-מטאלית, זו התבנית שלה לעשור הקרוב. עזבו, לא משנה שאמרתי את זה. זה האלבום הכי טוב שיצא מאז שאני זוכר את עצמי, ואני זוכר את עצמי מעולה.

4

Kyuss - Welcome To Sky Valley // 1994

קיוס היו פוסט-מטאל, הם פשוט לא ידעו את זה. הם חשבו שהם סטונר או משהו כזה, או שהם ״Deseret Rock" שזו כמובן קטגוריה סופר מגניבה שלה מתאימה בעצם רק להקה אחת. אבל, מה לעשות, לא מעניין אותי מה הם חשבו. אם פוסט-מטאל זה הרעיון הזה שבמקום אחד אפשר גם להרביץ עם גיטרות וגם לחשוב על מה זה גיטרה בכלל, או מה זה שיר מטאל בכלל, אז קיוס היו החלוצים לפני המחנה. כל כך לפני המחנה עד שאפשר לחשוב שהם לא מהמחנה בכלל. אני לא עושה את הטעות הזו. אלבום חובה לכל מי שאי פעם הרים אזניות ושאל את עצמו: ״היי, מה הדבר הזה עושה? מעניין מה יקרה אם אני אשים את זה שניה על האזניים שלי״.

3

Slint - Spiderland // 1991

בלי האלבום הזה אין אף סוג של מוזיקה שמעניין אותי בעשרים וחמש שנים האחרונות, כולל הגבעטרון. זה לא מטאל? זה האלבום הכי כבד שיש. הכי כבד שיש. ויפה. זהו.

2

1996 // Neurosis - Through Silver in Blood

תכלס הייתי יכול לשים את האלבום הזה במקום הראשון והייתי נח בסדר גמור בלילה. לא ישן, אבל נח סבבה. האלבום הכי מעורר מחשבה, כבד, מוחץ נשמות, מגרר עיניים, משסף שפתיים וחורך שולחנות שאי פעם יצא בעולם הזה. אז כן, הייתי יכול, אבל לא עשיתי את זה. אבל זה עדיין ללא שום צל של ספק האלבום הכי טוב שיצא תחת הקטגוריה פוסט-מטאל, בעיקר בגלל שהוא יצר את התבנית שעליה בנוי כל הבניין הזה. יצירת מופת אנושית, ה״מובי דיק״ של המוזיקה הכבדה.

1

Megadeth - So Far, So Good, So What // 1988

סתם. כאילו, אלבום אדיר, וצריך לשמוע אותו פעם בשבוע לפחות. אבל זה מספר אחד האמיתי:

1

Isis - Oceanic // 2002

בוא אני אספר לכם סיפור. כן כן, סיפור. אי שם בתחילת שנות האלפיים, נדדתי אדם בודד בעולם. המטאל, שהיה לי הבית מאז שזכרתי את עצמי, הלך ונטש אותי, ואני אותו. כן, היה בלאק, ואמפרור היה דה שיט, אבל לא הצלחתי להמשיך. הטעם מחיי נזל כמו צבע מ...פחית צבע, והלכתי אנה ואנה, מחפש חניה ומפציץ אלבומים של בלוק פרטי. רסמי. בלוק פרטי (אחלה אלבום, אבל זו לא הנקודה). אמרתי כבר נואש, הייתי עצוב ובודד. ואז שמעתי את האלבום הזה.


האלבום הזה הוא רעם באמצע הקיץ ים סוער - ים שמהווה את המוטיב המרכזי של האלבום - ומלא גרוטאות, וחיים, וספרים, ולא יודע מה. מלבד העובדה השיר הפותח הוא שיר המטאל הכי טוב שנכתב מאז 1990, ומהטובים אי פעם, מדובר בלא פחות מיצירת מופת מושלמת של כעס, דכאון והרס. עד כדי כך, שהיא מצליחה להתעלות גם על נוירוזיס האליליים. אובייקט שלם, סיפור שלם, כאב. ככה.

תודה שבאתם!

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ