הביקורת על ההופעה של סוואנס ברידינג, אני חושב

אז הסוואנס באו לבקר בישראל בפעם השניה, והייתה הופעה מעניינת. אני חושב שמן הראוי לכתוב ביקורת על ההופעה הזו. הבעיה היחידה היא, איך?

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

רגע לפני שנתחיל, אני לא חושב שהייתי יכול לכתוב את הרשימה הזו אם לא הייתי שומע את השיר הזה בכדי לקבל קצת תמיכה נפשית, אז אולי כדאי לשמוע אותו בזמן שקוראים. רק אומר. הצעת הגשה.

אוקיי, אז איך הייתם רוצים שאתחיל את הסקירה הסופר מקצועית שלי של ההופעה של סוואנס אמש ברידינג 3? הסיבה שאני שואל, ומן הסתם מקריב בזאת חלק מהמקצועיות הנ"ל, היא שחשבתי על כמה אופציות.

הראשונה תהיה להגיד שהייתה הופעה מעולה, שהיה מרגש משהו וחוויה די חזקה. במילים אחרות, שהרגשתי שלא בזבזתי כסף על כרטיס, שבתור צרכן אני מרגיש שקיבלתי את מלוא התמורה לכרטיס, וכבעל קצת פחות רע שהשארתי את זוגתי לבד בבית.

צריך לפתח את זה מן הסתם יותר, אבל זה הכיוון הכללי.

עוד אפשרות היא לפצוח באיזו מלודרמה מיתית, מהסוג שאלו אשר מכירים אותי יודעים שאני מסוגל לנפק בכל רגע נתון ("שוקו בשקית כזה טעים לא היה לאודיסאוס!!"). אני יכול להתחיל את זה יחסית יומיומי, ואז פסקה אחרי פסקה לתאר את ההתדרדרות הנפשית שלי, מאדם היה ממש גאה בעצמו על זה שהוא מצא חניה במגרש ברידינג, לאדם חרד מעט לקראת הופעה, לאדם שלאט לאט האלים האכזריים קורעים פיסות נשמה ממנו, שבכל הלימה של התוף וכל מבט אסקטטי של מייקל ג'ירה מונעים ממנו את האנושיות שלו, ובמקומה הוא מקבל משהו כמו ערפל נצחי.

נגיד.

אפשר גם קצת כרוניקה, כמו שאומרים בחבר'ה - או במילים אחרות, מה היה מתי? משהו כמו להגיד שהיה חימום אפקטיבי לסוגו של מוג'הדין, שלישייה ישראלית צעירה שעושה גודפלש מזרח-תיכוני, ושאני כשלתי מלהבין את מהותה. אני חושב שאני חושב שזה מעניין, אבל זה בערך כל מה שאני מצליח לחשוב על זה בשלב זה. קצת רעש, אבל בסדר.

ואז אני אכתוב שסוואנס התחילו לטפטף לבמה. כלי אחרי כלי, רובד עוגה של צליל אחרי עוד רובד, עד מנהיג הלהקה מייקל ג'רה עלה מלא בהוד עצמי, ואז כל הבניין התמוטט.

עכשיו, מכיוון שהבניין, במין מעשה סימונידס שכזה, התמוטט גם על ראשי התמים ומה שהיה "אני" נעלם, כנראה שעניין הכרוניקה קצת משתבש. אז אולי לחזור לרגע למיתולוגיה.

בכל השעתיים פלוס מינוס של ההופעה כלל יושבי הרידינג היו משולים לצמיתים של שליט אכזר, מדויק, אך רחב לב. סוואנס בניצוחו של ג'ירה, ואני חושב שאחרי שרואים את הפחד הטהור שנשקף מעיני חברי הלהקה כשהם מביטים בו, מלבד אולי צוות התיפוף/טלטקסט-עם-האולימפוס ת'ור האריס ופיל פואלו, אין ברירה אלא לקרוא לג'ירה מנצח, סוואנס שלטו בכל נשימה, בכל מבט לתקרה, בכל תזוזה הצידה, ובכל מתיחת רגל (כי לעמוד הרבה זמן נעשה קשה. עצוב, אבל נכון).

השארתי את זוגתי עם בתי המקסימה בבית, ולא פעם נדדו המחשבות שלי אליהם, אולי בזמן קטע שקט, אולי בזמן קטע שבו הבניין איים להרוס אותי, ואולי גם חרדות, של כסף, של עתיד. סתם להתסכל על פרצוף של אדם זר מוצף באור צבעוני. אבל גם אז, החוקים של המחשבה, הדרך שבה ראיתי את המחשבות האלה, הייתה תחת השליטה של הסוואנס. אני רק חשבתי שנדדה לי המחשבה, אבל הם בעצם רק שיחררו לרגע את החבל שלא הפסיק להיות קשור לי סביב המותן.

זה לא שאטען בחלק זה של הטקסט לקיומה של  התערבות אלוהית או השגחה פרטית. לא זו הכוונה, אלא יצירת קולקטיב חדש, שעשוי מהמוחות הנוזלים, מהברכיים הרוטטות, של כמה מאות אנשים שפשוט קנו כרטיס והופס הלך להם על החיים. אני חושב שככה אני אכתוב את זה.

יהיו שיאמרו, מקצוענים ממני בוודאי, שהם ניגנו קטעים חדשים לגמרי, כדוגמת Frankie M ו-Cloud of Unknowing, בנוסף לכמה יצירות מהאחרון והמעולה שלהם (כמו Just a Little Boy). הם יצדקו אלה שיאמרו את זה, אבל בדומה לשם היצירה המיסטית-נוצרית שג'ירה מצטט בשמו של אחד מהקטעים שנרגע נקבתי בשמם, המשחק לא היה שירים, אלא ענן של אי ידיעה. לא אי ידיעה מוחלטת, לא בידורה הטוטאלי של קרן האור. רק מספיק כדי לשבש הכל, מספיק לשמור על די צורה, על די פיתוי בכדי להמשיך לשחות.

ואז זה נגמר. הקהל היה נהדר, חם ומעניק, אפילו לעיתים צווח (מה שגרם למחשבה הרגעית שאולי כל זה גהנום ואלה קולות של האבודים נאנחים). בחוץ קניתי ספרייט ודיברתי קצת עם חברים. הספרייט היה יקר מדי. לא חיכה ורגיליוס ללוות אותי החוצה אלא זר מוחלט שאני נותן לו את השם "מוטי". או אולי זה בכלל ״אמיר״.

בחוץ היה שקט ורגיל, חוץ מקבוצה די גדולה של אנשים עם מבט מוזר בעיניים והליכה איטית.

אז תחליטו אתם איך בא לכם לשמוע על ההופעה של סוואנס אמש ברידינג, אם דרך זאוס או דרך החניה המדהימה שהשגתי שם, ושאליה חזרתי אחרי ההופעה. לא התמוטטו בניינים הרי באמת, ולא באמת התקוטטו יישויות אלוהיות יווניות סביב המיתרים של הגיטרות והכינורות. ליוונים יש מספיק על מה לחשוב עכשיו גם ככה.

סתם הופעה, סתם מיתר, סתם ספרייט, סתם חניה. והכל קורן אור צהוב כזה של זריחה, שילוב של מעמד הר סיני ומקרר שתייה קרה, למרות שהרבה אחרי חצות, ומחר יש עבודה ולהכין דייסה.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ