סופרנובה בגביע אשל (ביקורת על הופעה של להקת אינפקציה בעיר הגדולה)

בכל שבריר שניה של ההופעה, בכל התרסקות דת׳-מטאלית מקצועית עד זוב דם, בכל בלדה-חצי-בצחוק, אתה תמיד שם. אין אפילו את צל צילו של ספק שלא שאתה מול הלהקה הזו כאן ועכשיו, ושכל העולם מתפוצץ.

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

מערכת היחסים שלי עם התופעה המוזרה שהיא אינפקציה התחילה בטירונות שריון, אי שם במרחבי הל״ס והפודרה של איזור הדרום העמוק מדי. אני הייתי מאוד חיוור ומאוד בהלם, המדים היו גדולים עליי, ובתיק התרוצץ מכשיר מוטורולה בגודל של לבנה שאמא שלי הכריחה אותי לקחת כדי שנוכל לדבר. והיה בפלוגה בחור נחמד וצנום בשם אור (היי אור!) שעל קסדת הטירונים המוזרה שלו היה רשום בעט שחור ״אינפקציה״. מהון להון, ומשם לפה, הוא הסביר לאזניי הפרובינציאליות מה זה הדבר הזה, והשמיע לי. זה לא הרבה לפני שאלבום הבכורה שלהם, ״ככה מפנקים״, יצא לאוויר העולם, וזה והרגיש מחתרתי, חד, ובעיקר מצחיק נורא, וכבד נורא. הקטע של הכבד והמצחיק היה די חשוב אז, כמו שהוא חשוב היום, כי מצחיק זה אנושי, וכבד זה כמעט שלא. מה שביניהם זה אינפקציה.

אבל אף פעם לא ראיתי אותם בהופעה. לא כשלימדתי ילדים במחנה קיץ יהודי בארה״ב את המילים ל״מסעדות דגים״, ולא כשזימזמתי את השירים שלהם ברדיו, ולא בפעם המיליון וחצי שהשמעתי את ״פתח תקווה״ בפעם הראשונה למישהו, רק כדי לראות מה הפרצוף שלו עושה. אמרו לי, סיפרו לי, דחקו בי, אבל לא יצא. לא בגלגול המקורי שלהם, ולא מאז שהם חזרו להופיע לפני שנה.

ולומר את האמת, אני חושב שהמצב הזה היה ממשיך עוד קדימה אלמלא חבר הציע שנלך די בהפתעה, ואמרתי לעצמי, ככה כשאני מדבר עם עצמי: ״למה לא?״.

בהקשר הזה חשוב להזכיר אולי שלא מזמן כתבתי ממש כאן ביקורת די פוסט-קשקושית על ההופעה של סוואנס ברידינג. הייתה הופעה באמת מפעימה, מסוג האירועים שאתה מקווה שיקרו כשאתה הולך להופעות. איזו התעלות אלימה נורא, שמצליחה לקחת את הרעיון הדי בסיסי של כמה חבר׳ה עם מיתרים בכלמיני אורכים ותופים בכל מיני גדלים וליצור את מה שאפשר לכנות אותו אמנות - איזה משחק מתעתע בין מה שקורה ממש עכשיו, ושמביע את עצמו כשמשהו שקורה ממש עכשיו, ממש מול העיניים שלך, לבין איזה אופק מופשט של מחשבה והנאה אסתטית.

וצדקתי, אני חושב, בקשקושים שלי על סוואנס, כי זה באמת מה שהם מצליחים לעשות. לאיים בפירוק עצמי, לאיים במתיחת הרגע האמיתי עד שהוא הופך לענן של אי ידיעה, אבל לא באמת לעשות את זה אף פעם. תמיד תגיע מכת תוף ברגע האחרון, או איזה ריף אלים שמחזיר אותך, מקרקע אותך חזרה לגוף שלך.

אז, ללכת של הופעה של אינפקציה זה לא ממש זה. במובנים מסויימים, ללכת להופעה של אינפקציה זה ממש ההפך. אני לא חושב שצריך להיות גאון לראות את ההבדל בין האווירה הכמו-מקדשית של ההופעה של הסוואנס, הדגש הכמעט מילולי על טרנסדנציה ורוחניות, לבין הפריק שואו הציני והאנושי שהוא אינפקציה. אבל בכל זאת, איכשהוא, הם מצליחים לייצר את אותה ההתעלות בדיוק, ואולי, נראה לי, עוצמתית הרבה יותר. כזו שמלווה לא בחלומות על פירוק הגוף אלא על התרפקות על הגוף - הלא מושלם, המצחיק, המביך, המסריח, ובעיקר המוכר.

בכל שבריר שניה של ההופעה, בכל התרסקות דת׳-מטאלית מקצועית עד זוב דם, בכל בלדה-חצי-בצחוק, בכל הבלחת פאנק (עם ובלי דגש) בכל צרחה של ניר טרטר, בכל מכת תוף של צמד המתופפים האניגמטיים רן יורגנסון ועומרי הנגבי, ובכל בדיחה לקהל, אתה תמיד שם. אין אפילו את צל צילו של ספק שלא רק שאתה מול הלהקה הזו כאן ועכשיו, אלא שאתה בתל אביב, בישראל, ב-2015, ושהאנשים האלו מנגנים בתל אביב למרות שהם לא גדלו בה. המודעות של איפה שאתה נמצא היא מוחלטת לחלוטין. המוזיקה היא מוזיקה ישראלית, אין בכלל ספק בזה, ואין רצון להחביא את זה, ההפך הוא הנכון.

הישראליות נוחתת באלימות מכל כיוון. אם זו המוזיקה, ששואבת מפורטיס כמו שהיא שואבת מגזוז, כמו שהיא נוגעת גם במזרחיות, היא ישראלית בכל רמ״ח איבריה. וגם דרך המילים, שמתיזות "פתח תקווה", "יהלי סובול", ו"מד"א" בכל פינה.

זה לא אומר כמובן שזה לא כואב להיות מוזיקה ישראלית, זה כנראה כואב די הרבה. זה יהיה וחטא להישג של אינפקציה להגיד שהם לועגים למוזיקה ישראלית, שהם צוחקים על הישראליות, אבל הם בטוח מודעים אליה, בצורה זו או אחרת, באופן שגורם לך לחשוב שאולי הם היו רוצים לצחוק עליה, אבל עד גבול מסויים, שהוא הגבול שהוא הבית.

אבל הישראליות גם תמיד שם כמשהו שצריך לברוח ממנו. עם ריפים שלא היו מביישים את צ׳אק שולדינר הי״ד, בנוסף לגיחוך משהו כלפי מושג השיר עצמו ומושג ההופעה. אני אגב לא חושב שהם עסוקים בכל המלל הזה שאני פולט, אני חושב שהם בעיקר מדהימים באמנות שלהם, אבל הם בהחלט יודעים שהם מופיעים. הם יודעים את זה כי הם עושים את זה טוב, כי הם לוקחים את זה ברצינות, והם יודעים את זה כי גם זה מבנה שצריך להוציא אותו מהרגע, ולהחטיף לו סטירה, רגע לפני שחוזרים לעשות את העבודה (כמו הצרחה של טרטר בתחילת ההופעה: ״פותחים את הקיץ!!״ שנשמעת כמו איזה רפרנס הזוי לליל אהבה בצמח, בואך 1994).

כל זה, סך כל הבריחות המדודות האלו, והחזרה המאוד מוזרה הביתה, יוצרים בסוף את המשחק הזה. וזה, אחרי הכל, רק משחק. אני לא זוכר שנהניתי כל כך ממוזיקה, ממש ממוזיקה, בזמן שצחקתי כל כך ובזמן שנהניתי כל כך בהופעה אי פעם. לפעמים הריף מצחיק, בין אם יצא מידי הזהב של גיא שמי או גיא בן שטרית, לפעמים הבס של ירון שראל מצחיק, בדרך כלל טרטר מצחיק. לפעמים זה פשוט ההזייה הטהורה של לראות את הקרקס המהוקצע הזה, ופתאום לראות את יזהר כהן עולה לשיר איתם את ״ככה מפנקים״. יזהר כהן הוא ישראליות פאר אקסלנס, ולכולם ברור, כולל לכהן, שהוא לא בא לסתם הופעה, ושיש קטע בזה שהוא בא לשיר איתם. אבל לרגע אין תחושה של זלזול או ציניות - שוב, ההפך הוא הנכון. המשחק העדין הזה בין כבוד לבין התרחקות נשמר, מה שהפך את השיר השחור נורא הזה גם ככה ללא פחות מיצירת מופת דרך הגרון הצלול של יזהר כהן. לראות את יזהר כהן שר בקול זמיר "אבא קנה לי דוברמן, במיוחד בשבילי, שבכל דקה ושלושים, יוריד לי ביס לפנים" ולמות.

והרגע הזה, שאני לא חשבתי שאני יכול לשאת אותו יותר מרוב שהוא היה מהנה, עוד המשיך עם כהן ששר עם הלהקה, יחד עם כמות מוגזמת של נגנים אורחים וכינורות וכלי נשיפה, באיזו הזיית פיל ספקטור/מופע של שלמה ארצי, את ״אבניבי״. וגם פה, שכהן, שהוא פרפורמר פשוט ענק, בשיא המקצועיות אומר לקהל את המילים כדי שהם ישירו איתו את הפזמון כולם יחד, גם פה רגע של התעלות מקומית לחלוטין. ושוב, לא כי אנחנו צוחקים על יזהר כהן כי הוא לא מבין איפה הוא נמצא והוא מדריך קהל כמו שהוא היה מדריך חוג שירה בבית אבות, אלא בגלל שאנחנו מכבדים אותו ואת העובדה שהוא מצליח לעשות את העבודה שלו בזמן שהוא תקוע באמצע סופה הזייתית שכזו. וזה אדיר.

בסופו של דבר ההלם שיצאתי איתו מההופעה, אולי גם פועל יוצא מהעובדה שלא הייתי מוכן לחוויה, למרות שאני מכיר את שירי הלהקה טוב ושנים די רבות, היה דומה במידה רבה להלם שליווה אותי מההופעה של הסוואנס. אבל, בניגוד לסוואנס, לא הייתי צריך לזכור מי אני ואיפה אני, איך הגעתי מהכוכב המוזר הזה חזרה לחניה של נמל ת״א. אחרי ההופעה של אינפקציה זרמתי ישר לרחוב, והמשכתי את החיים שלי, במקום שלי. רק במטר יותר גבוה, ובחצי קילו יותר מאושר משהייתי קודם.

והכל בזכות השילוב המוזר הזה, המבנה המוזר הזה, שרגע ממנו אפשר לראות בשילוב המוזר ובמבנה המוזר של מילות השיר ״מה לאכול״: ״לא היה לי מה לאכול, אז הצטרפתי למד״א, והכנתי שיעורים במקלט למטה, ולא היה לי כוס חלב לשתות ביחד עם הפיתה״. אם אתם אוהבים מוזיקה, אני לא רואה סיבה לא לחוות את הסופרנובה בגביע אשל הזאת, וכנראה שוב ושוב. כדי שיהיה מה לשמוע ביחד עם הפיתה.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ