במאורתו של הזומבי הלבן: שיחה עם ג'יי יונגר מווייט זומבי

שני עשורים אחרי האלבום המצליח ביותר, והאחרון, של אחד ההרכבים המשונים והנהדרים של שנות התשעים, הגיטריסט האניגמטי של ההרכב מדבר על מה קרה להארדקור, איך הופכים ללהקת מטאל, ולמה אולפן הקלטות יכול להיות גם בית

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

ווייט זומבי הייתה יצור משונה ומהנה עוד מאוד בשמי המטאל העולמיים של סוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים, אולי בעיקר שאף פעם לא באמת היה ברור מה הולך שם. הריפים הכבדים אמרו "מטאל", האסתטיקה העולצת-מטרידה, פרי מוחו הקודם של אחד רוב זומבי, אמרה "בי מוביז, קרקס, ופריק שואו", והבלאגן החצי-אפוי של רפרנסים תרבותיים וגניחות אמר, טוב, הוא אמר בדיוק את זה.

אבל, כל האי בהירות הזו היה גם חלק גדול מהמשיכה של הלהקה המשונה הזו. כנראה גם חלק לא קטן מההצלחה שלה - החל מההתפוצצות פוסט-הופעה-בפרק-של-ביוויס-אנד-באטהד ועד לAstro Creep 2000, אלבומם המצליח ביותר שחוגג 20 שנה ברגעים אלו ממש. וכנראה שכל זה גם משחק חלק לא קטן בעובדה שעם התפרקותם הם פשוט התאיידו מהתודעה הקולקטיבית, בתואנה הלא-מודעת שכל זה היה רק טירוף ניינטיז משוגע ועכשיו כשהתעוררנו בבוקר שאחרי אנחנו רק רוצים לאסוף את הבגדים מהרצפה ולהתגנב הביתה על קצות אצבעות.

אבל, כנראה ניחשתם, מהתודעה שלי הם לא נעלמו מעולם. בעיקר בגלל המוזיקה המטורפת והמעולה, גם בגלל האמנות ההזויה שנראה שליוותה כל הפקה שלהם, וגם קצת כי הייתי מאוהב בשון יוזולט הבסיסטית שלהם. אבל הם היו חכמים, חדים, מודעים לעצמם עד טירוף ובעיקר בעיקר: כיפים. תגידו מה שתגידו על עולם המטאל/מוזיקה כבדה, להקות שמשדרות משהו שמריח כמו שמחת חיים הן מצרך די נדיר. שמחת החיים הזו, לפחות בעיניי לא המשיכה עם מר רוב זומבי לקריירת הסולו המיותרת שלו, מה שרק הגביר והאדיר את האלבומים שהלהקה הוציאה כשהם היו עוד ביחד ושנאו אחד את השני. כמו שצריך.

עכשיו, במסגרת תכניתנו "רון מתחבר לנעורים" שמשודרת ברגעים אלו ממש, אני החלטתי שבא לי לחפור קצת בבור המשונה הזה. למזלי, גם פתאום הופיעה סיבה: יובל ה-20 ל-Astro Creep, אלבום שאני זוכר איפה קניתי אותו (פיקדילי רמת השרון), מתי (חנוכה 1995), ואיך הרגשתי כששמעתי את הריפים הראשונים ממיסים לי את הצוואר (די טוב).

אז מה שעשיתי היה לדבר די הרבה עם ג'יי יונגר, הזכור לטובה כפשוט "J", הגיטריסט המוכשר, האינטלגנטי, והמשוגע של הלהקה המשוגעת, ואחד האנשים שהכי רציתי להיות הם מתישהו בחיי (והאיש היחיד מעולם שגרם לי לרצות איבנז, שמעבר לדגם האדיר שהיה לו  -אייסמן - היא ללא ספק הגיטרה הבזויה מכולן. סורי). התוצאה היא ללא ספק הראיון הכי ארוך ומשמעותי שערכתי, בעיקר כי שפר לג'יי המזל הטוב להיות חלק מכמה וכמה רגעים מוזיקליים משמעותיים בחייו: מילדות ונערות בסצנת ההארדקור של שיקגו בתחילת שנות השמונים, המשך לסצנת המטאל של ניו יורק בתחילת שנות התשעים, וכלה בקריירה כמפיק וטכנטי מסטרינג בחברת Waxwork Recrods, שמתמחה בהוצאתם לאור של פסי הקול של סרטי אימה קלאסיים.

ג'יי יונגר בימים הרועשים צילום: תמונה מהאוסף הפרטי של האמן

אם אני הייתי אתם, הייתי קורא את הכל, כי ככה אני חושב. טוב, אולי חוץ מהקטע על ארי שביט. בהצלחה בכל מקרה, ותהנו.

מה הייתה החוויה הראשונה שאתה זוכר עם אמן או אלבום שממש הציתה משהו אחר עבורך? שכל מה שלא שמעת לפני זה היה בסדר, אבל שהרגשת את ״האסימון נופל״, כמו שאומרים אצלנו, איזה רגע ראשוני?

התוודעתי למוזיקה כשהפכתי לבן עשרה, בתקופה מאוד מיוחדת בתרבות האמריקאית, שבה, כפי שאתה יודע, מוזיקת רוק הייתה העניין העיקרי. מוזיקה הייתה בכל מקום, ורוק היה אמצעי הבידור העיקרי של צעירים באותו זמן. והמקום שממנו באתי, מהמערב התיכון, היה מרכז ההתרחשות של רוק אנ׳ רול. כשהתחלתי להאזין למוזיקה, זה היה בערך ב-1979, משהו כזה, היו די הרבה להקות ש…. תראה, אתה שמעת על, או ראית תמונות של להקות פאנק במגזינים, ואולי שמעת משהו שכונה מוזיקת פאנק, אבל לא הייתה שום דרך לשמוע את המוזיקה עצמה.

אבל, באותו הזמן, בזרם המרכזי של המוזיקה היו להקות כמו Cheap Trick או Blondie ו-Tom Petty, והייתי חושב לעצמי: ״אה, זו מוזיקת פאנק? ככה זה נשמע?״ בגלל ש, אתה יודע, התחלת להקשיב ללהקות האלו, ואהבת את זה יותר ממה שכולם האזינו לו. כל הילדים בבית הספר היו שומעים לד זפלין, וברדיו היה רצף אינסופי של Foreigner ו-Boston, ולהקות הרוק הענקיות של שנות השבעים.

ואתה מתחיל להאזין ל-Cheap Trick, שהיה האלבום הראשון שאי פעם קניתי, Cheap Trick: Live at the Budokan, הלהקה הזו באה מהעיר שלי [שיקגו], אז הם היו מאוד מאוד פופלריים. ואז אתה מחטט קצת בחנות התקליטים…. כאילו, לא היה אף אחד להגיד לך שום דבר על מוזיקה, עוד לא היו בלוגי מוזיקה כשהיית יכול להקשיב להם, והעיתונות המרכזית לא סיקרה הרבה מעבר לגבולות שלה. אז הסתכלת קצת מסביב ומצאת את הראמונס, ואתה מאזין לזה, וזו התגלות של ממש. ואז אתה מוצא את הסקס פיסטולס, מה שהיה נחמד. אבל אני פשוט זוכר את עצמי רוצה יותר, קשוח יותר, מהיר יותר, משהו שהכיל אפילו יותר זעם מהסקס פיסטולס.

זה מעניין, כי הייתי בבר אתמול והשמיעו את "God Save the Queen" ומיד אחר כך את "I Wanna Be Sedated״, ו… אתה יודע איך לפעמים כשאתה מאזין למוזיקה ברדיו או באיזה מקום, זה כאילו אתה שומע את המוזיקה מחדש, בגלל שאתה לא בחרת אותה, אתה יודע? אז ממש הקשבתי לשירים האלו וזה היה מעניין עד כמה, עד כמה הצליל של הלהקות האלה היה דומה לכל שאר הדברים שקרו באותו הזמן. ודי נדהמתי מכמה חתרני זה היה נראה לאנשים בזמנו, למרות שהן לא היו עד כדי כך שונות. הן היו שונות קונספטואלית, אבל לא ממש מבחינת הצליל שלהן. ואני זוכר שככה זה היה איתי אחר כמה זמן כשהייתי ילד, תמיד רציתי משהו יותר.ואז יום אחד שמעתי את Black Flag בתחנת רדיו של קולג' מקומי וזה היה רגע עצום עבורי, בגלל שהנה הייתה להקה שסיפקה את הצליל המחוספס שחלמתי עליו.

אתה זוכר איזה שיר זה היה?

כן, זה היה "White Minority", שהיו לו מילים לא פשוטות בשביל התקופה.

מה היה זה שעורר משהו אצלך, החספוס של המוזיקה? החספוס של המילם? או הכל ביחד?

הכל ביחד. כאילו, אם תחשוב על להקות הפאנק האנגליות של 1977, הם השתמשו באותו ציוד שכל להקת רוק אחרת השתמשה בו בעשרים השנים שקדמו לכן. היו להן גיטרות גיבסון אמריקאיות מאוד נחמדות, היו להן מגברי מנורות עם צליל יפה. והנה פתאום באה הלהקה הזו בלאק פלאג, ויש להם גיטרה מפלסטיק שמחוברת למגבר טרנזיסטור שהוא בנה בעצמו. כאילו, זה פאנק רוק. זה היה צליל מאוד מאוד מכוער, אבל מכוער בצורה מחושבת, דבר שמאוד אהבתי בתור בן עשרה, שמאוד משך אותי.

בן כמה היית באותו הזמן?

משהו כמו 13.

היה משהו בחוויה הזאת של להרגיש את הכמות הנכונה של ״יותר״ שגרמה לך לרצות להיות מעורב במוזיקה בעצמך? שגרם לך לרצות להרים גיטרה מפלסטיק ולדחוף אותה למגבר תוצרת-בית?

ובכן, גם ככה רציתי להיות מעורב. זו הייתה התקופה, שוב, שבה זו הייתה צורת ההתבטאות של אמריקאים צעירים. אתה יודע, סצנת המוזיקה משכה אליה הרבה אנשים שלא היו רק אנשים שאהבו מוזיקה. כמו כל תנועת נוער, היה מרכיב חברתי ענק. כל ילד ממורמר הרגיש בבית בפאנק, או בסצנה דומה לה.

אז כבר רציתי להיות בלהקה, אבל. אתה יודע, כשאתה ילד קטן, אפילו עוד לא בן עשרה, ואין לך כסף, ואין לך שום כוח, אתה לא יכול לעשות שום דבר, והמוזיקה שאתה חשוף אליה, כמו לד זפלין, איך אתה אפילו אמור לדמיין שאתה יכול לעשות מוזיקה? בעוד שכשאתה מאזין לבלאק פלאג אתה חושב ״אה, אז כל מה שאני צריך זו גיטרה, כל גיטרה שלא תהיה, ואני כנראה אצליח להבין איך לעשות משהו כזה״.

כמה זמן לקח לך להקים להקה, לעשות את זה בעצמך? Rights of the Accused היייתה הלהקה הראשונה שלך?

כן. אני חושב שפגשתי את החבר׳ה האלה כשהייתי עדיין בן 14.

אה, אז ממש לא הרבה אחרי.

אממ, אתה יודע, בזמן הזה הבעיה הגדולה היייתה להבין לאן ללכת כדי לפגוש אנשים שאהבו את אותם הדברים שאתה ולאן ללכת כדי להשיג את התקליטים. וזה לא היה קל, רק זה לקח זמן מה.

באיזה שלב Rights of the Accused הפכה ללהקה אמיתית, שמופיעה מול אנשים?

כשהייתי בן 15.

אתם חיממתם את Minor Threat ו-MDC כשהם באו לשיקגו, מה שאני מניח היה רגע די גדול בשבילכם, לא?

כאילו, אתה צריך לשים את זה מעט בפרספקטיבה. ההופעה, היו בה בערך 65 אנשים, אבל בשבילנו זה היה עצום כי הרבה פחות מזה היו מגיעים לראות להקות מקומיות. הופעה ממש עצומה עבורנו הייתה כשה-Dead Kennedys באו, ואז היו משהו כמו 300 אנשים, שזה פחות או יותר הכי גדול שזה אי פעם היה. אז, וודאי שזה היה גדול עבורנו, זה לחלוטין היה פסקול החיים שלנו, אז זה היה מאוד מרגש. אבל, הסצנה היה מאוד מאוד קטנה.

האם הרגע הפך לגדול יותר במבט לאחור? בידיעה ש-Minor Threat נעלמה לא הרבה אחר כך, ושהארדקור באופן כללי די עומד להיעלם?

כאילו, בזמנו אתה יכולת להבין שהארדקור הולך ל…. אתה יודע, הוא לא ממש נעלם, הוא פשוט עבר מדור לדור אחר. כשאני שומע את Out of Step זה מאוד מזכיר לי את בית הספר התיכון ואת הציפייה לסוף התיכון, וזה מזכיר לי את התקופה שבה ידעת שכל החברים שלך בקרוב מאוד הולכים להתפזר לכל עבר. אז עבורי הסוף של השלב הראשוני של ההארדקור אמריקאי הגיע בדיוק עם סוף בית הספר, ועם אנשים שממשיכים הלאה. זה פחות או יותר היה הרגע המדויק שבו כולם איכשהוא הפסיקו להאזין לפאנק, והתחילו לגדל שיער, או מה שזה לא יהיה שהיה הקטע שלהם. זה היה ברור, אני חושב, בזמנו.

מה הפך את זה לכל כך ברור?

כשנכנסת לקטע של פאנק, עבור הרבה מאוד אנשים, אך אימצת את האידיאלים, ואימצת את הלבוש, ואת ההתנהגות. אבל אז אתה עובר תהליך של בירור של הדברים הללו, ולראות מה באמת מתאים לך, ובסוף נפטר מהרוב. ממש בסוף התקופה הזו, היית הולך להופעה והקהל כבר לא היה נראה כמו ילדי הארדקור. זה היה כאילו כולם היו בתחפושת עד אז או משהו כזה, היה ברור שמשהו אחר מגיע.

עבורי, מוזיקלית, פשוט הכול הגיע. אתה יודע, לקראת סוף שנות השמונים, היו כל כך הרבה דברים לאהוב. באמצע שנות השמונים היה יכול להיות לך שבוע אמיתי לגמרי שבו היית הולך לראות את מטאליקה ערב אחד, ואז לראות את ניק קייב והזרעים הרעים בערב שלאחר מכן, ואז לראות את Samhain בערב השלישי. זו הייתה תקופה נהדרת.

לאור מה שאמרת, שזה היה ברור מאליו, הייתי רוצה לשאול, שהרי התיאור הטיפוסי של מה שקרה הוא משהו כמו פלא רגעי. הארדקור הגיע משומקום, ונעלם ברגע. ואתה מתאר משהו יותר כמו תהליך - שהייתה תוחלת חיים מוגבלת בגלל שיש כמות זמן מוגבלת שאנשים יכולים לקחת על עצמם ערכים מהסוג הזה לפני שהם מתחילים לפזול הצידה. שזה עניין של זמן עד שהם בוחרים במשהו חדש. אז, זה לא שהארדקור נעלם, זה שהאנשים שהאזינו להארקדור התחילו להאזין לדברים אחרים.

אני חושב שהארדקור שירת את מטרתו גם כמעין בית ספר עבור הרבה מאוד אנשים מהדור שלי. אתה יודע, היום אם אתה רוצה לעשות משהו, אז זה לא כזה סיפור. אם אתה ילד קטן ואתה רוצה ללמוד איך לנגן בגיטרה אז אתה הולך ליוטיוב וצופה בשיעורים. אתה רוצה לדעת איך לגלוש בגלשן רוח, אז אתה הולך למחשב והוא אומר לך מה שאתה צריך לעשות, ועד סוף היום אתה יכול להיות בחנות גלשני הרוח. אתה יודע?

אבל בתקופה ההיא התרבות עדיין במידה רבה עדיין חיה בשנות השבעים. כשאני הייתי בן 15 הדפסתי תקליטים בעצמי ולמדתי איך להפעיל מערכת הגברה, ולמדתי איך להרכיב במה, דברים מאוד לא רגילים לדעת בזמן ההוא. זה היהדבר לא שכיח שאנשים צעירים ילמדו אותם בכוחות עצמם. כאילו, זה היה שונה אני מניח אם זה היה חלק מאיזו תכנית מוזיקה בבית הספר, או אם ההורים שלי לימדו אותי את הדברים האלה, אבל זה לא איך שהדברים קרו. הנזילות של הזמן ההוא, כשאנשים השתמשו בהארדקור כצוהר לעולם המוזיקה, העובדה הזו נמצאת בהיסטוריה של הרבה אנשים שהתפרסמו בשנות התשעים.

אני חושב שמה שנראה נצחי, באופן מסויים, הוא שאתה עדיין יכול להקשיב לכל האלבומים האלה ולכל הפחות להבין מה בהם העיף לאנשים את המוח. האותנטיות של זה, אני לא יודע אם זה המילה הנכונה, אבל זה מרגיש אמיתי. אולי בגלל שהם לא ממש ידעו לנגן, אולי בגלל שהם היו צעירים, אבל זה הרגיש אמיתי. אני חושב שה״דבר האמיתי״ הזה זה משהו שאנשים מחפשים במוזיקה, וזה מאוד משמעותי עבורם כשהם מוצאים את זה.

כן, אני חושב שסצנת המוזיקה, בכל הקשור למה שהתרחש בחברות התקליטים הגדולות וברדיו של תחילת שנות השמונים, היית צריך…. להיות להקה בחברה גדולה, להוציא תקליטים, היית צריך לקפוץ דרך הרבה חישוקים, והיו לך הרבה בכירי תעשייה, אנשים שחתמו על הצ׳קים שלך, שהחליטו אם הם רוצים לעבוד איתך, ושהם היו רוצים לשנות את הפרט הזה או ההוא. רוב האלבומים שיצאו בתקופה הזו, אם אתה באמת מדבר עם האנשים שהקליטו אותם, ואני מדבר על אלבומים שלא נחשיב כ״מגניבים״ בכלל, האנשים שעשו את האלבום יגידו: ״טוב, חברת התקליטים רצתה שנשנה את השיר הזה, והמפיק רצה שנכניס כינורות בשיר ההוא, והם רצו שנשנה את העיבוד של השיר הזה״. הלהקות שרצו לקבל שליטה מוחלטת על האמנות שלהן היו צריכות לעבוד מאוד מאוד קשה כדי שזה יקרה. זה לא היה קל.

ואז היה לך משהו כמו הראמונס, שאם אתה מאזין להם עכשיו זה לא מרגיש לך מאתגר במיוחד, אבל זה באמת בגלל ששמענו את רוב חיינו והתרגלנו לזה. אבל אם אתה באמת חושב על זה אתה יכול לקבל מושג של עד כמה זר הצליל הזה היה כשאנשים שמעו אותו לראשונה ב-1975 - הם לא היו באמת בחברה גדולה, הם היו ב-Sire. אז, יש לך אלבומים בלי שום עריכה, בלי אף הפרעה חיצונית, והם נשמעו מאוד מאוד שונים מהאלבומים שיצאו אז. והם שמרו על זה. כל להקה בתקופה ההיא הייתה מיוחדת ואינדבדואלית, ואתה יכול לשמוע את האישיות החזקה של האנשים האלה על האלבומים הללו.

האם זה היה הוגן לומר שהדבר הגדול הבא מבחינתך היה מטאל?

זה היה אחד הדברים. באמצע העשור, חברים שלי ואני האזנו למטאל, ואני וודאי מתכוון שהאזנו למטאליקה, סלייר, ועוד מיליון להקות בסגנון. היינו וודאי בקטע של היפ הופ, בקטע של פאנק ישן, פרה-פאנק - כולם אהבו את MC5 בימים ההם. הסטוג׳ז, הוולוט אנדרגראונד. נכנסנו להארד רוק ישן, כולם אהבו את בלאק סאבאת׳. כולם אהבו את להקות הגיטרה האלטרנטיביות החדשות, דינוזאור ג׳וניור, מיי בלאדי ולנטיין. מטאל היה רק דבר אחד, אבל זה היה משהו שהיה נראה נורמלי בשבילי.

אתה יודע, כשאנשים שמעו את [ווייט זומבי] לראשונה, הם היו מבולבלים כי הם לא יכלו להגיד אם זה מטאל או לא. התשובה הפשוטה לזה היא: ״זה מטאל, אבל זה גם דברים אחרים. למה זה קשה לך להבין את זה?״ [צוחק] זה נורמלי עכשיו, אבל אז זה לא היה.

זה מעבר די מושלם בשבילי, בגלל שאני חושב שבעוד הרבה להקות שיחקו על קו התפר בין הסגנונות, עכשיו זה לא ממש קורה יותר, וזה נראה שהשוק הרבה יותר נישתי. זה כאילו היה רגע היסטורי כזה שבו להקות כמו הלהקה שלך, ופיית׳ נו מור ופוגאזי, שהיו מאוד מגוונות והצליחו בכל זאת. משהו מזה מדבר אלייך?

צילום: תמונה מהאוסף הפרטי של האמן

כן, בטח.

מה היו חלק מההשפעות שאתה הבאת ללהקה, החלק שלך בבלאגן השמח שהפך לווייט זומבי?

אז, ואפשר לשמוע את זה באופן ברור ב-La Sexorcisto, היינו די בבירור בקטע של סלייר. כאילו, השגנו את אנדי וולאס בגללש שאהבנו את האלבומים שהוא הפיק לסלייר. והיינו מאוד בקטע של היפ הופ. כאילו, שון [יוזולט, הבסיסטית, רב״ט] לא ממש, אבל אני ורוב [זומבי] לא הפסקנו להאזין להיפ הופ. אתה צריך לזכור שמדובר בניו יורק של 1990 או 1991. שוב מצאנו את עצמנו במקום הנכון ובזמן הנכון בשביל לספוג תרבות.

לאיזה סוג של היפ הופ האזנתם?

פאבליק אנמי, דברים כאלה. ואתה יכול לשמוע את ההשפעה של פאבליק אנמי על השירים האלה, בערך. עדיין לא היינו ממש בקטע של לופים בשלב זה, בגלל שעוד לא ידענו איך לעשות את זה [צוחק], אבל בהחלט התחלנו לחשוב על להשתמש בסמפלים של רעש וסמפלרים אחרים. ועדיין, בנוסף, באנו מתרבות ש, אתה יודע, אוהבת את הבאטהול סרפרס, דה בירת׳דיי פרטי, ודה קראמפס. ההשפעות האלה אולי לא תמיד מופיעות במוזיקה, אבל הן נוכחות באסתטיקה ובאווירה הכללית של העניין.

כאילו, הקראמפס נראים בעיניי כמו השפעה אדירה, לפחות מבחינה אסתטית. הם היו כמו הווייט זומבי של תחילת שנות השמונים. כל עניין הרוק/אימה.

לחלוטין. כאילו, אתה שאלת על…. מה הביטוי שאמרת שמשתמשים בו בישראל לרגע בו הכל משתנה?

האסימון נופל?

כן, האסימון נופל. עבורי, אני סיפרתי לך על לשמוע את בלאק פלאג ברדיו, אבל הרגע הראשון שבו נעשיתי מודע ללהקת רוק כלשהיא, כזו שאי אפשר היה לשמוע ברדיו או למצוא את התקליט שלה בקלות, היה עם הקראמפס. ראיתי אותם בטלוויזיה באמצע הלילה והייתי מוקסם מהם לחלוטין. הקראמפס, רק לראות את הקראמפס, לראות אותם. כאילו, הייתי מחושמל מהצליל, אבל לראות אותם, איך שהם נראו, היה דבר ענק עבורי כשהייתי ילד קטן.

אתה הצטרפת לווייט זומבי אחרי שכבר אמנם הייתה להקה, אבל עדיין בתקופה, לפחות כך זה נשמע, שהזהות של הלהקה הייתה עדיין נזילה - עוד לא הייתה אסתטיקת ווייט זומבי ברורה. איזו השפעה אתה חושב שהייתה לך על מה שהפך לרבות הזמן לצליל הייחודי של הלהקה?

אתה יודע, זה מעניין. אני לא יודע אם אתה מכיר את ההוצאות המוקדמות של וייט זומבי

כן.

אוקיי. אז, אנחנו עושים משהו מאוד מעניין כרגע. אנחנו עומדים להוציא סט אלבומי ויניל. ואתה יודע, האלבום האחרון שהוקלט לפני שהצטרפתי היה Make Them Die Slowly, וזה אלבום די משוגע מבחינת צליל.

מאוד.

[צוחק] והאלבום הזה, הדרך שבה הוא נשמע, היא התוצאה של הפקה די מגושמת של ביל לאסוול, שעיצב את הלהקה לפי הטעם האישי שלו. ומה שאנחנו עושים עם הבוקס סט, הוא שיש תקליט בונוס, שמשהו כמו ה-2000 האנשים הראשונים שיקנו אותו יקבלו, שהוא גרסה נוספת שמצאנו לאלבום הזה. בגלל זה שהאלבום הזה הוקלט שלוש פעמים שונות, דבר די משוגע, ומצאנו גרסה אחת מוקדמת בלי ההפקה המשוגעת עליה. ואני חושב שאם תשמע אותה תוכל לראות שיש התקדמות די ישירה. כאילו, וודאי שהבאתי את מה שהיה הסגנון שלי, ואת הכתיבה שלי, אבל תוכל לשמוע שיש התקדמות יותר לינארית אם אתה מקשיב לאלבומים אחד אחרי השני.

אז, אפילו אם האלבומים שהוקלטו לפני שהצטרפת נשמעו לי יותר כמו אלבומים של הבאטהול סרפרס מאשר אף אלבום של סלייר, אם אני אאזין לגרסה ההיא של האלבום אני אוכן להבין איך הם משתלבים?

אני חושב שכן. אתה יודע, הם בדיוק עשו החלטה מודעת להפוך ללהקת מטאל בדיוק בתקופה שהצטרפתי, הם רצו להיכלל בסצנת המטאל. ממש החלטה מודעת. וכשפגשת אותם הייתי ממש בקטע של מטאל, אז זה היה נהדר עבורי. כאילו, כשהקשבתי לאלבום Soul Crusher, הגיטרה שם מטורפת לגמרי, אני לא הייתי יכול לעשות את זה. ואז הם התקשרו אליי, כשדיברתי בהתחלה עם שון ורוב, זה מה שהכרתי מהם, ואני רק חשבתי ״אני לא יכול לנגן את זה! זה מטורף! זה כמו גיטרה הפוכה! אני לא יכול לעשות את זה!״

זה מעניין מכיוון שזה לא ממש מפתיע אותי שהייתה החלטה כזו, בגלל שלמרות העובדה שלהקה עצמה הייתה מאוד קשה להגדרה, בהופעות, בפסטיבלים, תמיד ניגנתם עם להקות מטאל. לא היה שום בלבול לגבי העובדה שווייט זומבי היו להקת מטאל.

זה איפה שהעולם שם אותנו, וזה לא לחלוטין נכון. למשל, כשאנחנו השתתפנו בפסטיבל המפורסם בטירת דונינגטון באנגליה, פסטיבל מטאל ידוע, כשהיינו באזור אז גם השתתפנו בפסטיבל רדינג, שהוא לא פסטיבל מטאל אלא הרבה יותר מוכוון לרוק אלטרנטייב. היינו הלהקה הראשונה להופיע בשניהם, ואני חושב שזה די מייצג את מי שהיינו. בנוסף, אתה יודע קצת על MTV בשנות ה-90?

כן, היה לנו MTV בשנות התשעים, פשוט לא אמריקאי. Headbanger's Ball וכאלה.

היה לכם את 120 Minutes?

כן, אחת מהתכניות האהובות עליי.

אז, Headbangers Ball הייתה יותר תכנית מטאל, ו-120 Minutes הייתה התכנית האלטרנטיבית, וווייט זומבי הייתה הלהקה הראשונה שהופיעה בשתי התכניות. אז, זה די מסמל את מה שהיינו. אתה יודע, כשהקלטנו את La Sexorcisto, והלכנו ללוס אנג׳לס לפגוש את האנשים מחברת התקליטים, רובם לא ידעו מה להגיד עלינו. הם לא ידעו מה לעשות איתנו, ובכמה מקרים הייתה עוינות כלפינו ולא רצו לעבוד איתנו בכלל. והם החליטו שאנחנו נהיה להקת מטאל. בזמנו היו מחלקות נפרדות לרדיו - הייתה מחלקת רדיו מטאל ומחלקת רדיו אלטרנטיבי - והם החליטו שהאדם שינסה להכניס את האלבום לרדיו יהיה איש המטאל. ואז זה פחות או יותר מה שנהיינו. אז, כשהיו נוסעים להופיע, ההופעות היו במועדוני מטאל, לא במועדונים האלטרנטיביים, אז הפכנו ללהקת מטאל כי זו הקטגוריה ששמו אותנו בה באותו הזמן.

האמת, בנימה אישית, שכשאתם ניגנתם בדונינגטון, אני הייתי בן 13 או 14 ולחלוטין חסר מושג לגבי איך דברים עובדים בעולם, והייתי בטוח שאני הולך לשכנע את ההורים שלי לתת לי לטוס לשם כדי שאוכל לראות אתכם. וכחלק מההכנה לרעיון הבאמת אידיוטי הזה אפילו התקשרתי לשגרירות הבריטית...

[צוחק]

כדי לברר אם יש אוטובוסים שמגיעים משדה התעופה, אפילו לא ידעתי איזה שדה זה היה, כן? זה פשוט היה ״שדה התעופה״, אז אם היו אוטובוסים שהגיעו מהשדה לפסטיבל, וככה חשבתי שאוכל לשכנע את ההורים שאין ממה לדאוג ושיש אוטובוסים והכל. ובערך באמצע השיחה או החיוג הבנתי בדיוק עד כמה הרעיון שלי טיפשי וחסר סיכוי ופשוט ניתקתי את השיחה. הפסטיבל הזה היה החלום שלי.

זה דבר יפה, אתה יודע? אתה זן נכחד. אין דבר כזה ילד בן 13 חסר מושג היום. הם יודעים הכל.

הייתי הכי טיפש שאפשר.

אתם הדור האחרון שלא ידע הכל [צוחק]. אל תרגיש רע לגבי זה, זה דבר יפה.

זה די נכון. הייתי בן 16 כשהאינטרנט נכנס לחיי, אז יצא לי להיות מטאלהד מבלי לדעת כלום על שומדבר. זה מעניין, כי בדיוק ניהלתי שיחה עם חבר, הוא צעיר ממני בשבע שנים, שזה לא כזה הרבה, אבל ההבדל בין הדרכים שאנחנו בוחנים מוזיקה, איך משיגים אותה, זה כאילו יש בינינו 50 שנה. עבורי, כשגדלתי, להקשיב למטאל תמיד היה אי בודד, זה תמיד היה אמור להיות משהו שרק אני עושה, ואולי כמה חברים ששומעים את אותו סוג המוזיקה ושמוכנים לסבול את הלהקות שאני אוהב. זה היה הרעיון.

והרעיון שלו, זה הרבה יותר ברור שזו קהילה, שזה ברור שיש הרבה אנשים שאוהבים את המוזיקה הזו, ושהם נפשים ו…. ושיש בנות בקהילה הזו! זה ממש היה עבורי...כאילו, הוא אמר לי שהיו בנות יפות! זה נראה בלתי אפשרי עבורי. זה אמור להיות רק דבילים בני 13 שמתקשרים לשגרירות הבריטית. אלה לא יוצאים לדייטים.

זה ההבדל [בין מטאל] והרדקור. כשאני הייתי ילד, היו בנות. אז, זה הבדל גדול. היית צריך להיות פאנקיסט [צוחק].

בכל מקרה, בשבילי La Sexorcisto היה המיצוי של כל מה שווייט זומבי היו לפני כן. הוא היה הכי טוב, עבורי…. כאילו, אתם הוצאתם כמה אלבומים לפני, איתך ובלעדייך, והם היו נהדרים, אבל האלבום הזה באמת הרבה עד כמה מהודק הצליל שלהם נהיה. אולי זה ידי הקסם של אנדי וולאס, אבל זה נתן לכם זהות. והזהות הזו הייתה מטאל, אבל זה היה גם משוחרר ולא שם זין.

כן, יש הרבה אופי לאלבום הזה.

כן, אופי ענק. ועבורי, וזו לא ביקורת, Astro Creep הוא ממש זינוק לכיוון אחר. ו-Astro Creep הוא הסיבה שיצרתי קשר איתך, בגלל שתכף 20 שנה לאלבום וכל זה, והוא בבירור היה ההצלחה הכי גדולה שלכם. אבל כשאתה חושב על האלבום הזה, מנקודת המבט של מעריץ, זה גם אלבום עצוב, כי הוא האחרון. והוא נשמע כל כך שונה. וזה מעניין שיש את אנדי וולאס ב-La Sexorcisto ומצד שני את טרי דייט ב-Astro Creep, והצליל באמת כל כך שונה. ורציתי לשאול, מה היה שונה בהפקת האלבום הזה שגרם לשונות הזו?

ובכן, לא יודע, היה לנו ציוד. אתה צריך להבין שבזמן שהקלטנו את La Sexorcisto הייתי עני מאוד. היו לי שני פדלים, גיטרה אחת, כל האלבום הזה הוקלט על גיטרה אחת. היה לי מגבר אחד, ולא היה לי מושג מכלום. כאילו, המגבר שהיה לי התפוצץ באמצע ההקלטות, והייתי צריך ללכת לתקן אותו לקנות מנורה חדשה, וכשהוא חזר הוא נשמע אחרת לגמרי. אתה יכול לשמוע את ההבדל כשאתה משווה כמה מהשירים. לא היה לנו הרבה ידע לגבי איך להקליט אלבום. ברור שהיינו ברי מזל שהיה לנו את אנדי וולאס.

אז אני חושב שההבדל העיקרי הוא שהיה לנו כסף ושהיה לנו זמן. יש הרבה יותר אלמנטים אלקטרוניים, ואני חושב שהקטע הדיטיגלי קצת מקבע את האלבום לתקופה מאוד ספציפית.

מאיפה זה הגיע?

זה משהו שרצינו לעשות, אהבנו סמפלים. יש סמפלים ב-La Sexorcisto, אבל זה משהו שעשינו לבד, עם דגימות מקלטות ישנות או תקליטים ישנים, בעוד שב-Astro Creep היה לנו מישהו שעשה את זה, שהניח את הלופים על השירים. בזמן אמיתי הייתי מודע לעובדה שאנחנו צריכים להגיע לאיזון בין ווייט זומבי הרוקיסטים והסימפולים והאלמנטים הדיגיטליים, והייתי צריך להלחם די קשה בכמה מקרים כדי שהלהקה תישאר הצליל הדומיננטי.

למה?

רוב רצה לעשות את העניין של הלופ. רוב היה כל כך מאוהב בלופ ובסימפולים שהוא פשוט רצה למחוק את הלהקה. ואני הייתי צריך להיות שם כל הזמן כדי לוודא שהלהקה הייתה רועשת [במיקס], אתה יודע? ואני שמח שהייתי שם, בגלל שהלופים האלה באמת מקבעים את האלבום בצורה שאי אפשר להגיד על La Sexorcisto, אתה לא ממש יכול לתארך אותו. Astro Creep מגלם את שנות התשעים. ואני חושב שאם האלמנטים האלקטרוניים היו רועשים יותר זה היה הרבה יותר גרוע.

אני יכול רק לדמיין. כאילו, יש הקבלה מעניינת, שגם היא הפקה של טרי דייט. כאילו, אני מעריץ ענק של פרונג, והחומרים המוקדמים שלהם, כמו Beg to Differ, הם מאוד בהשראת הארדקור, מאוד טעונים בגיטרות. ואז יש את Rude Awakening, שיצא ב׳96. ואני מת על Rude Awakening, אני חושב שזה אלבום אדיר, אבל הוא נשמע כמעט מקובע לתקופה מסויימת עם הצליל המכאני הזה.

זה ה-gated reverb, או בשמו האחר - הצליל של שנות התשעים.

כן, בדיוק.

הם השתמשו בו בצורה די אגרסיבית, וזה נשמע לנו מטורף כי זה מאוד לא אפנתי עכשיו.

כן, זה כמעט, ושוב, Astro Creep הוא אחד מהאלבומים האהובים עליי, אבל איך שהוא אצל פרונג זה כל כך מעושה, שזה נשמע טוב.

[צוחק] עבר זמן רב מאז ששמעתי אותו, אולי כדאי שאאזין לו. אתה מדבר על איך התקליטים המוקדמים הם יותר הארדקור, יותר צליל של רחוב, שזה נכון. אבל אני חושב שאתה צריך לזכור שבזמן הזה כולנו פחות או יותר באותו הגיל, ואנחנו באים ממקום שבו היינו בקטע של פאנק והארדקור בגיל מאוד צעיר, אבל בשלב מסויים אנחנו מנסים להראות שגדלנו מעבר לזה. ובכן [צוחק] התוצאות שונות, אתה יודע? יש כמה אלבומים משנות התשעים שנשמעים מאוד מוזרים לנו עכשיו, בגלל שזה מישהו שבא מרקע של פאנק מנסה לעשות משהו אחר. ויש כמה אלבומים שהם נהדרים ועובדים ממש טוב בגלל שהם על-זמניים.

אנחנו כמובן לא נגד אמנים שמנסים להתפתח, ואם Astro Creep הוא סכום המאמצים הללו, אז זה נהדר, ובסופו של יום האלבום עדיין מחזיק מים. אבל הוא עדיין האחרון. אז, האם היה משהו בתנועה הזו כלפי התפתחות שהביא בצורה זו או אחרת את סופה של הלהקה?

לא, אני לא חושב שזה נעשה ברור עד הרבה לאחר מכן שאנחנו הולכים להתפרק.

אז זה לא היה קשור להקלטת האלבום?

לא לא, העבודה על האלבום הייתה תקופה מאוד חיובית. ו, ככל שאני יכול לדבר על החלק שלי, אני בהחלט גאה במה שעשיתי באלבום הזה. אנשים מדברים איתי כל יום על הצליל של הגיטרה על האלבום. זה די טוב.

זה כבד כמו אני לא יודע מה. זה הכי כבד, כאילו, זה כמו בניין.

[צוחק] כן.

הטון של הגיטרה, זה כמו מזרון שמן דרך בניין או משהו, זה ענק.

[צוחק] כן, תודה. הייתי רוצה לעשות עוד אלבום, ואני לא כל כך בטוח איך זה היה. אבל, כן, זה נראה כאילו אמור להיות עוד אלבום אחרי זה. כאילו, אם אתה מקשיב לאלבומי סולו של רוב, אתה יכול לשמוע איך Astro Creep היה נשמע אם לא היינו שם.

אז מה כן היה הדבר שפירק את הכל?

עבדנו קשה מדי, ולא נתנו לעצמנו לקחת הפסקות, אף פעם. כשאתה במערכת ויש לך תקליט מצליח, כולם סביבך דוחקים בך להמשיך לעבוד הכי קשה שאתה יכול.ואתה פשוט חשבת שזה מה שעושים. אז, הופענו, אני לא יודע, משהו כמו שנה וחצי ללא הפסקה. וגם הפרידה של רוב ושון שיחקה תפקיד גדול.

מערכת היחסים שלהם הייתה מה שהחזיקה את הלהקה?

כן, כאילו, זו הייתה הלהקה שלהם, הם התחילו את הכל. וברגע שהם הפסיקו להיות יחידה, זה חתר תחת הלהקה.

זה מוזר, לי בעיקר, שבשביל להקה שהייתה…. כאילו, זה נראה לי ששנות התשעים עושות קצת קאמבק.

הו כן הן כן, הן בהחלט.

יש איזו סגירות מעגל אסתטית, איפה שהרבה מהאלבומים של אמצע שנות התשעים מרגישים כאילו הם מתאימים עכשיו. אז זה כמעט לא הוגן שהאלבום האחרון של ווייט זומבי זה Supersexy Swingin Sounds.

כן, אני לא חושב עליו כעל אחד האלבומים שלנו. כאילו, לא עבדנו עליו. אני לא חושב עליו בתור אלבום של ווייט זומבי אלא בתור אלבום רימיקסים.

כן, ובכן, זה מה שהוא. מה שאתה עושה עכשיו זה שאתה טכנאי הקלטה בWaxwork, נכון? אתה מפיק גם?

כן, כאילו, בערך מיד לאחר שהלהקה התפרקה התחלתי להכנס לעסקי ההלקטות.

הוצאה של חברת ווקסוורק

מה גרם לך ללכת לכיוון ההקלטות ולא, אני לא יודע, להיות הגיטסריסט של אוזי אוסבורן או משהו?

ובכן, אתה יודע, אחרי הלהקה…. אני לא יודע. אני חושב שהכוכבים הסתדרו בכדי שווייט זומבי תגיע לאן שהגיעה, כאילו, ווייט זומבי הייתי ממש תוצר של הזייטגייסט, אתה יודע למה אני מתכוון? וזה לא היה יכול לקרות באופן שבו זה קרה באף זמן אחר ועם אנשים אחרים. אז, כשהלהקה התפרקה ניסיתי לנגן עם אנשים אחרים לזמן מה, אבל הבנתי די מהר שאני לא הולך להיות חלק מלהקה שנוצרה באותה הדרך. לא יכולתי אפילו להבין מה רציתי לנגן.

והחוויה שלי עם הלהקה באולפן הייתה נהדרת. אם אתה חושב על זה, האלבום הראשון שעשיתי עם ווייט זומבי היה God of Thunder, שעשינו עם דניאל ריי, המפיק המפורסם של הראמונס. ואז הקלטנו קצת עם ג׳ים ת׳ירוול, שידוע גם בשם פיטוס, מוזיקאי תעשייתי מפורסם. ואז נכנסנו לאולפן עם אנדי וולאס, שהוא מפיק פנטסטי, ואז עם טרי דייט, שהוא גם מפיק פנטסטי. אז, בכל החוויה של עם הלהקה זכיתי לעבוד עם המפיקים הטובים ביותר, עם אנשים נהדרים.

מצאת את עצמך מסתכל על מה שהם עושים? האם התמיד התעניינת במה שהם עושים?

כן, תמיד. וגם, במיוחד…. אני לא יודע. כשהתחלתי להקליט עם ווייט זומבי הייתי מאוד עני, כמעט חסר בית. למעשה, הייתי חסר בית לתקופה, והאולפן היה ממש מקום מפלט. אתה יכול לדמיין לעצמך שלהיות עני בניו יורק, זה לא מקום טוב להיות בו. ופתאום אתה בתוך חלל מדהים כזה שמרגיש כאילו אתה בתוך חללית, עם אורות מהבהבים, וכורסאות נוחות, וצליל מכונת ההקלטה, והמקרר מלא באוכל. ויש את המפיק, שהוא דמות מורה נחמדה שכזו, והוא שם לעזור לך לעשות את האמנות שלך. זו חוויה מאוד מספקת כשאתה עני, אתה יודע?

זה כמו גרסת מטאל לספר של צ׳רלס דיקנס או משהו.

כן [צוחק] משהו כזה. אהבתי להיות באולפן. ולמזלי אלו היו לא רק מפיקים נהדרים אלא טיפוסים מאוד נחמדים ומאוד נדיבים. הם היו עונים לי על כל השאלות, תמיד הראו לי בדיוק מה הם עושים. אז, הייתי לי את החוויה של לעבוד עם באמת האמנים הגדולים בתחום, והסתכלתי על האנשים האלה וחשבתי לעצמי ״ובכן, זה משהו שאני אוכל לעשות כשאהיה גדול!״

ואז שוב, הייתי בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון, וכשבדיוק שהתחלתי להתעניין הקלטות התחילו להופיע אפשרויות יותר ברות השגה להקלטה עצמאית. ואז זה הפך למשהו שעניין אותי יותר מאשר לנגן מוזיקה.

זה עדיין כך בשבילך? זה עדיין יותר מעניין?

כן. זה יצירתי באותה המידה. במיוחד עכשיו, כשאני…. איך שהוא הגעתי להיות טכנאי מסטרינג. אני עדיין מנסה להבין איך זה קרה. זו מיומנות מאוד איזוטרית. האם יש מילה בעברית שהיא תרגום טוב ל״איזוטרי״?

אממ, גם אנחנו משתמשים ב״איזוטרי״, אז…

אוקיי, יופי [צוחק] זה משהו שאף אחד לא מבין. כאילו, חברים שלי היו חברים בלהקות שהקליטו, ואז הם אמרו: ״אנחנו צריכים לעשות לזה מסטר, אבל זה כל כך יקר. אתה חושב שתוכל להבין איך עושים את זה?״ ואני חשבתי לעצמי ״כן, בטח. אני יכול לעשות את זה״. ושוב, כל זה קרה במקביל למהפכת הויניל, ועכשיו כל מי שאני מכיר רוצה לעשות ויניל, אבל לא יודע איך לעשות את זה.

ולך יש את המיומנות. זה כאילו אתה מגשים את הגורל שלך בכל צעד שאתה עושה. יש לך הכוונה מלמעלה, לא שאני רוצה לנחס אותך.

[צוחק], כן, להקיש על עץ. אני מניח שזה נראה ככה לפעמים. זה ממש נעשה גדול וזה וודאי היה כיף מאוד בשנתיים האחרונות. עבדתי על כל מיני סוגי מוזיקה בשנתיים הללו, אבל הקטע עם Waxwork ממש כיף, בגלל שאחד הדברים הכי גדולים עבור בני דורי באמריקה היה בתי הקולנוע הזולים. היית משלם משהו כמו דולר כדי לצפות בסרטי אימה. אז, בתור בן עשרה הייתי הולך לסרטי אימה כל הזמן, ועכשיו אני עובד על פסי הקול של סרטי האימה האלה. זה מגניב מאוד. וחלק מפסי הקול האלה באים מההקלטות המקוריות. אף אחד לא שמע אותן מחוץ לאולם הקולנוע, אז אני יכול לשמוע אותן ולשמוע את המלחין סופר את השירים ומדבר על סימני הכניסה בסרט. זה מגניב.

אני עוקב אחרי הבלוג שלך כבר זמן מה, ואתה מטייל לא מעט, ומטייל למקומות שאמריקאים לא ממש מטיילים אליהם כ״כ. אני יודע שנסעת די הרבה בתור ילד, ושיצאת למסעות בתור מוזיקאי. האם זה פשוט שילוב של כל אלה? לרצות לראות את העולם?

ובכן, כן. כאילו, עבורי לטייל זה הרוק אנ׳ רול החדש, אתה יודע? אני חושב שלגלות מקומות, עבורי, זה בדיוק כמו לגלות מוזיקה כשהייתי צעיר יותר, זה ממש אותו הדבר. זה מרגש באותה המידה.

היית בישראל פעם?

טרם, אבל זה ברשימה.

אתה מתכנן?

כן, אני בהחלט אבוא לישראל.

ובכן, זה לא לא-מעניין...

[צוחק] לא, אני יודע. בדקתי את העניין. זה קרוב לראש הרשימה.

צילום: תמונה מהאוסף הפרטי של האמן

אני חושב שמה שהופך מוזיקה וטיולים לדומים אחד לשני זה שאתה זוכה לחוות דברים בזכות עצמך . כאילו, אפילו בסביבה שתיארת לפני בוא ההארדקור, כשהיית צריך להתאמץ כדי להשיג חוזה, ושזה היה סיכוי של אחד למיליון, אפילו אז אני מניח שברגע שהרמת גיטרה זה הרגיש די אחרת מהאפשרות התיאורטית והבלתי אפשרית. ולהבין את זה, איך המציאות עובדת אחרת מהפנטזיה, זה דבר די מגניב. לחוות את הדבר הזה בעצמך.

אני תוהה, אני תוהה אם האנשים שראו את הסרט Amelie הולכים לפריז ומגלים שזה ממש לא ככה, אני תוהה אם הם חושבים שזה דבר מגניב או לא [צוחק].

כן, אני משתמש במילה ״מגניב״ כדי לכוון לסוג מאוד ספציפי של חוויה. כאילו, ״מגניב״ עבור אנשים שאוהבים דברים כאלה, לא עבור האנשים שרואים ״רמבו״ ואז נוסעים לאפגניסטן.

[צוחק]

יש לי עוד כמה שאלות, שהראשונה ביניהם די מוזרה, אז אני מתנצל מראש, אבל: יונגר, זה לא שם יהודי במקרה, נכון?

לא, זה גרמני. זה איות אמריקאי מוזר לשם גרמני.

הסיבה שאני שואל היא שכשדיברנו לראשונה אמרת שאתה קורא את הספר של  ארי שביט על ישראל, ופשוט לא הבנתי למה מישהו שהוא לא יהודי ירצה לקרוא את הספר הזה.

הרבה אמריקאיים לא יהודיים ירצו לקרוא את הסםר הזה. זה אולי נשמע מוזר לך, כי אתה בתוך זה. עבורנו, כל כך הרבה מהחדשות באות מישראל. אם אתה אמריקאי, ישראל היא חלק ענק מתמונת העולם שלך, ואני הבנתי שאני לא ידעתי כלום על המדינה. אני מניח שדי הרבה אנשים היו מעדיפים שאני אקרא משהו אחר בכדי ללמוד על המדינה.

אני אחד מהם.

[צוחק]

עבור הרבה אמריקאים ישראל היא חלק גדול מהחיים, אבל נראה לי שלא הרבה מהם היו קוראים את הספר של ארי שביט. זה סוג אחר של פעילות וסקרנות מאשר פשוט להאזין לחדשות, זה דורש יותר מסירות. אתה חושב שזה חלק מהעובדה שגדלת בבית עיתונאי, שאתה ער לעולם, שאתה זז בו, ושאתה לא לוקח תרבויות אחרות כמובן מאליו?

כן, כנראה. גדלתי בבית עיתונאי וגדלתי בבית מאוד ליברלי, ונחשפתי למסעות בעולם בגיל מאוד צעיר. ואז עם הלהקה, הגענו לכל מקום בעולם. למרות שלא הגענו למקומות שאליהן מגיעות להקות היום באופן יומיומי. אני בטוח שזה חלק מזה. עבורי, אישית, כשאני מגלה שאני לא יודע כלום על מדינה זה מעצבן אותי ואני חייב לברר.

זה מעניין עכשיו, וזה עוד משהו בהקשר של צעירים שגדלו עם האינטרנט, שמסעות וטיולים…. העולם מאוד נגיש עכשיו באופן שהוא לא היה עבור הדור שלי. וכשאתה מסתכל על אמריקאים, אתה רואה שאמריקאים צעירים נוסעים לא מעט, בגלל שהם גדלו עם אנתוני בורדיין בטלוויזיה שאומר להם שכדאי להם ללכת לאכול בויאטנם. זה סביבה שונה מאוד מהדור שלי.

זה מוזר בגלל שאני אדם צעיר, אני בן 34, אני לא זקן בשום אופן, וזה נראה כאילו יש פעם דורי עצום ביני לבין אנשים שצעירים ממני רק בחמש שנים. זה כמו להיוולד לפני ואחרי המצאת הדפוס.

זה בדיוק ככה. אתה לא גדלת עם אייפד בעריסה שלך. אז יש הבדל משמעותי בין המוח שלך לבין המוח של מישהו שכן, אתה יודע?

אבל, אני אוהב את המוח שלי.

[צוחק]

כאילו, אני בטוח שהמוח של בתי יהיה אדיר גם, אני פשוט מרגיש שיש משהו לגבי להפסיק לשים לב לכמה דברים קשים, לכמה הם לא נגישים שהוא אובדן של ממש עבורי. שאם אתה רוצה משהו אתה צריך להתגבר על עצמך ועל הפחדים שלך בכדי שזה ממש יעבוד.

זה משהו שאנשים היו עושים פעם, עובדים לקראת הישגים. זה נכון. זה מיושן, אבל אני אוהב את זה.

זה העניין, שזה גורם לי להישמע כאילו אני בן 60. אני לא בן 60. היה לי אינטרנט במשך מחצית מחיי ואני יודע בדיוק מה הקטע, וכמה זה נהדר, והלהקות שמכירים, ואיך אפשר ליצור קשר עם אנשים. כמוך. כאילו, כשאני הייתי בן 14 זה היה נראה בלתי אפשרי לדבר איתך. ועכשיו זה אפשרי, אז יש הרבה טוב שקשור בזה. ובכל זאת, אני מעריך את העובדה שאני יכול לדבר איתך במידה רבה בגלל שהדברים היו כמו שהם היו כשהייתי בן 14.

ובכן, כן. כשאני הייתי ילד קטן הלכתי לחנות המשכון וקניתי גיטרה, ולא היה אף אחד שם להסביר לי איך להרכיב את המיתרים, ולא הייתה אף דרך לגלות, אלא אם כן הלכת לחנות ספרים או לספרייה. ולא היה אף אחד שם להסביר לי איך לכוון אותה, אז התחלתי ללמוד לנגן עם כיוון פתוח מוזר, בגלל שלא היה לי מושג ובגלל שרציתי לנגן עם תקליטים של הראמונס ברקע, בגלל שזה היה הדבר היחיד שהצלחתי להבין איך לנגן.

לא היה אף אחד שם להסביר שום דבר. זה דבר שלילי, וזה לא משהו שהייתי רוצה לחזור אליו. אבל, מצד שני, היה, ואני לא יודע כמה מזה אפשר לייחס לנעורים, אבל היה קסם בעולם שאני לא חושב שקיים עבור צעירים היום, בגלל שכולם יודעים הכל כל הזמן. אז, אני חושב שהחיים, עם התקדמות הטכנולוגיה, נעשו בחמישים אחוז יותר טובים, ובחמישים אחוז פחות טובים. וכשאתה נכנס לתחומים כמו אמנות יכול להיות שהאפקט שלילי עוד יותר, בגלל שכולם יודעים הכל, כל הזמן. אין שום פליאה.

בדיוק ראיינתי לא מזמן להקה צעירה מבוסטון שאני מאוד מחבב. ואחד הדברים שהכי בלטו איתן זה שהם ממש נשמעים כמו להקה אמיתית. עכשיו, זה נשמע כמו דבר מוזר להגיד, בגלל שכל הלהקות אמיתיות, אבל לעובדה שכולם יודעים הכל, כולם יודעים באותו הרגע מה ״חזק״ במוזיקה או אילו השפעות חזקות, עד שכולם בסוף נשמעים אותו הדבר, עם אותה ההפקה. הלהקות שהתלבטו בעיני כשהייתי צעיר, שוב, כמו ווייט זומבי, נהפכו למאוד נדירות, בגלל שזה ממש קשה להיות מושגע. כולם צבועים באותו גוון של טירוף.

כן, זה די מרגיש ככה עכשיו. אולי עוד כמה שנים, הכל משתנה כל הזמן. אני פשוט לא יכול לדמיין איך זה ישתנה כרגע. אבל, כן. לא ראיתי להקה שהפתיעה אותי באיזושהיא צורה כבר הרבה מאוד זמן. עכשיו, צריך אמנם להתחשב בעובדה שאני רואה להקות מאז 1981, שזה הרבה ניסיון. אבל עדיין היית מצפה שמישהו יבוא ויעשה משהו שלא חשבת עליו.

אתה יודע מי, כשאני חושב על זה, הייתה הלהקה האחרונה שהפתיעה אותי? זו הייתה הלהקה הישראלית מונוטוניקס.

אה, באמת? איפה ראיתם אותם?

ראיתי אותם בניו אורלינס. חבר שלי אמר לי שכדאי לי לראות איזו להקה שעושה דברים שונים לחלוטין, וחבר שלי צדק. הלהקה הזו הייתה מטורפת. איך שהם מתפרשים לכל עבר…. ראיתי אותם באולם גדול, ואתה יודע מה הם עושים?

כן, הם מנגנים בקהל ומשתגעים.

כן. רק שתדע, אני לא אומר את זה בגלל שאתה ישראלי. זו אחת הלהקות שבכנות הפתיעה אותי עם משהו אחר.

אני לא יודע אם זה הולך להיות הגיוני, אבל במשך תקופה לאמריקה היה מונופול על מוזיקת רוק. הייתה לאמריקאים את היכולת להחליט עבור כולם מה מגניב ומה לא. וברגע שלכולם יש גישה למקור, וזה לא רק אנשים שגרים באיסט ווילג׳ שיודעים על מוזיקה מגניבה, אז העולם קצת מאבד מהמרכז שלו. ובעוד שאמריקה עדיין מאוד משפיעה ומרכזית, להקות יכולות לבוא משום מקום עם מנטאליות של ״לבוא מעיירה קטנה״. בגלל שאחד הדברים שאני שמתי לב אליהם לגבי להקות שאני אוהב, זה שהן לא תמיד באות ממרכז העניינים. הן באות מבחוץ והן שוברות את דרכן פנימה. ובאופן מסויים זה משהו שאמנים בינלאומיים יכולים לעשות עכשיו.

הם באמת יכולים. אני בדיוק חשבתי על ספולטורה, בגלל שהם היו הלהקה הראשונה שאני הכרתי שהייתה מחוץ לארה״ב או אנגליה או אירופה. הם היו הראשונים. ואני זוכר שהם אמרו לי כשדיברתי איתם שהם ״להקת עולם שלישי. העולם השלישי הוא העולם שלנו״. והם היו מופיעים בדרום אמריקה, בצ׳ילה, במקומות שאף להקה אחרת לא הייתה מופיעה. ואני זוכר שבאותו הזמן, בשנות התשעים, כשאנחנו היינו במסע הופעות היינו הולכים לכל המקומות הכי רגילים. זה היה משהו כמו: ״וואו, אנחנו הולכים להופיע בהולנד. שוב״. אני יודע שזה נשמע זוהר לנגן בלהקה, אבל אתה בגדול מנגן הרבה בהולנד. ואני זוכר שהחבר׳ה האלה היו מנגנים בהודו, ואני הייתי חושב: ״אלוהים! אני רוצה לנגן בהודו!״ ושום דבר כזה לא קרה לי. אולי זו הסיבה שאני רוצה לטייל כל כך, בגלל שפספסתי את ההזדמנות ללכת לכל המקומות הללו.

אז ספולטורה התגאו בעובדה שלא רק שהם לא אמריקאיים, אלא שהם גם לא מנסים להיות, לא יודע, הסלייר הבא, אלא הספולטורה הראשונים? פשוט בגלל שהם היו מברזיל?

אני חושב שזה היה פשוט חלק מגניב מהזהות שלהם. למעשה, אני זוכר שחוויה הרב-תרבותית הראשונה שהייתה לי אי פעם בעולם הרוק, מעבר ללפגוש אנשים מאנגליה או אירופה, הייתה לפגוש את החבר'ה מספולטורה באותו הזמן שפגשתי את האנשים מ-Voivod. והחבר'ה מ-Voivod, הם מקנדה הצרפתית, אז הם לא ממש מדברים אנגלית. והחבר'ה מספולטורה לא ממש מדברים אנגלית. ודי בבירור הם לא מדברים אחד עם השני. ואני זוכר את עצמי פשוט עומד איתם שם ואנחנו מנסים לדבר אחד עם השני, וזה פשוט לא עובד, זה הכל שפת סימנים. זו הייתה חוויה מצחיקה.

זה משוגע לגמרי.

[צוחק] כן, זה פאקינג נהדר.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ