אלבומי המטאל הטובים של 2015 שלא שמעתם עדיין במקרה (אולי, לא מתחייב, סליחה)

הרבה אלבומים עברו בנהר המוזיקה של שנת 2015 למניינם, אבל לא להרבה אלבומים שווים להקדיש קצת זמן. הנה כמה שכן

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

היוש לכל. בעוד אני שרוי בין הררי ראיונות לתמלל ולתרגם, ובין עוד כמה הרים קטנים כאלה שקוראים להם "חיים", אני חושב, אולי הגיע זמן לפוסט קצר וגנרי בנושא: אלבומים שיצאו עד עכשיו השנה ושאני ממש מבסוט מהם". כן, אני יודע, זה פוסט שאמור להגיע מתישהו בין הראשון לשלישי ביוני ("עברנו את קו החצי!!") או לקראת 31 בדצמבר ("איך השנה הזו נראיתה במוזיקה העולמית!!!") אבל לא היה לי כוח או זמן ביוני, ואני כנראה אעשה עוד אחד בדצמבר. נראה לי. אמורים לצאת אלבומים די ענקיים עד סוף השנה, אז את הסיכום כנראה שאאלץ לעשות בכל מקרה. כמו כן, לא אציין פה להקות שכבר דנתי בגורלן המוזיקה כאן.

בכל מקרה, הפוסטים האלה די קלים לי בעיקר כי אני סנוב אדיר ואוהב מעט מאוד דברים בעולם הזה, אז רשימה סופר מרשימה לא הולכת להיות פה. וכן, יש אלבומים שאתם חושבים שהם ממדדההייממיםם ובכלל לא ציינתי אותם, אז יש שתי אפשרויות: החיובית היא לנסות ולשלוף אותי מבורותי ולציין בתגובות מה כדאי לשמוע; השלילית היא לקלל אותי, שזה סבבה גם כן, אין לי המון בעיה עם זה. יש עוד כמה שאני צריך זמן איתם לפני שאני מחליט (פיית' נו מור, טריבוליישן, פרדייז לוסט, ועוד) אז יש עוד סיכוי שהם יבליחו בעתיד.

אז יאללה:

Abyssal - Antikatastaseis // Profound Lore

להקת דום-דת' אנגלית, שמצליחה לבצע את מה שמעטות הלהקות שמצליחות: להיות סופר-שכלתנית, סופר-טכנית, סופר-אובססיבית, ובאותו הזמן להיות סופר מרגשת וסופר אישית. אלבום פשוט מפעים, עמוס בכוח חסר פשרות וכבדות די מהממת כשחושבים על זה, שמצליח לא לעייף ולא להתיש אלא לרתק. מומלץ לאוהבי דת' למיניהם, אבל לא רק.

Bosse-de-Nage - All Fours // Profound Lore

עוד יציאה מאחד הלייבלים הכי עקביים ואיכותיים בסביבה (אם הסביבה שלך היא קנדה), הפעם של הרביעיה האמריקאית המוזרה הזו, שכבר הוציאה אלבומים מעולים בעבר, אבל לא ככה. פוסט-רוק/פוסט-בלאק/אלימות מהממת יפהפה, שמורכב רובו ככולו מהתקפה חושית מרגשת, בתיבול רגעי פסודו-סלינט. לדעת כותב שורות אלו הבלאק האמריקאי (שוגייז-בלאק?) הכי טוב מאז Sunbather לבית דפהבן.

Rosetta - Quintessential Ephemera // Self release

ונמשיך במורד המגלשה הפוסט-שקרכלשהוא-אית עוד קצת לכיוון הפוסט-רוק עם החמישיה הזו מפילדלפיה שפשוט מוציאה אלבום טוב אחרי אלבום טוב כבר די הרבה זמן. יש שיאמרו (אני) שמאז אלבום המופת שלהם ב-2010 הם די שמרו על מבנה אחיד, בלי המון הפתעות, והאנשים האלה שאומרים את זה (אני) כנראה צודקים. אבל, למרות כל זה, האלבומים שהם מוציאים מתוך שינה עדיין יותר טוב מרוב הפוסט-שקרכלשהוא שיוצא בימינו.

Locrian - Infinite Dissolution // Relapse

ללא שום צל של ספק אחת מהלהקות הכי מעניינות ו(וייזמיר שאני אומר את זה) חשובות שפועלות במרחב המטאלי/סוג-של בכמה שנים האחרונות. האחרון שלהם מ-2013, שגם כיכב ברשימה המיותרת שלי, היה לא פחות מיצירת מופת. אני עדיין לא סגור על זה שהחדש עומד ברף הזה, אבל הוא בהחלט, בהתאם למסורת עם החברים הסופר-חכמים האלה, מעוות עוד קצת את המוזיקה הגם ככה מעוותת ומלאת יגון של לוקריאן. להקשיב שוב ושוב עד שנתפס.

Refused - Freedom // Epitaph

לא, זה לא אלבום מושלם. וזה קצת קשה, כי האחרון שהשוודים הפסיכים האלו הוציאו ב1998 היה מושלם, ועוד קצת. וכן, אחרי 18 שנה בלי אלבום יש ציפיות שנצברות. אבל, שאלוהים ייקח אותי, אי אפשר לקחת מהם את האש הנורא שורפת שלהם, והעובדה שהם נשמעים אמינים בכל רגע ורגע. לא, אי אפשר לקחת את זה מהם, וכנראה שיש פה את הפתיחה הכי טובה לאלבום השנה.

Napalm Death - Apex Predator - Easy Meat // Century Media

עוד חבורה די וותיקה עם עוד אלבום שמלמד את כל הזאטוטים שמה בחוץ איך עושים מה. לא ארחיב במילים, אבל די הרבה זמן שלא טרחתי בכלל לבדוק אלבום חדש של נייפלם, ויש מצב שעכשיו זה הולך לקרות.

Ghost Bath - Moonlover // Northern Silence Productions

עוד אלבום היפסטר-בלאק להעביר איתו את הזמן עד שהחדש של דפהבן יוצא בסתיו. הרכב מצפון דקוטה בואך סין (למי שלא מכיר את הסיפור), שעושה פוסט רוק מתובל בג'סטות בלאק, או בבלאק מתובל בשוגייז, או סלט יווני מתובל בשמן בזית לא יודע. זה נשמע טוב, זה כן.

Prurient - Frozen Niagara Falls // Profound Lore

יש סיכוי לא רע שמאחורי העננים החשוכים של האלבום האחרון של דומיניק פרנו מסתתרים מחשכיה האפלים ביותר של הנפש האנושית, וככזה הוא אלבום כמעט בלתי נסבל. הסוג הכי מטריד של מוזיקה מטרידה שאני יכול לשאת. כן, עד עכשיו ביקורת די לא מושכת, אבל אני לא חושב שפרוריינט, שהוא שם הבמה של אותו מר פרנו, מעוניין למשוך אף אחד. הוא מעוניין לפתות, בשקט בשקט, ואז לשסף. אני בעד (מוזיקלית, כמובן). המקבילה המוזיקלית של לראות את כריס ברדן (זצוק"ל) זוחל על זכוכית.

Steve Von Till - A Life Unto Itself // Neurot Recordings

אסיים את הרשימה הזו, שנכתבת בעוד 400 מעלות צלזיוס בחוץ, עם הכובד האצילי והקריר שהוא סטיב וון טיל, מעמודי התווך של ענקי השקרכלשהוא Neurosis, וככזה מעמודי התווך של היקום. שקט מפחיד שורה בכל האלבום הזה, מפחיד הרבה יותר משש מאות אלבומי דת'/בלאק ביחד, בעיקר כי הוא מרגיש אישי וחשוף ונוראי. תכלס, אם האיש הזה יקליט את עצמו עם צרצר אני אתרגש, אז תחשבו איך אני כשיש אשכרה אולפן וכלי נגינה וכאלה. משוגע כמה שזה יפה.

למי שעדיין לא יודע (איך?!) אפשר להתעדכן במלא שטויות בדף הפייסבוק של מאשין מיוזיק.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ