מטאל, סקס, וחומוס: ראיון שהוא שיחת נפש עם דווין טאונסנד

אל המוזיקה הקנדי מדבר על כל דבר שקשור למוזיקה, והרבה מאוד שקשור לחיים: מאירוניה, לכאבים באיברים מוצנעים ועד לאושר

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

דווין טאונסנד הוא הרבה מאוד דברים, ורובם בבת אחת. בליל אינסופי של כישרון והומור עצמי שייצר לאורך 20 השנים האחרונות את אחת הקריירות המוזיקליות המוזרות, העשירות, ומעוררות ההשראה ביותר שאני אי פעם נתקלתי בהן. הוא התחיל כחבר בלהקת הליווי של וירטואוז הגיטרה הסופר-מוגזם סטיב ואי, המשיך לקריירת סולו/בואך להקת מטאל בשם Strapping Young Lad, שהייתה אחד הדברים הכי טובים שאי פעם קרו לילד קרוע עיניים שנשאר עד מאוחר לראות רוק כבד של גדולים ופתאום ראה את הקליפ ל"Detox" והבין שחייו השתנו.

משם, הכל נעשה פחות ברור. לא בגלל שדווין טאונסנד איבד פוקוס או אנרגיה, אלא כי היקום לא יודע להכיל את דווין טאונסנד. הוא החליף להקות, בעיקר שמות של להקות, ונע כל הזמן על הציר בין מטאל, רוק, ופשוט פסיכיות חללית על-מימדית והזויה. אבל לכל רגע, בין אם הכאוס של אלבום המופת של SYL, הלוא הוא City שחוגג ח"י שנים בימים אלה, או השקט והשלווה של Epicloud, יש את טביעת האצבע הייחודית שלו.

אישית, מהרגע שנתקלתי באלבום הסולו (פוסט-SYL) השני שלו, Ocean Machine המדהים ביופיו ובעוצמתו. הוא היה, ועודנו, דמות שמעבר למוזיקה, מודל לחיקוי, לא פחות, של אדם ואמן סקרן, חכם, ציני, ומודע לעצמו. אני לא מכיר הרבה אנשים בגדול, אבל יש אי שם מישהו שאוהב את דווין טאונסנד, יש סיכוי די טוב שאנחנו החברים הכי טובים בעולם. והוא לא נראה קרוב להאט, לא קרוב בכלל. שנה שעברה יצא אלבום הבכורה של הרכב הקאנטרי החדש שלו בשם Casualties of Cool, הוא כותב את האוטוביוגרפיה שלו, הוא הוציא השנה אלבום כפול בשם Z2 (בעצם אלבום חדש ללהקה שלו בשם Sky Blue, ועוד אלבום המשך לאלבום הקונספט החללי שלו Ziltoid). אה, והוא כותב עכשיו את הסימפוניה הראשונה שלו לתזמורת. אז, עסקים מטורפים כרגיל.

כל זה, והרבה הרבה יותר, היה הרקע שלי לשיחה עם מישהו שהוא לא פחות מגיבור שלי, ומה שייצא בסוף התעלה על כל ציפייה שהייתה יכולה להיות לי. יש מצב שכראיון מבוסס מוזיקה, זה הראיון הכי גרוע אי פעם. אבל כמפגש בין שני אנשים, שקשור בצורה מהותית במוזיקה, אבל בעצם עוסק בחיים, אפילו אם הוא עוסק במטאליקה, זו אחת השיחות הכי טובות שהיו לי בחיים, וזה כולל הפטפוטים המקסימים שיש לי לפעמים עם הבת שלי, שתכף ילדה גדולה בת שנה.

תהנו, כמו שאני תמיד אומר, אלוהים יודע שאני נהניתי (אגב, למי שמעוניין, וקשה לי לחשוב מי יהיה מעוניין, אפשר גם להתעדכן ולספוג שאר ליהוגים דרך עמוד הפייסבוק של מאשין מיוזיק).

הדבר הראשון שרציתי לשאול אותך הוא אם אתה זוכר רגע כשהיית צעיר יותר, כשהאזנת ללהקה, או שיר, או אלבום שממש שינו את הדרך שבה...שאתה זוכר רגע איתם שהלך משהו כמו ״אלוהים אדירים!״, וממש שינה את הדרך שבה חשבת על מוזיקה, או על החיים?

אני חושב, אם יורשה לי, שיש שניים כאלה שעולים לי לראש. הראשון היה עם השיר "The Burning Down" בסוף האלבום Gretchen Goes to Nebraska של King's X. אני זוכר שהייתי בן 15 בערך, ושההאזנה לשיר הזה גרמה לי להרגיש כאילו שום דבר לא יהיה אותו דבר לאחר מכן, בייחוד כשקמתי בבוקר שאחרי. והשני היה עם השיר "Up the Beach" של Jane's Addiction, כשהייתי בערך בן 17 או 18.

מה היה זה בשני השירים האלו, מה היה בשיר של King's X שגרם לחשוב שחייך השתנו?

אני חושב שמאז ומתמיד היה פן...היה מרכיב רוחני כחלק מהשאיפות שלי עם מוזיקה. לא בגלל שאני נוטה באופן מיוחד לאיזה כיוון תיאולוגי, אבל בגלל שאני חושב שזה יהיה טיפשי להכחיש את העובדה שיש משהו מעבר לעצמי [צוחק], אתה יודע? אז אני חושב שכשהאזנתי לשיר שמעתי את הקשר המרומז הזה, מה שגרם לי להרגיש קירבה כלפיו. ועם השיר של ג׳יינס אדיקשן, אני חושב שזה היה פשוט לא נכון, וזה ממש כפה את עצמו להיות נכון, ומסיבה כלשהיא אני מאוד מתחבר לתחושה הזו.

למען האמת רציתי לשאול אותך על זה. די בבירור אתה עושה את מה שאת עושה כבר זמן מה….

הו, בהחלט.

[צוחק] ודי בבירור שבתקופה הזו, לא הייתי אומר שהשתנית, כי אתה פחות או יותר אותו האדם - אני מתכוון לאדם הדמיוני שאני שאני רואה כשאני מאזין למוזיקה שלך - אתה פחות או יותר אותו אדם, נכון? אתה פשוט מבטא חלקים שונים של האופי שלך, אבל אתה אותו בחור.

נכון.

אבל זה תמיד נראה כאילו אתה מעוניין למקם את עצמך בסוג של אי נחת.

אני תוהה אם זה נכון.

אני שואל.

אני חושב שיש מרכיב כזה שלצערי הוא נכון, והמוח המודע שלי מתנגד לזה, אבל באופן לא מודע אני מוצא שאני נאבק באופן תכוף כדי לא לעשות דברים לא ראויים, או לחבל בעצמי באיזושהיא דרך. אני חושב שמכניזם ההשמדה העצמית הזה פועל אצלי מאז שאני זוכר את עצמי, ואני חושב שדבר אחד שיצא מזה הוא שאני השתמשתי במאבק הפנימי הזה לטובתי, וזה הפך למנוע של התקדמות.

אבל, בהחלט, הייתי אומר. זה מאכזב אותי לחשוב שאני אהיה כל כך קלישאתי, אבל אני מרגיש כאילו אני מונחה על ידי התת-מודע שלי באופן שבו שאני יכול לשלוט רק במעורפל.

כאילו, אתה יכול להגיד את זה לגבי צדדים שונים של הקריירה שלך, אתה יודע? אתה יכול להגיד את זה על העובדה שאתה מחליף פרוייקטים כל הזמן, מחליף מוזיקאים, מחליף סגנונות, או הצהרות. אתה תמיד בונה איזה משהו, ואז הורס אותו למחרת. ואתה אומר שאתה משתמש בדבר הזה, שאולי היה אפשר להגדיר אותו פגם אישיותי, בכדי להיטיב עם המוזיקה שלך. אבל, איך עושים את זה? מה יהיה אופן שבו אתה משתמש במתח הזה כדי להיות פורה יותר, או כדי להיות אמן טוב יותר, או אדם טוב יותר?

ובכן, אני חושב שזו השאיפה. כשאנשים מבקשים ממני להצהיר על המטרות שלי בחיים, הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא כמעט לעולם לא ״אני רוצה להיות מוזיקאי רוק גדול ולעשות הרבה כסף״. זה יותר ״אני רוצה להגיע לשלווה, ולא להיות מקרה הנוירוזה שהייתי, ועודני״. וזה דבר אחר להגיד את זה, בגלל שכאילו נרמז שזה פשוט כמו להזיז מתג. אבל כשאתה בעל נטיות אמנותיות שמודרכות על ידי הדחפים שלך, שבעזרתן אתה מנסה לנסח אותם בצורה שתאפשר לך אחר כך להתבונן באופן אובייקטיבי ולראות מה הולך בחיים שלך, זה לא כל כך פשוט. אז, זה או שאני אנסה להשתמש במתח הזה שנוצר, אני מאמין, באופן לא מודע, או שאני נותן לו להשתלט עליי, ואני לא חושב שזו אופציה אמיתית.

לא אמיתי כי זה לא בריא?

ובכן, זה לא בריא, בדיוק. כאילו, אני יכול לבלות די הרבה זמן בלהוכיח את עצמי על איך שאני, או שאני יכול למצוא דרכים לשפר את עצמי. וזה מה שזה, נכון?

נכון. רציתי לשאול אותך בהקשר הזה על שני האלבומים הראשונים של Strapping Young Lad, שלאוזן התמימה עלולים להישמע כמו שתי ההצהרות הכי ישירות שעשית בקריירה שלך. זה כאילו שאפשר להגיד ״הו, דווין טאונסנד, הוא עף לכל הכיוונים, אבל אני בטוח שב-City הוא מטאל״, אתה יודע? זה נשמע כמו משהו שאדם סביר יחשוב. אבל לא זו הדרך שאני חושב על שני האלבומים האלה, כי אני מרגיש שהאלבומים האלו, באופן חמקמק, עוסקים די הרבה במתח. וזה נראה שחצי מהזמן ב-City אתה מנגן מטאל, וסוג של מסתכל על עצמך מנגן מטאל. אתה מבין על מה אני מדבר?

מאוד, מאוד. אני חושב שהעניין לגבי City, ובכלל לגבי Strapping Young Lad, הוא שהסגנון המוזיקלי המסויים הזה די הגיע אליי משום מקום. זה לא משהו שהיה טבעי לי לפני כן. הייתי צריך ללמוד את זה בתחילת שנות התשעים, בגלל שזה היה, מתוך האפשרויות שהוצגו בפניי כדרך להמשיך לעשות מוזיקה אחרי [העבודה עם סטיב] ואי. הקטע היותר מלודי סטייל Ocean Machine לא ממש משך את תשומת הלב של חברות התקליטים. אבל הצד הכבד, שהתבטא בכמה סקיצות שעשיתי כלאחר יד, כן השיג תשומת הלב.

אז, באלבום הראשון של סטראפינג סוג של מדדתי את זה על עצמי והתנסיתי עם הקיצוניות הזו. אבל ב-City, ואני חושב שהרבה ממה שאתה מבטא פה מגדיר את סטראפינג בכלליות, יש תחושה של אירוניה לזה, שבה את מודע לעצמך עד לנקודה אפילו של הומור. זה לא בהכרח...זה לא שולל את האיכות של זה בהכרח, אבל זה פשוט הופך את זה, אני לא יודע אם ״לא כנה״ זה התיאור הנכון, אבל לכל הפחות מנותק.

אתה מבין, Strapping Young Lad הייתה אמורה לשקף את הדברים שפחדתי מהם. כמו שציינתי קודם, אני מאוד נוירוטי ומאוד חסר ביטחון לגבי הרבה מאוד דברים, אבל הדרך היחידה שמצאתי שבעזרתה אני מצליח לנוע, אולי בגלל שהאינטלגנציה הרגשית שלי כל כך נמוכה, היא לממש את הדברים האלה, ואז להתבונן בהם לאחר מעשה. אז, אתה יודע, אני חושב שיש מרכיב של ריחוק בסטראפינג שמשרת את המטרה הזו. אבל, בסופו של דבר, האם אי פעם הייתי כזה? אני מניח שהתשובה היא כן, בהחלט. כאילו, אני לא מוצא שום דבר מזה קל במיוחד, אבל אני מוצא את רוב העניין די משעשע.

זה יהיה השלב שבו אני נכנס עם הנטיות הפילוסופיות שלי....

מגניב.

יש הגדרה של אירוניה שאני מאוד אוהב, ושאני חושב שעזרה לי להבין את המוזיקה שלך, וסטראפינג בעיניי היא רגע מאוד מובהק של זה, וזו הגדרה שעובדת טוב מאוד עם כל מה שאתה אומר. המקור שלה הוא ברומנטיקה הגרמנית, איש בשם פרידריך שלגל, שהוא די נחמד, והוא מגדיר אירוניה כמתח הבלתי ניתן לפיתרון בין אי האפשרות לבצע תקשורת מושלמת, וההכרח לנסות ולהגיע אליה.

כן, זה נשמע הגיוני מאוד. הגיוני מאוד. הבעיה היחידה עם זה היא שזו הגדרה שבה החיים הם לחלוטין בלתי פתירים. אבל, אני מניח שזה יוצר ערך למוות, לעומת זאת, כי בנקודה הזו….אבל, מן הסתם, זה נכון. אם יש לך רגע בעל משמעות רוחנית, בכל דרך שלא תהיה, בין אם זה דרך מוות, או לידה, או סמים, או דת, או מה שזה לא יהיה, הדרך שלך להגיע לזה, יש שם איזו עצבות עמוקה כי לעולם לא תצליח א) לנסח את הדרך הזו בצורה משביעת רצון, או ב) להתאחד עם זה בצורה שהיא מוחלטת. אז, אני מניח שאנחנו מוצאים נחמה בכל הדברים האלה, בסקס, או סמים, או רוק נ׳ רול, או מה שזה לא יהיה, רק כדי לנסות ולהתקרב עוד ועוד למטרה הזו. אני מניח שזו הסיבה שאני מוצא הומור בחיים והומור במוזיקה, בגלל שאתה פשוט לא יכול. ואז החיים הופכים לכאב ביצים אחד גדול.

[צוחק כמו משוגע]

כשאתה מנסה, אתה יודע [צוחק] להוציא את זה מהמערכת שלך, זה תמיד נתפס כאיזה בולשיט עקום ואגוצנטרי.

כאילו, איך שאני רואה את זה, זה או שאתה מתעלם מהעובדה שכאב הביצים קיים…

בטח, הרבה אנשים עושים את זה.

אני יודע, אני שונא אותם. דיברת על האופן שבו City לא היה כן עד הסוף, באופן מסויים, אבל אני לא חושב שזה מה שאני חושב עליו כשאני חושב על חוסר כנות. אני חושב שזו כנות. אני חושב שלהיות מובך, להרגיש שהדברים חסרי סיכוי, אני חושב שזו הדרך הכי טבעית לחשוב.

בטח.

אני חושב שזה לא כן לחשוב ״כן, הצלחתי!״ כאילו, יש אלבומים שאהבתי כשהייתי ילד, הם היו מאוד מטאל ומאוד כבדים, אבל כשאני חושב עליהם עכשיו זה משהו כמו ״אלוהים ישמור, איזו חבורה של דושבגים״.

[צוחק] לא, אני מסכים.

בגלל שהם מתנהגים כאילו הם פתרו את הבעיה, אבל הבעיה אף פעם לא נפתרת.

ובכן, יש הרבה מאוד כסף להרוויח בלהתנהג כאילו פתרת את הבעיה. אני חושב שזה מה שקורה ברוב המקרים. בדיוק שכשעזבתי את סטראפינג אנשים הטילו ספק בזה, ואני אמרתי: ״תראו, אני עושה הרבה כסף מלתרץ את ההתנהגות הזו, בגלל שזה מה שאנשים רוצים״. אנשים רוצים את פס הקול למשהו שהוא, לרוב, פסול. ואני לא מתכוון לזה מבחינה מוסרית, אלא מבחינת סיבה ותוצאה. מה שאתה מוציא מעצמך זה מה שיהדהד בעולם שלך.

אז, הרבה אנשים, בעצם כל האנשים מבולבלים באופנים הקיומיים האלה שדיברנו עליהם, ואומרים: ״קח מוזיקה עם לוגו טוב, ובחסות פפסי״, או משהו כזה. ״זה בסדר לשנוא, זה בסדר לרצוח, זה בסדר לפתור את הבעיות שלך דרך בורות וכוחנות״ ודברים כאלה. כאילו, אלוהים, יש המון כסף להרוויח מזה. ואני לא בהכרח מגנה אנשים שהולכים בדך הזו, בגלל שהחיים קשים ואתה רוצה שיהיה לך בית, מכונית, וכל החרא האחר שבא עם זה.

כן, אבל לא היית מאזין לאלבומים שלהם יותר מדי.

ובכן, אתה עושה את זה כשאתה צעיר יותר, בגלל שאין לך שום פרספקטיבה. אבל זה אותו הדבר עם סמים - ברגע שקלטת את המסר, אתה צריך לנתק את השיחה, כי אז יש לך רגע שבו פעמון אזעקה רוחני או רגשי מצלצל לך בראש, ואתה פתאום תגיד: ״אה, אז הסיבה שאני עושה את כל זה היא בגלל פחד. אה, אז הסיבה שאני עושה את זה היא טראומת ילדות״, או משהו כזה.

ברגע שאתה מבין את זה, להמשיך ולעשות את הדברים האלה, זה פשוט עושה אותך חולה, אתה יודע? אין בזה שום דבר מעבר למחלה פסיכולוגית ורוחנית. בגלל שאתה יודע שמה שאתה עושה הוא דפוק לגמרי, ואתה ממשיך, מסיבה כלשהיא, לעשות אותו. אני חושב שזה העניין, בגלל שבכל פעם שהייתה לי את ההבנה הזו, כמו ״אה, אז הסיבה שאני שוב נמשך לאופל היא בגלל שאני מפחד, וזה הופך למראה של הפחדים האלה שבה אני יכול לשקף אותם וככה להרחיק אנשים ממני״. אבל ברגע שאתה מכיר בזה, ואתה ממשיך לעשות את זה, אז אתה סתם משחק תפקיד, ואין שום דבר שקשור לצמיחה בדרך העבודה הזו. זה הכל רק רוח וצלצולים.

זה מעניין עבורי שהזכרת את Ocean Machine בהקשר הזה, בגלל שהאלבום הזה, אני נאלץ להודות, הוא המועדף עליי. בגלל שאני חושב שהוא אלבום מיוחד מאוד, בגלל שזה נראה כמו רגע שבו, סליחה על הבוטות, הרבה חרא התמצק באותו הזמן. היה את הקטע הכבד שם, בתור סוג של מרקם, זה לא היה שם בבחינת מטאל חסר בינה, זה היה כמעט תדר שהשתמשת בו כדי להבליט את הדברים האחרים. והדברים האחרים היו תחושה מאוד אישית, מאוד רגשית, ומאוד רוחנית. משהו מהדברים האלו עולים לך בראש כשאתה חושב על האלבום הזה?

אה, בטח. הבעיה היא, וזה גילוי נאות - הנה אני כאן בן 43, הצלחתי ליצור לעצמי קריירה באיזושהיא דרך, ויש לי מעט מאוד שנותר לי לומר, וזו בעיה בגלל שאני עוד לא קרוב אפילו ללהיות מסודר כספית עד סוף חיי. אז, אני עובד עכשיו על סימפוניה, ואני עובד על עוד כמה דברים אחרים, אבל כשאני מסתכל אחורה על Ocean Machine, זו הייתה תקופה שבה לא היה עליי שום לחץ. כאילו, היה לחץ, את כל הדברים שבאים עם להיות בן 22, או משהו כזה, אבל היו לי שנים להרכיב את זה, ואז כשזה יצא, זה היה נכון. אמנם היו רגעים שבאו אחר כך שהיו בעלי ערך, אבל הרבה זמן רב מאז שהרגשתי חיבור כזה למוזיקה. אני חושב שהאלבום שהוצאתי בשנה שעברה, Casualties of Cool, היה אחד הדברים היחידים שעשיתי, שאני בכלל זוכר, שאני ממש אוהב, ממש אוהב.

אבל, עכשיו זה, כאילו, אנחנו מנגנים בכל ההופעות האלו, ויש דברים מסויימים שאני מייצג וכל הדברים האלה, וזה, כאילו: ״אוקיי, מה אתה עושה עכשיו? מה אתה עושה עכשיו? אתה משחרר כמות של, אתה יודע...אתה רואה את הקהל, והם ממש אוהבים את זה כשזה משתנה לקצב כזה או לרעיון כזה, לרגש כזה שעובד טוב עם שקיעה על הבמה, ודבר כזה עושה לאנשים לצחוק כשאתה מנגן״….

זה מגיע לרזולוציה של איזה שיר לנגן בזמן שיש שקיעה על הבמה?

ובכן, זו הדרך שבה אני כותב. זה סינתסתזיה או משהו כזה, כשמספרים, אותיות, צבעים, צורות, ורגשות, זה הכל סוג של ארוג אחד בשני. אבל העניין הוא שכשאני חושב אחורה לאלבומים כמו City ו-Ocean Machine, דברים מהסוג הזה, הכוונה שלי הייתה שונה בהרבה. וכתוצאה מכך שפתרתי הרבה מהדברים שחוללו רגעים של מוזיקה ממש טובה, אתה פשוט לא יכול...באותו האופן שבו דיברנו על זה שברגע שאתה רואה מה שאתה עושה, אתה כבר לא יכול לחזור לזה, זה אותו הדבר. התמימות שאפשרה לסיטי לנסוק או לאושן מאשין לנסוק, מעצם העובדה שהדברים האלה הושלמו, כבר לא קיימת יותר. אז, זו בעיה.

כשאתה אומר את זה כך, אז זה מאוד הגיוני ש-Casualties יהיה אלבום שתאהב מכיוון ש-א) אמרת בעבר שהרגשת מאוד לא לחוץ בזמן שהקלטת אותו, מחוץ ללחץ של אלבום-מסע-הופעות-״אוי מתי תעשה עוד אלבום של סטראפינג״ וכו…

מדויק.

...ו-ב), וזה כבר ניחוש שלי, נראה לי שהדרך היחידה לפתור את הקושייה, שבה אתה מבטא איזה כאוס ראשוני ואז פותר אותו, ועדיין יש כאוס, אבל הקנה מידה הוא אחר לגמרי. שהדרך לצאת מהלופ הזה, וזה הולך ממש להשמע רגשני, זה לחזור הביתה. להשלים את המעגל. לחזור להיות האדם שמרדת נגדו כשהיית ילד. מן הסתם אתה לא חוזר להיות אותו אדם בדיוק, שהרי עברת את כל מה שעברת ואת כל הכעס. אבל אתה מתנהג כמוהו. אתה יודע למה אני מתכוון?

ברור, ברור. אני חושב שהמטרה בחיים זה להשיל מעצמך את כל מה שלמדת. אני חושב שהדרך הכי קצרה לעבור את זה היא לעבור ישר דרך, ועבורי זה פשוט מסתכם בניתוח המצב. זה כמו המחשבה שמישהו מקנא במישהו בגלל בורותו בגלל שהוא נראה לו שמח. אבל זו לא סוג השמחה שאני מחפש, אתה יודע? הייתי צריך לחוות את זה, לחקור, בכדי להיות יכול לחזור הביתה, כמו שאתה אומר - רק בלי השאלות.

זה לא כאילו שיש לי משהו נגד אמונה, במובן מסויים, ואני מדבר על המושג ״אמונה״ ולא במובן הדתי, אלא על ההגדרה של רעיון האמונה, שאתה שם את הלב שלך בעתיד, לתוך משהו לא יכולה להיות לך הוכחה - אני אפילו לא יודע אם זו ההגדרה, עבורי, לפחות. זה לא מה שאני מחפש. אני מחפש לדעת מעבר לכל ספק שאני לא יודע כלום. וזה דורש את כל ההתבוננות הזו, וזה היה הרעיון מאחורי Deconstruction, היוהרה לחשוב שאי פעם תוכל להבין משהו תמיד מסתיימת בסוג של כאוס. זה קורע מצחוק: יש ריק אינסופי. לחשוב שאתה יכול להבין אתו אי פעם, זו פשוט יוהרה חמורה.

אבל, הייתי צריך להבין את זה בעצמי, ללכת לשם, הייתי צריך לקחת את זה הכי רחוק שיכולתי בכדי לקבל את העובדה שאני לא יודע כלום, אני לא יודע כלום. אני יודע פחות מאשר כשהתחלתי. אבל, האם באופן חד משמעי אני יודע שאני יודע כלום? ואני חושב שזו הסיבה ש-Casualties יצא כמו שהוא יצא, בגלל שזה התעסק בצללים. זה לא היה לעמוד באור ולהגיד: ״אוקיי, אני מבין עכשיו״. זה היה על זה שיש צללים האינסופיים ויש אור אינסופי, ושאני יכול לקחת הביתה רק את הדברים שלמדתי בעצמי.

וזה מה שכל כך מתסכל, בגלל שיש כל כך הרבה נקודות שמהן אפשר לבחון את זה, כמו בגידות, או כמו ״למה אתה לא עושה סמים? למה אתה לא אוכל בשר?״ יש צידוקים לשני הצדדים שנשמעים לי הגיוניים לגמרי. אז אתה צריך לעמוד על שלך במשהו, ואלוהים אדירים זה החלק הכי קשה, היכולת לומר: ״זו הסיבה שאני דבק בזה״, מול כל מי שאומר ״אבל, מה עם הצד השני?״ ואתה כאילו ״אני יודע, אבל אני עשיתי את ההחלטה הזו״. וזה נעדר כל בטחון מוחלט, זה פשוט ההחלטה בגלל שמנסיוני אני לא רוצה את הסיבה ותוצאה של הדברים האלה בחיים שלי.

אני חושב שזה מקום נהדר להיות בו כשמישהו אומר ״היי דווין, למה אתה לא עושה סמים?״ ואתה פשוט תוכל לומר: ״לך תזדיין״.

אתה תוכל לומר ״לך תזדיין״ בגלל שאתה אומר: ״זה מה שקרה בעבר״, אתה יודע? זה לא פשוט קרה פעם אחת, זה קרה שוב ושוב, והרעיון הזה של טירוף שהוא לעשות את אותו דבר שוב שוב ולצפות לתוצאות שונות. אין מצב בן אדם, הסיבה שאני לא עושה סמים זה בגלל שאני עושה דברים די דפוקים שאני עושה סמים.

[צוחק] זה עד כדי כך פשוט.

זה מאוד פשוט! ״למה אתה לא שוכב עם כמה נשים במקום עם אשתך?״ ובכן, בגלל שזה ידפוק הרבה דברים, אתה יודע? או ״למה אתה לא אוכל בשר? אתה מת על בשר!״ ובכן, בגלל שקשה לי לבלוע את כל הרעידות האלו. זה לא שאני לא אוהב בשר, אני פשוט לא אוהב את הרעיון של להשתתף בסבל, אתה יודע? וזה חרא, כל הדברים האלה חרא.״אתה רוצה לעשות סמים?״ בטח שכן! ״אתה רוצה לשכב עם הרבה נשים?״ בטח שכן! ״אתה רוצה לאכול סטייק כל יום לארוחת הערב?״ בטח שכן! כשסוף סוף הגעתי לנקודה בחיים שלי שבין אם יש או אין צידוקים לשני צידי המתרס, רק לנוכח החזרתיות של כשלונות העבר, אני לפחות יודע שאני מגיע להחלטה על בסיס עובדתי [צוחק].

זה נראה כאילו שהיום, ואני לא יודע עד כמה אתה מתעניין בעולם המדיה החברתית, אבל זה נראה כאילו הוויכוחים רק מתפשטים הלאה והלאה, מתרבים, בגלל שכל אדם בעולם יכול להגיע אלייך ולהגיד: ״היי דווין מה עם זה? ואם אתה אדם חושב או רגיש - אני לא יודע מה ההגדרה לדברים האלה - אז אתה תמיד לוקח את הדברים האלה ללב. ״היי, למה לא בעצם? אתה צודק! זה נשמע הגיוני לגמרי!״.

לחלוטין.

ואתה מוצא את עצמך מוקף בטיעונים מאוד משכנעים, לוגיים, מלאי רוח וצלצולים, זה כמו להיות מותקף. וזה לוקח די הרבה אנרגיה לצאת מזה, ולהגיד: ״לך תזדיין!״

במיוחד כשאתה מותקף על ידי אנשים הרבה יותר אינטלגנטיים ממך, זו הצרה האמיתית. בגלל שאנשים היפר-אינטלגנטיים מציגים בפניך את הצד השני של הסוגיה בצורה הגיונית לחלוטין. ואתה כאילו ״לעזעזל! איזו באסה! עכשיו אני אצטרך...״

לבחון  מחדש את את חיי…

ובכן, זה לא רק זה, זה קטע קיומי. משהו כמו ״אתה אכן צודק, אבל אני הולך להמשיך לדבוק בדבר הזה״, וזה גורם לי להרגיש כמו אדיוט שממשיך ללכת אחרי משהו למרות שאין בו שום הגיון אינלקטואלי ולמרות הטיעון שלך, ולו בשל העובדה שדברים קרו בעבר. ואז אפשר להגיד ״טוב, אולי זה בגלל שאני חלש״, ובנקודה הזו אתה צריך להגיד משהו כמו ״טוב, אולי אתה באמת כזה״ ופשוט לחיות עם זה.

אני חושב שהבעיה היא שכשאני מדבר עם אנשים על כל דבר שלא יהיה, אחזקת נשק, דת, סמים, סקסיזם, גזענות, כל הדברים האלה, כמות הפעמים שבהם אני נתקל בטיעוני נגד, אתה יודע, גם פמיניזם, שבעקבותיהם אני חושב לעצמי ״אני לעולם לא אוכל להצהיר כלום בנוגע לחיים שלי שלא דרך מוזיקה או אמנות. בגלל שיש לי את הנטיה המעצבנת עד בלי די של להגיד ״אה, זו נקודה טובה, אף פעם לא חשבתי על זה ככה״, או ״וואו, זה באמת הגיוני״.

אני אגש לנקודה אישית, ואני הולך להשתמש באלים המוזיקלים הממוטטים של נעוריי, שאני עכשיו רואה ככלום מעבר להצהרה חזקה וריקה, או בתור האשלייה של ריקון כאב הביצים, אם תרצה. אתה אמרת ״רטט״ ואני הולך להתלות על המילה הזו. זה מה שעושה מוזיקה לדבר כל כך נהדר, בגלל שמוזיקה נמצאת בכל מקום, ויש מוזיקה לאיך שאנשים מדברים, ואם הם מדברים בצורה הזו, אז המוזיקה הזו נשמעת לי מזוייפת.

עכשיו, אני לא יכול להתווכח עם המילים, נכון? אם הם יגידו, ״רון, תמצא טיעונים טובים יותר״ אני לא אוכל. אני בכל מקרה די גרוע בלמצוא את הטיעון הנכון בו במקום. אבל אני כן אוכל לומר: ״זה נשמע מזוייף. זה לא נשמע כמו משהו שאדם אמיתי אומר משהו על משהו  שיש לו השלכה ישירה על חייו. זה נשמע כמו מישהו ששואף להרגיש חכם, להרגיש צודק״.

בהחלט. ובבסיס הדבר הזה תמיד יש פחד, אתה יודע למה אני מתכוון?

זה אותו דבר, אותם האנשים שמבועתים, ואני הולך להגיד את שם האלבום ואנשים ישנאו אותי, אבל שיהיה, אבל הסמל שלי לדבר הזה, ואני מתנצל בפני כל ילד מטאל בעולם, אבל הסמל שלי לבורות שמונעת מפחד זה Master of Puppets. יש לי סוגיה עם Master of Puppets.

לך על זה.

אני חושב שמסטר אוף פפטס הוא לא אלבום על אנשים, הוא לא על הביטוי של חיים ייחודיים. זה יותר מתעסק בלהדוף אנשים ממך…

נכון, זה מה ש-City היה.

אוקיי, אבל City יותר טוב.

[צוחק]

לא, אבל זו האמת…

[עדיין צוחק]

אתה תוכל לשאול ״ובכן, איך סיטי טוב יותר?״ ואני יודע ש-99 אחוז מהאנשים שאני מכיר יזעמו על ההצהרה הזו. אבל אני אומר את זה, שזה דומה למה שאומר לאנשים שאומרים לי דברים די הגיוניים. הם יגידו ״תראה, זה אלבום נהדר. 'Battery', איזה שיר נהדר! 'Disposable Heroes', תראה איזה ריף!״ ואני כמובן אסכים עם כל זה. אבל אז יוצא שאני מסכים שמשהו יפה או שווה את הזמן שלי בעולם רק בגלל שמישהו שכנע אותי שזה מה שהוא היה, מבלי שאני אחשוב את זה בעצמי, או ארגיש כך - אני חושב שזו המילה שאנחנו מחפשים.

אני מסכים עם זה לחלוטין, אבל אני הולך לשחק קצת את פרקליטו של השטן לרגע. אז, מסטר אוף פפטס נכתב ברובו על ידי ג׳יימס הטפילד, נכון? והוא, כפי שניתן היה לראות מכמה פעיל הוא היה, מסיבה זו או אחרת, אשמה או משהו, לחשוף את עצמו - את מערכת היחסים שלו עם אביו, מערכת היחסים שלו עם מי שהוא היה כבן עשרה, התעללות בבית, או מה שזה לא יהיה. הדרך שהוא צריך היה לקחת כדי להגיע לנקודה שבה הוא פעיל עם הדברים האלו, זה היה הכרחי שהאלבום הזה יהיה חלק נזה.

אני מסכים לגמרי, מסכים לגמרי, וזה הטיעון שהוצג בפני לאחרונה, אם כי בצורה אחרת, ואני מסכים עם הניסוח שלך. שבשביל שהוא יוכל להגיע לנקודה שהיא מעבר להיות הדושבג שכתב את מסטר אוף פפטס הוא צריך לכתוב את מסטר אוף פפטס.

נכון, בדיוק.

מסכים לגמרי. ובכל זאת, מה שאני אומר - וזו כנראה השיחה החנונית ביותר אי פעם - הוא ש, למרות כל זה, הרגע הזה בחיים שלו משעמם אותי. אני לא יכול להאזין לזה.

טוב, זה לגמרי, מן הסתם, זה הגיוני לגמרי.

הילד הזה שאומר ״לך תזדיין, אני חזק!״ אני יכול להיות אמפתי ולהסתכל על זה ולהגיד ״וואו, הרוח הלוחמת הזאת בטח בטה ממקום עמוק ואפל״. אבל אני מכיר אמנים שאני אוהב, ואני חושב שפה City שונה, שלמרות שמשהו בא לידי ביטוי במפל של כוחנות, אני עדיין יכולתי לומר לך שיש שם מתח.

עד כמה שאני מעריך את זה, שוב, גילוי נאות, זה היה לא מכוון לחלוטין. וזה העניין…

זה בסדר גמור, זו הסיבה שאתה אף פעם לא יכול לקחת קרדיט מלא על האמנות שלך…

לחלוטין.

בגלל שאתה עוקב אחרי הלא-מודע שלך, ואם הלא מודע שלך הוא משהו שאתה לא יכול לשלוט בו, אז אתה לא יכול לשלוט בו. וזו לא אשמתו של ג׳יימס הטפילד שהלא-מודע שלו ברגע הזה היה מאוד ראשוני, מאוד לא מעניין, עבורי לפחות. וזה לא ייזקף לזכותך שהלא מודע שלך כן היה מעניין. אני מסכים עם זה לגמרי.

לגמרי.

אבל התוצאה הסופית היא ששלך כן.

אני חושב, שוב, עד כמה שאני מעריך את זה, שזה לגמרי מקרי. ואני חושב שזה מצחיק לראות איך זה יוצא. אז, למשל, מטאליקה, כתוצאה מהנטיות הרגשיות באותו הזמן, שבו כל האסימונים נפלו בו זמנית, גרמו לכך שמטאליקה הפכה ללהקת המטאל הכי גדולה, ואולי אחת הלהקות הכי גדולות אי פעם. אבל, מה התוצאה הסופית עבורו? מעבר ליציבות פיננסית, שזה נהדר ואף אחד מאיתנו לא היה מזיק לו כזו, אני תוהה אם ההשלכות של ההצהרה הזו, בנקודה הזו, הן שזה פשוט הכיוון שהוא צריך ללכת בו. וכל הסבל שיש לו עכשיו הוא תוצאה ישירה של הקידוח הזה.

אתה מבין, זה הרגע שבו, עבורי, הכל חוזר ל…. אתה יודע, כשאתה חושב על הקטע הזה של גורל מול רצון חופשי, ואם אתה יכול לבחור לעצמך את הגורל של עצמך, אם אתה רוצה להסתכל על זה בצורה הזו, זה פחות קארמה, פחות שומדבר עבורי, מאשר סיבה ותוצאה בכל החלטה שאתה עושה. כמו ההחלטה המודעת שעשיתי ב׳95 לכתוב את City שהייתה מבוססת על כל מה שהוחלט לפני כן. וההחלטות האלה היו מבוססות על ההחלטה של ההורים שלי לקעקע רגשות כמו פחד. וההחלטות האלו היו מבוססות על ההחלטה של הסבים שלי להגיע לרגע של התעללות של עם אמא שלי, או משהו כזה.

אז, כשאתה מסתכל על זה במושגים של, ובכן, שומדבר אף פעם לא ממש באשמתך, אבל מצד שני זה הכל אתה עשית. אז, עכשיו כשאני בשלב מאוחר יותר של החיים שלי, אני מסתכל אחורה על ההצהרות האלה שעשיתי, ואני לא חושב שאף מוזיקה שעשיתי משמעותית במיוחד, אני לא חושב שמוזיקה משמעותית במיוחד, היא רק תוצר לוואי של התהליך, אבל, באותו הזמן, עכשיו הכל קשור בלקחת אחריות. וזה קל לדבר על זה במושגים מוסריים, ולחשוב ״טוב, אתה עושה את הדברים האלה בגלל שאתה רוצה להיות אדם טוב״, וכל זה, או שאתה חושב ״אני עושה את זה בגלל שאני רוצה להתחמק מכאב״, אבל בין אם כך או כך מדובר במעשה אנוכי.

אז, מה הנקודה כאן? מה באמת הנקודה? ואני חושב שזה כל ספרי העזרה העצמית המטומטמים האלה שצועקים: ״טוב, זה חברים ומשפחה״, ודברים מהסוג הזה. מן הסתם יש יסוד של אמת לזה, בטח, אבל יש גם את מה שנמצא מתחת שאומר: ״טוב, אנחנו רק אמבות, אנחנו מחוברים לאינסוף בצורות שאינן שונות מהותית מהחרק שהרגתי בטעות בדרך לאולפן היום בבוקר״. ויש יופי גם בזה. אז, כשאני חושב על כל השיחה הזו, זה הכל חוזר להגדרה שלך לאירוניה, ואולי כל אחד מהחיים שלנו נועד באמת רק לייצג את המאבק הזה באינסוף דרכים שונות.

אני מסכים. בדרך כלל כשאני מדבר עם אנשים, נגיד על המחקר שלי על שירת חיילים, ועל האירוניה שישאו  אין שם, אז הם בדרך כלל אומרים: ״הו, זה מדכא״. ואני אומר ״זה לא מדכא בכלל!״ עבורי זה כוח חיים. ההכרה בעובדה שכוח החיים כולל הרבה מקומות אפלים, ושאפילו אם ספר עזרה עצמית אומר שכל מה שאתה צריך זה חברים ומשפחה….

או, אל תשכח ״להיות בתוך ברגע״.

כן, להיות בתוך הרגע, לחלוטין. חברים ומשפחה יכול להיות מקום מאוד אפל.

מסכים!

משפחה מתה, כל הזמן. הילדים שלך מזכירים לך קרובי משפחה מתים - זה דבר מאוד מוזר. אז החיים שלך, האושר שלך, כל הדברים הנהדרים והזוהרים שלך, תמיד יהיה שם, כמו שאמרת כשדיברת על Casualties, תמיד יהיו שם צללים. אז אם אתה רץ אל משפחה וחברים, או אל Master of Puppets, בחיפוש אחרי אור שאין לו צל, אז זו מטרה אבודה. זה מה שעצוב בשבילי, זו הטרגדיה. הטרגדיה היא לא בקבלת המצב הזה.

זו הדואליות הזו שאני חושב מגדירה את הקיום הספציפי הזה, שבכל יופי יש כיעור, ובכל כיעור יש יופי. אני חושב שהדוגמה הכי בולטת לכך היא סקס, לדעתי. קראתי משהו לא מזמן שבו מישהו טען שכל סרטי האימה, בשורש, מבוססים על אובדן הבתולין. והם הסבירו את זה בשלל צורות שלא ממש הבנתי. אבל הרעיון של סקס, והזהות המינית של בין גברים לנשים, כתוצאה מזה, ולידה, והעובדה שלנשים יש את הלידות הכי טראומטיות מבין כל היונקים, וסקס ככלי נשק, וסקס, כפי שהוא עבור גברים, כדרך לחזור לרחם, והעובדה שאתה כגבר חושב על סקס כל חמש דקות או שבע שניות, או מה שזה לא יהיה. ועבורי, אני יודע על עצמי, ש-99 אחוז מהמוטיבציות שלי, במוזיקה ובחיים, מבוססות על סקס.

איך זה עובד?

זה עובד בצורה מאוד לא יעילה [צוחק]. אבל, כאילו, זה פשוט איך שזה. יש לי ידידות ויש לנו את השיחות האלה. ואני אומר: ״אם לדבר בכנות, אני אומר לכן שזה כמעט בלתי אפשרי שבין גברים ונשים תתקיים ידידות אפלטונית, אפלטונית באמת״. בגלל שזה מאוד קשה לגברים לשלוט במוח הזחלי שלהן שתמיד יהיה: ״וואו, זו נקודה טובה! הנה התחת שלך!״ ושוב, אני מדבר עם גברים מסויימים שאומרים: ״ובכן, זה בגלל שאתה חלש״, ואני אומר: ״אני פשוט לא יודע אם אתה כן איתי עכשיו״.

וכשאני מדבר עם נשים, וגם הן כנות לגבי זה, אני אומר: ״אל תחשבו שאני מחפיץ אתכם, אבל בבקשה אל תטעו לחשוב שזה לא לוקח המון אנרגיה אישית כדי שלא״. וזו הסיבה שפורנוגרפיה היא כזו מלכודת, בעיניי, בגלל שזה כל כך קל להיכנס להלך הרוח שמפריד את האישיות מהאדם. וכמוזיקאי וכל הדברים האלה, לפגוש מעריצות ולחשוב בצורה מודעת: ״תסתכל להן בעיניים, אל תסתכל להן על הגוף״, אתה יודע למה אני מתכוון?

כן, אם כי אף פעם לא הייתי במצב דומה.

לא, ברור. אבל זה הקטע. כשאני פוגש מעריצה אני אומר: ״אתה חייב לזכור שהיא אדם, ולא חפץ סקס״. ואני מוצא ש…. ניהלתי את השיחה הזו עם ידידה שלי, וזה לקח לה זמן לקבל את העובדה שמה שאני אומר זה לא ״אני סוטה, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב עם כל אישה שאני פוגש״. אני פשוט בניתוח עצמי עמוק בניסיון להתגבר על זה, בין אם אני יכול או לא. אתה יודע למה אני מתכוון? זה הקטע האנושי.

אני חושב שזה מדהים שסקס הוא המקום שמכיל גם את האפל, האלים אפילו, המדמם, וגם את הצדדים הטובים…

והחיבור לאינסופי, וחוויות דתיות, או לפחות רוחניות, לגמרי.

אתה אמרת שחלק מדרך חיים שבהם אתה פשוט חורש דרך החרא, ודרך החרישה מתיז חרא לצדדים, שמתקשה לשירים…

נכון, בדיוק.

כשאתה משלים את המעגל הזה, עכשיו, עם הסימפוניה. ושוב, סימפוניות הן שונות לחלוטין מכל דבר שעשית עד עכשיו, אבל אני לא מכיר אדם אחד שהאזין למוזיקה שלך בשנים האחרונות שיהיה ממש בהלם מזה שאתה כותב סימפוניה. אבל, וזה משהו שעלה לי לראש בזמן שהתכוננתי לראיון, הרבה אמנים מתפתחים לתוך סימפוניות או יצירות אבמיינט אלקטרוניות, והרבה פעמים הם לא חוזרים משם. זה מרגיש כמו דרך חד סיטרית. כאילו שאם אתה גדל לקומפוזיציה בגודל כזה, אתה לא רוצה להיות מוזיקאי רוק יותר. אבל זה לא מרגיש כאילו זה יהיה המקרה איתך, בגלל שאז אתה סתם תעשה חיקוי של הארה.

הו, כן, לעזעזל, ספר לי על זה. אני חושב שזה העניין, זה כמו שבכל פעם שמישהו אי פעם האשים אותי בזה שאני ״מואר״ או ״ממורכז״ בכל דרך שהיא אני אעשה הכל כדי לבטא בפניו שזה הדבר הכי רחוק שאפשר מהאמת. אבל, הבעיה היא, ואני חוזר לרגע לתחילת השיחה, מה אם אני מפזר את כל הדברים האלו הצידה, אני יכול להגיע למקום שבו הדבר הבא שאני מרגיש בקיום שלי שאני צריך בכדי לממש את עצמי לא כולל מוזיקה? אז מה לעזעזל אני אמור לעשות?

כאילו, איך אתה כל הזמן מוכר את עצמך, ככה שתוכל לשלם את חשבון המים וכל הדברים האלה? אני לא אומר שזה המצב כרגע, אני מרוויח משכורת ואני בסדר. אבל, מה יקרה אם בסופו של דבר זה מה שאני אגיע אליו? אני בספק אם אני אוכל אז לחזור לדבר איתך בטלפון ולהגיד: ״אה, יש לי עוד המון מוזיקה לעשות, והדבר הבא הולך להיות טוב לפחות כמו Ocean Machine, ותתעדכן לקראת השלב הבא, וגם יש חולצות למכירה״ וכל החרא הזה, אתה יודע? ואני פשוט לא חושב שאני אוכל לקנות את זה מספיק כדי למכור את זה.

וזה מה שמפחיד אותי, בגלל שאני כל הזמן מקווה שאולי ההחלטות שאני כל הזמן מקבל עכשיו, שנוטות לכיוון או זהירות או פיקחות, מצידי, יספקו אותי עם מספיק יחידות כספיות לתמוך בחרא הזה, מבלי שאצטרך לזייף את זה עם אנשים ולהגיד: ״הנה עוד משהו שהוא קצת כבד, בגלל שאני יודע שאנשים אוהבים לקפוץ למעלה ולמטה, והזה פזמון, שזה טוב כי אנשים ממש אוהבים לזכור פזמון״. ואני מפלרטט עם זה לאחרונה, היו רגעים בכמה אלבומים האחרונים שאמרתי לעצמי״ אלוהים אדירים דב, אתה חייב להיזהר!״

הייתי אומר שה״אלוהים אדירים דב, אתה חייב להיזהר״ זה סימן טוב, לפחות אתה יודע שאתה עומד על המשמר בכדי שזה לא יקרה.

מאוד, אבל עם Epicloud עברתי קטע של מוזיקה פופלרית, ואמרתי: ״אוקיי, מה המבנים פה?״ ואז פשוט העתקתי אותם. ואז יש אנשים שאומרים ״אתה יודע, ממש אהבתי את השיר הזה, השיר הזה היה אחד השירים הכי טובים שעשית״, ואני כאילו: ״אני לא כתבתי את החרא הזה, אני רק האזנתי לרדיו ושמעתי את מארון 5, וזה מה שהם עשו״.

יש לי כלמיני דברים שאני יכול להגיד על זה, ואחד מהם זה שאתה תמיד מעתיק דברים מאנשים. זה לא שונה בשום צורה ממה שהיית אומר לפני 20 שנה, נגיד: ״פאק, אנשים אוהבים מוזיקה כבדה. איך עושים ריף?״...

זה בדיוק מה שעשיתי עם City!

ואז רק לחקות את זה.

זה מה שעשיתי!

אני יודע, אז זה לא פשע בפני עצמו, בעיניי. אז אתה סבבה איתי, אם זה משנה שלך.

[צוחק] זה משנה.

אבל הייתי מוסיף לזה את א) אני במקום מאוד מפחיד בחיים שלי כרגע ,אז אין לי זכות או יכולת להפריך את הפחד שלך. הפחד שלך מוצדק. זה דבר מפחיד לחשוב עליו. אבל, כל עוד, וזה ב), שאתה דואג לחבל בעצמך, שזה, שוב, לחזור לתחילת השיחה, כל עוד אתה מרגיש את הדחף לחבל בעצמך, אני חושב שתהיה בסדר. בגלל שבכמו שיש כוח פיתוי לטיעונים של אנשים, למרות שתבין אח״כ שהם טועים, וגם יש פיתוי בלהאזין ל״אוריון״, יש גם פיתוי במעבר למוזיקה קלאסית. בגלל שזה יוצר את מראית העין של לסגור מעגל, של להתחיל בתור מוזיקאי מטאל ולסיים כמוזיקאי קלאסי, כאילו זה השלב האחרון. אבל זה לא חייב להיות נכון.

אני מסכים. אבל הנה משהו שאני ארצה להוסיף זה שאני חושב ש״חבלה״, המילה הזו לא ממש יושבת טוב אצלי. לא בגלל שאני נפגע ממנה, אבל רק בגלל שאני חושב שבניגוד לחבלה מודעת, אני חושב שלא מדובר בהרבה יותר מפשוט בורות לגבי הטבע האמיתי שלי. כל הדברים האלה שאני עושה הם כמו ללכת לתוך חדר ולמדוד בגדים שונים. ואני מסתכל על עצמי במראה איתם, ואני אומר: ״איך ייראה עליי הדבר השחור-אדום הזה?״ ואז אני אומר ״טוב, זה חלק מזה״. ״אוקיי, איך נראה לי הדברים השחור-כחול הזה? טוב, זה חלק מזה. אוקיי, ומה עם הדבר הצהוב הזה?״ אתה יודע? ואני פשוט ממשיך לנסות את הדברים האלה, אבל אף אחד מהם לא ממש יושב טוב. אולי רק לרגע, אבל מה שזה לא יהיה, אולי שעמום אולי רצון להיות ערום, יש מרכיב של זה יותר מאשר נגיד חבלה מודעת.

לא, לא התכוונתי חבלה מודעת, בגלל שאני חושב…

לא, זה בסדר אפילו אם לזה התכוונת. כאילו, אני לא יודע! אני לא יודע מי אני! אני לא יודע איך אני נראה. והייתי אוצה לחשוב שהטבע האמיתי שלי כולל את כל זה, אבל זה כל כך חמקמק ומשתנה כל כך מהר שנה אחרי שנה, שיותר מכל דבר אחר זה מעצבן אותי.

אז, אני חושב שכל פעם שאני מוציא אלבום, כל עוד אני עומד על המשמר, כמו שאתה אומר, אז לפחות אנשים יוכלו לצפות, בין אם הם בכלל אוהבים את החרא הזה או לא, שזה מגיע ממקום של אותה אנרגיה שהייתה City או Ocean Machine. או Addicted, או Ziltoid או אפילו Epicloud, שזה לא בא ממקום של…. אפילו עם Epicloud ניסיתי מבנים שונים וניסיתי לעשות דברים שנשמעו מסחריים. הכוונה שלי לא הייתה להיות סופרסטאר, הכוונה הייתה להגיד לעצמי: ״ובכן, איך אראה עם זה עליי?״

זה לחלוטין הגיוני בעיניי, ואני חושב שזה עובד. כאילו, זה עבד עד עכשיו, אז אין סיבה לחשוב שזה לא ימשיך לעבוד עד שתגיע לפרישה המאושרת ותוכל, אה….

למות.

למות! זה נהדר!

בדיוק.

המוות המתוק.

במובן מסויים, במובן מסויים. אתה יודע, זה כמו, כאילו, מי יודע? כאילו, אני לא ממהר למות, אבל אני גם לא במיוחד מפחד מזה, אז אני חושב שהשילוב של הדברים האלה, כל עוד את פה…. אתה אומר משפחה וחברים, להתנחם עם משפחה וחברים? בהצלחה, אתה יודע? אני אוהב את הציטוט הזה של ריצ׳רד אלפרט: ״אם אי פעם תרגיש שאתה מואר, לך תבלה סוף שבוע עם המשפחה שלך״. זה הגיוני לגמרי.

יש לי אנקדוטה אהובה עליי בהקשר למשפחה שלי, על איך שזה טוב לפעמים שמשפחה מהווה איזה גבול לעבודה שלך. אתה מתקדם בעולם האקדמי, ואתה מגיע למקומות טובים. ואז מישהו מרים לכבודך כוסית באיזו ארוחת שישי, וכל החדר שמח בשבילך - ואתה שמח, כי אתה אוהב את זה שאנשים שמחים בשבילך. ואז איזה קרוב משפחה שואל לגבי המחקר שלך. ותוך חמש שניות פתאום הוא מחפש מישה ואחר לדבר איתו. פשוט לא אכפת להם, לא אכפת להם ממי אתה חושב שאתה. אכפת להם מזה שהם אוהבים אותך ושהם רוצים שתהיה שמח, אבל הם לא ממש מעוניינים בפרטים.

יש בזה משהו ששומר עלייך צנוע, גם.

לא, אני מת על זה.

גם אני.

שנאתי את זה כשהייתי בן עשרה. ״אתם לא מבינים אותי!״ נכון?

כשאנחנו טינאייג׳רים הזהות שלנו נסובה סביב הדברים האלה. אחרי שאתה מתבגר, אנשים שואלים: ״מה אתה עושה למחייתך?״ ואני אומר: ״אתה יודע, מוזיקה וזה״. אבל זה אף פעם לא… כשהייתי בן עשרה או אפילו בשנות העשרים המוקדמות שלי הייית אומר: ״הו, אני מוזיקאי, תקשיבו לאלבום החדש שלי״. עכשיו זה כמו: ״אני מוזיקאי״, ואז הם: ״אה, כן? יש לך מוזיקה?״ ואני: ״כן, יש לי מוזיקה, יש לי כל כך הרבה פאקינג מוזיקה, שיהיה, בן אדם״. הערך שלי כאדם לא נסוב סביב זה יותר, וזה טוב. אבל שוב, אני מניח שזה שלבים בסולם.

אני חושב שיש משהו אחד, לקראת סיום, שאני אקח מכל ספרי העזרה העצמית האלה זה שאם אתה מנסה לחשוב על משהו כעל מטרה, הלך עלייך. אבל אתה פשוט ממשיך לגשש, כשהמטרות שלך ניידות וצנועות, אז אני חושב שתהיה בסדר בחיים. אני אומר הרבה ״תשאף לאושר״, אבל אושר זו אשליה, אתה יודע, אני שואף להשאיר את המטרות שלי קצת יותר קטנות. אני רוצה לאכול אוכל טוב פעם בכמה זמן, ומקווה לאלוהים שהילדים שלי ואשתי לא יסבלו יותר מדי. ואז, בין לבין, נכתוב על זה ואז בסוף נמות. הנה לך.

אין שום דבר שאני יכול להוסיף בנקודה הזו, אבל יש לי עוד שאלה אחת שאני די חייב לשאול כשאלה הקלישאתית שעיתונאי מוזיקה שואל לאדם בסגנון מוזיקאי. והיא: האם אי פעם תשקול להופיע בישראל?

אה, ברור. הציעו לנו הופעה שם בערך לפני שנתיים, אבל זה לא הצליח. אני חושב שמסיבות לוגיסטיות. אבל, בטח, הייתי שמח להופיע בישראל.

תעשה את זה! ולו בגלל שעכשיו יש לך הזדמנות להשתתף בארוחת שישי. אני יודע שאתה הולך להיות על הקו עם המנהלים שלך תוך חמש שניות רק בגלל הסיבה הזו.

[צוחק] פגשתי כמה אנשים מישראל לאחרונה, וזה נראה שיש איזו אנרגיה לאינטראקציות שלי עד כה, למרות שהאנשים היו שונים, הייתה איזו יציבות לכמה שהם היו מעניינים, שזה מגניב גם. אז, אני לא יודע עד כמה זה בגלל החיים שם, או ההיסטוריה, או לא יודע מה, אבל זה נראה שיש רמה של עניין שאני מרגיש בשיחות ש, אם זה משהו ללכת על פיו, זה יהיה נהדר להופיע שם.

יש עניין וכל זה, ויש אחלה אוכל צמחוני.

הנה לך, מושלם.

עניין וחומוס.

״עניין וחומוס״, הנה לך השם של מסע ההופעות.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות