זוועה מרקדת על חבל מתוח: שיחה עם כריס רייפרט

מנהיגה הרוחני והתופני של Autopsy מדבר על הקריירה הארוכה והמפתולת של אחת מהלהקות הייחודיות ומעוררות ההשראה ביותר בעולם המטאל, ועל למה משחקי וידיאו מזעזעים הרבה יותר מדת׳ מטאל.

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

בין אם במועדוני מטאל דלילי קהל בסוף שנות השמונים, או מול אולמות מפוצצים בשנות האלפיים, Autopsy היו ונשארו אחת מהלהקות הייחודיות ומעוררות ההשראה בעולם המטאל. למרות מעמדה כאחת מחלוצות תת הסוגה שהפכה לימים לדת׳ מטאל, היא הצליחה לשמור על האווירה המחשמלת, הכבדה, והמוזרה לגמרי שהפכה אותה לסמל בעבור מאזינים ואוהדים רבים לאותנטיות וביזאריות במוזיקה כבדה.

היא הוקמה בצפון קליפורניה ב-1987 על ידי המתופף/סולן כריס רייפרט, שהיה עד אז ממקימיה של Death האגדית ושתופפף על אלבום הדמו שלה ובאלבום הבכורה Scream Bloody Gore, והגיטריסט אריק קאטלר. לא הרבה אח״כ הצטרף אליהם הגיטריסט דני קוראלס, והלהקה התחילה לנפק, בעזרתם של אינספור בסיסטים מתחלפים, קלאסיקה אחר קלאסיקה של כבדות וזוועה, שהצליחו בו בעת לכתוב את החוקים של הסוגה שהם עזרו ליצור, ואיך שהוא גם לשבור אותם שוב ושוב. רבים יצביעו לאלבום השני שלהם Mental Funeral מ-1991כפסגה של התקופה הראשונה של יצירתם, והוא באמת יצירת מופת של אדירות, אבל אין להם באמת אלבום רע.

הם התפרקו אחרי ההזייה הנהדרת שהייתה Shitfun ב1995, ובו ברגע הפכו לאגדה גדולה יותר אפילו משהיו בחייהם. רייפרט וקוראלס המשיכו לשתף פעולה בלהקת ההארדקור Abscess ובלהקת הדת׳-אלוהים-שיעזור-לנו מטאל The Ravenous, שם שיתפו פעולה, בין השאר עם דני לילקר, איש אנת׳רקס וניוקליר אסולט. אבל עולם ללא אוטופסי, למרות חוסר המנוחה היצירתי של רייפרט ושות׳ בזמן הפסקת הפעילות של הלהקה, הוא לא ממש עולם. למזלנו הסבל נגמר ב-2010, כשהלהקה נאותה לקבל את ההזמנה להופיע ב-Maryland Death Fest, וראתה כי טוב.

בעיניי כותב שורות אלו, שאני זה (היי, אני רון), אם לא הובן עד עכשיו, אוטופסי היא לא באמת להקת דת׳ מטאל, כמו שהיא לא באמת להקת מטאל, כמו שהיא לא באמת להקה. עם המוזיקה המחוספסת בצורה המעודנת שלהם, עם התופים הפיליים, עם הריפים הממותיים, ועם המילים הכה דוחות, אוטופסי לוקחת את אותם המרכיבים שכל להקה מקבלת כדי לכתוב מוזיקה כבדה, ובמקום עושה אמנות. וזו הסיבה שרציתי לדבר קצת עם מר רייפרט שליט״א, על מה הוא חושב על אמנות ומטאל. כהרגלי בקודש זה לא ראיון קצר, אבל אני מקווה שזה יהיה שווה את הזמן שלכם. כמו תמיד, אם יש בקהל מזוכיסטים שרוצים להתעדכן אפילו יותר ממה שאפשר דרך הבלוג, הפייסבוק של מאשין מיוזיק נמצא במרחק לחיצה אחת וגורלית ממש כאן. תהנו.

אני כותב את הבלוג שלי כבר חמש שנים, אבל בערך לפני שנה הוא הצטרף לאתר של עיתון ישראלי גדול. אז, זו חיה מוזרה כזו - יוצא לי לכתוב על מוזיקה משוגעת במקום די מהוגן.

מטאל התקדם הרבה מאדום במהלך העשורים.

כן, אני חושב שהם לא ממש יודעים מה אני עושה, בגלל שלא אכפת להם.

[צוחק]

אבל, אתה חושב שזה המצב? שמטאל נעשה יותר מהוגן עם השנים?

בדרך מסויימת, כן. לפחות עכשיו כולם יודעים מה זה, ושזה לא משהו לפחד ממנו, שזה סתם עוד סוג של מוזיקה. זה לא מזעזע כמו פעם. אבל אני מניח שזה תלוי עם מי אתה מדבר.

זה דבר טוב או רע?

זה בסדר, זה לא משנה, בגלל שזה סתם כופה עלייך לנסות ולמצוא דרכים שונות להשאיר את זה מעניין, במקום סתם לשים תמונה של גופה חתוכה לחצי על העטיפה או משהו כזה [צוחק]. שאולי מן הראוי להיות קצת יותר יצירתי. אתה יודע, יש עדיין אנשים שם בחוץ שמפוחדים עד מוות ממטאל, שזה בסדר גם, אבל עכשיו כולם יודעים מה זה. כאילו, אתה שומע בפרסומות בטלוויזיה כל מיני דברים עכשיו, זה די מטורף. זה בהחלט שונה מהאופן שזה היה בזמנו.

יש לי נטייה כזו להתחיל עם שאלות שחשבתי שאסיים איתן, אז אני אמשיך עם המסורת הזו. אני בן 34, והשנים המשפיעות ביותר עבורי, מבחינת האזנה למטאל, עבורי היו תחילת שנות התשעים, ואלבומים שיצאו ממש לפני כן, וזה נראה שמשהו מוזר קרה למטאל באמצע שנות התשעים. היה איזה פיצוץ של יצירתיות בשנות השמונים והתשעים, אנשים פשוט התחרפנו, וסוגים חדשים של מטאל צצו כל הזמן, ואז זה כאילו מתישהו באמצע שנות התשעים מישהו הבין שיש מצב להרוויח כסף מכל זה…

זה נכון, זה די נכון.

… ואז הכל נעשה נורא מכוון מותגים, מאוד מוכוון שוק. היית צריך להראות מטאל, להישמע מטאל. ועבורי זו היה זמן שמטאל עבר תקופה לא פשוטה. משהו בתיאור הזה הגיוני לך?

ובכן, אתה יודע מה, זה מעניין כי אני שומע את הדעה הזו מדי הרבה אנשים בכמה שנים האחרונות. אתה יודע איך אנשים אומרים או, דת׳ מטאל מת בשנות התשעים״ ודברים כאלה. אני מבין את ההגיון של הדעות הללו, אבל אני לא מסכים בהכרח, בגלל שמבחינתי אני אף פעם לא ממש סטיתי מהנתיב, עבורי זה תמיד היה משהו עקבי, ברמה האישית. אני אף פעם לא אמרתי ״טוב, כבר 95, אז אמור להמאס לי מדת׳ מטאל״, או משהו כזה. זה אף פעם לא היה המצב בשבילי.

אתה כמובן צודק, הכל נעשה הרבה יותר מסחרי. קולומביה קנו את Earache, דברים כאלה. זה מטורף לגמרי, ומן הסתם לא הצליח. החברות הגדולות חשבו שהן הולכות לעשות הון מהלהקות האלו, וזה פשוט לא קרה. אבל, היית פשוט צריך לחפור עמוק יותר בשנים האלו, ואם לא אהבת את הפן המסחרי שהתפשט, אז היית צריך לגרד מתחת לפני השטח כדי למצוא את הדברים הטובים. תמיד התרחשו דברים טובים, תמיד היו להקות אחרות.

כן, ברור. אלו היו השנים שבלאק מטאל התפרץ בהן, אז זה לא כאילו זה היה מוות לכל מטאל, אבל בצד האמריקאי אני חושב שכן אפשר לדבר על סוג של האטה יצירתית. יש סיכוי שאוטופסי הייתה היוצא מן הכלל במובן הזה…

כן.

בגלל שזה נראה שאתם תמיד עשיתם את הקטע שלכם, לפעמים בניגוד לכל מה שקורה מסביב. אז, אפילו כשמטאל היה יחסית במחתרת, עשיתם את הקטע שלכם, וגם כשהוא עלה מעל לפני השטח. במובן הזה אתם הייתם בעלי הסיכוי הקטן ביותר להיות מושפעים מכל זה.

והאמת רציתי לשאול אותך על זה, בגלל שיש איזו תחושה שיש לכם גאווה מסויימת בלא לשים זין על מה אומרים עליכם, ושאתם עושים את מה שאתם עושים, באופן מאוד עקבי. וזה נראה לי משהו שדי קשה לעשות. בגלל שחופש וחופש אמנותי, יש להם נטייה להתקל במכשולים.

כן, בהחלט.

אז, איך אתם שומרים עליו? יש לכם איזו תבנית או לוח זמנים שעוזר לכם להתגבר על הפרעות כאלו?

ההפך מתבנית או לו״ז, אנחנו פשוט עושים את מה שמתחשק לנו לעשות. זה פחות או יותר אומר להתעלם מכל מה שקורה סביבנו, אתה יודע. בחיים הפרטיים שלנו, אנחנו אוהבים להאזין לדברים, בין אם זה מטאל או רוק אנ׳ רול או מה שזה לא יהיה, כך שלא יהיה לזה שום השפעה על מה שאנחנו מנגנים. וזה אומר שלא אכפת לנו מה אנשים חושבים על מה שאנחנו עושים. זה הדבר העיקרי.

אפילו אם חוזרים לאלבום הראשון, לא עשינו שום דבר שאולי היינו צריכים לעשות [צוחק], את הדברים שהיו ה״נורמלי״ של התקופה ההיא. אף פעם לא הלכנו לאולפני Morrisound כדי להקליט, אף פעם לא שכרנו את דן סיגרייב לעצב לנו את העטיפה. אתה יודע, אין לנו שום דבר נגד הדברים האלו, אבל אנחנו פשוט רצינו לעשות את מה שאנחנו חשבנו יהיה נכון ללהקה שלנו, ולא היה לנו אכפת איך זה השפיע על מכירות התקליטים, או הביקורות, או הדעות של אנשים או אם מישהו נפגע. למען האמת, תמיד חשבנו שזה מצחיק כשאנשים נפגעו מהחרא שלנו [צוחק]. זה רק מוזיקה, אתה יודע? אף אחד לא הולך לפגוע באף אחד. אנחנו תמיד חשבנו שזה קורע.

אז, אם אתה רואה את האלבומים, את ההתקדמות, הם נעשו, לפחות בשנים המוקדמות, עכשיו זה קצת שונה, אבל בהתחלה כל אלבום היה יותר פוגעני מהקודם. אתה יודע, היינו מקבלים ביקורות ומדברים עם עיתונאים, וזה היה משהו כמו ״הו, האלבום הזה נורא! איך הצלחת לעשות אותו כל כך נורא!״ ברצינות! כשהוצאנו את Acts of the Unspeakable עשיתי מסע פרסום באירופה, ואנשים ממש כעסו עליי! כמה אנשים ספציפית בעיתונות הגרמנית שאלו דברים כמו ״למה אתם שרים על דברים כאלה?״ ו-״למה אתה עושה את זה?״ ופחות או יותר אמרו לי שאני אדם לא טוב. אני סתם חשבתי שזה מצחיק. כאילו, ״ככה מטאל גורם לך להרגיש? וואו, חכה עד שתשמע את האלבום הבא שלנו, אתה באמת הולך להתחרפן״. כמו להוסיף שמן למדורה.

כן, תוספת מוטיבציה.

ככה זה היה בשבילנו. אבל עכשיו זה שונה, בגלל שהכל נעשה, וכולם ניסו את כל מה שהם יכולים כדי לזעזע אנשים, ואנחנו פשוט לא מעוניינים לזעזע אנשים. היינו מעדיפים לעשות, ואני לא יודע אם זו הדרך לומר את זה, מוזיקת מטאל טובה. אתה יודע, לא ״טובה״ כמו ״מוסרית״, אבל מאיכות טובה, כבדה באופן טוב, ריפים טובים, מילים ברוטאליות. אנחנו לא מרסנים את הברוטאליות, זה ברוטאלי כמו שזה תמיד היה, אבל אנחנו לא חושבים על זה עכשיו במושגים של ״זה הולך לזעזע מישהו״, אתה יודע? זה יותר ״המילים האלו הולכות טוב עם השיר הזה״.

חזרתם כלהקה לתקופה שבה מטאל הפסיק להיות נרדף, ולא הייתם אמורים למכור מיליוני אלבומים, אבל יכולתם למכור כמה אלפים, וזה יהיה בסדר. מטאל נעשה מהוגן, בערך, אחרי תקופה של שקט. אתה מרגיש שחזרתם לסוג אחר של קהל?

אתה יודע, זה יותר כמו קהל מורחב יותר. כשהתפרקנו למשהו כמו 15 שנים, וכמובן שאני ודני עשינו דברים אחרים, היה לנו את Abscess ודברים אחרים, אז לא ממש ניתקנו קשר עם הסצנה או משהו. אבל כשאוטופסי חזרה, לפתע הכל נעשה הרבה יותר גדול. בפעם הראשונה שהסכמנו להופיע, זו הייתה ההופעה שגרמה לנו לחזור, זה היה ב-Maryland Deathfest של 2010. הם פשוט לא הפסיקו להציק לנו, בסגנון של ״היי בן אדם, אנחנו ממש רוצים שתנגנו״ ולבסוף, אם לומר את האמת, קיבלנו הצעה שלא יכולנו לסרב לה. ״אוקיי, אנחנו הולכים לעשות את זה. ואם אנחנו הולכים לעשות את זה, אנחנו הולכים לעשות את זה כמו שצריך, ולא רק בשביל הכסף, או משהו כזה״.

צילום: Courtney McCutcheon

בגלל שזה היה יכול להיות הדבר הגרוע מכל - אתה עושה משהו בשביל הכסף, אבל לא אכפת לך מהמוזיקה, וזה פשוט חוזר לרדוף אותך. ואנשים, מעריצים של מוזיקה מחתרתית, הם לא טיפשים, והם חסרי רחמים. אם אתה מפשל בסצנת המטאל המחתרתי, זה קשה מאוד להתאושש מדבר כזה. כאילו, אם אתה ״מוכר את נשמתך״ או משהו, אנשים מאוד לא סלחניים לגבי זה. אני חושב שזו תופעה בינלאומית. זה לא רק קטע אמריקאי או אירופאי, זה אוניברסלי, אנשים פשוט לא סולחים לך על דברים כאלה. אז, היינו מאוד מודעים לכל העניין הזה, ולקחנו את ההופעה הראשונה הזו מאוד ברצינות, התאמנו מאוד ברצינות, ואמרנו שאנחנו לא הולכים להיות אחת מהלהקות האלו שחוזרות ואז מסריחות, ואז צריכות ללכת להתחבא איפהשהוא מתחת לפני האדמה.

אז, לחזור לשאלה שלך, הקהל הרבה יותר גדול. וזה נחמד לראות את כל הנאדים הזקנים שפעם, הרבה פלאשבקים לשנות השמונים. אתה יודע, להסתכל לתוך הקהל ולהגיד ״היי, זה האיש ההוא! הייתי מתכתב איתו ב-1987״ או ׳86, או משהו כזה. ואז, הדבר שהיה באמת מפתיע ומגניב עבורנו היה לראות ילדים בני 16 או 17, שבבירור עוד לא נולדו בזמן התקופה הראשונה שלנו, והם שם, יודעים את המילים לכל השירים. כאילו, אני יכול לראות אותם בשורה הראשונה כשאנחנו מופיעים, פשוט צורחים את כל המילים, זה חלק מהחיים שלהם.

זה מדהים.

אני יודע, זה היה מדהים, הם כל כך נהנו, ופשוט שחררו את כל האגרסיות  שלהם ונהנו מהחיים. אז, באמת יותר הרחבה משינוי. זה כאילו ״וואו, האנשים האלה פה, וחלקם באו עם הילדים שלהם, והילדים מעריצים לא פחות מהמבוגרים". זה מדהים, וזה כל כך מגניב לראות את זה, משוגע.

ממש. השפעה חוצת-דורות, לא?

כן, כן. אתה יודע מה מגניב? אף אחד מאיתנו לא ממש צעיר יותר. לא שאנחנו זקנים, אבל כולנו הולכים למות באחד מן הימים, ויש מי שימשיך את הדרך, וזה נראה כאילו זה בידיים טובות, לפחות ממה שראיתי.

אני זוכר שאמרת משהו מתישהו שמצאת את זה די משעשע, אני חושב שאמרת את זה לפני שחזרתם, שמצאת את זה די משעשע שכולם מדברים על אוטופסי וכמה חשובים הייתם לדת׳ מטאל, אבל שאף אחד לא בא להופעות שלכם בזמן שהייתם פעילים. משהו כמו חמישה אנשים בחלק מההופעות.

[צוחק] זה די נכון.

אני חושב שזה די טיפוסי להרבה אגדות, אתה יודע? אגדות לפעמים מתבססות על היעדר, וברגע שאתם נעלמתם, כל אחד שהיה בהופעה של אוטופסי אי פעם הפך פתאום לגיבור.

פתאום היינו מגניבים. אל תבין אותי לא נכון, היו לנו כמה הופעות טובות בזמנים ההם, אבל הרבה רעות, אתה יודע? די בטוח שניגנו הופעות עם עשרה אנשים בקהל, זה קרה, גם לא באופן נדיר. זו הייתה נחשבת הופעה מעולה אם באו 100 או 200 אנשים. משהו כמו: ״וואו! אלוהים! ראיתם את זה?! יש איזה 300 אנשים שם בחוץ! הולי שיט!״ זה היה סיפור גדול. פעם אחת הופענו במילווקי מטאל-פסט של 1989, והיו שם 1,500 אנשים. לא היינו הלהקה הכי גדולה שם או משהו, אבל זה היה בלתי נתפס רק להיות חלק מדבר כזה, אתה יודע? כאילו: ״בן אדם, יש כל כך הרבה אנשים שם!״ אבל עכשיו, חזרנו להופיע ביחד ואנחנו מנגנים מול 10,000 אנשים.

זה הבדל גדול.

כן, מלנגן מול 10 אנשים בנקודה מסויימת עד ל-10,000 [צוחק]. אתה יודע, זה נחמד. אני שמח שזה הלך לכיוון הזה ולא לכיוון השני.

יש סיפוק גדול יותר בלנגן מול יותר אנשים? בלדעת שאנשים שומעים אותך, שהם קונים את האלבומים?

הו, בטח! ברור, בן אדם. יש אנשים שם בחוץ שצורחים בשבילך וקוראים בשם הלהקה שלך ודברים כאלה, זה נהדר. הייתי משקר אם הייתי אומר אחרת, זו הרגשה ממש טובה. זה פשוט מרגיש כאילו אתה עושה את הדבר הנכון, ושאתה חי את החלומות המשוגעים שלך ושאנשים באמת מעריכים את זה.

זה פשוט נראה שיש חוויות מסוג מסויים שגורמות לך לחשוב שאת חווה דבר אמיתי. כאילו, אתה מופיע מול עשרה אנשים, ואז הלהקה נעלמת, ואז פתאום החוויה הזו, במבט לאחור הופכת ליותר אמיתית. או אלימות, לאלימות יש את האפקט הזה על אנשים. אם הייתם כותבים על פנטזיה ודרקונים וטירות, אני לא חושב שמישהו היה חושד שאתה מדבר על משהו אמיתי, או שאתה רציני לגבי זה. אבל איכשהוא כשאתה מדבר על זוועה, או חרא, או מה שזה לא יהיה אנשים לוקחים את זה מאוד אישית.

כאילו, כל עניין הזוועה בדת׳ מטאל הוא כל כך מוגזם ומוקצן. ברור שיש הרבה זוועה בעולם האמיתי, בכל העולם, זה לצערי עוד משהו אוניברסלי שיש בכל העולם - יש אלימות שם בחוץ, בכל מקום. אז אולי זה עובד ברמה האישית יותר. הדברים האלה באמת קורים, בניגוד ל…. כאילו, אם אני אסתכל על השמיים ממש עכשיו, אני בהחלט לא הולך לראות דרקון מעופף בכל מקום [צוחק]. אני פשוט לא הולך לראות את זה, עד כמה מגניב שזה לא יהיה. אז אולי אנשים לוקחים את זה אישית כי זה מחדיר פחד. אתה יודע, משהו כמו: ״האנשים האלה מדברים על זה, אז אולי הם חושבים לעצמם שאלו דברים סבירים לעשות?״ אתה יודע?

אבל מצד שני, בתשע מתוך עשר פעמים אתה לא הולך להתקל באלימות מציאותית בדת׳ מטאל, או בסוג הזוועה שאתה רואה בחדשות, זה הולך להיות משהו מאוד מוגזם, כזה שלא יכול לקרות בחיים האמיתיים. ואפילו אם זה כן, אתה צריך לדעת להפריד בין המציאות לבין מה שהיא בסופו של דבר פנטזיה. זו פנטזיה אפלה אמנם, אבל זה אותו דבר כמו…. אני תמיד אמרתי מהיום הראשון שלנו שזה בדיוק כמו לראות סרט אימה, ואתה נגנב מסצינות הזוועה בקטע של: ״כן! ראית איך פוצצו לו את הראש?! זה היה אדיר!״ אתה יודע? אם היית רואה את זה קורה לשכן שלך, היית כנראה מזועזע לגמרי, זה היה הדבר הכי נורא בעולם. אבל, בסרט זה אדיר, זה לא אמיתי. אתה קורא ספר אימה, זה בדיוק אותו דבר, או קומיקס אימה, אותו הדבר.

אפשר יהיה לטעון שבאופן מסויים זו דרך לא רעה להתמודד עם הזוועה של העולם האמיתי, לשחק עם פנטזיה של זוועה לא מציאותית, עם סוג הזוועה שאפשר לצהול מולה בניגוד ללהכנס לדיכאון ממנה, או משהו כזה.

כן. זו דרך שחרור אדירה עבור אנשים, והדבר המצחיק הוא…. אתה יודע, אתה יכול ללכת להרבה הופעות, והדבר המוזר הוא… אתה יודע, הייתי בהרבה הופעות מטאל, ואני יודע שגם אתה, ואני יכול לספור את כמות העימותים הפיזיים על אולי יד אחת. כולם שם למטרה משותפת, הם רוצים לראות את הלהקה האהובה עליהם מופיעה, הם הולכים להוציא את כל האגרסיות שלהם, בין אם זה דרך לצעוק את המילים, או דרך לרוץ בפוגו ולדחוף אחד את השני. עד שאתה מגיע הביתה אחרי דבר כזה, אתה גמור. הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה ללכת ולירות במישהו [צוחק], או להרביץ למישהו בפרצוף, או משהו כזה. אתה מוציא את הכל.

כאילו, באופן מוזר אפילו האזנה לאלבומי דת׳ מטאל ברכב שלך, יש בזה משהו, אתה משתחרר ממשהו. פשוט יש לי את ההרגשה שאם תלך להופעת קאנטרי או למרוץ נאסקאר או משהו, אתה כנראה הולך לראות הרבה יותר מכות ודברים כאלה.

אתה יודע, לפעמים הפוגו הופך להיות אישי, ויש איזה אחד שדחף אותך קצת יותר מדי חזק, ואתה קצת רוצה להחזיר לו, אז יש גם את הפן הזה. אבל, בסופו של דבר, מישהו נופל וזה שדחף אותך הוא זה שמרים אותך חזרה לרגליים.

כן, פתאום 20 ידיים מושטות למטה לעזור לך, אתה יודע?

בדיוק, אז אפילו בשיא הבולשיט המאצ׳ואיסטי שקורה, עדיין הולכים לעזור לך לקום, לבדוק שאתה בסדר, להחזיר לך את הנעל שנפלה.

[צוחק]

זה קרה לי פעם, שהחזירו לי נעל שנפלה. זה כאילו ההפך מאלימות.

זה משוגע. זו באמת דרך קתרזית לפורקן.

טוב, אני מדלג קצת, כהרגלי...

לך על זה...

ורציתי לשאול אותך על רגע שאולי היה לך שאתה זוכר, בתור ילד, ששמעת איזו מוזיקה, מה שזה לא היה, לא חייב להיות מטאל, שפשוט העיף לך את הראש עד לנקודה שרצית לנגן מוזיקה בעצמך?

יש לי כזה. דיברתי על זה די הרבה פעמים, על מה שלא תרצה לכנות את זה, ארוע מסמן או מה שלא יהיה, ושלי היה מאוד ברור. הזכרתי את זה הרבה פעמים, אבל אני תמיד שמח לדבר על זה. גדלתי עם מוזיקה, ותקליטים התנגנו אצלנו כל הזמן, הכל מבטהובן לביטלס - בלוגראס, כל מיני דברים, ג׳אז, מה שלא יהיה. מה שהיה די נהדר, אני מסתכל אחורה עכשיו ואני חושב ״וואו, אני שמח שנחשפתי לכל הדברים האלו״. זה פשוט כל הזמן הופך את הרפתקאות המוזיקליות שלי למעניינות יותר.

אבל, כשהייתי ילד קטן בן תשע, ב-1978, צפיתי בטלוויזיה, בטח בסרטים המצויירים של שבת בבוקר, ופתאום עלתה הפרסומת לאלבומי סולו של KISS, ואני פשוט התחרפנתי. אתה יודע, אחת אחת הם הראו את העטיפות של אלבומי הסולו עם הפרצופים שלהם: ״ג׳ין! פול! פיטר! אייס!״ והם ניגנו משהו כמו חמש שניות של מוזיקה מכל אחד. זה באמת השפיע עליי. אמרתי משהו כמו: ״וואו, אני צריך ללכת לכסח את הדשא ולשטוף את האוטו, ולהרוויח כמה דולרים כדי שאוכל לקנות את האלבום הזה - מה שבאמת עשיתי. קניתי האלבום של אייס פרילי. זה באמת שינה את החיים שלי, ללא ספק. כאילו, אהבתי רוק נ׳ רול ודברים כאלה, אבל זה היה ״וואו!״. לראות את העטיפות האלה, עם האיפור על הפנים שלהם, וקטע קטן מ"New York Groove״ וכל זה. הפכתי למעריץ KISS באותו הרגע.

וזה מצחיק איך, כמו במטאל, או בכל דבר, הדרך לגילוי נפתחת פתאום, ואתה אומר: ״טוב, אני אוהב את קיס והחבר שלי, הוא אמר לי שאם אני אוהב את קיס אני הולך לאהוב את ארוסמית׳.״ ואז איזה מישהו אומר ״אה, אם אתה אוהב את זה אתה הולך לאהוב את AC/DC ואת Cheap Trick ואת אליס קופר״. ואתה מתחיל לקנות מגזינים, ואתה מתחיל לראות את כל הדברים האלה שאתה חייב לברר עליהם.ואז, אם אתה במסע הזה לחפש את הדבר הבא, כמו שאני הייתי, אז התהליך ממשיך. אתה יודע, אהבתי את קיס ואת אליס קופר ודברים כאלה, ועכשיו פתאום אני שומע על משהו שנקרא איירון מיידן, או ג׳ודס פריסט, ופתאום אתה שומע על Venom, סלייר, אתה יודע? זה קו ישיר מקיצוניות אחת לאחרת.

אני יודע שהייתה לך להקה בתיכון. היית מתופף מההתחלה? זה היה הכלי הראשי שלך מאז ומתמיד?

כן. כאילו, התחלתי באותה שנה, 1978, בתזמורת מצעדים [של בית הספר, רב״ט]. ההורים שלי רשמו אותי לתזמורת בתור תוף בס.

אני מניח שהם לא הבינו לאן זה הולך.

[צוחק] כן, כן. הם היו בסדר עם זה, תמיד עודדו אותי, שזה מוזר לכשעצמו. הם קנו לי תוף סנר, ולמדתי לעשות כמה דברים עליו, ואז הם ממש קנו לי מערכת תופים, מאוד זולה, משומשת שהם קנו בשוק הפשפשים פה באיזה 65 דולר. תופים כתומים נוצצים. והם נתנו לי ללכת וללמוד לנגן על תופים. ו, אתה יודע, שנתיים אחר כך רציתי ללמוד לנגן על גיטרה, בגלל שחשבתי שגיטרה זה גם די מגניב, אז די לימדתי את עצמי. זה היה בערך ב-1982 או משהו כזה.

היו מי שהשפיעו על הדרך שבה אתה מנגן על תופים?

חלק מזה היה להתחיל ולנגן...שרציתי לנגן כמו האנשים שחשבתי אותם טובים. כמו: ״או, אני רוצה לנגן כמו פיטר קריס״, או, אתה יודע, כשגיליתי את איירון מיידן: ״אם רק יכולתי לנגן ככה״. ואז במשך משהו כמו חצי שנה הלכתי לשיעורי תופים, כשהייתי בן 12 או 13, והמורה שלי היה תלמיד תיכון שנתן שיעורים, אבל הוא היה מתופף ג׳אז. הוא לא ידע כלום על רוק נ׳ רול או על מטאל, הוא היה נגן ג׳אז בלבד, ואני חשבתי שזה היה…. הוא ניגן מדהים. הייתי מגיע לשיעורים ויכולתי לשמוע אותו מנגן בחדר שלו, והוא ניגן הרעמות תוף (drum rolls) מטורפות וכלמיני קצבים משונים, והייתה לזה השפעה גדולה עליי. רציתי ללמוד drum rolls לפני הכל. אמרתי לו משהו כמו: ״בן אדם, אתה חייב ללמד אותי את זה! זה היה משוגע!״ והוא אמר משהו כמו: ״לא, אתה צריך ללמוד את המקצב הזה, זה הולך להיות מאוד משעמם, אבל אתה חייב ללמוד את זה קודם״. אז, השאיפה שלי תמיד הייתה…. רציתי להגיע ישר להרעמות תוף האלה, רק בגלל ששמעתי אותו מנגן. הלוואי שהייתי יכול לפגוש אותו ולספר לו עד כמה הוא השפיע עליי.

אתה יודע איפה הוא גר? תוכל למצוא אותו?

אין לי שמץ של מושג. כאילו, אם אני אנסה למצוא את האיש אני מניח שאוכל למצוא אותו או משהו כזה. אבל, זה בסדר. המידע נמצע במוח שלי. כאילו, אם אתה מקשיב לתיפוף שלי תמיד יש המון הרעמות תוף, וזה בעיקר בגלל שצפיתי במי שהיה המורה שלי אז.

זה מעניין כי להקות דת׳ מטאל אחרות, לא שאתה צריך להשוות את עצמך או משהו, אבל להקות דת׳ מטאל שהן טכניות בצורה די מפורשת, הן קיימות, ויש להן מתופפים, ויש שם דגש הרבה יותר גדול על טכניקה. בעוד התיפוף שלך, שהוא די בבירור מאוד מורכב ומעניין ומוביל את הכל - אני אישית חושב שתופים הם כלי הנגינה הכי חשוב במטאל. בגלל, שזה מה שהם.

[צוחק]

כאילו, מתופף רע הורס הכל. אני אומר את זה מנקודת מבט של מאזין. זה אולי לא דבר מאוד פופולרי, אבל אני גדלתי כמעריץ של מגדת׳, וכשלמגדת׳ היה מתופף טוב, היה להם אלבום טוב. זה פשוט איך שזה היה.

אוקיי, אוקיי.

אז, האלבומים שלכם, והריפים, וכל הכבדות הזו, מתקבלת תחושה כאילו זה לא אמור להיות מורכב, אבל זה כן. אתה חושב שהרקע שלך משחק תפקיד בזה? השאיפות הג׳אזיסטיות שלך, או משהו כזה?

אממ, אני לא יודע. העניין הזה קצת מוזר בדרך זו או אחרת, בגלל שאני שומע אנשים אומרים: ״או, זו להקה ממש פרימיטיבית, של אנשי מערות״, ושאנחנו לא להקה טכנית כל כך. ואני די מעריך את המחשבה הזו, כאילו הקטע הזה של״ הו, הם כל כך פרימיטיבים!״ ואני לא לוקח את זה כדבר רע בכלל, האמת אני חושב שזה די מגניב. אבל, אם אתה מאזין לחומרים שלנו, לפעמים, לא כל הזמן, יש מקצבים מוזרים. וזה לא קל לנגן את זה, אתה יודע, חלק מזה לא רגיל בצורה די מתעתעת. אבל, זה גם משוחרר, אתה יודע? אנחנו לא מנגנים לפי מטרונום באולפן, או עם click track, כמו רוב…. אני חושב שאנחנו במיעוט בנושא הזה בימינו, כולם מנגנים עם click track. אני לא חושב שהייתי אפילו יכול לעשות את זה. אז, יש רגעים שאנחנו די משוחררים, אולי משוחררים יותר ממה שחלק מהאנשים היו מרגישים איתו נוח, אבל נראה לי שכל הדגש שלנו הוא על להיות אמיתיים. משהו כמו: ״ככה אנחנו מנגנים בחדר חזרות, ככה גם ננגן על הבמה, ולפיכך ככה מן הראוי שננגן באולפן ההקלטות״. ואם זה לא מושלם במאה אחוז אז זה בסדר, כי גם אנחנו לא מושלמים במאה אחוז. אתה יודע למה אני מתכון?

כן, ואני חושב שיש משהו בשחרור הזה שתורם לתחושת אי הנוחות. כשמשהו אמור להיות פשוט, אבל יוצא שהוא לא כל כך פשוט, תמיד יש איזה זרם תחתי של מקצבים מוזרים, ואולי זו הצורה היותר מורכבת של לזעזע, אתה יודע? לא הזוועה שמזעזעת, אלא ה״אני לא ממש מרגיש נוח בזמן שאני מקשיב לדבר הזה״. ואני חושב שזו אחת הסיבות שכל כך הרבה אנשים אוהבים את הלהקה שלם, בגלל שזה אחד מסימני ההיכר שלכם - שלהקשיב לכם זה...מוזר.

[צוחק] או קצת כמו לצפות בהולך על חבל, והוא מתחיל קצת להתנדנד, ממש קצת, ואין רשת ביטחון למטה, ואתה: ״הוא באמת הולך ליפול? הו לא!״ ואז בסוף הוא מגיע לצד השני בבטחה. זה משהו דומה, אתה יודע? ״הו, הם מתחילים קצת להתפרק שם! אה, אוקיי, הם חזרו״. משהו כזה. מה שבטוח, לא תרים אחר שלמות.

לגמרי. כאילו, אני יכול להעריך להקות ששואפות לקטע הטכני יותר, ולפעמים זה עובד ממש טוב. אבל אני חושב שרוב הזמן להיות מי שאתה עובד יותר טוב.

זו הדרך שזה תמיד עבד בשבילנו, אחרת היינו מתעייפים מזה, מהניסיון לעשות כאילו אנחנו משהו שאנחנו לא, אתה יודע? איזו תדמית לא מדוייקת, או משהו כזה. אני חושב שזה היה מתיש אותנו די מהר.

כאילו, אחד הדברים שבלטו כשאתם חזרתם זו ההרגשה שכאילו אף פעם לא עזבתם. האלבומים ממשיכים להישמע כמו אלבומים של אוטופסי. אני יודע שאתם לא מתכננים כלום, אבל אתה מרגש שאוטופסי פה להישאר? שהיא משרתת את המטרה שלה?

כן. כאילו, אם דברים ישתנו, אתה יודע, האווירה, הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה בזמן נגינה, אם אחד מהדברים האלו ישתנה או ירגיש לא במקום, אז אנחנו פשוט נדע שאנחנו עושים טעות ושכדאי שנעצור לפני שמישהו ישמע משהו מאיתנו. משהו כזה. היינו צריכים להתכנס בחדר חזרות כדי לוודא שזה הרגיש נכון, ואם משהו הרגיש מוזר, אז: ״אוקיי, אנחנו צריכים להתייחס לדברים בצורה שונה, בגלל גורם כזה או אחר או מה שזה לא יהיה״ אז אולי היינו שוקלים מחדש את כל העניין.

אבל הדבר המגניב הוא שברגע שאנחנו מתחילים לנגן, בין אם בחדר החזרות או על הבמה או איפה שזה לא יהיה, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו בני 18. אפילו לא ממש בקטע של הגיל בהכרח, כאילו [עושה קול ילדותי] ״אני מרגיש כמו בן עשרה!״ אלא יותר כמו ״ככה זה היה כשניגנו בהתחלה״. התשובה שאתה קבל, ואיך שזה נשמע, הדברים האלה. אז, כל עוד זה נשמר אני חושב שנמשיך. אם זה הרגיש כמו מאבק, כמו [עושה קול זקן] ״הו כן, אני גבר בן 46 שמנסה להישמע צעיר״, אתה יודע, או לנסות לנגן משהו שהוא פשוט לא מי שאנחנו יותר, אז זה היה שונה. אבל כולנו מרגישים אותו הדבר ברגע שאנחנו מתחילים, לא משנה על מה דיברנו קודם או מה שזה לא יהיה שעשינו לפני שהתחלנו לנגן. ברגע שהמוזיקה מתחילה, זה כאילו מישהו הדליק את האורות. או כיבה אותם [צוחק].

אלוטראסגול! [black-light]

[צוחק] כן, בדיוק, black light. כשזה קורה אנחנו בעולם שלנו או משהו כזה, אם להשתמש בקלישאה.

צילום: Courtney McCutcheon

זה נשמע כמו מתנה גדולה, להצליח לעשות דבר כזה ולהרגיש ככה.

כן, אני לא יודע. זה גם מה שמשאיר את זה כיף. אם זה הרגיש כאילו אנחנו כופים על עצמו, משהו כמו: ״כן, לא ממש בא לנו לעשות את זה, אבל הנה זה בא!״ אז היינו פשוט אומרים ״אוקיי חברים, אנחנו לא עושים את זה יותר״.

או עושים דוקומנטרי על איך אתם צריכים מטפל קבוצתי כדי לדבר אחד עם השני…

כן, מאטליקה. כן, ״המטפל/עורך דין ששכרנו כדי לדבר אחד עם השני״.

״בוא נתקשר לעורך הדין של אריק ונעשה אלבום״. אני מניח שזה לא היה עובד כ״כ.

כן. אנחנו מסתדרים, ואנחנו מתווכחים, כל העניינים האלה, כמו בני אדם נורמלים. אבל כשזה מגיע למוזיקה אנחנו עוזבים את כל הדברים האלה.

רק עוד כמה דברים שרציתי לשאול, שאחד מהם הוא שרק עכשיו הבנתי שאוטופסי [ניתוח לאחר המוות] זה משהו שקורה אחרי מוות [דת׳]. הייתה לזה נגיעה לסיבה שבחרתם בשם הזה? זה בכלל הגיוני מה שאני אומר?

כן, זה הגיוני, אבל הסיבה בחרנו בשם הזה הרבה יותר מוזרה מזו. כשהקמנו את הלהקה, זה היה רק אני ואריק בתקופה ההיא, ולא היה לנו מושג איך נראה ללהקה, לא היו אפילו ניחושים ראשוניים. פשוט לא היה לנו מושג. ואז יום אחד הרמנו עיתון שהיה בבית של אריק, משהו שלא ממש עשינו הרבה בתור בני 18, לא היינו בדיוק קוראי עיתון נלהבים [צוחק], היינו יותר בקטע של קומיקס אימה. אבל היה שם מאמר שתפס את עינינו, משהו על להקה בשם Bloodbath. האמת היא שהכרנו את הלהקה הזו - לא השבדית, להקת פאנק-ת׳ראש מחתרתי מאיזור סן פרנסיסקו של אותה התקופה. וראינו אותם מופיעים, הם היו ממש טובים. אבל היה שם מאמר על איך אחד מעוזרי הבמה שלהם הרג את המנהל שלהם - הוא הכה אותו בראש עם צינור עופרת והרג אותו, משהו בגלל סמים. וקראנו את המאמר, והייתה שם שורה על כך ש״עוד לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות [אוטופסי, רב״ט]״, וראינו את המילה הזו, ואמרנו ״אוטופסי?! הא! הנה אנחנו באים!״ הדבר המשונה הוא שנגן הגיטרה שלנו דני היה חבר בבלאדבאת׳ בזמן שזה קרה.

וואו.

זה קישור ממש מוזר. אז הוא סיפר לנו את הסיפור מאחורי כל מה שקרה שם.

זה משוגע.

אכן. זה ממש משוגע. קטע קוסמי שכזה שלצערו בא אלינו כתוצאה מאלימות.

הדבר השני שרציתי לשאול הוא…. כאילו, כולם יודעים שניגנת ב-Scream Bloody Gore ואז אתה וצ׳אק [שולדינר]  נפרדתם, וצ׳אק חזר לפלורידה.... דרך אגב: מה גרם לכך שפלורידה תהיה בירת הדת׳ מטאל בשנות השמונים והתשעים? איך זה קרה?

אני לא ממש בטוח, בגלל ש…. אני חייתי שם לתקופה קצרה במהלך הקיץ, וזה לא היה ככה, כל זה קרה אח״כ. היינו האנשים היחידים...היו בערך שלושה אנשים שבערך הכרנו מהאזור שהיו בקטע של מטאל, והשאר היו….לא מטאל? [צוחק]. כאילו, אם אתה רצית למצוא מישהו כדי להקים איתו להקה, אז לא היה לך הרבה סיכוי, זה פשוט לא משהו שהיה יכול לקרות בתקופה ההיא.

פעם שאלתי מישהו על העניין הזה והוא אמר שהוא אולי שזה בגלל שכל כך משעמם שם, שאנשים היו צריכים להתחרפן רק כדי להישאר שפויים.

אולי. ממש חם שם, וממש לח, אז אולי גם זה תרם במשהו. אני לא ממש אהבתי את זה שם, לא יכולתי להתמודד עם זה, רציתי להיות בחזרה פה, בבית. כאילו, לא הייתי אמור לעבור לשם לצמיתות, הייתי רק לקיץ. ניסינו להקליט את האלבום שם, וזה פשוט לא עבד וכל זה. אבל, באשר לסיבה שפלורידה הפכה לסצנת מטאל כל כך גדולה, לפחות באיזורים מסויימים, כמו טמפה? אין לי אף הסבר הגיוני. אין לי מושג, כי כשאני הייתי שם לא היה אף אחד. אני חושב שידענו על Nasty Savage, הלהקה ההיא, הם היו באזור. לא קרוב לאיפה שאנחנו היינו, קצת יותר רחוק. אבל, חוץ מזה לא היה כלום בפלורידה בזמן ההוא.

מה שרציתי לשאול אותך היה שאחרי הדמו והאלבום הראשון, אתה בחרת להישאר באזור סן פרנסיסקו, ודת׳ המשיכה והפכה ללהקה שהיא הפכה להיות, ונראה לי שאני שואל שאלה מפוצלת: א) האם אי פעם הרגשת חרטה אחרי שראית כמה רחוק שהם הגיעו? וב) האם אי פעם הרגשת סיפוק על כך שנשארת בקליפורניה, בהתחשב בשינוי הסגנוני שעבר על דת׳ מאוחר יותר בקריירה שלהם?

לא הרגשתי רע עם זה שהם נהיו פופולריים, זה היה בסדר. שמחתי שצ׳אק שמח, או לפחות שמח על פני השטח, אתה יודע - הוא עבר די הרבה חברי להקה, כמו שכולם יודעים. אבל, זה לא הטריד אותי,הייתי בסדר עם זה. כאילו, היה לו חזון ברור לגבי מה שהוא רצה לעשות עם הלהקה, אפילו עם כל השינויים שעברו, הוא ידע בדיוק מה הוא רצה. לא הייתה סיבה בשבילי להרגיש פספוס או משהו כזה, משהו כמו: ״הו, הלוואי שהייתי חלק מהפופולריות הזו!״ בכלל לא. אני יותר טיפוס שאומר: ״אוקיי, אני הולך לעשות את הקטע שלי, ואם יש מישהו אחר שהוא פופולרי או לא, זה בסדר, זה הקטע שלהם״. פשוט שמח לעשות את מה שאני רוצה. אנחנו אוטופסי. בין אם נעשנו פופולריים או לא, אהבנו לנגן את מה שניגנו.

ומן הסתם אתם לא משווים את עצמכם לדת׳, אתם עושים את מה שאתם עושים. אבל, עצם העובדה שהם הגיעו לסגנון הזה, אין בזה אישור למה שאתם עושים באוטופסי, משהו כמו ״אתה יודע, זה ממש לא מה שהייתי אמור לעשות״?

לא, אפילו לא זה. אני לא יכול לחשוב על זה ככה, אתה יודע? אני לא יכול לחשוב על דברים כמו: ״איך אני הייתי מרגיש לגבי החומר הזה אם נשארתי בלהקה?״ או משהו כזה. לא הייתי בלהקה כל כך הרבה זמן, שנה או שנה וחצי, תקופה די קצרה, זה פשוט שהרבה קרה בזמן הקצר הזה. אני לא חשבתי על זה, על מה שהלהקה שלהם עשתה בסופו של דבר, זה לא נכנס לחשיבה שלי אפילו. אני פשוט קצת… אני קצת בבועה, אתה יודע? בחיים שלי, ובדרכים שונות, לא ממש אכפת לי ואני לא מקדיש תשומת לדברים שקורים סביבי. בהקשר למוזיקה במיוחד, יש לי כמו כיסויים על העיניים, אני לא ממש מודאג ממה שאנשים אחרים עושים.

אתה איש משפחה עכשיו, והבית שתיארת שגדלת בו, זה נראה שהייתה בו אווירה מאוד מיוחדת, מאוד מוזיקלית, מאוד פתוחה, ומאוד מעודדת. האם החוויה הזו נמצאת לך בתודעה עם המשפחה שלך? לוודא שהבית לא רק מלא בגולגולות ופוסטרים של אוטופסי?

[צוחק] לא, די נורמלי כאן. הבן שלי נחשף לכל הדברים האלה, אבל לא אכפת לו, הוא מעדיף לשחק במשחקי וידיאו. זה לא מזעזע עבורו, או מיוחד עבורו, הדבר הזה שאני עושה.

העבודה של אבא.

כן, זה כאילו: ״אה, מה שזקנים עושים. אני הולך לשחק במשחקי וידיאו״. כאילו, הוא בחדר שלו משחק משחקי וידיאו ברגע זה ממש. ניסיתי לספר לו על מה שאנחנו עושים, והוא רק [בטון מזלזל] ״זה נחמד״ [צוחק]. אתה יודע?

יש בזה משהו נחמד, נראה לי. כשאתה מבין בנקודה מסויימת שהמשפחה שלך לא חייבת לדעת על כל דבר שאתה עושה, כל עוד אתה מרגיש נתמך ושמח.

אני מסכים, מסכים במאה אחוז. מבחינתו של בני, כל עוד הוא שמח לעשות את מה שהוא עושה, והוא לא פוגע באף אחד, אני ממש בסדר עם זה. זה אחלה. אני לא מצפה מאף אחד לחשוב שדת׳ מטאל זה מגניב, זה תלוי בהם. אבל, מצד שני, הוא כן בא לכמה מההופעות שלנו, ואפילו עזר למכור חולצות וכאלה, ואני חושב שהוא נהנה לעשות את זה. אז זה לא כאילו הוא מחרים את זה בכל מאודו, אני פשוט חושב שזה משעמם לו. הגולגולות וכל זה, יש גרוע מזה במשחקי הוידיאו של היום. החרא שלנו בטח קליל לעומת זה, אתה יודע? [צוחק] המשחקים שלו, זה בטח לא כזה ביג דיל בשבילו. משהו כמו: ״כן, זה משעמם״.

״כן, אתם מנגנים את השיר ההוא על חרא בזמן שאני הורג 900 אנשים במשחק שלי״.

בדיוק, כן. כשאתה שם דברים כאלה בפנים, אז אולי [מה שאנחנו עושים] לא כזה מזעזע.

הזוועה של משחקי המחשב.

הו כן, הם משוגעים עכשיו.

אתה לא צריך לספר לי, אני הפסקתי עם זה בשלב מוקדם.

גם אני. אני סוג של וויתרתי ברגע שהיו יותר משני כפתורים.

גם אני. אפילו הארבע חצים היו כבר מבלבלים.

[צוחק] בדיוק. יש גבול לכמה שאני יכול להתמודד איתו.

עוד שתי שאלות ממש קצרות לפני שאני משחרר אותך, ושתיהן טפשיות באותה מידה.

אה מעולה, מגניב. אני מוכן.

יש איזה קטע שנחשפתי אליו לאחרונה. אני שומע מטאל כבר משהו כמו 20 שנה, ובעצם רק עכשיו הבנתי שיש סוג של חיץ בין מה שאפשר יהיה לקרוא לו מטאל ״מגעיל״ ל״מטאל לא מגעיל״. אני לוקח אחריות על המושגים האלה.

אז, מטאל מגעיל יהיה משהו מאוד מופשט, כבד, לא טכני, לפעמים זוועתי. הקטגוריה הזו תכלול אתכם, אולי, למרות שאתם קצת על הגבול, אבל להקות כמו סלייר, Venom, ת׳ראש אירופאי, Sodom, דברים כאלה. ואז יש את הלא מגעילים, שהם יותר טכניים, אולי קצת יותר חנוניים, כמו מגדת׳, אולי מורביד אנג׳ל בדרכם, וכל הלהקות ה, אתה יודע, נקיות יותר. אולי גם דת׳ המאוחרים.

וזה נדמה לי כאילו ההעדפות שלך אמורות להיות יותר לכיוון ה״מגעיל״. ההפרדה הזו הגיונית בכלל בעינייך?

אני מבין לאן אתה חותר, אבל בשבילי, כשאני מאזין למוזיקה, אני לא ממש חושב על הדברים האלה. זה פשוט קטע כזה שאם אני אוהב משהו, אני אוהב אותו. אני יכול להקשיב ל-Seven Churches של Possessed, או לאלבום האחרון של Fates Warning, ולהיות מרוצה באותה המידה.

יש להקה שאתה אוהב שהיא יותר על הצד הטכני/נקי יותר?

כן, זה ממש בסדר. תמיד אהבתי כל מיני דברים, אז זה לא ממש…. למרות שאני חייב להודות שכשאני הייתי בן 17, הייתה איזו תקופה של שנתיים שאם זה לא היה ברוטאלי לא אהבתי את זה. בגלל ש....כשאתה מתחיל לגלות מוזיקה ברוטאלית, במיוחד כשהמוזיקה הזו חדשה לגמרי, יש איזה רגע שבו זה כל מה שמשנה, זה הכי קיצוני שיש. אבל, אתה יודע, אני עדיין חייב להודות שאהבתי גם דברים אחרים בזמן שעברתי את התקופה הזו. עדיין אהבתי את אלבומי Mahogany Rush ופרנק זאפה שלי, וכל זה, הרזידנטס, ודברים מוזרים כאלה. אתה, לרוב זה היה ברוטאלי, או כלום.

אבל, אולי בעצם גם זה לא ממש נכון, בגל שאהבתי את איירון מיידן ואת פייטס וורנינג, ממש אהבתי את פייטס וורנינג כשהם התחילו. קניתי גם את האחרון שלהם, וזה כל כך טוב. ממש בוגר, ממש מלוטש - זה הכי פחות מגעיל שאפשר - אבל זה כל כך טוב. זו פשוט מוזיקה טובה. אז, אני לא יודע. אני פשוט אוהב את מה שאני אוהב, אתה יודע?

אני מניח שפשוט הופתעתי מהחלוקה הזו, שזה אף פעם לא משהו שחשבתי שקיים.

כשאתה מתחיל לדבר על סוגות ותת סוגות, זה נעשה די מגוכך. אבל, סמוך עליי, אני יודע על מה אתה מדבר.

אוקיי, טוב. עכשיו, השאלה האחרונה שלי היא די נישתית, וקשורה לאהבה שלי למגדת׳ שכבר הזכרתי קודם. עכשיו, מגדת׳ היא קצת להקת הת׳ראש שנעלמה, בגלל שזה נראה שלהקות מושפעות או על ידי מטאליקה המוקדמים או סלייר, אלו פחות או יותר ההשפעות הגדולות, ואף אחד לא מדבר על מגדת׳, ואני חושב שזה פוגעני.

[צוחק ממש חזק]

כאילו, אני חושב שזה פשוט טיפשי.

[עדיין צוחק] ״אני חושב שזה פוגעני״ [צוחק עד אינסוף]

אבל, הסיבה שאני מעלה את זה היא גאר סמואלסון. עכשיו, אני חושב שהוא מתופף מדהים, ודי רציתי להגיד לך את זה. אני חושב שאתה צריך להאזין לגאר סמואלסון, והסיבה היא שאני חושב שהוא הדבר הכי קרוב לתיפוף שלך שאני יכול לחשוב עליו במטאל.

אוקיי..

בגלל שהוא משוחרר, והוא משוגע, אבל הוא משוחרר בצורה שלא גורמת לך לחשוב שאין לו מושג מה הוא עושה. אז, אם אתה לא מעריץ ענק של גאר סמואלסון, אני ממליץ לך להפוך לאחד כזה. זו המתנה שלי אלייך, נראה לי.

הקטע עם זה הוא שהידע שלי על מגדת׳ הוא מוגבל. יש לי את הראשון שלהם, קניתי אותו כשהוא יצא….. למען האמת, שמעתי את הדמו שהם עשו לפני האלבום הראשון, וחשבתי שהוא נהדר. כאילו: ״זה טוב, וזה כנראה יותר טוב ממה שמטאליקה עושים״ - הם היו די דומים באותו הזמן, אתה יודע. אז קניתי את הראשון, ואהבתי אותו. Killing is My Business, אלבום נהדר, ממש נהניתי ממנו מאוד. ואז פשוט נסחפתי עם כל העניין הברוטאלי.

אני חושב שזו הסיבה שהם לא מוזכרים רוב הזמן, כי אנשים שומעים את זה, אומרים ״אוקיי, זה קצת כמו מטאליקה״ ואז הם מגלים את הקטע הקיצוני יותר, ואומרים משהו כמו ״לעזעזל עם זה, אני הולך על 100 קמ״ש״ ואז פשוט שוכחים מהם, בגלל שנקודת הייחוס הראשונית היא מטאליקה. זה סיפור מאוד משעמם, אבל אובססיה שלי במהלך כל חיי. וכל מה שאני יכול לומר לך הוא שאם בא לך לשמוע אלבום שלא שמעת הרבה מאוד זמן, אז תקשוב לראשון שלהם או לשני, אלה השניים שגאר מנגן בהם, הוא עזב אח״כ.

אני אגיד לך זה, אני אלך להקשיב לתקליט הזה הערב, בפעם הראשונה מאז בערך התקופה שהוא יצא, ואני אגיד לך מה אני חושב.

נשמע טוב.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ