הביקורת על הביקורת על ההופעה של קניה ווסט בתל אביב

אני מציע חרם על ישראל. לא חרם בגלל הכיבוש חלילה, או בגלל ההדרה של נשים אלא חרם תרבותי על ישראל על בסיס מבקרי המוזיקה המעצבנים שלה

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

אמנם אני גר בקומה שנייה בבניין רכבת, אבל אם היה לי מרתף חשוך עכשיו, אז נראה לי שהייתי מסתודד בו עם כמה שותפי סוד, בריסטולים מחנות כלי כתיבה, טושים, חשבון טוויטר עם שם אדיר, ויוצא בקמפיין לחרם תרבותי על ישראל. טוב, האמת היא שיש לנו סוג של מרתף בבניין שמשמש כמקלט, אבל הוא תמיד עמוס ברהיטים ישנים ומים עומדים, אני לא יודע אם זה המיקום האידיאלי להתחיל מהפכה. אבל אם היה לי מרתף טוב כזה כמו בסרטים, עם מדרגות חורקות מעץ או משהו דרמטי כזה, אז בטוח בטוח הייתי מתחיל קמפיין לחרם תרבותי על ישראל.

לא חרם בגלל הכיבוש חלילה, או בגלל ההדרה של נשים ומיני מיעוטים ממוקדי הכוח, או בגלל ממשלה דבילית שלא מזיזה כלום חוץ מאחורה. לא מעניין. חשבתי יותר על חרם תרבותי על ישראל על בסיס מבקרי המוזיקה המעצבנים שלה.

חזרתי אתמול מאוחר בלילה (בשביל אבא לילדה בת שנה 11 זה מאוחר, תנוחו), מבסוט ומאושר לאחר מפגש מהנה עם אחד האמנים הכי גדולים בעולם היום, ובטוח אחד המעניינים שבהם, הלוא הוא קניה ווסט, שליט"א. זו לא הייתה הופעה מושלמת, אולי בעיקר כי אין כזו, והופעות היפ הופ הן חיה מוזרה בדרך כלל, שהרי יש הפקה ויש MC, ולא תמיד מה שנשמע נהדר באזניות עובר נהדר בחיים. אבל, בהתחשב בכל אלו, ובמיקום הסופר מחורבן (מוות לאצטדיון הזה כבר, מוות) הייתה הופעה נהדרת ומהנה ומפעילה של אמן שהוא אגדה עוד בחייו. מה לעשות.

ישנתי כמה שעות, וקמתי. ואז אחרי שקמתי הלכתי למחשב (הרגל מגונה, אני מודה) הקלקתי על ביקורות המוזיקה ומה עיני הנדהמות ראו? כלום, כי הן לא נדהמו. עוד ביקורת "פושרת" של עוד מבקר "מאוכזב למחצה" ועוד כיסוי תחת בכסות ביקורת הופעה/אלבום/שיר/ג'ינגל ברדיו. כבר שנים - שנים, אני אומר לכם! - שאנחנו סובלים את הדכדוך הקיומי האפרפר הזה של ביקורת המוזיקה בישראל, שמוציאה תדיר ציטוטים חסרי השראה כמו:

"ההופעה הייתה סבירה, אם אתה אדם חסר השכלה או ציפיות".

"הקהל לא הגיב, כדרכו".

צילום: תומר אפלבאום

"הקהל הגיב יותר מדי, כדרכו".

"נהניתי מההופעה, אבל ייתכן שזה בגלל חוסר התקשורת בביתי בשנות השבעים. אבא לא דיבר עם אמא".

"המוזיקה הייתה טובה, אבל הפנס האיר לי לפנים. חבל".

"המפיקים לא חשבו שאבוא עם חולצת טריקו היום, והיה לי קר וחשבתי על שוקו".

וכן הלאה מיני ציטוטים מבאסים, חסרי עומק, מקטרים, ומייבבים. הנה כמה פנינים מהביקורת ב"וויינט":

"תחילת המופע בהחלט הייתה מפגן כוח מרשים, בטח עבור מי שמחזיק בכמות להיטים בלתי נתפשת עבור אומן בסדר גודל שלו" - אני לא מבין מה זה אומר בכלל. סדר גודל זה גדול, נכון? כי אני חושב שקניה ווסט אמן די גדול, אז מה זה "כמות להיטים בלתי נתפשת" בשביל אמן גדול? מה קורה פה בכלל?

"מידת ההנאה שלכם ממנה קשורה באופן ישיר לקבוצת באי ההופעה שאתם נמנים עמה. אם אתם שועלי הופעות ותיקים ומנוסים עם אובססיה קלה לסאונד ראוי - סביר להניח שלא סונוורתם מכל האורות. עבורכם, חוויית הפגישה פנים מול פנים עם חצי האדם - חצי קומפלקס האלוהים שהוא קניה ווסט, מצריכה יותר משורה ארוכה של להיטים, די ג׳יי וגורמט" - אני רוצה קילו של זה, רק ביותר מתנשא. יש לך?

והנה קטע מהביקורת המשמימה ב"הארץ":

"יכול להיות שבשביל הרבה אנשים בקהל השיפור ברגעי הסיום של ההופעה צבע את ההופעה כולה בגוונים יותר חיוביים. כך או כך, היסטורית היא לא היתה" - מישהו באמת מבין משהו מהמשפט הזה? הייתה הופעה טובה? מי אלו האנשים האחרים האלה? הם נחמדים? יש להם שקל לאוטובוס? מה זה??                               

ומעל הכל, מרחף מעל כולם בכס המלכות המוזהב של המבקר המקטר, מרחף לו בהוד ובהדר ה"סאונד". כאילו כל אדם שאי פעם הרים אצבע למקלדת בדרך לעוד טור מוזיקה מעפן ואליטיסטי עבר הכשרת אזניים במעבדות השוייצריות המובילות בעולם, שם הוא, באמצעות שכר המינימום שהוא מרוויח כמבקר מוזיקה, הוכשר לאנינות תדרים שאין שניה לה.

"בחירת שירי אמצע הופעה מעט מורידים ובעיקר - סאונד די איום, חייבים להודות, מעט פגמה במה שהיה עד אז מחרוזת להיטים ארוכות" - "ויינט"

"הסאונד היה חלבי מדי, לא חודר ולא מניע. הופעות מהסוג הזה מתאימות לאולמות סגורים עם ערכי הפקה מושלמים. ההיפך ממה שהיה אתמול ברמת־גן" - "הארץ"           

אבל מעבר לטרחנות הבלתי נסבלת של העיסוק בסאונד, ומעבר לעובדה שהופעות זה לא משהו שאתה בא בשביל ה"סאונד" שלו (בשביל זה יש אלבומים), הקדיחה המתמדת בעיסוקי צליל טכניים לכאורה חושפת את מה שבאמת נח מתחת לכל הברברת הזו: שעמום ועייפות מהעולם שאתה חי בו ותקווה כמעט מיסטית לעולם שבו אתה לא חי אלא רק צליל. אין באמת כוח, אין באמת השראה, אין באמת רצון לדעת או להעמיק, ומעל הכל אין רצון להניח לרגע את האגו בצד ולהיפגש, באמת להיפגש עם המוזיקה שאתה שומע. באנו לשמוע שירים, לא תדרים ולא למדוד תגובות קהל או לצטט אותו. זה לא מחקר אנתרפולוגי, זו הופעה.

אז לטובת כל אלו שיש להם אזניים ושקנו כרטיס להופעה ו(כנראה) נהנו: הייתה הופעה של קניה ווסט, הוא ראפר, הוא אגומניאק, הוא גאון. כל הדברים האלה קרו בזמן ההופעה, שהייתה ארוכה, לעיתים מרגשת, ונדיבה ומהנה, שהסתמכה, כדרכם של אגומניאקים גאונים, על אדם אחד עם מיקרופון והרבה פנסים. אני נהניתי.

אני מקווה שרבים מכם יצטרפו לקריאתי לחרם, שמטרתה איסור על הבאת אמנים נוספים לארץ עד שכל מבקרי המוזיקה מתפטרים (אני מוכן גם, אם זה יעזור, גם ככה לא משלמים לי). לא בטוח שאפשר למצוא ראשי תיבות קליטים לכל הסיפור הזה, כמו BDS, אבל חשבתי עלמשהו כמו BSTFU.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ