מגאדת׳ - להקות המטאל שמסרבת למות, וטוב שכך

הלהקה המגה-ותיקה, שקיימת כבר מעל לשלושים שנה, הייתה אמורה להתפוצץ לרסיסים מיליון פעמים, ובמקום יצרה גוף עבודה שלא רק מצליח להיות טוב, אלא הרבה יותר טוב מכל הלהקות שהתחילו איתה את הדרך אי שם בשנות השמונים.

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

כן כן, כולם כולם יודעים יודעים שאני אוהב את מגאדת׳, וכן ממש את כולם זה מעצבן, ממש כמו לכתוב פעמיים פעמיים. אבל זה המצב, חוצמזה שאני לא חושב שיש פה בכלל מספיק אנשים שקוראים את השטויות שאני כותב כדי להתלונן על איכות הפוסטים, עם כל הכבוד.

בכל מקרה, רבים הדנים בסוגיית ה״אולד-סקול״ ת׳ראש, כביכול, שמעלים את נושא ה״אלבומים שיצא עד אמצע שנות התשעים והזבל שיצא אח״כ״. אני חושב שאני בגדול די מסכים עם החלוקה הזו, לא רק בת׳ראש אלא בכלל במטאל אמריקאי, הכל די התחרבן איפהשהוא שם בעשור המקולל הזה, לא ממש ברור למה (נירוונה, כסף גדול, כלי הפקה חדשים וממוחשבים ששאבו את הנשמה מכל דבר, וכו׳ וכו׳).

קוראים לו דייב

אבל גם לאמירה המפורסמת והדי נכונה הזו יש יוצאים מהכלל. Anthrax​ הוציאו אלבום לא רע לאחרונה יחסית, כמו גם Exodus​, אז לא הכל היה נורא ואיום. מה שכן, מטאליקה, סלייר, טסטמנט ואוברקיל הוציאו בעיקר זבל בערימה של זבל, בדגש חזק מאוד על מטאליקה וסלייר, שכנראה עוד חיות על דיבדנדים של אמון וסגנון משנות השמונים מבלי שאף אחד מהאוהדים שלהן שב לב שהן הפסיקו לכתוב מוזיקה ב1991 ו-1994, בהתאמה.

אבל, וזו הסיבה שאני אתכם היום, והסיבה היא שאני טוען שמגאדת׳ היא פחות או יותר הלהקה היחידה שהמשיכה להוציא אלבומים סבירים, לעיתים טובים, ובכל מקרה רלוונטיים במשך כל שנות קיומם, כולל השנים הרזות. כלומר, לא רק שהיא אשכרה הוציאו אלבומים (כל שנתיים/שלוש), היא גם אשכרה הוציאה, אם לא אלבומים טובים, אז לפחות שירים טובים, ואפילו - כן כן - הצליחה ליצור סאונד משלה באלף הנוכחי. מה שהופך את כל זה ללא ייאמן במיוחד, היא העובדה שדייב מסטיין, הלוא הוא מגה-דייב, היה אמור למות ממנת יתר מתישהו בסוף שנות השמונים, ואז בתחילת התשעים, ואז למות ממבוכה בסוף שנות התשעים, ואז למות מהפה הגדול שלו בעשר השנים האחרונות.

מן הסתם, ובניגוד לכל ציפייה ותקווה לא מציאותית של אוהדי מטאל, מגאדת׳ לא הוציאו ולא יוציאו אלבום שיזכיר את יצירות המופת שלהן משנות השמונים והתשעים. הם כבר לא צעירים בני 20 או 30 או 40, והם לא יכתבו את אותם השירים כל החיים. הבסיס המציאותי להשוואה, לדעתי, לעומת זאת הוא אלבומי ההארד רוק/ מטאל שמגאדת׳ הוציאו באמצע שנות התשעים, משהו בין Countdown to Extinction של 1992 ל-Cryptic Writings של 1997. ואם מסתכלים על זה ככה, כמו שאני חושב שמן הראוי, יש לא מעט סיבה להאזנה מהנה.

אז לטובת כל הלא-מאמינים וכל האנשים החכמים נורא ששומעים רק בוטלגים של הופעות של קרובאר במועדון שאין בו מגברים בבעלותו של ג׳סטין ברודריק, כל החכמים-מדי שמנסים להתחמק מכל מה שמביך במטאל מבלי להבין שחלק גדול מגדולתה של הסוגה היא האלמנט המביך שבה, החלטתי לעשות שירות ציבורי ולדרג את עשרת השירים הטובים של מגאדת׳ מהתקופה החדשה, ככה לחמם מנועים לפני עוד אלבום לא-גאוני-אבל-זה-נס-בכלל-שמסטיין-עוד-חי שייצא בינואר שנה הבאה בשם דיסטופיה (סינגל אחד וממש לא רע כבר יצא, בשם Fatal Illusion, ואפשר לשמוע אותו כאן). תהנו. או שלא.

10.

Washington is Next! / United Abominations

אני מתחיל את הספירה עם שיר שאני לא כזה אוהב. הכל חלש, ההפקה נוראית, המוזיקאים מבחילים, והקול של מסטיין הרבה יותר מדי חזק במיקס (שזה פחות או יותר ה״סאונד״ של מגאדת׳ באלף הנוכחי). אבל יש וייב מגניב של שיר מיידני נחמד כזה, רטרו להארד רוק/ הבי מטאל של פעם שאני די מחבב, ובכל מקרה מעדיף על סתם ריף בפאלם מיוט דחוס כמו אני לא יודע מה.

9.

Endgame / Endgame

כמו שאמשיך ואבטא בהמשך רשימה זו, יש לי רגשות מעורבים לגבי האלבום הזה. מצד אחד, ריפים שכמותם לא ראינו שנים די רבות, ודייב מסטיין שנשמע אמין ומעוצבן כמו שאני וכולנו אוהבים. מצד שני, הפקה אולי הכי גנרית ומשעממת של כל אלבום של מגאדת׳ אי פעם, ונוכחותם המשמימה וחסרת הנשמה של הצמד כריס ״אני מנגן כמו רובוט״ ברודריק ושון ״התיפוף שלי הוא חור שחור של כלום״ דרובר. בשיר הזה, כמו גם בעוד אחד שיוזכר אחר כך, האש מצליחה להתגבר מעל הררי הקרח הזה. בדרך כלל - לא ממש.

8.

Deadly Nightshade / Th1rt3en

אלבום ממש לא רע, ומאוד מתסכל. כל פעם שיש שיר טוב, באים שניים בינוניים. אז זה אחד הטוב יותר, שמראה בצורה די טובה את הפנים המודרניות של מגאדת׳. שוב, להשוות את זה לראסט או פיס סלס זו לא ממש חוכמה, כמו ששלהשוות אותי עם הילד בן 15 שהייתי זו לא ממש חכמה, אבל כשמשווים לאלבומים ״הזקנים״ של הלהקה הזו, ספירה שמתחילה כאמור בערך ביות׳נזיה, השיר הזה, ועוד כמה מהאלבום הזה עומדים בהחלט בכבוד.

7.

Dread and the Fugitive Mind / The World Needs a Hero

ללא ספק בכלל האלבום שאני הכי מתעב מאז שמגאדת׳ איבדו את זה ב-Risk, וזה כולל את Risk גופא. שעטנז מבחיל של שירים כאילו כבדים, בשילוב האטריות הקרירות של סוף שנות התשעים. בעצם רק את השיר הזה אני סובל, כי הוא כבד, והוא מעניין, והוא חכם, והוא קליט, וחבל שהוא באלבום הזה דווקא.

6.

Sleepwalker / United Abominations

פתיחה שמעט גנובה מהפתיח של Captive Honor, וערבוב לא הכי מושלם של ריפים, אבל שוב שילוב מנצח של הצד המטאלי של המוח של מסטיין עם הצד כותב השירים שלו. כמה חבל ששון דרובר, ע״ע המתופף שהרדם את העולם, מנגן פה, אפשר רק לפנטז מה מישהו בקליבר של ניק מנזה (או כל אחד שיודע לתופף משהו חוץ מ4/4) היה עושה עם השיר הזה.

5.

Back in the Day / The System has Failed

חולה על השיר הזה, כי הוא פיסת הצ׳יז השמאלצי הכי גדולה שמסטיין כתב מאז אולי Victory או A Tout le Monde. לא כי זו בלדה מרגשת או משהו, אלא כי סוף סוף רואים קצת את דייב מסטיין הדביל השחצן צוחק על אנשים שלא מבינים מהחיים שלהם. אלוהים, אם רק היה עוד קצת מהאולדסקול הזה וקצת פחות ברבורים על איך אובמה הוא קיסר רומא בתחפושת היטלר.

4.

Kick the Chair / The System Has Failed

תכלס לא קל לבחור שיר מהאלבום הזה, וזו מהסיבה הפשוטה שזה אלבום שהוא נס, במיוחד בהתחשב לשנת ההוצאה שלו. אלבום של אחת הענקיות המטאל המחלידות משנות השמונים שיוצא ב2004 (ושהוא למעשה אלבום סולו של דייב מסטיין, עוד יותר משאר האלבומים שלהם אפילו) שאפשר בשמחה רבה להניח לצד האלבומי הגדולים שלהם משנות התשעים. אגדיל ואומר שהייתי שמח לראות אותו יוצא ב1997 במקום את Cryptic Writings, שהתיישן לא משהו. שיר כבד, חכם, דינמי, תיפוף מדהים, וסולואים רטרו מגניבים של כריס פולנד האליל. ממכר.

3.

Dance in the Rain / Super Collider

כן כן, האלבום המושמץ הזה, שכונה ביאתו השנייה של ריסק בשנות האלפיים, מלא בפנינים. ללא שום ספק בכלל זה האלבום עם ההפקה הכי נורמלית (יחד עם TSHF) בגרסה החדשה ומונמכת הכיוון (דייבי שלנו לא שר כמו פעם) של מגאדת׳. השיר הזה, למרות המילים הפרנואידיות שכבר למדנו לצפות ממר מסטיין), מעניין, מרגש לעיתים, ומצליח לעשות את הבלתי אפשרי בת׳ראש של שנות האלפיים: לכתוב משהו שנשמע לא רחוק מבלדה אמינה. רוב הלהקות שם בחוץ לא מצליחות לכתוב שיר אחד אמין, לא משנה מאיזה סוג, אז בלדה?! כבוד רב. חוץ מזה שהחלק הכבד לקראת סוף השיר (בהשתתפות דיוויד דריימן מדיסטורבד) סופר מעניין, ואני לא חושב שיש מקבילה של הסאונד שלו באף אלבום אחר שלהם.

2.

This Is How the Story Ends / Endgame

אלבום לא משהו בכלל, העובדה שעפים עליו מעצבנת אותי מאוד, כי זה רק מראה שיש אנשים שרק זורקים עליהם דיסטורשן סופר מקומפרס והם ישר לובשים עור וצורחים בחדר שינה שלהם ומעירים את אמא שלהם, כי הם עדיין גרים בבית. אבל למרות כל הבינוניות הנוראית, השיר הזה מעולה. כי הוא לא רק כבד, הוא קליט, הוא מוזיקלי, והוא אחת הדוגמאות היחידות של שיר בהשתתפותו של שון דרובר, המתופף המשעמם בעולם, שבו הוא כמעט לא מרדים בכלל.

1.

The Scorpion / The System Has Failed

ללא שום ספק השיר הכי טוב באלבום הכי טוב שמגאדת׳ הקליטו אחרי 2000, ושוב הוכחה שכשלפעמים מסטיין מחליט סתם לכתוב שיר טוב ולא שיר כבד ומטומטם הוא מראה עד כמה כשרון עוד נותר בגוף הג׳ינג׳י המדובלל שלו. שיר מופתי, שיכול בכיף היה להופיע באלבומי ההארד רוק/הבי מטאל של מגאדת׳ של אמצע שנות התשעים.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות