סיכום שנה שהוא לא סיכום שנה של המטאל (וקצת היפ הופ) ב-2015

כל האלבומים שממש חייבים לשמוע אם נוסעים רגע להביא משהו, נגיד אוכל, וחייבים קצת אלימות במערכת של האוטו ככה שתוכלו להרגיש צעירים.

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

טוב, תכלס כבר כתבתי משהו כמו שלוש-ארבע רשימות (ועוד קצת פה ופה) על האלבומים שיצאו השנה ושחשבתי שהם אחלה, אז אני לא ממש רואה צורך ״לסכם את השנה״. אבל, אם לומר את האמת, ההתחכמות הזו קצת מעצבנת אותי, אז נראה לי שאני הולך לסכם את השנה שהיתה בעולם המוזיקה שלי. נראה איך יילך לי. אה, ואני לא הולך לכתוב על האחרון של פרדייז לוסט, כי הוא סבבה. וזהו. פשוט סבבה. וזהו.

האלבום הכי טוב למטאליסטים שרוצים לשמוע מטאל אמיתי אבל גם רוצים להרגיש שהם מעל הקטע הזה של מטאל כי הם סופר חכמים:

Enslaved - In Times // Nuclear Blast

כבר כתבתי על האלבום הזה (כן רון, ממש עצר אותך בעבר), אבל אין ברירה אלא לכתוב עליו שוב. יום אחד מישהו יכתוב ספר על זה שאנסלייבד מצליחים לשמר את ההילה האותנטית והרגשית של כל אלבום שהם מוציאים, בין אם הוא יצירת מופת של בלאק מפחיד או שיר הלל פוסט-מטאלי לויקינג הפנימי שלהם. אלבום מרגש, עשוי נהדר, עם שירים טובים (!!!) והמון גיטרות ונשמה. רק שלא יתפרקו אלה.

האלבום הכי טוב השנה שיגרום לכם להלך לאט הביתה ולחשוב על כל הדברים שהתחרטתם עליהם כל השנה:

Bell Witch - Four Phantoms // Profound Lore

אוקיי

הדום הכי טוב שיצא השנה, מלהקה שכבר סיפקה את הסחורה בעבר. אני אוהב את העובדה שהדום המעט יותר מודרני אוהב ללכת בדרך אבותיו בלאק סאבאת׳ ולשחק קצת עם צלילי אקוסטיים ודרכים קצת יותר מעניינות ליצור אווירה. אלבום אווירתי, מדכא, כמיטב המסורת, ויפה. עכשיו רק לחכות לאלבום החדש של Lycus שייצא שנה הבאה.

אלבום ההיפ הופ הכי טוב שיצא השנה שהוא בכלל לא האלבום הכי טוב שיצא לאותו אמן, לא משנה מה יגידו לכם:

Kendrick Lamar - To Pimp a Butterfly // Top Dawg

אלבום נורא יפה, באמת נורא יפה. הרבה נשמה וכלמיני קטעים ג׳זיים וממש מורכב ועשיר ומלא רגש ואחלה של דבר. אבל, וזה אבל גדול, הוא לא אלבום ההיפ הופ הכי טוב שיצא אי פעם, הוא לא ראש לראשי מחנה האוונגטאד ההיפ הופי והוא לא המשיח החדש של ההיפ הופ. הוא אלבום נחמד, שמיע מאוד, זורם. וזהו. אני אדם מוזר, זה נכון, וחלק מהמוזרות הזו היא שאני לא אוהב שדוחפים לי ״מורכבות״ לפרצוף. יש דברים סופר מורכבים שנשארים כאלה, ועוד מייצרים אפקט רגשי משמעותי, בדיוק בגלל שלא מנסים לנפח אותם עוד. זו בדיוק התכונה שהפכה את הקודם של מר לאמאר, Good Kid, Maad City, לאלבום מושלם ויפהפה ומרגש. פשטות וגדולה אמנותית במיטב מסורת Illmatic (שהוא הוא האלבום הטוב ביותר, וכך יישאר לעולם). בפרפר הזה של קנדריק יש המון תעוזה ורוח חדשה, והרבה הרבה פחות אנושיות נוגעת.

האלבום הכי טוב שיצא השנה שנשמע ממש טוב בהתחלה ואז לא ממש:

Leviathan - Scar Sighted // Profound Lore

אולי זה קצת באשמתי, כי אני אף פעם לא באמת אהבתי את התצורה הזו של ג׳ף ווייטהד, אבל נתתי לחדש של לוויתן סיכוי ובהתחלה ממש התלהבתי. סופר אפל וחזק אבל בהיר לגמרי, ומלא ברגעי שיא פסיכיים על כל הפרצוף. אבל אז קרו שני דברים: הראשון היה שלא רציתי לשמוע אותו יותר, והשני הוא שכשניסיתי הוא ממש עצבן אותי. מרגיש כמו הרבה מניירות ולא הרבה תוכן. טוב לבר מצוות.

האלבום הכי טוב שיצא השנה ללהקה שהשם שלה הוא פיית׳ נו מור:

Faith No More - Sol Invictus // Reclamation

ההישג הכי גדול של האלבום הזה הוא, לדעתי, שאפשר לדמיין אותו יוצא שנתיים אחרי Album of the Year, וזה ירגיש ממש טבעי. זה אלבום של פיית׳ נו מור, הוא נשמע ומרגיש ככה, ויש אפילו כמה שירים, "Separation Anxiety״ הוא אחד מהם, שהייתי מאוד שמח לשמוע בהופעה חיה שלהם. הבעיה היחידה של האמירה הזו היא ש-AOTY היה פחות טוב מ-KFAD FFAL ושהאלבום החדש פחות טוב מ-AOTY, מה שאומר שזה אלבום נחמד ומשמח, וגם שגורם לך מאוד לא לרצות שהם יוציאו עוד אחד שיהיה, כנראה, עוד פחות טוב מזה. בבניין פיית׳ נו מור ננוחם, אז מה יש להתלונן, אני מניח.

האלבום הכי טוב שיצא השנה שהוא בעצם אלבום נוראי שאין לאף אדם סיבה להאזין לו אי פעם:

SUMAC - The Deal // Profound Lore

כבר כתבתי את זה כשהאלבום המשונה הזה יצא, אבל אני חושב שאולי צריך לחדד את הנושא: כנראה ארון טרנר לא באמת היה הסיבה שאייסיס היו גדולים, אלא, אולי, העבודה המשותפת בינו לבין שאר חברי הלהקה. אחרת קשה לי להסביר את הדלות הנוראית שהוא מפיק בעצמו (אני מוציא מהמשוואה את Mamiffer הנהדרים (שגם הוציאו פנינה השנה), פשוט כי זה בעיקר פרויקט של זוגתו פיית׳ קולוצ׳יה, ולא ממש שלו). האלבום הזה הביא כל כך הרבה הייפ ותקווה, שהמשיח הגדול של פוסט מטאל (פוסט-נוירויזיס) יוציא סוף סוף משהו כבד ומלא נשמה, ובמקום זה קיבלנו אלבום מבולגן, אבוד ומשעמם, שנשמע כמו סקיצה לא טובה שלאף אחד לא היה כוח לשפץ. יש שיר טוב וחצי, ויש רגעים, אבל בגדול זה מרגיש כמו חפצים מפוזרים בחדר ריק. חבל.

אלבום ההיפ הופ הכי טוב השנה שהוציאה להקה שמתחילה באות B שלא הוציאה אלבום משהו כמו עשור:

Blackalicious - Imani Vol. 1 // OGM

יש רק שניים-שלושה הרכבי היפ הופ מה-20 שנה האחרונות שעולים באיכותם וחשיבותם על בלקלישס - דה רוטס, אאוטקסט והוון טאנג קלאן. הצמד הקליפורני הזה היה ונשאר מופת של יצירתיות, רגש חם והפקה גאונית, וכל שנה שעוברת בלי אלבום שלו היא שנה אבודה. אז נכון, את האחרון מ-2005, דה קראפט, לא ממש ממש אהבתי, אבל אפילו הפסולת שלהם לוקחת כל אלבום שני שיוצא עכשיו. האלבום החדש, שנפל עלי כרעם ביום בהיר אחרי סגריריות של 10 שנים, הוא לא ממש מושלם. לא מושלם בעיקר כי הוא נשמע כמו כמוסת זמן מ-1997. הוא נשמע נהדר, מצד שני, כי הוא נשמע כמו כמוסת זמן מ-1997. מה שזה אומר, בעיקר, הוא שלמעריצי גיבט אוף גאב וצ׳יף אקסל יש עוד אלבום של בלקלישס להאזין לו, אבל לא הרבה יותר מזה. לי אישית זה מספיק בהחלט.

האלבום הכי טוב שיצא ללהקה מאז שהאזנתי לה כשהייתי בתיכון, ואולי בכלל יצאו טובים מאז אבל אני לא יודע ומבסס את הטענה שלי על חור שחור בניסיון שלי:

Cradle of Filth - Hammer of the Witches // Nuclear Blast

להקה עם מספר שונאים שכנראה שווה למספר האוהבים שלה, גם בעוצמתו, והכל מהסיבות הכי טובות שיש. כל כך הרבה דרמה, כל כך הרבה יומרה ופומפוזיות, ודווקא בסוגה הכביכול הכי ספרטנית וכחושה שיש, שבה הקלטה באולפן במערה עם ווקמן סוני ספורט צהוב נחשבת ראוותנית. אלבום שלעניות דעתי משלים סוף סוף את היצר הדרמטי של מר פילת׳ עם המון ריפים ובעיקר עם המון רגש אותנטי. יש חלקים שנשמעים דומים עד זהים לשירים באלבום המופת שלהם, Dusk and her Embrace, מאי שם באמצע שנות התשעים, וזה דבר כל כך נהדר בעיני שאין לי מילים בכלל. חובה לכל מטאליסט שמודע לעצמו מספיק לדעת שצריך קצת להפסיק עם המודעות העצמית הזו.

האלבום הממש טוב ההוא שהוציאה הלהקה הכי טובה בכל הזמנים השנה:

Killing Joke - Pylon // Spinefarm

KJ - Pylon

הצהרה קצת משונה, אבל אני חושב שהיא נכונה. אם לוקחים את כל המרכיבים האפשריים בחשבון, את אורך חיי הלהקה, את האיכות הבלתי מעורערת של כל ההוצאות של הלהקה הזו לאורך השנים, את רמת ההשפעה שלה ואת העובדה שאין כמו הלהקה הזו בכלל, אז כן, קילינג ג׳וק הם הלהקה הכי טובה בכל הזמנים. זה סוג של פלא (בדומה לפלא של כל הוצאה של Autopsy, רק בלי ההפסקה שאוטופסי לקחו לאיזה עשור ומשהו) שממשיך להפליא, איכשהו, כל פעם שהם מוציאים משהו, וממשיך גם השנה. אין לי ממש עוד מה לומר, פשוט להאזין וזהו.

אלבום ההיפסטר-בלאק מטאל הכי בינוני שתשמעו השנה:

Krallice - Ygg Huur // Self Release

הם נחמדים כתמיד החברים האלה מברוקלין, אבל הפעם עושה רושם שהם הוציאו אלבום רק כדי להוציא אלבום. לכו לשמוע את Years Past Matter במקום.

אלבום ההיפסטר-בלאק מטאל הכי דווקא סבבה שתשמעו השנה:

Yellow Eyes - Sick with Bloom // Gilead Media

הסוסים השחורים של הסצינה היענו-שחורה הזו, שכל כולה 99 אחוז אווירה ועוד אחוז טרו. בערך. ואווירה הם יודעים לעשות כנראה יותר מכולם. האחרון שלהם מ-2013, Hammer of Night, היה אחד המעולים שיצאו מהסצינה המוזרה הזו, והאלבום החדש שלה, למרות שהוא לא עולה עליו, לפחות שומר על הרמה. מומלץ.

אלבום ההיפסטר-בלאק מטאל הכי הזוי ומטורף ומכוער ומה זה לעזעזל אני מת על זה! שתשמעו השנה:

Imperial Triumphant - Abyssal Gods // Code666 Records

פעם בכמה זמן משהו מגיע אליך ואתה מגיב עם פרצופים מוזרים והיד שלך כל הזמן מרחפת מעל האיקס הקטן בפינה למעלה, אבל איכשהו, למרות שמה שאתה חווה הוא לא, נאמר, הנאה, אתה לא ממש סוגר אותו. ואז אתה שומע את כל האלבום. ואז היד לאט לאט מתרחק מהאיקס, ואתה מבין שנפתחה לך צ׳אקרה מעל המותן. לא יודע למה שם, אבל שם. אלבום הזוי בכל רמה, אלים וכאוטי על גבול המוגזם, שמצליח להתעלות מעל המהומה השחורה שהוא מייצר וליצור מוזיקה מקורית, מרתקת ועוצמתית בקטע אחר. לחובבי סוג הדת׳-מטאל טירוף סגנון Origin או Abyssal שאוהבים הרבה בלאק מטאל בדגני הבוקר שלהם. אדיר.

אלבום ההיפסטר-בלאק מטאל הכי קריר ויפה שיצא השנה:

Ghost Bath - Moonlover // Northern Silence Productions

Ghost Bath - Moonlover

אחלה אלבום וזה. אין לי כוח לכתוב עליו שוב, אבל הוא ממש סבבה. באמת.

אלבום ההיפסטר-בלאק מטאל היחיד שאתם צריכים לשמוע אם יש לכם זמן רק לאחד, אבל חבל, תפנו עוד זמן השנה:

Deafheaven - New Bermuda // Anti

האלבום הקודם של החברים המגה-היפסטרים היה Sunbather המגה-מדהים של 2013. במחי יד עם מניקור מושלם הם סוג של יצרו סוגה חדשה - שוגייז בלאק, עם שיאים כמעט בלתי אמינים של רגש ומלודיה. אי לכך ובהתאם לזאת הם הפכו, יחד עם Liturgy, למושאי השנאה הגדולים ביותר של כל אדם מגודל עם זקן שהוא לא חבר דאעש. אז מה הם עשו? הם חזרו עם אלבום שהוא כמעט ההפך הגמור מהאלבום ההוא, ועם הרבה הרבה יותר מטאל. בהתחלה חשבתי לעצמי שזה נהדר שהם הרבה יותר כבדים ומשמעותיים הפעם, אפילו אם זה על חשבון חלק מהאיכות המוזיקלית של האלבום הקודם. עכשיו אני פשוט חושב שזה אלבום משלים נהדר ל-Sunbather, ויוצר יחד איתו סוג של אלבום כפול מושלם של מוזיקה כבדה. אלבום נהדר בזכות עצמו, כמובן, ואחד הטובים שיצאו השנה.

אלבום ההיפסטר-בלאק מטאל הכי מעצבן ויפה שיצא השנה:

Liturgy - Ark Work // Thrill Jockey

האנטר האנט-הנדריקס, מעבר לעובדה שיש לו שם של גיבור קומיקס, הוא וואחד טרול מעולה. הוא טרול מעולה לא רק כי הוא מצליח להטריל מטאליסטים קפוצי-תחת מעצם קיומו, אלא גם בגלל שהוא בכלל לא מתכוון להטריל, הוא סתם גאון. האלבום החדש של ליטורג׳י הוא, במידה מסוימת, טוב פחות מהקודם והנהדר שלהם Aesthethica. טוב פחות כי הוא מרגיש הרבה פחות מטאל והרבה יותר ניסיון לעשות משהו חדש, מה שלא תמיד תמיד מצליח. אבל ברגעים שהוא כן, ברגעים שהנדריקס מצליח להלחים את החלקים המשונים שהוא מנסה לחבר פה (בעיקר היפ הופ סינתסייזרים ובלאק מאטל) כמו ב-Reign Array הוא איכשהו יוצר רגעים של גאונות צרופה.

אלבום הפוסט-מטאל הכי טוב שיצא השנה:

Rosetta - Quintessential Ephemera // Self Release

Rosetta - QE

זה המקום אולי לומר שזו כנראה השנה האחרונה שבה הסוגה הזו תהיה קיימת באיזשהו קטע משמעותי. יש שיאמרו שהיא לעולם לא היתה קיימת גם ככה, ושרק הומצאה כדרך של סנובים לשמוע מטאל מבלי להרגיש שהם שומעים מטאל, ואולי זה קצת נכון, אבל היתה עדנה מחודשת לשירים נורא ארוכים עם מלא גיטרות כבדות בכמה שנים האחרונות, ורוזטה תמיד היתה בראש החבורה. האלבום האחרון שלהם, שגם בו ניכרים סימנים ראשונים של מיצוי וחזרה, הוא מעולה כתמיד, מלא רגש ואווירה כתמיד. אני פשוט לא חושב שכרגע לא להם ולא לאחרים יש יותר מדי מה עוד להציע.

האלבום הכי טוב אם אתם רוצים לשמוע משהו ולדמיין שאתם אלים שמחריבים ערים וממש לא אכפת לכם:

Abyssal - Antikatastaseis // Profound Lore

אלבום שלישי להרכב דת׳/דום/השטן אוכל קורנפלקס המדהים הזה שכולל אדם אחד בלבד. לא רק שהאלבום הזה הוא כנראה אלבום השנה בדת׳ העולמי, ולא רק שהוא מקרה נדיר של האזנה לכאוס קיצוני חסר גבולות שמרגיש כמו מסע נהיר ומענג ולא מכאיב, אלא שהוא דוגמא מאלפת למוזיקה שכל הזמן כמעט שמתפרקת מרוב חוסר סדר ואיכשהו, אני לא יודע איך, נשארת מפוקסת כמו לייזר.

אלבום ההיפ הופ הכי טוב שיצא השנה, ולא אכפת לי מה תעשו לי:

Freddie Gibbs - Shadow of a Doubt // ESGN

Freddie Gibbs - SOAD

טוב, מה אני אעשה. האיש הזה, עם הפלואו החד שלו, עם הרגישות שיוצאת גם מהמילים הכי כאילו קשוחות, הוא פשוט עושה לי את זה. האלבום שהוא הוציא בשנה שעברה עם מאדליב, Pinata, יירשם בדפי ההיסטוריה של הסוגה כקלאסיקה על זמנית, בדיוק בגלל שהוא משלב את הווירטראוזיות עפופת העשן של מאדליב עם האגרסיה הרגישה של גיבס, והשילוב הזה, אם כי בצורה אחרת, נוכח לחלוטין גם כאן. אם  לא בא לכם לשמוע פרי ג׳ז ונאומי לני ברוס על מצב החיים של אמן היפ הופ מצליח מדי (אהמ קנדריק לאמאר אהמ) זה המקום להיות בו, ללא צל של ספק.

האלבום שיצא השנה שיש בו את השיר הכי טוב השנה:

Bosse-de-Nage - All Fours // Profound Lore

די התלהבתי מהאלבום הזה כשהוא יצא, ובצדק. אלבום פוסט/היפסטר/בלאק מטאל מעולה, שמיע, חזק, חכם ולפרקים די מרגש. אבל איכשהו אני מרגיש שהשיר הכי טוב בו, "A Subtle Change״, כל כך טוב שהוא גורם לשאר האלבום להישמע לא ממש אחיד. עדיין אלבום טוב, עדיין להקה מבריקה שמצליחה לכרות לעצמה נישה בשוק די רווי של מטאל חכם מדי באמריקה, אבל השיר הזה פשוט מעולה. השיר של השנה.

האלבום האלקטרוני הכי טוב שיצא השנה (אוקיי, גם היחיד ששמעתי בערך):

Prurient - Frozen Niagara Falls // Profound Lore

Prurient - FNF

גם על יצירת המופת הזו כתבתי כבר, אבל למה לא שוב. כשמו כן הוא: קפוא, קר, מקפיא, מצמרר ויפה כמו המון קרח ששמו ממש יפה על עוד קרח ואז שמו בפריזר. העובדה שיוצא רגש איכשהו מהדבר הזה, ויוצא המון וגם המון יופי שקט, היא לא פחות מנס מדעי. מושלם לברית מילה בחוץ בינואר בסיביר.

האלבום הכי טוב של 2015 שיצא בסוף 2014:

The Banner - Greying // Good Fight

Banner Greying

אני חושב שאת החצי הראשון של 2015 העברתי בלשמוע את הדבר המדהים הזה. קצת הארדקור, קצת דיכאון קיומי סטייל הקיור או פיטר מרפי, קצת גיטרות אנטונבד, וקצת בלגאן שחור מגעיל. חולה על האלבום הזה והלהקה הזו. לחובבי בלאק ברת׳ ושלל חקייני אנטומבד אי שם בחוץ - ככה עושים את זה. סורי.

אולי אלבום המטאל הכי טוב שיצא השנה, אבל אני לא בטוח אז הוספתי סייג:

Mgla - Exercises in Futility // No Solace

כל השנה חופרים לי על Tribulation, ועל כמה הם מחזירים איזו הילה של גיטרות של פעם למטאל הסופר-מתועש וממוחשב של היום. על איך הם מחזירים את האח הבוערת למקדש השחור או משהו כזה. אז, סורי, לא מבין את ההייפ ולא מבין את הלהקה הזו, בערך באותה מידה שאני לא מבין את Ghost. אני מניח שבעולם של פלסטיק אפילו חתיכת עץ זה יער (אין לי מושג מה זה אומר).

אבל אתם באמת רוצים לשמוע מטאל אמיתי, גיטרות שמנסרות חתיכות בשר, אווירה דרמטית ותחושה שאתם עושים משהו שהוא גם לגמרי מוכר ומנחם וגם חדש ומאיים, אז האלבום הזה של הצמד הפולני הזה הוא כל המטאל שאתם צריכים. אולי כבר אמרתי את זה מתישהו (אני חושב שרק בפייסבוק, אבל שיהיה) אבל הם מזכירים לי את Samael של שיא הקריירה שלהם, מתישהו באיזור Ceremony of Opposites ו-Passage. זה מרגיש חד, חלוד, חזק, אלים, וזה מרגיש, חכם ורגיש ובעיקר מיוחד. אין הרבה להקות שהייתי משווה ל-Samael, אולי אף אחת חוץ מ-Amorphis, ואין כמעט אף להקה שיש לה את הסטונד גיטרות המדהים הזה שהיה לסמאל בשנות התשעים, אבל Mgla מתקרבים עד כדי משווים. אלבום עצום.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות