חמישה אלבומי רוק שאתם לא מאזינים להם, וחבל

כנסו כנסו, יש פה בפנים אלבומים שממש תרצו להאזין להם, ועל ידי כך להפוך לאנשים עשירים ברוח ושמחים

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

ממש חם לי על עולם הקליק-בייט הזה, עם כלמיני כותרות משונות כמו ״האלבום הזה היה נחמד, אבל מה שקרה בסוף יהמם אתכם״ או נגיד משהו כמו ״אתם בטח שונאים את השירים האלה״. אני מאמין שזה יביא המוני קוראים זועמים ומתנשאים לבלוג שלי, וכך לאט לאט אהפוך לבלוגר העשיר בתבל, שזה אומר שיהיו לי משהו כמו חמישה שקלים ושקית ריקה של שוקו עם רוק של מישהו אחר על הפינה שהוא קרע כדי לשתות.

ויש הרבה מרכיבים בכותרת הזו שאני עדיין מנסה להתמודד איתם, ושאלות צפות ועולות:

״האם באמת אצליח למצוא חמישה אלבומי מופת מרטיטים ונהדרים שרוב האוכלוסייה הבגירה של ישראל לא שמעה?״

״האם זה באמת חבל?״

״למה כל שכרון הכוח הבלוגרי הזה הפך אותי?״

טוב, את התשובה לשאלה האחרונה אני כבר יודע - למפלצת נוראה. אבל, השאלות האחרות עדיין פתוחות לגמרי. אז אני מקווה שתקראו ותהנו, והכי הכי טוב: תתרגזו נורא כי, נו בטח פחחחח שאני מכיר את האלבום הזה, בחיי רון כזה פוזר. כן, אני פוזר. תהנו:

Sunny-Day Real Estate - The Rising Tide // Time Bomb Recordings

למעשה מדובר באלבום האחרון בהחלט (עד עכשיו) של הרכב האינדי האמריקאי בעל השם הנדל״ני והחמוד. הם מסיאטל בגדול, יש להם אנשים די מוכשרים שמנגנים וכותבים מוזיקה, שכוללים אי אלה אושיות מוזיקה כגון נייט מנדל, שיום אחד ימצא את מקומו בפו פייטרס, וכמובן ג׳רמי אניק, שהוא סוג של צ׳אק שולדינר של עולם האינדי. הכל נכון, מדויק, ואולי קצת מבחיל (אולי כי אני שונא את המילה אינדי, כי היא עושה לי בחילה), אבל מה שלא כתוב פה בפסקה הנחמדה הזו הוא העילוי הרגשי, החשוף, המפעים, ומחולל המהפכות שהוא האלבום הזה. יש לי נקודת חולשה לא קטנה לאלבומים אחרונים של הרכבים שמחליטים די כבר ולא ממשיכים לדחוף לנו אלבומים נוראיים, ויהיה עוד אחד כזה ברשימה הזו. ויכול להיות שזה לחלוטין שרירותי שזה אלבום אחרון, ושכל מטען רגשי שאני מלביש על העובדה הדי יבשה הזו הוא השלכה שלי. יכול להיות. אבל האלבום הזה כ״כ שונה משאר האלבומים היחסית בסדריים של SDRE, כ״כ מרגיש כמו פרידה, שאי אפשר להתעלם מזה, אפילו אם זו השלכה מיותרת. שירים נצחיים כמו "Fool in the Photograph" או "One" וכמובן שיר הפתיחה האלמותי, "Killed by an Angel" הם כל דבר שרוק אמצע הדרך צריך להיות. רק פה זה קורה.

Fugazi - The Argument // Dischord Records

FUGAZI ARGUMENT

יש איזו אמרת שפר כזו שאומרת שלכל אחד יש להקת מחמד שרק הוא מכיר (תופס גם עם סרטים או במאים, עם ספרים וסופרים, וכן הלאה). אז, אם זה נכון, פוגאזי היא הסוד הכי לא שמור ביותר שיש ביקום, ולהקת המחמד של מיליוני אנשים. זו סתירה, אני יודע. אבל יש כל כך הרבה סתירות בלהקה הזו שכנראה גם זו תצטרף לשריפה. להקה שמקושרת אולי יותר מכל, היסטורית לפחות, עם סצנת ההארדקור המיתית שקמה לה בשנות השמונים באיזור וושינגטון די.סי. אחרי שהתנועה המדהימה הזו גוועה ומתה, ההארדקור הפך לפוסט-הארדקור, מה שזה לא אומר, והלהקות מפעם התפרקו והתרכבו מחדש ללהקות של עכשיו (תחילת שנות התשעים, סוף שנות השמונים כזה). שניים כאלה היו איאן מק׳אי, סולנה של אגדה מקומית בשם Minor Threat, וגיא פיצ׳יוטו, לשעבר בעוד אגדת הארדקור/אימו בשם Rites of Spring. יחד עם עוד שניים די מוכשרים (כשאני אומר ״די״ אני מתכוון ״גאונים״) בשם ג׳ו לאלי וברנדון קנטי (האליל, שתופף עבור מר פ. בלהקתו הקודמת), הם יצרו משהו שפשוט לא היה, ולא יהיה כמותו. אין ממש דרך לתאר את המוזיקה של פוגאזי, מה גם שהיא השתנתה לאט ובהדרגתיות לאורך השנים, אבל אפשר להאזין לה. זה כן. ואלבום הפרידה שלהם (כן, עוד אחד כזה) מ-2002 הוא לא פחות משיא השיאים של פועלה הקצר-מדי של אגדת הרוק הזו, כזה שמשלב אולי בצורה האפקטיבית ביותר בקריירה שלהם את האגרסיה הלא פתורה מימי הפאנק השמחים עם שכלתנות מעורפלת, ומבט ישר לעתיד של היקום הזה בכלל. אין חיים בלי האלבום הזה, תכלס.

Chrome - Third from the Sun // Don’t Fall off the Mountain

יש להקות והרכבים וזמרים וזמרות שעד שאתה לא שומע אותם אתה חושב שלהקות, הרכבים, זמרים, וזמרות אחרים שאתה ממש אוהב פשוט הופיעו יום אחד משום מקום, והמציאו סוג חדש של להזיז אצבעות על מיתרים. בלי לשמוע בלאק סאבאת׳ אפשר לחשוב, נגיד, ש-Sleep באו משום מקום, ובלי לשמוע את Celtic Frost אפשר לחשוב שלהקות כמו White Zombie או Darkthrone באו משום מקום. אז, בלי לשמוע כרום, אפשר לחשוב שכל המוזיקה שריקדה על הגבול בין הגותי למטאלי לאינדי לתעשייתי שיצאו  מאמצע שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים צצו משום מקום, להקות כמו פרונג, מיניסטרי, ואפילו הלמט וסוניק יות׳. אז זהו, שכרום בנו את האדמה שהם צצו ממנה, ובצורה זו אחרת אפשר להגיד שהם בראו את המושג של להקת רוק רוצחת/ניסיונית, שניים בהשפעתם בשדה המוזר הזה אולי רק לוולווט אנדרגרואונד ואלוהים. ומכל האלבומים שלהם אני הכי אוהב את זה. לא כי הוא היחידי שטוב, אלא כי הוא פשוט טורף את מה שהוא עושה בזמן שהוא עושה אותו וקצת גם הורג את המאזין (סטייל קילינג ג׳וק המוקדם, רק הרבה יותר מוזר).

Minutemen - Double Nickels on the Dime // SST

במידה מסויימת כל האלבומים פה נגועים במידה זו או אחרת בטרגדיה. או טרגדיה מוזיקלית (עצם העובדה שאין יותר אלבומים מסאני דיי או פוגאזי היא טרגדיה), או ממש כזו שאנשים מתים בה, כמו דיימון אדג׳ הסולן של כרום וכמו, במקרה זה, די בון, שהוא, אני חושב שאני לא מגזים פה, אליל של מוזיקה ואדם שמדכא אותי פעמיים: גם כי הוא מת, והוא נראה כמו מענטש אמיתי, וגם כי הוא הצליח להיות גאון עוד לפני שהוא מת בגיל 27. ובנוגע לאלבום עצמו: יצירת המופת הבלתי מעורערת של להקת שאמורה להיות להיות פאנק, אבל היא לא ממש, למרות שהיא כן. מוזיקה חכמה, שמחה, תזזיתית, פסיכוטית, מעצבנת, ואיכשהוא תמיד נעימה ומנחמת. המון המון שירים באלבום לא כזה ארוך, אבל כל אחד מהם, כל אחד ואחד מהם, פנינה נצחית בשמיים של רון בן טובים, בלוגר עשיר.

My Dad is Dead - The Taller You are, the Shorter You Get // Homestead

Pylon - Chomp // DB Records

טוב, אז התשובה לשאלה ״האם אגיע לחמישה אלבומים״ היא ״כן, ויש עכשיו יותר מדי, אז במקום החמישי אני שם שניים״. מצד אחד, רימיתי, מצד שני - סתמו. בכל מקרה, מכל האלבומים שהייתי יכול לחפור עליהם החלטתי לצוות את השניים האלו, שזה די הגיוני מבחינתי כי זה לא שהם חסרי קשר. שניהם יצאו בשנות השמונים, אם כי בקצוות שלהן (האלבום של פיילון מ83׳ ושל מיי דאד מ-89׳),בשניהם יש איזו עליצות צינית/אירונית, ובשניהם יש המון בס טוב טוב כזה, כמו שהיה רק פעם פעם שעוד היו שומעים את הבס במיקס.

אז, פיילון באים מג׳ורג׳יה, והם אולי, אני חושב, הלהקה הכי מפוספסת בעולם של היקום הזה, כי כל אלבום שלהם מפעים, מקורי לגמרי, מרתק, שמיע, פופי, ומדהים. במידה מסויימת אפשר לשמוע אותם כאיזו חוליה חסרה בין האמנותיות המוזרה של רוק שנות השמונים ופוסט פאנק לרוק הפופי כמעט שיצא מאמריקה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים (REM נגיד, או סמשינג פמפקינס). אין כמוהם, והאלבום הזה, כמו השאר שלהם, יש לומר, רק משמח. לעומת זאת, קשה לומר על האלבום של YDID (שהם בעצם רק מארק אדוורדס) שהוא שמח, כי הוא לא. הוא מדכא את השועלים, ואפל, וציני וחרא. אבל כל כך יפה, כל כך מרגש, וכל כך מקורי. ושוב, אפשר גם פה לשמוע איך כל להקת סוף שנות התשעים העתיקה בערך כל תו שחור ונורא. אלבום יפהפה וחובתי לחלוטין.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ