איך דיוויד בואי ניצח את היטלר

הסערה היצירתית מלאת הכישרון והתשוקה שעזבה את העולם היום סימלה, עבור מאזין אחד קטן, משהו גדול אפילו יותר מהמוזיקה שהיא יצרה. פרידה מאבן יסוד.

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

אני מניח שיבוא עלינו גל גדול של דברי אבל וזכרון אחרי לכתו של העכביש ממאדים, וכמו תמיד באינטרנט, או בעולם שלנו היום כל גילוי אבל או רגש אישי חייב איכשהוא למצוא את מקומו בזרם הזה, תמיד לחשוב על הזרם הזה מראש, בזמן, ואחרי. אז אין לי ממש כוח, והיעדר הכוח שלי הוא הדרך שלי כנראה להתמודד עם הזרם. שיהיה. זה מה שיש לי להגיד.

מעבר לעובדה שדיוויד בואי היה זמר, מוזיקאי, כותב, ומפיק מהגדולים שהיו לרוק/פופ בחצי המאה האחרונה, הוא היה, אם אנחנו פה בענייני מציאת הפינה שלי בזרם האדיר שהוא היה, חלק מהרגע הקולנועי הכי חזק ומשמעותי עבורי אני חושב אולי אי פעם. לא, אני לא מדבר על ״המבוך״, אם כי הסרט הזה, יחד אולי עם ״פטר והזאב״, היה אבן דרך לצורה שבה תפסתי קריפיות ופחד בגיל צעיר מאוד. אני מדבר על הסצנה המדהימה מ״ממזרים חסר כבוד״ של טרנטינו. הרגע שבו שושנה, הגיבורה היהודיה וחסרת הפחד, מתוכננת לפריימרייה הגדולה של סרט התעמולה הנאצי שעומדת להתרחש בבית הקולנוע הקטן שלה בפריז. ומן הסתם, הרבה מאוד קורה ברגע הזה בסרט, מאין רגע גבול בין שני חלקים עיקריים.

החלק הראשון הוא סרט שואה או סרט מלחמת העולם השנייה די סטנדרטי, אם כי מאוד טרנטינואי. אולי אני אנסח את זה אחרת: זה עיבוד טרנטינואי מבריק ושנון של מה שכבר קיבלנו, אחרי כמה עשורים טובים של דוגמאות, כצורה הכללית של סרטי מלחמה בכלל, וסרטים שעוסקים במלחמת העולם השנייה בפרט. המלחמה שם, האלימות שם, המשאיות הגרמניות המטרטרות שם, האיזכורים לשואה שם, והטירוף שבלע הכל שם גם. הכל, צריך לומר, אמנם ארוז במלל הבלתי נגמר של טרנטינו, ובאיזכורים התרבותיים והאבוססיביים שלו, אבל בגדול עוד סרט מלחמה טהור ואפקטיבי. 

ingoloriious bastards

בחצי השני, לעומת זאת, אנחנו עוזבים את עולם המלחמה או את פנטזיית המלחמה שהקולנוע יוצר, ועוברים לעולם שכולו פנטזיה אמנותית ואלימה, כזו שנולדת מתוך ההתמודדות עם מלחמה, אלימות, ורשע, ולכן גם פנטזיה שנגועה ברעל המלחמה. עכשיו אנחנו בעולם הקולנע הנוצץ, עם הפריימרות הראוותניות, עם המסך הגדול, ומעל הכל עם היצירה הקולנועית שעומדת במרכזו: ממזרים חסרי כבוד כסרט על לשרוף סרט של נאצים, או, במילים אחרות, האנטי-חומר לחומר הקולנועי הנאצי. לא עוד סרט מלחמה, אם כן, אלא האוייב הרציני הראשון, אולי מלבד ״שואה״ של לנצמן, לרעל התרבותי שהוא אירופה של החצי הראשון של המאה ועשרים. אויב קולנועי אמיתי לאלימות של המלחמה ההיא.

הציר או המיסב שעליו נסוב, כן, נסוב, המעבר מחלק א׳ לחלק ב׳ הוא אותה הסצנה המכריעה שאותה אני כל כך אוהב, ושמייצגת אולי נדבך אחד בגאונות שהיא דיוויד בואי. אחרי כל המלחמה והדם, פתאום שמלה אדומה, אישה צעירה מעשנת סיגריה ליד החלון, ופתאום שושנה ניצולת הרדיפה הנאצית מתפוגגת וקמה במקומה איזה רובוטריק מדהים שחלקו גיבורת פילם נואר, חלקו גיבורת על, וחלקו, עדיין יהודיה. רק שעכשיו היא גם כועסת.

אבל, וזה החלק הכי חשוב, המוזיקה גם היא מפסיקה להיות הנעימה התקופתית שמתאימה לסרטי מלחמה, שעוזרת לנו להתפס בפנטזיה שהיא הסרט עצמו, ושגורמת לנו לשכוח את הכסא שאנחנו יושבים עליו, ואת היונדאי אקסנט שחונה בחוץ, ולהיות שם. להיות ביער, לפחד מהגרמנים. המוזיקה הזו שאורגנית וטבעית לסרטי מלחמה באשר הם, ושליוותה את הצופה עד לאותו הרגע, פתאום קופצת על הצופה כמו נמר, תוקפת אותו. למה תוקפת? כי היא לא תקופתית, היא לא מתאימה, היא שיר של בואי. ולא רק שיר של בואי, אלא  שיר של בואי שבעצמו בא בתקופה היצירתית שבה פתאום הסינתיסייזר המלאכותי מחליף את האורגני והאותנטי של הפסנתר, תופס את מקומו ומשוויץ עם סוודר אייטיז מכוער בצבע טורקיז וחום. כל כך מכוער, אבל, עד שהוא יפה.

מאשין מיוזיק בפייסבוק

אז באמצע המשאית הגרמנית והיער והנאצים והאפלוליות המלחמתית, זריקה של אדום שורף, שורף מהשמלה של שושנה, שורף מהשריפה שעוד תתרחש בבית הקולנוע, ובוער עוד יותר לצלילו של "Cat People" של בואי, שמדבר אף הוא, ולא במקרה, על שריפה. וכאן בעצם נעוץ הניצחון האמנותי המבני של טרנטינו ובואי על הנאצים. הניצחון התוכני, כביכול, או הסמלי, הוא השריפה עצמה, ומעשה הנקם הפנטזיונרי בהיטלר שמתרחש בעקבותיה. הניצחון המבני הוא הפסיפס, ההרכבה, מלאכת השכבות והפיצוצים שמחברת סרט מלחמה עם דיוויד בואי, ואת המלאכותיות המדהימה והמרגשת של פס הקול עם המלאכותיות הפתאום כל כך מוחשית של מעשה הקולנוע, של הפנטזיה שיוצר טרנטינו. המלאכותיות, הפנטזיה הכואבת שנולדת מתוך כאב ושיוצרת חפץ אומנותי לא אורגני בעליל כנקמה על הפנטזיה האורגנית, הטבעית, והגזענית של התעמולה הנאצית והרשע הנאצי.

אפשר יהיה לומר שבעצם כל זה הוא שיר הלל ליכולות העריכה של טרנטינו, או לטעם המוזיקלי שלו. אולי. אבל אני חושב שזה משהו עמוק מזה, אני חושב שטרנטינו גאון, ואני חושב שבגאונותו, ברצון שלו לבנות מכונה, אם לעשות פרפרזה למשפט המפורסם, שהורגת תרבות נאצית, הוא לא סתם בחר בשיר של בואי. כי בואי, בשינויים התכופים והעצומים שלו, בניסיון הבלתי פוסק לברוא את עצמו מחדש, היה המלאכותיות הזו, ההרכבה הזו בגילום אולי הכי משמעותי שלה שאי פעם הכרנו. הוא היה בעצמו, באמנות שלו, התקפה בלתי פוסקת על פנטיזיית האותנטי, הטבעי, הטהור, והאורגני, וככזה הוא היה כלי הנשק המושלם, במקום המושלם, בזמן המושלם.

הרגע הזה כנראה מייצג נקודה שולית, הערת שוליים דהוייה בקריירה שדיוויד בואי יצר לעצמו במשך חמישה עשורים. אבל זה הגילום הכי חי של הגאונות שלו שאני מסוגל לחשוב עליו, ועוד סיבה להיות עצוב מאוד מאוד ביום העצוב כל כך הזה.

דיוויד בואי ניצח את היטלר, וזה לא היה קרוב. יהיה זכרו ברוך.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ