מוזיקה לשמוע בזמן שהעולם זומם להשמיד אותך

העבודה מלחיצה? המשפחה מדאיגה? העתיד לוט הערפל ורצוף מכשולים ושדים? מעולה! זה הזמן לפוסט חדש מלא במוזיקה שלא תעזור בכלל עם החיים, אבל אולי, רק אולי, תחמיר את המצב

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

לפעמים צוברים כל כך הרבה מתחים, כעסים, ולחצים שזה מרגיש כאילו הר יושב על הכתף שלך ומעשן לו סבבה גולף סופר-לייט, כאילו הוא לא שם לב שהוא הר ושהוא על הכתף שלך ושזה כבד (על זה אמר כבר נתן זך שהוא ״הר״ לי על הכתף״). ואז, חחח, חחח, פתאום נזכרים שיש בלוג, כן כן, ממש בלוג שלם בישראל שבו אפשר לקח את הבלון הפורח המוגלתי הזה ולפוצץ אותו להמון אנשים (שלושה, אני מעריך) בפרצוף יחד עם המון מוזיקה שעושה מאוד מאוד לא נעים.

כי, ואת זה חשוב לזכור חברים יקרים, לא נעים זה הנעים של הכי חכמים! וחכמים זה חשוב! לא חכם במיוחד, אל חשוב.

אי לכך ובהתאם לזאת. פוסט זועם מלא במוזיקה זועמת שעוזרת לשחרר לחצים, אפילו אם עצם אקט כתיבת פוסט שמלא במוזיקה כזו בעצם הורס כל סיכוי להתמודדות אמיתית עם החיים עצמם. החיים עצמם, כן. הם. הם בינתיים יצטרכו ללכת ל… כן. ללכת. תהנו.

The Body - No One Deserves Happiness // Thrill Jockey

אלבום חדש לצמד חמד מהגיהנום המתוק, שמורכב מלי ביופורד וצי׳פ קינג, וגם ממנה הגונה של שטן בחלוק מעבדה. אחרי כמה וכמה שיתופי פעולה בזמן האחרון, כולל אלבום עם Thou, אלבום עם Full of Hell, והשתתפות בפרוייקט האחרון של Wrekmeister Harmonies, הם חזרו. כל החלקים הטובים שתמיד טובים אז הם טובים גם פה: צרחות, גיטרות אווירתיות, ותופים שנשמעים כאילו הוקלטו בהלוויה של מישהו מאוד לא חשוב. התוספת הפעם היא הקול הנשי המאוד ניינטיזי/פופי שהופך את האלבום למשהו מהפנט ומוזר, קצת כאילו שילבו אלבום של SNAP! עם דמו אבוד של אייסיס.

Funeral Sutra - Meditations // Self Release

אי פי שיצא ב-2014, ובעוונותיי עליתי עליו רק עכשיו. הרכב יפני חסר הגדרה, אבל כמה יפה, כמה נהדר. רכבת דוהרת ויפה של פוסט-מטאל, בלאק, פוסט-רוק מרגש, ופוסט-הארדקור משכנע. די בקלות האלבום (זה נחשב אלבום? אני לא יודע) הכי טוב ששמעתי המון המון זמן, ובעיקר האלבום הכי מקורי ויפה ומשכנע ששמעתי המון המון זמן. התעלות בצורה של מוזיקה. זהו.

Lake of Violet - The Startling Testimony of Plumb Lines // Gilead Media

מקבץ נאה של מוזיקאים שיש להם להקות אחרות בכלל (נגיד Locrian או Sun Splitter) שעושים ביחד מה שהילדים קוראים היום ״פרוייקט צד״. ולמרות שמדובר בצבר מכובד מאוד של מוזיקאי מטאל קיצוני/פוסט-מטאל, מדובר בעיקרו של עניין באלבום שוגייז יפהפה ואווירתי. חשוב לומר: לא מהסוג שמרגיז אותי מאוד, אבל מהסוג שמנחם אותי שיש אנשים טובים בעולם ולא רק ההר הזה שיושב עליי.

Lake of Violet

Chaos Echoes - Transient // Nuclear War Now

בגזרת ״גיהנום שחור שנופל על הראש שלנו מצרפת, אולי בגלל משטר וישי, מי יודע״ מגיעה הרביעייה הזו עם אלבום מלא ראשון והמון מוזיקה ממש סבבה, תודה ששאלתם. אמבה שחרחרה לא לחלוטין מובחנת, שנעה בקלילות על הספקטרום הדי אפנתי של דום/דת׳/בלאק אטמוספרי. בניגוד לרוב המשתתפים באפנה הזו, לעומת זאת, אלה ממש יודעים איך לעשות מוזיקה טובה, אז זה עוזר. וברצינות: אלבום טוב. כיף להיות רציני.

Oranssi Pazuzu - Värähtelijä // 20 Buck Spin

אם המטרה של המטאל הקיצוני המודרני היא לעשות את אותו הנזק המוחי שמטאל תמיד עשה, רק בזמן שהוא מתחמק מכל הגדרה סוגתית באשר היא, אז אני לא חושב שיש ספק שללהקה הפינית הזו עם השם הכי מוזר בעולם (שם של איזה שד מסופוטמי או משהו כזה, כי הרי כלום לא יותר בלאק מטאל בעיני צפון אירופאיים מאשר השמיים החומים האלה שם במזרח) היא ממובילות התחום, אם לא המובילה. אחרי שהוציאה חלק מהאלבומים הכי טובים והזויים בשנים האחרונות, כולל פיסת גיהנות נהדרת בשם Valonielu ב-2013, המשוגעים האלה חוזרים עם ה-אלוהיםשישמוראותימההםעושים שלהם, וטוב מתמיד. משהו בין צוק שנופל לך על הראש, ונגיד שיש על הצוק הזה מלא גיטרות ומגברים דולקים, וטקס אשכבה של אתאיסט בלב ים. נגיד.

Lycus - Chasms // Profound Lore

אומר זאת שוב ושוב, ולא אככככפת לי: כל עוד Loss n מתעקשים לא להוציא אלבום חדש, לייקוס היא להקת הדום מטאל האמריקאית הטובה ביותר בעולם. או באמריקה. אין פה הרבה חכמות, פשוט אופל ושחור משכנעים. זהו. מעולה ליום שמש בחוץ כשיש יום גשם בלב. כן, בלב.

Aluk Todolo - Voix // The Anja Offensive

שוב נופלים עלינו הצרפתים האלה. להקת פוסט-מהשזהלאיהיה שצמחה מתוך סצנת הבלאק מטאל הצרפתית הדי מדהימה (מהאנשים שהביאו לכם את Peste Noir ו Deathspell Omega) מתוך האפר/חול/נוזלים שחורים של להקה בשם Diamatregon. מה שיוצא מכל זה הוא חתכת פרוג-מטאל-אינדי-פוסט דינאמית ונהדרת, שהוקלטה חי לגמרי, ומרגישה חיה לגמרי כתוצאה. אווירה שתתאים באופן די מוזר גם לטקס של הכת הקרובה לביתכם וגם אם אתם מחפשים פסקול לרגע הזה שניצחתם את בני הדודים שלכם בבאולינג.

Skaphe - Skaphe2 // Fallen Empire Records

״היי, רון! אמרת שאת במצב רוח מחורבן והבטחת אלימות! איפה האלימות!״ טוב, טוב. קצת מאכזב אותי שאתם כל כך מילוליים, ולא רואים את האלימות ברגעי השקט והבלבול שהבאתי פה למעלה, אבל יאללה. אין קוראים אידיאליים כנראה. אז למאוכזבי הרצח מביניכם: צמד דת׳-אלוהיםישמוראותימהזההדבר הזה מפילדלפיה שעושים, כמיטב המסורת בארה״ב בשנים האחרונות, את כל מה שהם יכולים כדי לגרום לכם לבחילה/מחלת ים בעת האזנה למוזיקה. אם אהבתם את Abyssal (אני לא ממש רואה סיבה לא לאהוב אותם, אבל זכותכם לטעות), ורציתם עוד קצת דת׳ מטאל אווירתי וחסר פשרות בחיים שלכם - זה האלבום.

Eldamar - The Force of the Ancient Land // Self Release

תראו, בגדול בלאק זה סוכרייה על מקל, או חתיכת שוקולד. לא באמת קשה בימינו לשפוך מלא סוכר על משהו ולעשות שהוא יישמע טוב. אחרי כמה שמיעות, אבל, זה מתחיל לעלות על העצבים, וההבדל בין משהו טוב למשהו סתם איכסה פיכסה עולה די מהר. אני לא ממש יכול לשלוט מתי זה בא ומתי זה לא, ותכלס ממש קשה כבר למצוא פנינים כשהכל נשמע אותו דבר. אז, יכול להיות שלכם האלבום היפהפה הזה יישמע כמו הרבה דברים אחרים, אבל לי הצמד הנורווגי החמוד הזה עושה המון טוב בלב. אלבום ראשון, הוצאה עצמית, וגרסה מדוללת (ואני אומר את זה במובן הטוב ביותר) של החלקים האמביינטים של בורזום או סאמאנינג. חולה על זה, קיצר.

The Force Of The Ancient Land

Caïna - Setter of Unseen Snares // Broken Limbs

הפעם הסיפור די פשוט: אלבום בלאק/דרון, פוסט-וואטבר טוב. סתם טוב. ושוב, בים של כפילים חסרי טעם וצורה, אלבום שהוא סתם טוב הוא נדיר בערך כמו אדם שמעריך את גאונותו חסרת הפשרות של אחד דייב מסטיין (אני יודע שאתם שם בחוץ, ואני אוהב אתכם).

Elephant Rifle - Ivory // Humaniterrorist

גילוי די חדש מבחינתי. להקת נויז/אנחנו שוברים לך את הבית נחמדה מאוד מנבאדה אשר באמריקה שזה בארה״ב. אלבומם האחרון מ-2015 עושה כמה וכמה סיבובים אצלי באזניים, ואני מוצא שהוא יעיל מאוד בהשמדת נמלים ושבירת קערות קורנפלקס. משחרר.

נספח ד׳: אלבומים שיוצאים בקרוב, וכדאי לשים לב:

Virus, Wolvserpent, Ihshan, Gorguts, The Drones, Sunwolf

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ