אלימות ושירה, שירים אלימים

כמה אלבומים להאזין להם אם בא לכם קצת רעש שיסנן החוצה את כל הרעש, והופעה מעניינת אחת

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

אהלן, שלום. זמן מה שלא כתבתי משהו נחמד על מוזיקה נחמדה שעושה נחמד, אז אולי זה הזמן לעשות זאת. כמה אלבומים שאני שומע בזמן האחרון, כמה אלבומים שאני שומע בזמן היותר אחרון, וכלמיני קשקושים שאני חושב שמי שקורא את השטויות שאני כותב כבר איך שהוא התרגל אליהם. אבל הפעם אתחיל בנימה אישית. מעבר להיותי אושיית מטאל בבלוגים של ״הארץ״, שזה מקום מכובד לכשעצמו, אני גם חוקר שירת חיילים. בעיקר, ואולי פה הקשר עם מטאל יהיה קצת יותר ברור, הקשר בין אלימות למילים. הכוח של אלימות לשבש מילים, לגרום לנו לא לדעת איך לדבר, והכוח של אלימות, דרך ההרס הזה, ליצור שפה חדשה במקום זו שנהרסה. במידה זו או אחרת, השפה החדשה שנוצרת היא מה שאפשר לכנות אותו שירה. 

ולמה אני מספר לכם על זה? כי ב-30.3, שזה ממש מחר (רביעי) בלבונטין 7, בשמונה בערב יעלה הרכב סופר מעניין ויביא את עולמי המוזיקלי ועולמי המלחמתי לנקודה אחת, וכנראה מרגשת. על המופע ומה שמאחוריו אפשר לקרוא בראיון המעניין הזה עם פסוי קורולנקו, הרוח החיה מאחורי האירוע, ובו יובאו שירים ביידיש שנכתבו על ידי לוחמים יהודיים בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה, כולל שירים שלא פורסמו לעולם. זה לא שאני תמיד טובל את רגלי הענוגה במימיו של אגם היידיש, למען האמת אני אף פעם לא עושה את זה. אבל האירוע מסקרן מספיק, מלא מספיק, ומלא כשרון מספיק בכדי שתלכו גם אתם. על הבמה יעמדו קורולנקו, גרשון לייזרסון מאוי דיויז׳ן, אלי פרימינגר ממארש דונדורמה, יניב טייכמן, וקית׳ אברמס, הלוא הוא החיה מאחורי התופים של, בין השאר, Kayo Dot.

אז, דיברנו על שירה ואלימות, שזה נחמד. ועכשיו קצת לחזור לשירה ואלימות בצורה אחרת, שהיא: אלבומים אלימים ושיריים שמן הראוי שתאזינו להם.

Eight Bells - Landless // Battleground Records

אני לא ממש יודע איך להגדיר את האלבום הזה, או את הלהקה הזו. שלישייה מפורטלנד, הלוא היא האוסלו של צפון אמריקה, שעושה משהו כמו דום. לא, לא ממש דום, יותר פוסט-רוק כבד בהשפעות פולק אמריקאי. לא, יותר ג׳וני מיטשל אם לג׳וני מיטשל הייתה משאית ענקית שחורה. לא, יותר Bell Witch, רק בלי הקטע הקריפי, ויותר סלאדגי׳. קיצר. לא יודע. אבל זה נעים מאוד.

Bells

Megadeth - Dystopia // Tradecraft

כאילו, אני מלהג על האלבום הזה פה ושם, ולא ממש בצורה מסודרת, אז אולי הגיע הזמן ללהג עליו בצורה מסודרת, יותר. יש לי כבר חודשיים עם האלבום הזה, שבהם עברתי מ״אלבום נחמד יותר מהשניים האחרונים״, ל-״האלבום הכי טוב מאז Rust", ל- ״האלבום הכי טוב מאז Youthanasia״ ועד לאיפה שאני נמצא היום, שזה משהו כמו ״האלבום שעדיף שהיה יוצא במקום Cryptic Writings". יש חסרונות פה, ונתחיל בהם אולי. למסטיין אין קול יותר, והכיוון הנמוך של הגיטרות די מנקז מהלהקה את מה שתמיד היה שונה ויפה בה, שזו נמרצות עד היפראקטיביות תזזיתית. בנוסף, יש בערך שני שירים שהייתי בשמחה נפטר מהם. לעומת זאת, הרצף בין השיר השלישי (פטאל אילושן הנהדר) ועד השיר התשיעי (Lying in State הנהדר) הוא מקבץ השירים הכי טוב שהם הוציאו עשורים. שיר אחרי שיר של אנרגיה פרנואידית, יצירתית, ולפעמים גם מחדשת. אם אתם בכלל בקטע של ת׳ראש בימינו, זאת אומרת אם אתם מפגרים כמוני, אלבום חובה לדעתי. הם באים ביולי, גם חובה.

Cult of Luna and Julie Christmas - Mariner // Indie Recordings

אני קצת מרמה פה, כי האלבום יוצא רשמית רק עוד שבוע וקצת, וכי יש רק כמה שירים פה ושם לשמוע, אבל אני רמאי. Cult of Luna מאז ומתמיד הייתה מלהקות הפוסט-שקרכלשהוא (הרשימה פה) האהובות עליי, אז אלבום חדש שלהם הוא סיבה למסיבה לא משנה מה קורה. העובדה שיש שילוב מעניין מאוד עם ג׳ולי כריסטמס, הסולנית של מייד אוף בייביס, רק מוסיף. אומר את האמת, לא חולה על מייד אוף בייביס, אבל השילוב של הקול שלה באלבום הזה מייצר לא רק את אחד האלבומים הכי טובים של CoL, אבל ללא ספק מועמד רציני מוקדם וחזק לאלבום השנה. והנה אני חשבתי שכל הפוסט מת לגמרי. טעיתי.

The Drones - Feelin Kinda Free // TFS Records

להקה אוסטרלית שאני מאוד מאוד אוהב, ומאוד אהבתי את בערך כל מה שהיא הוציאה בחיים שלה. הבעיה היחידה היא, אם זו בעיה, ששום דבר בערך שהלהקה הזו עשתה עד עכשיו לא ממש ממש הכין אותי לאלבום הזה. בעיקר כי זה מרגיש שהוא עושה לי אצבע משולשת, כי לא אכפת לו ממני, כי הוא מוזר, וכי הוא מסרב לסור למרותי. אחרי שהתרגלתי, אבל, ואחרי ששחררתי, גיליתי אלבום שהוא עדיין משונה אבל מרתק. כאילו, מעצבן וזה, אבל אדיר.

Cobalt - Slow Forever // Profound Records

טוב, הרבה יותר אלים מזה אין ממש. אחרי שינוי קטנטן במושגים של צמד מטאל של להיפטר מהסולן ולהחליף אותו, מכונת הזעם האגדית הזו, שאחראית על פיסות מתכת לוהטות כמו Gin המדהים ומשנה הסוגות מ-2009, קובלט חוזרים, והם רוצים לשרוף לכם את הבית. אלבום משוגע לגמרי, אם כי מעט על הצד הארוך מדי, שיביא לסיפוקם את כל אותם האנשים שחפצים בקריסה של קיר הגולגולת שלהם.

Zun - Burial Sunrise // Small Stone Recordings

מפגש הזוי משהו בין החלום ההזוי של Yawning Man (בדמותו של הגיטריסט גארי ארצ׳י), הצוק המדברי שהוא Kyuss (בדמותו של הסולן ג׳ון גרסייה), והאופל האפלי והאפלולי של Ides of Gemini ו- Black Math Horseman (בדמותה האלילית של הסולנית סרה טימס) שיוצר, לא יודע, צוק שנופל לתוך חלום בערפל. או, פשוט אלבום פוסט-רוק/דזרט רוק/רוק ניסיוני אווירתי ונחמד. אני עוד מתרגל לחוסר בהררי גיטרות, אבל זה נחמד הדבר הזה.

אסיים בהערת סיום כמעט אחרונה: כל יום ביומו בערך, אישהאן, הלוא הוא האל שמפליץ בלאק מטאל מהגבות שלו, משחרר עוד שיר מהאלבום החדש שלו, Arktis, שאמור לצאת בחודש הבא. אני רק אשים פה עוד אחד מהשירים האלה, ואומר: תודה לך עולם שעשית את האיש הזה.

ואסיים עוד יותר בהערת סיום כמעט אחרונה מאוד: Pelican הוציאו לבנדקמפ שלהם אלבום הופעה קצר עם סאונד מעולה. כדאי.

ואסיים בהערת סיום אחרונה לגמרי: Imperial Triumphant הוציאו שיר חדש מאי.פי. חדש שיבוא בקרוב מאוד. תחביאו את הילדים.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ