שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רון בן טובים
רון בן טובים

אני בן אדם נחמד בגדול. אני משתדל להסביר פנים לאנשים, לכבד אותם, לנסות להבין מה מניע אותם, אפילו ללמוד מדי פעם. הבעיה היא שלהיות נחמד זו עבודה קשה נורא, ולפעמים כשאתה נחמד כל כך הרבה אתה מתעייף. כמובן שהס מלהזכיר את האפשרות לא להיות נחמד כשהרגע העייף הזה מגיע, אז במקום לא להיות נחמד אתה פשוט מתרחק מאנשים. אז בגדול, אני נחמד, אבל כשאני לא - אני מיזנתרופ. אנשים מבאסים אותי, לפעמים, ולו בשל העובדה שאצטרך להיות נחמד אליהם, ושזה יעייף אותי. זהו.

ובמצב הזה הגעתי אתמול להופעה של פרדי גיבס בבארבי. באתי לבד, באתי עייף מאוד מאוד (גגלו ״חרדת נטישה אצל ילדים בני שנתיים וההשפעה שלה על שינה״ ותבינו), לחוץ מאוד מאוד, ובכלל בתקופה פחות מזוהרת בחיי. ובאתי, כמו ב-90 אחוז מהמקרים בשנים האחרונות, לבד. נכנסתי בשער, נדחקתי הצידה כדי שאוכל להיות רחוק מאנשים וגם שיהיה לי קיר להישען עליו, וראיתי איך צעירים וצעירות מתחילים למלא את הרחבה הקטנה מחוץ לבארבי. עכשיו, אם יש משהו שמוציא ממנו את שנאת האדם עוד יותר זה להרגיש זקן, במיוחד לא הרבה אחרי יום ההולדת האחרון שלי, ואני הרגשתי מאוד מאוד (מאוד) זקן. חיוכים, עור מתוח, אושר - גיהנום. שמעתי זמזומי חימום מתוך האולם ואמרתי לעצמי ״יאללה, למה לא״.

את החימום סיפק מיכאל כהן, איי.קיי.איי, חצי ההרכב כהן את מושון, איי.קיי.איי Cohenbeats, לכאורה מטרה מושלמת לנחיל הרעל שחיכה להתפרץ מהראש שלי כבר איזה שבוע. לא, לא הוא לא היה מושלם, אבל הוא היה טוב מאוד, חמוד מאוד, מעורר אמפתיה - דברים מבאסים מאוד כשבאים טעונים במצב רעל. היו ביטים טובים, הראפ קצת פחות, מה שהובלט עוד יותר דרך סימפול של כמה בתים של נאז. טיפ: אם אתה לא רוצה שאנשים יבינו שהראפ שלך ככה ככה, אל תשמיע להם נאז באמצע. אבל זה לא היה העיקר, העיקר היה טוב ומחמם ונחמד. יש מצב שהרגליים שלי זזו, לא אכחיש.

Freddie Gibbs Tel Aviv
צילום: דודו בכר

ואז הדי ג׳יי עלה, השמיע כמה שירים, וזה היה די משמח. כן, אולי שמחתי. כי זה נחמד לשמוע את "Good Kid Maad City" בפול ווליום ככה, כשרואים כל כך הרבה אנשים נהנים משיר שאתה כל כך אוהב, וזה מאוד נחמד לשמוע את "Simon Says״ של פארו מונץ׳ בפעם הראשונה באיזה מיליון שנה, ושוב, לראות הרבה אנשים נהנים.

עכשיו, האנשים האלה שנהנים, הם חלק גדול מהסיפור. כי כשנכנסתי לבארבי, כל החיוכים האלה, הם עצבנו אותי. כי, אני חושב שזה די ברור בשלב זה, שנאתי אותם. אבל הנה אני פה, למרות שכמעט כמעט לא באתי מרוב עייפות ולחץ, שמח שהאנשים האלה שמחים, כי הם שמחים ממשהו שמשמח אותי גם. אני חושב שפה נפער הסדק הראשון.

ואז הקהל התבקש לעשות ״רעש״ והוא עשה ״רעש״ ופרדי גיבס עלה. עכשיו, ברגע זה אני די מתרגש. האיש אחראי לכמה מהשירים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות, והוא אחד האמנים החרושים ביותר שלי. כל פעם שאני צריך להתאפס על עצמי בשנה האחרונה, וזה קורה די הרבה, אני שם אחד משני אלבומים: ראסט אין פיס של מגדת׳ (תהיה נשמתו של ניק מנזה הי״ד צרורה בצרור החיים - המוות הפתאומי שלו השבוע היה חלק גדול מהעייפות שלי) או פיניאטה של גיבס ומאדליב. כי פשוט אי אפשר לטעות איתם. אוקיי, אז התרגשתי. ואז כל ההתרגשות הזו עלתה ועלתה, ופתאום, איך שגיבס עלה, היא התחלפה בפחד טהור.

עוד הערת צד פה, מקווה שזה בסדר, אעשה את זה קצר. הרבה אפשר לומר על המצב המורכב של אנשים לבנים שומעים היפהופ, ועל צורת האמנות שהיא היפהופ והמקום הפוליטי-אסתטי בחייהם של אמריקאיים שחורים ושחומים. לכל הפחות זה מורכב. עכשיו, תקחו את המצב המורכב הזה, תוסיפו לו הופעה בישראל, שבה המצב הבסיסי של ילדים לבנים שומעים מוזיקת מחאה שחורה מקבלת שכבה די עבה של אירוניה, תפזרו מעל זה את המכות מוות ששוטרים דפקו לצעיר ערבי רק יום לפני כן (למקרה שלמישהו היה ספק למי המשטרה מתנכלת פה ולמי לא, ומי באמת צריך להגיד ״פאק דה פוליס״ כמו שמר גיבס חזר וקרא בזמן ההופעה), ואז, מעל כל התסבוכת המוזרה הזו, תשימו על פרדי גיבס, גנגסטא-ראפר כמו שהיו עושים אותם פעם, מסכת סקי שחורה עם חורים לעיניים שגורמת לו להיראות בדיוק, אבל בדיוק כמו התמונה האיקונית ההיא של רצח הספורטאים במינכן 1972.

Freddie Gibbs Israel
צילום: דודו בכר

מסובך מספיק? נראה לי שכן. וזה היה מזעזע. לא בגלל שאפשר היה או צריך היה לשכוח את ההקשר התרבותי של הראפ של גיבס,  כי יש לו, או את הקשר של ההקשר הזה לאלימות, בין אם של הממסד דרך המשטרה או דרך התנגדות לממסד דרך חיי הרחוב, ולא כי אפשר לשכוח את ההקשר התרבותי, כאמור, של היפ הופ כהתנגדות, אבל כל התמונות האלה נחתו ביחד על הדמות של גיבס במסכת סקי, וכולי קפאתי. צהלתי וזה, כי אני מת עליו ואיזה כיף שהוא בא, אבל זה היה מטורף. יש סיכוי שזה, עם כל האימה והתסבוכת שזה יצר אצלי, לקח איכשהוא את הסדק שנפתח אצלי ופוצץ אותו כמו באיזה קליפ צ׳יזי מהניינטיז עם המון אור. הוא הוריד את המסכה, חייך, ונכנס לעולם משלו.

מאותה נקודה ואילך קרו שני דברים: היה ברור מאוד שהקהל רוצה מאוד מאוד שפרדי גיבס יופיע מולו ויעשה לו את החודש, והיה ברור מאוד מאוד שפרדי גיבס מבין את זה לגמרי, ופרדי גיבס עשה להם את החודש. הוא עשה הכל. הכל. היו שירים שריריים וסופר כוחניים מהאלבום שלו ESGN, כמו "Lay it Down״ ו- "Still Living״ או "Rob Me a Nigga״ חסר הדו משמעות מהמיקס טייפ המעולה שלו Cold Day in Hell שיצא ב-2011. היו את יצירות המופת משני האלבומים האחרונים, והמעט יותר אינטרוספקטיביים שלו, כמו שלישיית השירים מהאלבום שלו עם Madlib שיצא ב-2014, והוא כנראה מאלבומי ההיפ הופ הכי טובים שיצאו ב-15 השנה האחרונות, "Thuggin"', "Deeper," ו-״Harold's״. או כמו "Fuckin Up the Count" מהחדש והמעולה שלו Shadow of a Doubt, שהוא בעצם סיבת הגעתו של גיבס לחופינו הטרופים.

הוא עשה הכל, באמת. דחף את הקהל, העריך את הקהל, והכניס אי אלו אלמנטים דרמטיים/חצי-דרמטיים שבאווירה החשמלית שהוא הצליח לייצר רק דחפו את ההופעה עוד ועוד. כמו כל החלק האמצעי של ההופעה שנוגן בחושך כמעט מוחלט, או ההתעקשות שלו לשיר (לרפרפ? מה הפעולה?) שירים פעמיים, כמו שהוא עשה עם "Fuckin Up the Count״ ו-"Lay it Down״. השבריר ביקורת היחידי שהיה לי הוא האופן שבו הקול/דליברי של גיבס משתנה במעבר מהאלבום להופעה. חלק גדול מהגאונות של גיבס נעוץ ביכולת שלו להיות קשוח ורגיש באותו הזמן (יחד עם הכישרון העל-אנושי שלו). חלק גדול מהאיזון העדין הזה הולך לאיבוד בהופעה, כתוצאה מהחלטה (אני מניח שמודעת) ללכת על דליברי הרבה יותר מחוספס, כמעט DMX-י, מה שממוסס את האנושיות של חלק מהשירים, וגורם להם קצת לחזור על עצמם.

אבל, בלי שום קשר, רקדתי כמו שלא רקדתי מאז... הופעת ההיפ הופ האחרונה שהייתי בה לפני שנתיים (ג׳ורסיק פייב. כן, אני יודע) ומבלי לשים לב, ככה, רק עם לרצות להופיע, ורק עם קהל שבא להנות ולא לצקצק על האפקטים שאמנים מוסיפים לבס שלהם, תחנת הכוח שהיא פרדי גיבס מייצרת מיקרו-אקלים של לשחרר הכל. לשחרר את הלחץ שבא עם לחיות במקום הזה, לשחרר את העייפות שכמעט ומנעה ממני לבוא, ולשחרר כל סנטימנטר מבועס ושונא אדם מהגוף שלי.

כשיצאתי החוצה כבר די חיבבתי את כל הילדים האלו שגרמו לי להרגיש כמו צימוק מעופש. טוב, אולי רק לחמש דקות.

אני רוצה עוד פעם.

רון בן טובים |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ