מדורת ל״ג בעומר הגדולה של הנשמה, בצורה של מטאל

אם כבר השמיים מתמלאים בעשן מדורות, ומזג האוויר עושה מה שבא לו, למה לא להכנס לכאוס טוטאלי בעזרת כמה נעימות מקסימות ועדינות. אה, וניק מנזה מת

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

היי היי, ועוד פעם היי. זה היה אמור להיות פוסט של שמחה, פוסט שמרים אותנו מעל האדמה השחורה, הפורייה, אך הכבדה של אזור הצפת הנילוס של חיינו אל עבר אל השמש, איך שלא קוראים לו, ההוא עם החיפושית זבל שמזיזה את גלגל השמש. משהו כזה. אבל, מאז שתוכנן הפוסט (לפני מלאן זמן) ועד להיום (ממש עכשיו) ניק מנזה, המתופף האגדי של מגדת׳ למשך התקופה שיש שיגידו שהיא הטובה ביותר שלהם (סוף שנות השמונים עד סוף התשעים), הלך לעולם שכולו רייד וסנר, ועכשיו אני עצוב. אין דבר יותר עצוב ממתופפים מתים כי הם נותני החיים, מחלקים הזמן והמרחב הגדולים שיש לנו בחיים, ובמיוחד כשהם ענקים מלאי תשוקה וכישרון כמו מנזה. אז, בואו נתחיל בדקת דומייה.

(דקת דומייה)

אוקיי, עכשיו שסיימנו את עבודת האבל ההתחלתית (ההמשך הראוי יהיה לשמוע את כל Rust in Peace למשך 30 יום, בערך חמש פעמים ביום), נתחיל בעבודת הבנייה והצמיחה הקשה שאחרי אסון. ואיזו דרך טובה יותר לצמוח אחרי אסון מאשר לשמוע עוד מלא מוזיקה נוראית שתנחיל לנו את מקומו של המוות בחיינו היומיומיים. או, נגיד, סתם תהיה טובה. אז הנה. רגע, קודם תזכורת שפה יש גם דף פייסבוק, למי שמעוניין לקבל את ההמלצות האלו בשוטף וגם כלמיני שטויות אחרות. אוקיי, עכשיו.

Vektor - Terminal Redux // Earache

טוב, צחוק צחוק, אבל בינתיים האלבום הכי טוב שיצא השנה, שזו אמירה די מתונה בהתחשב בעובדה שהאלבום האחרון שלהם, Outer Isolation מ-2011, היה אלבום מדהים. אבל הרכב הת׳ראש-פרוגרסיב-מדע-בדיוני הפילדלפי והחמוד הזה לקח את כל מה שהיה מטורף באלבום ההוא - ריפים חזקים, טכניקה, תשוקה, ונגיעות מטאל קיצוני - ופשוט מתח ומתח אותו עד שנהיה משהו ענק, ועוד יותר טוב. בעולם שבו רק מורידים קבצים כל היום ולא ממששים אלבומים או מניחים דיסקים, קל מאוד לקחת מוזיקה כמובן מאליו, ואני חושב שחלק גדול מהאמנים האמונים בדבר אשמים בזה גם. הם נהיים עצלנים. וקטור, במובן הזה, הם משב רוח מרענן של רצינות-על ושקדנות, ומה שיצא להם הוא לא פחות ממופלא.

Gorguts - Pleiades’ Dust // Season of Mist

התפלץ הקנדי של לוק למאי חוזר לחרב את חיינו עם אי.פי. חדש שהוא בעצם שיר אחד ארוך, שהוא בעצם מסה מנומקת על התנוונותו של העולם המערבי, שהוא בעצם כאפה מצלצלת לכל מי שחשב שהוא יודע מה זה מוזיקה, שהוא בעצם דרשה על מצב המטאל בעולם ועשיית צרכים אמנותית על אותו המצב, רק בצורת ברבור מחפש דג. אין הרבה אנשים שיש רק אחד מהם במטאל, אני חושב שזה די בטוח שלמאי הוא אחד מהם, וה״שיר״ שלו הוא לא פחות משיר הלל להמון רעש, אגרסיביות, פרוגרסיביות, וטינופת. קיצר, לא רע.

Gorguts - Dust

Mur - Heartworn // Fragile Branch Recordings

ללא שום ספק בכלל, המקום הכי טוב לבלאק מטאל בימינו הוא הצפון הקר של ארה״ב. הקו העדין הזה שמחבר את פורטלנד למיניסוטה וניו יורק מייצר כמו איזו מכונה משומנת של פגניזם והיפסטריזם הרכבים מעולים, מרגשים, אווירתיים, שמתחילים, סוף סוף, גם קצת לשלב את אמריקה עצמה בלחנים ובמילים. דוגמא אחת יחסית חדשה לסיפור הזה הם Mur, שהיא בעצם להקה של חבר אחד, בחור בשם סי מאת׳ר, שיוצר שיר הלל ליערות הקרים של מיניסוטה. מאוד מזכיר את שכנו לאזור Panopticon, במיוחד בחלקים האקוסטיים/מלודיים יותר, אבל הדגש הוא הרבה יותר לכיוון של דום. יופי של דבר, פלוס עוד קצת.

Dälek - Asphalt for Eden // Profound Lore

הבלחת היפ הופ נדירה בימינו (אם כי נראה שאני הולך לחזור לקטע חזק מאוד אחרי האירוע המכונן הזה), אך ראוייה בהחלט. שלישיית חלוצי הויז-הופ, פוסט-היפ-הופ, בלאגן-באזניים חוזרים מהפסקה של שש שנים עם אלבום חדש ויפהפה. ולא רק זה, אלבום חדש ויפהפה שנוחת על עולם שנראה לי קצת יותר בנוי לסוג ההיפ הופ הכאוטי/דרוני שלהם, שכבר ראה דברים מטורללים יותר וטובים פחות (אהמ, דת׳ גריפס, אהמ) ומוכן לתת להם את הקרדיט להם הם ראויים. ההישג הגדול ביותר שלהם מאז ומתמיד, וגם עכשיו, היא היכולת של MC Dälek, להישמע אנושי וכואב תחת כל המכונות החותכות האלה, יכולת שנראה שלא רק שלא הלכה לאיבוד אלא השתפרה. פיסת חיים יפה ומדממת.

Plebian Grandstand - False Highs, True Lows // Throatruiner Records

ועכשיו, שוב, למשהו אחר לגמרי. רביעייה צרפתית מטורללת ונהדרת לגמרי, שזהו לה אלבומה המלא השלישי. דת׳ מטאל מדהים בכמות הכאוס שהוא מצליח לייצר, כמו שש מכוניות מתרסקות אחת אחרי השניה, שלכל אחת יש שיר אחר ברדיו, והרדיו של המכונית השביעית, שממש עכשיו הצטרפה לתאונה, מכוון לסולן דת׳ מטאל עם נטיות פסיכוטיות. והנס הגדול: זה נשמע כמו שירים. אם אתם בעניין של Origin, רק פחות סטרילי, או נגיד Abyssal יותר פאנקי. משהו כזה. איזה כאב ראש מדהים.

Odraza - Esperalem Tkany // Arachnophobia Records

משהו מעולה מאוד עובר על הסצנה הפולנית בכמה שנים האחרונות, ומהר מאוד המקום הקטן והקר הזה תופס מקום גדול וחם בלב שלי. אחרי Mgla המדהימים ו-Batushka המעולים יש לנו, בין השאר, גם את Odraza השמיימיים. והתבנית המבורכת כבר ידועה: מורידים בהמון את הווליום ואת והאחידות, ומעלים בטירוף את הקריפיות הרשעה ואת המוזיקליות הכאוטית. לתוצאה, אלבום הבכורה שלהם מ-2014, יש צורה וצליל של מחלה נוראית בצורה של שירים, ובעיקר של בני אנוש שנמרחים על רצפת האספלט של המציאות באופן היפה ביותר שאפשר לדמיין. אלבום קרוב למושלם במוזרותו.

Batushka - Litourgiya // Witching Hour Productions

רגע רגע, אמרנו Batushka? אה! אז הנה הם! במסגרת המסע הממש אלטרנטיבי לפולין, אני חורש בזמן האחרון על האלבום הזה משנה שעברה, שהוא ללא ספק אחד מאלבומי הבלאק הכי טובים שיצאו לי בראש בזמן האחרון. הרבה יותר בלאק מסורתי מאשר החברים הפולניים פה למעלה, ופה למטה (תכף תראו) אבל מהוקצע, מהמם ביופיו ומרגש. אם אי פעם תהיתם איך זה מרגיש להיות בכנסייה אורתודוקסית בזמן שהגג מתמוטט, אז זה פחות או יותר זה. רק יותר טוב.

Non Opus Dei - Diabel // Witching Hour Productions

אם כבר אנחנו במולדת הגפילטע, נישאר עוד רגע. עוד אלבום משוגע ומדהים לסצנה הרוגשת הזו, הפעם מלהקה מעט יותר ותיקה, שפולטת את הגועל נפש שלה כבר מסוף שנות התשעים. מוזיקה מרגשת, אפלה, אלימה מאוד, אבל, שוב, במסגרת האסתטיקה הפולנו-בלאקית של העת החדשה: פחות הוא יותר, הרבה הרבה יותר.

Pile - You’re Better Than This // Exploding in Sound

והפעם, שוב ושוב, למשהו אחר לגמרי. אין לי הרבה להקות ״רוק״ או ״אינדי״ באמתחתי בימינו. הרבה להקות שפעם אהבתי, אבל לא המון עכשוויות, בעיקר כי זה מרגיש לי ריק, חלול, ופוזאי. אבל את פייל אני אוהב, ומאוד. נחשפתי אליהם לראשונה עם dripping המעולה שלהם מ2011, ובשנה שעברה הם הוציאו אלבום שרק עכשיו התפניתי להאזין לו, והוא מדהים. אם אתם קוראים את הבלוג המעפן הזה פה ושם, ונגיד אהבתם דברים כמו Extra Life או The Drones אז זו בדיוק הלהקה בשבילכם. נשברים על סלעי המציאות, אבל עם סטייל.

Fyrnask - Forn // Van Records

אלבום שרץ ישר וחזק לרשימת אלבומי השנה, בלי לחשוב על זה בכלל. גוש מלכותי בכלל של שנאת עולם, רוח קרה, דום, דת׳, בלאק, ועוד קצת דום, שפשוט מרגש לי את הנשמה. זה איש אחד, שוב, והפעם מגרמניה, ונראה לי שאני סולח לו על זה (סתם סתם, גם Nyktalgia אחלה). קיצר, מטאל מודרני, מתקדם, אלים מאוד, מדכא, ויפהפה.

Funeral Moth - Transience // Weird Truth Productions

אלבום פיונרל דום מדהים עד מושלם שמגיע אלינו הישר ממולדת הדום הלוא היא….יפן?? כן, מסתבר שיפן די טובה בדום/מוזיקה מדכאת, למי שלא עקב אחרי שלל הדוגמאות (בוריס, רוינס, וגם פיונרל סוטרא, עליהם כתבתי לא מזמן, ורבים אחרים). הנה תוספת נוספת ומדכאת עוד יותר. לכל מי שמתגעגע ל-Loss וחרש כבר את האחרון של Lycus, הנה עוד משהו להדליק נר אליו וכאלה.

Funeral Moth

תוספות מהירות כי נגמר לי הכוח לגמרי:

Zeal and Ardor - Devil is Fine

היפסטר בלאק מטאל עם בלוז? אוקיי, קניתי. פסיכי לגמרי. מדהים. במידה זו אחרת, השילוב הכי מוזר אבל הכי מושלם ונכון ששמעתי עליו בחיים שלי, וזה עובד. עוד על זה בקרוב מאוד. 

GGu:ll - Dwaling

דרון/דום הולנדי, עם נגיעות שיגעון? שיגעון! נחשפתי דרך קלטת אוסף של לייבל הקלטות ההולנדי המצויין Tartatus. אווירתי, מוזיקלי, ומדכא. יופי.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ