איך הפסקתי לפחד והמשכתי לאהוב את מגאדת׳

דייב מאסטיין נחת מהשמיים (או מגיהנום) היישר לזרועותיו המחכות של קהל המטאל הישראלי, ועל הדרך מגשים לכתבנו האמיץ חלום ילדות. תיעוד מצמרר

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

למגאדת׳ יש הופעה היום (שבת) בערב בראשון לציון. אני יודע, ראשון לציון ומגאדת׳, שילוב משמיים. ואם יש דבר אחד בלבד שאני צריך שקוראיי הנאמנים יבינו מטור זה, זה הוא הדבר: אל אל תלכו להופעה של מגאדת׳. זה דבר מאוד מטומטם לעשות. הדבר השני שאני צריך שקוראיי הסקסיים יבינו הוא זה: ישבתי באותו חדר עם דייב מאסטיין, האדם שיותר מכל אדם אחר שאני לא מכיר אישית עיצב את מי שאני. מהרגע הראשון ששמתי דיסק של מגאדת׳ במערכת, ב-1994, ועד היום. עכשיו, להיות מעריץ של הלהקה הזו, כמו כל אהבת אמת ארוכת שנים, זה לא דבר קל. לא קל כי לא תמיד היה פשוט לאהוב את המוזיקה שלהם, ובטח שלא תמיד היה פשוט להמשיך לאהוב את ולהגן על דייב מאסטיין, ושלל השטויות שהוא פולט השכם וערב. אז עם הפחד הזה, עם הטיפה הצינית הקטנה הזו בלב, הגעתי למסיבת העיתונאים איתו. הייתי מוכן לזקן הקשקשן שפולט דברים מביכים, והייתי מוכן להמשיך לאהוב אותו ואת פועלו למרות כל הדברים האלו. כי ככה אהבה עובדת.

Dystopia

אבל האמת היא, שמעבר לעובדה שרק לשמוע אותו מדבר ועונה לשאלות שלי היה לא פחות מחלום, האדם שישב מולי בחדר היה נעים, חביב, אינטלגנטי, חם, ומפוזר כמו קופסת צבעים שילדה בת שנתיים העיפה בסלון. הוא יתחיל לדבר על אבטיחים, וימשיך, דרך המבוך המוזר של הראש שלו, לדבר על צפרדעים ומטוסים. אתה שואל שאלה, ומקבל תשובה, אבל שעונה על שאלה אחרת. לא כי הוא איש מוזר או מסכן, חלילה, אלא כי דייב מאסטיין, למי שלא הבין את זה עד עכשיו, יש רק אחד. וכן, זה אותו דייב מאסטיין של ראסט אין פיס, וכן, זה אותו דייב מאסטיין של "The Conjuring". הוא אף פעם לא היה הטעם של כולם, אבל, מה לעשות שכולם טיפשים.

הוא אמר את מה שהוא היה צריך לומר לגבי הביטול הכואב בזמן ״צוק איתן״, והוא היה כן ופתוח לגבי זה לגמרי: הוא רצה לבוא, הצוות שלו לא רצה לבוא. ״הייתם תחת התקפה״ הוא אמר בפנים נרגשות, ״מה רציתם שנעשה?״ הרבה אנשים יזכרו לו את זה שהם לא באו בשעתנו הקשה, יזכרו לו שהוא הבטיח לבוא ויהיה מה, ואז ביטל אחרי שבוע. אני מקבל את זה. אכזבה זה דבר קשה. אבל לפספס את ההופעה שהולכת להיות פה עוד כמה שעות, והפיצוי שוודאוי וודאוי יבוא, זו טעות ובכיה לדורות.

אני לא אחזור פה על הדברים הצפויים, אם כי, שוב הכנים לחלוטין, על למה הוא בא לפה. הוא בא לפה כי חשוב לו, וזהו. כשלהקות בסדר הגודל שלהם יגיעו בתכיפות שהן מגיעים, אז אני אהיה מוכן לשמוע תלונות עד אז, אבל: יש הופעה של מגאדת׳. מה אתם עושים בבית בכלל?

אני מוסיף פה את הכמה שאלות שאני שאלתי, כי עניין אותי בעיקר נושא המוזיקה ונושא הנגנים. או בקיצור: עניינה אותי הלהקה שאנ יאוהב מאז שאני ילד, לא כותרות על ישראל. כותרת אחת גדולה היא שכריס אדלר לא בלהקה, ולא יהיה בלהקה, ואופתע מאוד מאוד אם יופיע איתה יותר. הפרק הזה, בצפוי בארץ הלא צפוי של מאסטיין, נחתם, ולא אופתע אם ברוח לא חיובית. עדיין אין מתופף חדש רשמית, אבל הם מופיעים בזמן האחרון עם דיק ורביורן מ-Soilwork, ודי עפים עליו, אז מאוד אופתע אם זה לא יהיה הוא. לי אין בעיה עם זה, האיש חיה. שאר הדיבורים קשורים יותר לאלבום החדש והמעולה שלהם Dystopia. זה פוסט מעט יותר חדשותי ממה שיש לי פה בדרך כלל, אבל מעבר לעובדה שזה היה חלום להיות שם ולדבר עם אליל ילדותי, המסר הוא, שוב: צאו וראו. לא תתחרטו. הנה הכמה שאלות שלי:

Dave and Me
כתבנו וידיד

לאורך השנים הלהקה החליפה לא מעט חברים. האם, ככל שהשנים עברו, שינית את השיקולים שלך לגבי איך ולמה אתה שוכר אדם חדש? והאם שינית את הצורה שבה אתה משלב את האנשים האלה בתהליך הכתיבה?

כשאתה נמצא בנוכחותה של גדולה, זה יהיה מביש אם לא תאפשר לה להיות גדולה. אבל, אם נחזור לרגע לאחור: כריס אדלר לא חלק ממגאדת׳, הוא בלאמב אוף גוד. הוא ניגן איתנו את הסשנים [של האלבום החדש], הוא היה מה שאפשר לכנות שכיר. אין לו שום קשר איתנו יותר. אני מוקיר לו תודה על התרומה שלו, ואני שמח שהוא הכיר לנו את דירק [ורביורן, מתופף להקת סוילוורק שמופיע עם מגאדת׳ בסיבוב הנוכחי, רב״ט]. עדיין לא הכרזנו על מי יהיה המתופף החדש שלחנו, אבל זה לא יהיה כריס אדלר, בגלל שהוא בלאמב אוף גוד.

בכל מה שקשור בלהכניס אנשים חדשים ללהקה, כשאתה מתבגר אתה צריך לבחור בין ללמוד מהטעויות שלך ובין לחזור עליהן. הרבה מהדברים שאני עושה, מטבע הדברים, כל צעד שאני עושה מתועד. יש כמה אתרים ספציפית שהיו פושטים רגל אם הם לא היו כותבים עליי, בגלל שהם מתפרנסים מלכתוב על כל נשימה שלי.

אני חושב שאני יודע על איזה אתרים אתה מדבר…

[מחייך] כן, אתה יודע, לפעמים אני מסתכל מתחת למיטה שלי במלון לראות שהחארות האלה לא נמצאים שם. אבל, בגדול החיים שלי בריאים ונקיים. אני לא עושה סמים קשים, אני שותה בירה ויין מדי פעם. אבל ככל שזה קשור להשוואה לאדם שהייתי פעם בזמן שהקוקאין וההרואין רצו חופשי, יש לזה השפעה קטנטנה על הגישה שלך, אתה יודע? במיוחד כשהם אוזלים. אז אני חושב שהתבגרתי, שרדתי את כל הדברים האלה, ועצם העובדה שאנחנו עדיין מצליחים, ועוד מצליחים במידה שאנחנו מצליחים, לעשות את עצמי כועס, זו תהיה הצגה. אני לא כועס. יש דברים שעדיין מעצבנים אותי, כמו איזה איש לפני כמה ימים, טסנו ממקום למקום, והוא הפליץ כל הטיסה, ואני הייתי ככה כל הזמן [מכסה את האף עם החולצה]. אני צונח צניחות חופשיות לפעמים, וחשבתי לעצמי מה לא הייתי נותן בשביל המצנח שלי עכשיו [צוחק]. אז עדיין צריך להתמודד עם הדברים האלה, אבל זה הטבע האנושי.

אמנם מגאדת׳ לא בדיוק להקת פרוג. יש לכם שירים שיש בהם הרבה שינויי קצב, שינויי אווירה, אבל הם לא שירי פרוג, הם פשוט שירים מורכבים. אבל לפעמים יש שירים, והייתי רוצה לדבר על אחד כזה מהאלבום האחרון, "Poisonous Shadows". הוא לא שיר פרוג, אבל, לפחות עבורי, כמאזין ותיק, גרם לי לחשוב על "Ashes in Your Mouth״, שהיה אולי הפעם האחרונה שהיה שיר שלכם שהיה כמעט, ואני אומר את זה בתור דבר חיובי, נהנתני. כל כך הרבה קורה, כל כך הרבה אווירה, ואהבתי את זה. וזה גם סוג של שיר שהגיוני שלהקה תעשה בהתחשב בהפקה הנקייה שיש לכם בכמה אלבומים האחרונים. אתה רואה אתכם עושים עוד מהסגנון הזה? לא רק הדברים הכבדים והת׳ראשים, אבל להוסיף עוד שכבות כמו, למשל, קולות השירה הנשיים והקלידים?

דבר ראשון, אני אוהב נהנתנות. אני אוהב שוקולד, אני לא מכיר מישהו שלא אוהב שוקולד. ובהקשר של לעשות עוד דברים בסגנון פרוגרסיבי יותר, בחיים לא הייתי חושב על קשר בין השיר הזה ל"Ashes in Your Mouth״, אבל אני חושב שזה קשר מעניין אז אני אצטרך לשמוע את זה. אבל "Poisonous Shadows״ היה מאוד משמעותי עבורי מכמה סיבות. זה היה אחד השירים האחרונים שכתבנו על האלבום. עשינו את כל מה שהרגשתי שהיינו צריכים כדי לתעד את מה שעבר עליי באותו הזמן מבחינה מוזיקלית, ורציתי למצוא דרך להגיד גם שהכל יהיה בסדר, ושאנחנו עדיין מגאדת׳, עדיין להקת הת׳ראש מלוס אנג׳לס. למדנו איך לעבוד עם מלודיה, דבר שהרבה אנשים אמרו כמעט וחיסל את הלהקה, אז התרחקנו מזה, אבל זה עדיין שם. הבעיה עם העובדה שאתה לומד איך לכתוב מלודיות כשאתה איש מטאל, היא שאם אתה פשוט רוכב על תו אחד, כמו שכל כך הרבה להקות עושות, הן פשוט יושבות על תו אחד שוב ושוב, אז זה נעשה משעמם.

אני חושב שיש סיבה לכך שקיבלתי את המתנה הזו שהיא לנגן גיטרה. לימדתי את עצמי, אני לא באמת יודע מה אני עושה. אני יודע מה לעשות, אבל אני לא יודע מהו הדבר הזה שאני עושה, אז הרבה פעמים שירים כאלה הם כמעט כמו מתנה. אתה מתחיל לנגן, ורואה לאן זה הולך. אז לא היה לי מושג לאן השיר הזה הולך ללכת. הצטרפותו של קיקו ממש עזרה עם זה, כי זה כאילו יהיה לך בלהקה את פיקאסו ואתה תגיד לו ׳סבבה, עכשיו יש לך רק שחור ולבן׳. לעומת להגיד לו, ׳הנה יש לך את כל צבעי הקשת׳. וקיקו מאוד עזר לי עם הנגינה שלי. כולם ניגנו נהדר. וכשיש לך את כל מה שאתה צריך, זה נותן לך את הביטחון לחזור קצת אחורה ולהתנסות בדברים חדשים.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות