נשמה שחורה: על בלאק מטאל, עבדות ושחרור

באחת הפריצות המוזרות של השנה, Zeal and Ardor הגיחו עם שילוב חסר היגיון וממכר של שירי עבדים ובלאק מטאל. ראיון עם מנואל גאגנו, המוח מאחורי הכוח, על מה משותף לשטניסט אירופאי ועבד שחור

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

והפעם למשהו (באמת) שונה. למרות שאני אדם חשוב מאוד, עסוק מאוד, איש משפחה למופת, אני עדיין מוצא את הזמן לרחרח בבאנדקמפ מדי פעם בעודי מחפש את הדבר הטוב הבא. אני חייב להודות שלקח לי כמה שנים עד שהתרגלתי לרעיון שלהקות חדשות כבר לא יבואו מדפדוף אינסופי בחנויות דיסקים, וגם לא משוטטות חסרת טעם באתרי המוזיקה האינצקלופדיים למיניהם (שלום אולמיוזיק, שלום) ולאמץ אל ליבי את בשורת מחנה הלהקות, אבל זה קרה. אז, זה משהו שאני עושה. משוטט. האמת היא, שאם האינטרנט היה מקום אמיתי לא הייתי מופתע אם היו עוצרים אותי שם כבר על הטרדת להקות וחוסר חיים. אבל האינטרנט הוא לא מקום אמיתי, אז תנוחו.

מה שמעניין במנהגים המוזרים שלי הוא שלפני כמה שבועות הם דלו, ממש במקרה, את Zeal and Ardor, אחד הדברים המופלאים והמוזרים שקרו לאזניים שלי די הרבה זמן. בהתחלה מיאנתי להאמין: מה זה שאני שומע? גוספל ובלאק מטאל? אבל לאט לאט התדהמה ירדה לרמות סבירות ופשוט לא הצלחתי להפסיק לשמוע את האלבום (יותר אי.פי.) Devil is Fine. אז עשיתי מה שכל קריפ שמכבד את עצמו עושה וניסיתי להבין מי זה ומה זה. דף הפייסבוק, שעמד אז על 216 לייקים, לא ממש עזר. ראיונות עם היוצר היה קשה למצוא. הדבר היחיד שמצאתי הוא שם: מנואל גאגנו. חיפשתי עוד ומצאתי מה שחשבתי שהוא כינוי, והסתבר להיות שמו של הרכב היחיד הקודם של גאגנו, Birdmask.

Zeal and Ardor
עטיפת האלבום, שעליה דמותו של מנהיג מרד העבדים המפורסם נאט טרנר, וסמלו של לוציפר

אבל Birdmask היה פרוייקט פופ/סול מתקתק לחלוטין, שנות אור מהגיהנום השחור כפליים של Z&A. משהו פה לא הסתדר. ואז, אחרי פשפושים נוספים ושיחת טלפון אחת הכל התברר: גאגנו, 27, הוא מוזיקאי ממוצא שוויצרי ואפרו-אמריקאי, שגדל בשווייץ כמטאליסט לכל דבר ובגיל 22 החליט שהוא רוצה להיות מוזיקאי, בניו-יורק. ליתר דיוק, בהארלם. הוא התחיל בתור Birdmask, ומהצד ניתב את כל הזעם המטאליסטי העודף שלו למה שהיה בזמנו האלבום הראשון של Zeal and Ardor, לפני שנתיים.

אבל כל זה לא הכין אותו, ולא אותי, ולמה שיקרה עם Devil is Fine, אחד מהאלבומים המסקרנים, המעניינים, ודאם איט, הטובים והקליטים שיצאו השנה (תנסו להוציא את שיר הנושא מהראש שלכם, שם 20 שקל שאתם לא תצליחו ולא מעניין אותי אם תשקרו ותגידו לי שהצלחתם). את השיחה ניהלנו שההרכב, שמונה רק את מר גאגנו, היה עדיין אלמוני וחסר קהל. מאז עברו כמה ראיונות עם אי אילו גופי תקשורת יותר משפיעים משלי (כן, לא להאמין) ומד הלייקים בדף הפייסבוק האמור לעיל נסק לכמעט פי 10. תכלס קצת מתבאס שלא יצאתי גאון הדור וראשון לפני כולם וזה, אבל מה לעשות שלא כולם צריכים לתרגם לשפה שמית בת מיליון שנה. או כמה אלפים, מי סופר. בכל מקרה הייתה שיחה מעניינת, על להכניס את השטן לפה של עבדים שחורים, על באיזו מידה הוא כבר היה שם, ועל התכנית לסמן את באי ההופעות שלו עם ברזל לוהט שבסופו הסמל של לוציפר מהמאה ה-19. היה קול. תהנו.

עברת לניו-יורק בגיל יחסית מבוגר. עשית מוזיקה גם לפני שהגעת לניו-יורק?

כן, קצת. אבל עברתי כשהחלטתי שאני צריך קצת מרחק כדי להתמסר לגמרי למוזיקה.

מרחק ממשפחה וחברים?

כן, די. אם אתה חלק ממבנה חברתי יש לך נטיה לשחק את התפקיד שתמיד שיחקת, ואתה לא יכול באמת לזוז. אז, זה היה הרעיון.

טוב, אז יש לי שאלה טפשית שאני אלך לשאול, ואם לא בא לך לענות עליה, אל תענה. אבל, אני ממש אוהב אותה, אז אם תבחר לא לענות עליה אני מאוד אפגע.

[צוחק] אוקיי.

יש אלבום או שיר שאתה זוכר שממש שינה את הדרך שבה אתה מרגיש לגבי מוזיקה, אולי אפילו גרם לך לרצות להיות מוזיקאי?

ובכן, ההורים שלי היו מוזיקאים, אז תמיד היה בי רעב לעשות מוזיקה. אבל כשהייתי אני חושב בן 14 או משהו האזנתי בפעם הראשונה ל-"The Trooper" של איירון מיידן, ופשוט רציתי לעשות את זה.

את מה? לנגן מטאל?

בדיוק. ללכת למצוא גיטרה והכל, ולעצבן את השכנים. זה היה נהדר [צוחק].

אז היית מטאליסט בתור ילד?

לגמרי. שמעתי דברים כמו Wintersun, Naglfar, Cannibal Corpse, Nile, הכל. כל דבר שהיה מרגש וחדש.

זה מעניין מה שאתה אומר כי, מאז שנתקלתי באלבום שלך, חזרתי קצת אחורה לראות מה עשית בתור Birdmask, ודי הופתעתי לגלות ש-Birdmask…. כאילו כל המוזיקה שאתה עושה נשמעת מוזרה, באופן טוב, אבל אני מניח שאתה יכול להגיד ש-Birdmask נשמע הרבה יותר אלקטרו-פופ. מבני שיר הרבה יותר סטנדרטיים. זה מלא נשמה ויפה, ואולי קצת פופי.

אני חושב שזה הוגן להגיד את זה.

אוקיי. אז כשאתה מתאר את עצמך כמתבגר מטאליסט, מה גרם לך לעבור ממטאל למשהו כזה, ואז משם לכיוון של Zeal and Ardor?

אני מניח שזו סוג של כנות. כאילו, אם אתה ילד מטאליסט, אתה חייב לשנוא דברים מסויימים. ובנקודה מסויימת הייתי צריך פשוט להודות בעובדה שאני ממש אוהב שירים נדושים. כאילו, בהרבה אלבומי מטאל יש את השיר האקוסטי האחד הזה, שהוא סופר רגשני. והם יכולים לעשות את זה כי השאר זה הכל מטאל, אבל אתה יודע שזה בעצם מה שהם באמת רוצים לעשות [צוחק].

נראה לי שאתה צודק.

ולגבי Zeal and Ardor. אז, פשוט רציתי לעשות משהו חדש ומרגש, אפילו אם הוא פופי. אני מניח ש״מוזר״ זה מונח מתאים. ואז זה נהיה יותר מדי פופי, אז עשיתי את Zeal and Ardor כדי לאזן את זה חזרה.

אז בעצם אחרי שהתחברת לנדושות הפנימית שלך, לאיש הפופ המתוזמר שדר בלב כל אחד מאיתנו, ואחרי שביטאת את זה, היית צריך לאזן את זה עם משהו אחר?

כן. כאילו, אפילו בזמן שכתבתי את כל הדברים הקיטשיים האלה עדיין הייתי כותב רעיונות ״כבדים״ מדי פעם. אבל כן, זו הייתה דרך טובה לשחרר משהו.

כאילו, זה נראה לי…. אני אדם בוגר עכשיו. יש לי ילדה, שזו חוויה די בוגרת, אבל 99 אחוז ממה מהמוזיקה שאני מאזין לה זה מטאל. ואני תמיד אומר לאנשים שמטאל היא סוג המוזיקה שכשאתה מאזין לו אין לך שום אשליות לגבי האפשרות של חוויה אנושית מושלמת.

[צוחק] זה נשמע די נכון.

בדיוק בכלל שהיא נדושה. כאילו, אתה לא באמת חייב ללכת לשיר האקוסטי, שהוא, אני אודה, הרגע הכי נדוש, בגלל שמטאל הוא סופר נדוש גם ככה. הרעיון שמישהו יכול לקחת את זה ברצינות קורע אותי, בגלל שההגזמה של זה מובנית לתוך המערכת. זה פשוט יותר מדי.

כן, בדיוק. זה הפאתוס, הרצינות, זה הכל הצגה. ואתה יודע, אתה צריך להעריך את זה, ואתה הוזה אם אתה לוקח את זה פשוטו כמשמעותו.

אני רוצה שניה לחזור לרגע. האלבום הראשון של Zeal and Ardor מלפני שנתיים הרגיש הרבה יותר כמו המשך טבעי ל-Birdmask. זה עדיין היה די פופי וערבבת לתוך זה רגעי מטאל משוגעים כאלה.

אבל האלבום החדש מרגיש שונה. הרבה יותר מחוספס. יש אידאל בלאק מטאל כזה של ״לשמור על אותנטית״. וזה מרגיש כאילו, בין אם אירונית או לא, Devil is Fine הולך על משהו בכיוון הזה, לפחות באופן מפורש הרבה יותר ממקודם.

אני יודע למה אתה מתכוון, אבל זה בא ממקום אחר. האלבום הראשון, כמו שאמרת, היה סוג של שלוחה. המלודיות האלה היו משהו שפשוט היה נגיש אז. החדש, אני חושב, הוא הרבה יותר אחיד מבחינה רעיונית. הוא אנטי-נוצרי במפורש ושטניסטי, בשילוב עם שירי עבדים ובלאק מטאל. הוא הולך לכיוון הזה ולכיוון הזה בלבד.

אז החספוס מגיע מכיוון מוזיקת העבדים, מכיוון הבלאק מטאל, או משילוב של שניהם?

פשוט השילוב של השניים. למעשה, החספוס הזה לא היה בהכרח מתוכנן, זה פשוט סוג של קרה, בכלל שאני חושב שאני עוד מנסה להבין את הסאונד של זה, אבל בכל מקרה זה הרבה יותר קרוב למה שאני רוצה באלבום הזה.

השילוב של מוזיקת עבדים ובלאק מטאל, מה היה שגרם לך לקחת את שני הדברים האלה? זה שילוב, נראה לי, די חסר תקדים.

טוב, מבחינה רעיונית, הנצרות נכפתה על שתי הקבוצות, נורווגים ושחורים. אז לקחתי את זה כמאין ניסוי מחשבה: ״מה היה קורה אם שתי הקבוצות היו מורדות בצורה דומה?״ אבל, למעשה הגעתי לזה דרך פוסטים ב-4Chan [לוח הודעות מקוון, רב״ט]. אנשים מעלים לשם תמונות וחרא כזה, וממש נכנסים אחד בשני בגסות, אז הפידבק שאתה מקבל מאוד ישיר וכן. אז הייתי נכנס לשם ומתחיל שרשור שבו הייתי מבקש מאנשים לתת לי סוגות מוזיקליות. מישהו היה אומר פאנק ומישהו אחר פיוז׳ן ג׳אז, ואז בחצי שעה הייתי עושה שיר שמשלב את שני הסוגים.

פשוט כתרגיל?

כן. חצי שעה, תוציא שיר. ואז יום אחד מישהו אמר…. הם ממש גזענים באתר הזה, אני צריך להגיד את זה בשלב זה… אז יום אחד מישהו כתב ״מוזיקה של כושים״ ושני אמר ״בלאק מטאל״ [צוחק]. אמרתי לעצמי ״זה נורא! איך אפשר לחשוב על זה בכלל?״ ואז שניה אח״כ ״אוקיי, אולי הם עלו פה על משהו״ [צוחק]. אז ככה זה קרה.

אז, משכתבת ככה את השיר, הגיע החלק הרעיוני?

לא כתבתי את השיר אז. זה נכתב על ידי שני אנשים שונים, אבל זה פשוט נתקע לי בראש.

זה מעניין אותי מאוד. הרעיון של כפיית הנצרות מאוד מעניין. אבל הסיבה שאני קצת נתקע על זה היא שיש לי שיחה מתמשכת עם עצמי וכל מי שעוד רוצה לשמוע, שזה בדרך כלל רק אני, לגבי סוגים מסויימים של מוזיקה שכמו דורשים מעין אותנטיות ביוגרפית. אין הרבה כאלה, אבל זה נראה מתאים להרבה מוזיקות ״שורשיות״, שהן דורשות ממך להתאים לתבנית מסויימת.

למשל, הייתה תגובה מאוד שלילית ללהקות בלאק מטאל אמריקאיות, על זה שהן היפסטריות או שטחיות, או שהן לא מעבירות את המסר הפגאני האותנטי, או השבטי, או מה שזה לא יהיה שאפשר להגדיר בתור הערכים של בלאק מטאל סקנדינבי. ואתה יכול לדמיין דיון דומה סביב בלוז, או פאנק. יש סוגי מוזיקה שכמו דורשים את האותנטיות הזו. וזה מעניין ש-Zeal and Ardor משלבת שניים מאלו. וזאת בנוסף לעובדה שבשני הסוגות האלה יש מערכת יחסים מעניינת עם השטן. זה משהו שחשבת עליו?

כן, אני חושב שבמידה מסויימת זה הניע את כל הרעיון. אבל, לגבי הרעיון שרק אנשים מסויימים יכולים להיות יצירתיים בתחומים מסויימים, אני חושב שזה בולשיט לחלוטין. כאילו, אני יכול להבין איך חברים בקהילת הבלאק מטאל של סקנדינביה עלולים לא להינות מהענף הברוקלינאי . כאילו, זה לא תמיד טוב, אבל להגיד ״רק לסוג הזה של אנשים מותר לייצר משהו בסגנון הזה״ זה פשוט טיפשי.

אני מסכים. הייתי אפילו אומר שהלהקות הטובות מברוקלין הן אלו שאפילו לא מנסות להיכנס לקטע האותנטי. יש להקות אמריקאיות שמנסות, אולי Wolves in the Throne Room או Panopticon

הן כאילו הלהקות המחקות?

אולי לא אפילו מחקות, אבל הן מנסות למצוא את היער הנורווגי האותנטי, פשוט במינסוטה או פורטלנד. אבל יש גם זרם אחר, שבכוונה מתעסק עם הרעיון הזה לטובת האמנות שלהם. זה יפהפה.

אני מסכים לחלוטין.

אתה מרגיש בכלל חלק מסצנת מטאל?

לא. אני חושב שברגע שאתה מתארגן ויוצר תנועה אתה מתחיל תהליך רגרסיבי. אתה לא יכול ליצור משהו חדש יותר, בגלל אתה מבוסס. אני חושב שזה פוגם בחזון שלך. כאילו, זה נשמע די פקינג יהיר, אבל…

זה בסדר. כולם יהירים. אבל היית אומר שהיצירתיות שלך דורשת ניתוק מסצנה?

כן, אני חושב שברגע שאתה מתחבר עם אחרים אתה מתחיל להסתגל למה שמצופה ממך. אני חושב שאמנים ואמנות הם סוג של סוליפסיסטיים, או לפחות מונעים-עצמית או מבודדים, לפחות במידה מסויימת.

אז יש סיכוי גם שתמצה את החקירה של בלאק מטאל ושירי עבדים?

אולי. אני לא יודע.

כן, בכל מקרה עוד לא. זה נכון שהקלטת את כל הקולות שירה האלו? זה הכל אתה, נכון? שובר בקבוקים וכאלה?

[צוחק] כן.

למה להקליט בעצמך במקום לסמפל? כי זה מוסיף עוד שכבה של מיצג. כאילו, זה כמעט טקסט קדוש, דתית ופוליטית, להתעסק עם כל נושא העבדות. אז למה לעשות את זה בעצמך?

טוב, אי אפשר למצוא גוספלים שטניסטיים.

נקודה טובה. זה הרגיש מוזר לעשות את זה?

לא ממש. אני חושב שאם מדברים על האפשרות שזה יעצבן מישהו, אז אני חושב שכדי ממש להתגבר על בעיה, כמו עבדות, צריך לדעת לצחוק עליה. ואני לא חושב שיש משהו פוגע בזה בשום צורה. בכנות, זה פשוט ממש כיף לשיר דברים על השטן בקול גוספל.

יש בזה משהו מהגישה של טרנטינו, נגיד ב״ממזרים חסרי כבוד״ או ״ג׳נגו״, לקחת נושא מאוד רגש ולדפוק אותו חזק בראש.

כן. ברגע שאתה ניגש לנושא מאוד בעדינות, אז הוא הולך להישאר. הוא הולך להישאר לנצח, בגלל שלאנשים יש את הגישה הקדושה הזו כלפיו, ואז החברה לעולם לא יכולה לעכל אותו.

אתה מרגיש שיש לך את האפשרות לעשות את הדברים האלה כי באת מבחוץ?

אני יודע למה אתה מתכוון, אבל אני לא חושב זה משהו שחייב לשחק תפקיד. אני חושב שזה שוב חוזר לנושא של ההגבלה של מי עושה ומי לא עושה אמנות, או, איך שקוראים לזה, ״ניכוס תרבותי״. יש לי בעיה גדולה מאוד עם הדבר הזה. אם מישהו, נגיד, לא יכול להכין סביבון בגלל שהוא לא יהודי, אז זה פשוט טיפשי. כאילו, אני לא בדיוק חושב על עצמי בתור מי שיסכם את הדיון על עבדות…

אולי כי אתה גם משתתף בדיון הזה, בדרכך. זה התחיל כרעיון מגניב, אבל אתה בערך בדיון הזה עכשיו.

בערך. אני משתתף בו על ידי זה שאני לא משתתף בו.

אז אתה עכשיו מתכנן להופיע עם האלבום?

כן, מנסה להרים מופע. זה סוג מאוד פרפורמטיבי של מוזיקה, וזה מבדר, ואני רוצה לבד אנשים כמו שצריך.

וזה הולך להיות רק אתה?

האמת היא שזה בדיוק החלק שאני עובד עליו עכשיו. אני מחפש מתופף טוב מאוד….. ואנחנו גם בונים הרבה שטויות. הולך להיות מזבח, ויש לי מוט סימון, אז אם אנשים רוצים שאסמן אותם בזמן המופע [צוחק]. זה רעיון טיפשי, אבל אם הם רוצים.

אתה חושד שמישהו ירצה? האמת היא שראיתי את המוט, נראה די מגניב.

זה ענק, בן אדם. זה בגודל כף היד שלך.

זה, נגיד, עוד אזכור מפורש לעבדות.

כן, לגמרי. זה בצורה של הסמל של לוציפר, עם Z ו- A בפנים.

ללוציפר תמיד יש את הדברים הכי מגניבים.

[צוחק] כן, טוב. תלך על הכל או תלך הביתה, לא? הוא הבוס.

אז הרבה דברים טקסיים?

כן, טקסים פרפורמטיביים כאלה. אני לא הולך להרוג אף אחד, אני לא חושב.

האמת היא שזה ימשוך קהל ענק. טוב ליח״צ.

אתה כל כך צודק.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ