פוסט מלא במוזיקה כבדה, אבל גם בהמון משמעות אישית

חברת התקליטים הכי חשובה ביקום מעלה את הארכיון שלה לרשת, המון אלבומים חדשים נופלים לכם על האוזן, וגם שתי הופעות מומלצות במיוחד. הרבה דברים בכותרת משנה אחת

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

היום אנחנו ברוח פוסט אקלקטי, כי הצטברו כמה נושאים על שולחני המטאפורי, ולא בא לי שהם ייערמו וייערמו, מטאפורית, עד שהפוסט הבא ייראה כמו התמוטטות עצבים מטאפורית. אז יהיו פה שלושה פרקים שונים, בעצם:

1. רון הוא כתב חדשות

2. רון שומע אלבומים וחושב שלאנשים אחרים אכפת

3. רון עושה כאילו הוא יוצא לפעמים מהבית.

חוצמזה, הכל בסדר. העיקר הבריאות. אוקיי, לא אכפת לכם.

פרק ראשון: רון הוא כתב חדשות

היי, אני רון כתב החדשות. יש לי חליפה ועניבה. שלום. ערב טוב.

בכל מקרה, האירוע המרגש של השבוע האחרון מבחינתי הוא ללא ספק ההחלטה הלא פחות מהיסטורית שלא לומר היסטרית של Dischord Records להעלות את ארכיון חברת התקליטים לבנדקמפ. עכשיו, למי שמאיתנו שגדל במאדים אצל הורים סופר מגוננים שסתמו את כל החלונות בקרשים מעצים במאדים והשמידו עם פצצת מימן את האזניים של הילדים שלהם, דיסקורד הם אחד מפלאי תבל. היא הוקמה ב-1980 בוושינגטון די.סי. על ידי שניים מחברי להקת ההארדקור האגדית Minor Threat - הסולן/מנהיג איאן מק׳איי והמתופף ג׳ף נלסון. המטרה הראשונית הייתה להוציא את האלבום של הלהקה, ועם הזמן גם להוציא את האלבומים של החברים האחרים של סצנת ההארדקור של איזור וושינגטון בתחילת שנות השמונים.

Minor Threat
Minor Threat

עכשיו, אני אומר ״סצנת ההארדקור של אזור וושינגטון בתחילת שנות השמונים״ אבל מה שהמשפט הזה באמת אומר זה ״הרנסנס האיזורי הכי משמעותי של מוזיקה אמריקאית בחצי השני של המאה ועשרים״. כן, אני יודע, היה no wave וכלמיני כאלה בניו יורק, ואגדות על דטרויט, והיה את ההיפ הופ בניו יורק ובאזור לוס אנג׳לס, את ההאוס והשמאוס והקראוס. הכל נכון, אבל, פעם אחרונה שאני בדקתי, זה הבלוג שלי. אז שששש. כשאני אומר ״הרנסנס האיזורי הכי משמעותי של מוזיקה אמריקאית בחצי השני של המאה ועשרים״ אני בעצם מתכוון לאירוע תרבותי, שוב, איזורי במהותו - ועדיין כזה, לפחות רשמית מבחינת Dischord - שחי בפועל רק כמה שנים, בצורתו כהארדקור, ורק עוד כמה שנים באמת בשיא הפוסט-הארדקור/מאת׳-רוק של שנות התשעים. אבל האפקט של התנועות האלו הוא מעבר לכל דמיון. כמו צונאמי של יצירתיות, יושרה אמנותית, ואתיקה, רעידת אדמה של דור חדש שטלטל ועודנו מטלטל את אמות הסיפים של הרוק האמריקאי.

והכל נעוץ, מבחינתי, בעובדה, שמק׳איי ונלסון פשוט טובים מאוד במה שהם עושים, ושהם מסרבים, למרות הבדיחות הבלתי פוסקות על הפוציות וחוסר המודעות העצמי של מק׳איי, להשתנות. ואיך יודעים שהם טובים במה שהם עושים? כי הארכיון של דיסקורד, שזה עתה, כאמור, עלה לאוויר האינטרנטי, הוא אוצר. פנינים ויהלומים. בין אם זה ענקיות (יחסית) כמו Fugazi ו-Jawbox, קלאסיקות מפעימות כמו האלבומים של Rites of Spring או The Make Up או Nations of Ulysses, או להקות ליודעי ח״ן כמו Marginal Man ו-Lungfish, הכל פשוט מדהים.

אבל סימן ההכר שלהם, וזה הולך להיות די קיטשי, הוא העובדה שכל אחת מהלהקות האלו נשמעת כאילו הן משאירות הכל על השולחן. אני מרבה להתווכח עם מושג האותנטיות, כי אני חושב שהוא מגוחך, ואני לא חושב שסוד הקסם של Dischord הוא אותנטיות בהכרח, אלא פשוט המון עבודה קשה, המון רצינות (יש שיגידו יותר מדי, אבל שיהיה), והליכה עדינה עד בלתי אפשרית על הקו בין אמיתי להצגה. שילוב, אגב, שהיה קיים שם מהרגע הראשון עם Minor Threat, ואולי מה שהפריד אותה משלל להקות ההארדקור של התקופה, בין אם מוושיגטון או ניו יורק או לוס אנג׳לס. הם ידעו בדיוק מה הם עושים, והבינו אולי מהר יותר מכולם שזה הופך להיות מעושה ומזוייף (הנה שיר לדוגמא פה בסוף הפסקה). אבל למרות כל זה, יש תחושה של חוט שני שעובר פה של אמת, בין אם זו אמת אסתטית, מחקרית, או רגשית. בדרך כלל שילוב.

אז כן, הכל נורא אינטלקטואלי ובורגני ושבע, אבל כ״כ יפה ומפעים ומרגש, עד שאי אפשר לדמיין עולם בלי Dischord. ובתור אוהד גדול של פועלו של מר מק׳איי, אותו אני מגדיר כלא פחות מגאון (אפילו ראיינתי אותו בקטנה לפני כמה שנים) לא היה לי קל להשיג את כל מה שהייתי צריך. דיסקים בדואר, אוספים, כל מה שיכולתי כדי להשיג בדל של משהו מהם. עד היום אם אני בכלל נכנס לחנות דיסקים אני הולך ישר ל F כדי לראות אם יש להם Fugazi, הרגל שנשאר משנים של חיפוש חסר תועלת.

אז הארכיון הזה, שבעצם מצטרף למהלך קודם של Dischord שהוא הנגשת ארכיון מטורף של הופעות חיות של פוגאזי מכל השנים (ויש לקוות שגם הוא יגיע לבנדקמפ בבוא היום) הוא שילוב של שתי שמחות: שמחת המוזיקה והתופעה וההיסטוריה, ושמחתו של הילד בן ה-15 שפתאום יכול ללחוץ פליי קטן ולשמוע שנים על גבי שנים של מוזיקה מדהימה שהוא היה צריך ללקט פה ושם כמו קבצן. לא שיש לי משהו נגד קבצנים, חוץ מזה שאין להם גישה עכשיו לארכיון של דיסקורד.

זה היה רון הכתב. אה, ו-Nails כנראה התפרקו, אבל אני לא בטוח שזה רעיון כ״כ רע.

פרק שני: רון שומע אלבומים וחושב שלאנשים אחרים אכפת

זו הכותרת שבחרתי, הייתי יכול לבחור: ביקורת אלבומים. זה מה יש.

Inter Arma - Paradise Gallows / Relapse

עברו חודשיים מאז שהמלצתי על דברים, ובזמן הזה האלבום החדש של  Inter Arma יצא בקול תרועה רמה. לא ממש יודע מה להגיד לכם. להקה שיש כמוה בערך רק אחת, שאני חושב די המציאה לעצמה סוגה מוזיקלית חדשה שקוראים לה ״דום-פולק-דת׳-אמריקאנה-משוגע״, והיא מאין שילוב של Oranssi Pazuzu, ווילי נלסון ו-Crowbar. האלבום הקודם שלהם, Sky Burial שיצא ב-2013 היה ללא שום ספק אחד מאלבומי השנה ההיא, וכנראה אחד האלבומים הכי חשובים וטובים שיצאו בכמה שנים האחרונות. החדש לוקח את השאפתנות של הקודם ומגביר אותה ל-11 (אם לאזכר לרגע את הקליפ האגדי של מייקל ג׳קסון ל-"Black or White״). מטורלל, לעיתים מגוון ברמת הבזאר ההזוי, ויפהפה. שמעו נא.

Vanhelgd - Temple of Phobos / Pulverized Records

הרכב דת׳ שבדי אדיר עם אלבום חדש שיצא ממש לפני כמה שבועות. עולם הדת׳, ככה באופן מסורתי, מתחלק קצת לברוטל (דם, דיממתי עלייך, איבדתי את המטרונום שלי מרוב דם) לטכניקל (הרעיון של דם, הרעיון של דם עלייך, המטרונום שלי סיים תיכון השבוע ואני מאוד גאה בו). אני מניח שאני יושב איפהשהוא באמצע החלוקה הזו, כי טכני מדי מרגיש לי עקר, וברוטל מדי פשוט מרגיש לי טיפש. לא טיפשי, טיפש. מעטים המקרים שיש להקה שמרגישה שהיא מצליחה לאזן בין היסודות הללו, ו-Vanhelgd היא אחת מהן. האלבום החדש שלהם נשמע כמו מישהו מטומטם עם דוקטורט בפיזיקה, שהוא שכח מרוב שהוא מטומטם, אבל הוא עדיין זוכר. אכזרי, כאוטי, ומהונדס. יפה מאוד.

Helms Alee - Stillicide / Sargent House

השלישייה החמקמקה הזו עושה פוסט-רוק/פוסט-הארדקור/פוסט-מטאל עם קמצוץ שמחת חיים כבר די הרבה זמן עכשיו, ונראה שלעולם לא מקבלת את ההכרה לה היא ראוייה. עלתה לה לאוויר העולם באמת בשיא עונת הפוסט-שקרכלשהוא, וגם אז לא ממש התאימו לתבנית הרעועה מלכתחילה. להקה ייחודית, איכשהוא גם מקסימה בזמן שהיא אכזרית. האלבום באמת יוצא באמת באמת רק בספטמבר, אבל יש כבר שני שירים בחוץ, אז, כן. אפשר להאזין להם וכאלה.

Void Omnia - Dying Light / Independent

הרכב בלאק מטאל חדש יחסית מאוקלנד אשר ממוקמת דרומית לברגן (נורווגיה) של אמריקה, שהיא פורטלנד. אז אני מניח שזה הופך את אוקלנד לאוסלו, או משהו כזה. אלבום ראשון יוצא ממש עכשיו אחרי דמו מוצלח שיצא לפני שנתיים. יצא לי לשבת איזה שבוע על האלבום הזה, ואני חייב להגיד שאני מחבב עד מחבב פלוס. אווירתי, חותך, קצת חללי, ומשוגע לגמרי. מומלץ בחום.

Kayo Dot - Plastic House on Base of Sky  / The Flenser

עם השנים Kayo Dot הפכו מלהקת המטאל שפרוגרים שומעים ללהקת הפרוג שמטאליסטים שומעים, וזאת, לאט לאט, תוך השלת מירב האלמנטים הכבדים שהיו חלק גדול מאוד מכמה האלבומים הראשונים שלהם, והיוו אף נדבך מרכזי ביצירת המופת שלהם Hubardo מ-2013. האלבום האחרון והמעולה שלהם Coffins on Io היה כבר לגמרי פרוג-חללי-סטייל-בלייד-ראנר-רק-יותר-יומרני, וככזה הוא גם היה, לדעתי ברמה של האלבומים היותר כבדים וטובים שלהם, ואף ייתכן שטוב מהם. יש משהו בטובי דרייבר הגאון הזה שגורם לך לחשוב שהוא מרגיש הרבה יותר בנוח בלאונג׳ קטיפה החללי שלו מאשר כשהוא מוקף בבלאסט ביטים, והנוחות הזו נותנת למוזיקה המוזרה שלו משהו מרוחק ואינטימי באותו הזמן. אז החדש בהחלט ממשיך את רוח הדברים מ-Coffins ואפילו קצת הולך יותר רחוק לכיוון זמר החתונות בחלל, עם נגיעות קלות של פסיכיות פסאודו-מטאלית, כמו בסוף של :Magnetism״ היפה. יפה, מוזר, ומטריד.

Russian Circles - Guidance / Sargent House

אצולת הפוסט-שקרכלשהוא היקרה הזו משיקגו יוצאת עם אלבום חדש לחלוטין בתחילת חודש הבא, והשמחה רבה. חייב להגיד שהשיא של כמות תשומת הלב שהקדשתי להם היה באיזור סוף העשור הקודם, ושלא הכי שמעתי את האחרון שלהם, Memorial מ-2013. אבל שלושת השירים שזמינים כעת וברגע זה מהחדש מבטיחים הרבה מאוד. טרנד הבס המעובד מדי קצת ירד לשמחתי, וחזרנו לעולם של פשוט מוזיקה יפה ועוצמתית. אחד עשר כוכביא בסולם אורשר.

Cradle of Filth - Dusk and Her Embrace...Original Sin /  Cacophonous Records

לא, ממש לא אלבום חדש. למעשה, אלבום בן 20. אבל כמה דברים בסיסיים: אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים; הקלטה ראשונה וראשנית של האלבום שנגנזה כתוצאה מאי אילו סיבוכים חוקיים; הזרקת הגיון מחודש ומחשבה מחדש לכל מה שחשבנו שקרה לקריידל בין האלבום הראשון והמופתי שלה לאלבום השני והמופתי שלה. בזמן אמת, מה שחשבנו שקרה הוא שלהקה מדהימה עם אלבום ראשון מדהים קיבלה כמה ג׳ובות כדי להפיק יותר טוב את האלבום, ועל הדרך שינתה את הסגנון שלה בצורה די פתאומית. מה שבאמת קרה הוא שדאסק, כמו שההקלטה המקורית מראה, בעצם היה מלכתחילה יצור כלאיים בין הראשוניות והאכזריות של The Priciple of Evil Made Flesh למלודרמטיות הכמעט סימפונית של האלבומים שבאו אחריו. ואת המלחמה בין הסגנונות שומעים בגרסה הזו בצורה מופלאה, מה שיוצר לא רק הגיון, כמו שאמרתי, שהיה קצת חסר שם, אלא גרסאות שונות, חלקן טובות יותר, לשירים אלמותיים כמו ״Gothic Romance" ו - "Funeral in Carpathia״. תענוג לנשמה ולאזניים. בתקווה נשמע קצת עוד על מה היה סביב האלבום הזה בהמשך.

The Howling Void - The Triumph of Ruin / Avantgarde Records

משהו קצת אחר. להקה של איש אחד בשם ריאן שקרלכלשהוא מטקסס, שלא היה לי מושג עליה, ועדיין אין לי מושג עליה הרבה. אני רק יודע את זה: שפעם בכמה זמן, שאני צריך סתם לשים מוזיקה שאני יודע שתהיה לי טובה, אני שומע את האלבום הזה. זה קרה די בטעות, אבל התכיפות שבה אני שומע את האלבום הזה כנראה עדות טובה מספיק. שילוב מיוחד ומרגש בעיניי לפחות בין דום ואיזו אוורתיות פולקית כזו, אפילו על גבול ה Summoning בסגנון הפולקי. שזו בעיניי מחמאה אדירה, כי Summoning זה אלוהי. אז כאילו Summoning הפכו ללהקת דום, ובאותו זמן גם הפכו ללהקת פופ. משהו כזה. לא יודע מה, זה פשוט יפה לי.

בונוס: תשמעו את השיר החדש של Subrosa. בקרוב אלבום שלם מאיפה שזה בא. ויש גם חדש ל- Big Business, אבל נגמר לי הכוח כבר אז תשמעו פה.

פרק שלישי: רון עושה כאילו הוא לפעמים יוצא מהבית

יש שני דברים בגדול שרציתי לדבר עליהם. הראשון הוא שמונספל באים לארץ. כן, הייתי שמח מאוד מאוד אם זה היה קורה לפני 20 שנה, אבל הו גיבס א פאק. הלהקה שהקליטה את Wolfheart, הלוא הוא אחד מהאלבומים הטובים אי פעם, יכולה לבוא לפה גם בגיל 80. זה האיוונט, לכו.

השני קצת יותר קרוב לליבי. אני לא כותב פה הרבה על הרכבים ישראלים או דברים ישראליים בכלליות. פעם כתבתי על אהרון עמרם, ועל זה שאני חושב שמוזיקה תימנית זה הכי קרוב לבלאק מטאל מערות שיכול להיות בישראל, ופעם אחת ירדתי קצת על מוג׳הדין. אני חושב שזה פחות או יותר הכל. אבל בחודש הבא תהיה הופעת השקת אלבום ללהקת כסף (Kessef) שהיא כנראה הדבר הכי טוב שיש בישראל היום מלבד הכיבוש. סתם, מלבד הטוטו. סתם, לא יודע. להקה שהיא בגדול סוג של טעות: הרכב מטאל/רוק ברמה ובאיכות בין לאומית שאפשר להיות בהופעה שלו, או לשמוע אלבום שלו ולחשוב שאתה מינימום בחדר חזרות של Crowbar בזמן שהם שומעים Wreck and Reference בזמן שעולים עליהם עם טרקטור. אחרי כמה שנים יפות של פעילות, הם מוציאים רשמית את האלבום תכלס תכלס תכלס הראשון שלהם The Meaning of Stam, וכולם נאספים לחגיגה (אפשר לשמוע שלושה שירים מהאלבום פה ממש).

יחד איתם יופיעו KIP, הלוא הם Kruzenshtern i Parohod, שהם פחות או יותר חבורה של פסיכופטים שעושים מוזיקה יפה על הספקטרום המוכר והידוע שבין קלזמר לדרון מטאל וסלאדג׳. סה״כ הגיוני וחביב. הם גם יחגגו משהו משלהם, וינגנו מתוך אלבום ההופעה החיה החדש שיוצא להם.

קיצר, במחיר של נסיעה לגן החשמל וכמה שהכרטיס לה יעלה תחושו עליונות מוסרית ואמנותית, ובינינו מה יותר טוב מלחוש עליונות. ולשמוע מוזיקה. וזהו. לא יודע, אפשר גם לעשות פאזלים אבל זה תעשו בבית, לא כל העולם צריך לראות. הנה האיוונט, שלום ולא להתראות.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות