אלבומי המטאל הטובים של 2016

שמחנו לראות את 2016 האיומה נעלמת אל תוך האופק אפל. לא היו הרבה שנים ששמחנו לראות נעלמות לתוך האופק האפל כמו שרצינו לראות את 2016 נעלמת. אבל כמה ניצוצות בכל זאת הסתתרו בה

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

טוב, אז נעדרתי ממקום קדוש זה זמן רב, רב מדי. אבל כאלה הם החיים, מלאים בחרטות, מתסכלים, וריקים מתוכן. ותכלס יש לי עוד ים דברים שרציתי לדבר עליהם (האלבום החדש של מטאליקה הוא בושה לאנושות), להלל אותם (איך שהגיטרה נשמעת בחדש של דארקת׳רון), ולהתרגש מהם (ראיון עם כריס פולנד שליט״א, שכנראה יעלה בקצב הזה מתישהוא ב-2087). אבל, הזמן אבוד ואזל, וכך גם השנה הנוראית הזו. אז, בהתחשב בעובדה שבאמת לא כתבתי המון זמן, ובהתחשב בעובדה שעכשיו כבר אמצע דצמבר, עשיתי אחד ועוד אחד, ויצא לי פוסט סיכום שנה הכי סחי בלטה שיכולתם לחשוב עליו. תהנו נשמות (ויש גם דף פייסבוק למזוכיסטים מביניכם).

האלבום הכי טוב שיצא השנה: Vektor - Terminal Redux

Vektor - Redux
צילום: PR

ובכן. סביר להניח שאם לא הייתי גדל בחיקם של ענקי רוח כדייב מסטיין ותחת רוחם המגוננת של פסיכיים כמו Voivod אז אולי לא הייתי עף על האלבום הזה כמו שאני עף עליו בחודשים האחרונים. מבחינה מסויימת זה אלבום הת׳ראש הכי טוב מאז Rust in Peace, ובטח שהכי שאפתני ויומרני מאז, לא יודע, אלבום מאוד שאפתני מפעם. אבל, העובדה שאני ת׳ראש-בוי קטן בגוף של אדם ממורמר ומתבגר לא אומר שזה לא אלבום מופתי בכל קנה מידה שהוא, ואני חושב שהוא כזה. לא רק בכלל שהוא טס ב-300 קמ״ש של יצירתיות מבלי לעייף, ולא רק בגלל הקונספט המופרך לחלוטין שלו שבכל זאת, לא יודע איך, עובד, אלא בגלל שזה פשוט השילוב הכי טוב מכל העולמות: מטאל דבילי בידיים של אנשים חכמים. לפנתיאון, ויפה ריף אחד קודם.

האלבום הכי שובר נפשות שיצא השנה: Forty-Watt Sun

אי פעם לפני מאה שנה (ב-2011) יצא אחד האלבומים המיוחדים והמרטיטים ביותר שיצא תחת המטריה ״בוא נגיד שזה מטאל״. אני חושב שיחד עם Wylit של Black Math Horseman שיצא ב-2009, הוא ניצב כסוג של חידה חד פעמית של רגש נוגה וכבדות בלתי נסבלת. ואז, ניער לו פטריק ווקר, הלוא הוא הרוח החיה מאוחרי Warning, והחליט להוציא עוד אלבום של ההרכב הזה. מה אני אגיד לכם, גם ביום קיץ לוהט ולבנטיני האלבום הזה יכנס עננים מעל הבית שלכם, ויעשה לנציג ועד בית של הבניין שלכם לבכות ולשקול פירסינג בספטום. כל כך יפה, מרגש, ושובר, ששווה להיכנס לדיכאון רק כדי לשמוע אותו קצת.

האלבום הכי טוב שיצא השנה ללהקות עם שם עם מלא ״ס״: Alcest - Kodama

Alcest - Kodama
צילום: PR

נשבר לי קצת מהחברים הצרפתיים האלה אחרי האלבום האחרון. ההופעה (הראשונה) שלהם קצת הבליטה את האלמטים המטאליים שבו, אבל הוא היה לי עדיין ים מוות דומם של פוסט-רוק במקום הפסים האגרסיביים שתמיד יצרו את היופי המיוחד של אלססט. החדש שלהם הוא לא רק חדשות טובות למי שהתבאס מהיופי-טופי-בילי-בילי-בופי הזה, אלא כנראה אחד הטובים שהם הוציאו הרבה זמן. מרגש, כבד, ולעיתים קצת זועם, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את הצרפתים שלנו.

האלבום פוסט-שקרכלשהוא הכי טוב שיצא השנה: Cult of Luna and Julie Christmas - Mariner

יצאו להן כמה פניני פוסט-שקר השנה, כולל Guidance הדי מפעים של Russian Circles והאחרון של Mouth of the Architect, בין השאר, אבל האלבום הזה, שיצא כבר די מזמן, נותר הטוב ביותר, וזה לא כ״כ קרוב. לא הייתי מחסידי העלמה כריסטמס בעבר, ותכלס אני עדיין לא חובב עצום, אבל בהקשר של המוזיקה של CoL נוצר איזה תלכיד לא ברור שהופך אותה ואת הקול שלה לקסם אמיתי. דינאמי, על גבול הפופי לפעמים (עד כמה שאפשר כשאתה מלא שבדים כועסים), ויפה.

האלבום הכי טוב שהוא בעצם שיר אינסופי שכולו הלל לחידלון והתהום שהיא חיינו: Wolvserpent - Aporia

WOLVSERPENT - 'Aporia:Kāla:Ananta
צילום: PR

מה אני אעשה, אני חולה על הצמד המשוגע הזה. אין עולם שבו האלבום הזה, והמוזיקה שלהם, הוא חוייה פשוטה במיוחד, ואין עולם שבו אני אומר לעצמי ״יאללה רון, בוא נשמע קצת מוזיקה שהיא המקבילה של משאית מתקלקלת לך על הראש״. אבל בהינתן ההזדמנות והרגע הנכון, אתם תשימו את הדבר הזה ותשכחו ששמתם אותו. ואז תגשו למטבח, ואולי תרימו איזה ספל קפה שחור שרציתם לנקות כבר מזמן, ואז בדיוק בקטע שאתם שופכים פנימה מים כדי לפנות את הגרגירים שנדבקו לתחתית הכוס אתם תניחו אותה חזרה לכיור, המים ימשיכו לזרום ואתם תבהו מחוץ לחלון ותחשבו על ערים נשרפות, ילדים בוכים, וחוסר התוחלת של הכל. בקטע טוב.

האלבום שאתם לא אמורים לאהוב אם אתם לא בקטע של סבנטיז אבל אתם אוהבים, אוהבים מאוד, ואז מאוהבים: Horseback - Dead Ringers

להקה מוזרה Horseback, כ״כ מוזרה שהיא לא ממש להקה אלא יותר פרוייקט של אחד ינס מילר. אני לא צורך פסיכודליה ביומיום שלי, והאמת לא כ״כ הרבה פוסט רוק, והאמת הרבה פחות פוסט-מטאל, ולהקה הזו, ובעיקר האלבום הזה, הם כל הדברים האלה בבת אחת. התאהבתי בו קצת בינס הזה בעקבות ספליט מעולה עם Locrian לפני כמה שנים, אבל באמת שאין לי שום מושג מאיפה להתחיל לתאר אותם. אלא אם כן, כמובן, אני אומר שהם תפלץ קראוט-רוק עם אבא פוסט מטאל ואמא היפית. בסוף זה איכשהוא יפה.

האלבום הכי טוב לשקול להיות נורווגי בעקבותיו: Ihsahn - Arktis

אני חולה על Ihsahn. אני אוהב את כל מה שהוא עשה כמעט, מהדמו הראשון של Emperor ועד לאלבום הזה. אז אם יש אנשים שלא ממש מתחברים לרוח הניסיונות של אלבומי הסולו שלו, אני מניח שזה לא אלבום בשבילכם. קצת פרוג, קצת מטאל, הרבה מהקול המופלא הזה, והמון מהאווירה הלא ממש מוסברת הזו של האלבומים שלו. כאילו הסתננו למועדון ג׳אז אקסלוסיבי כזה של היפר-אינטלקטואלים יומרניים כאלה, רק שבמקום תמונות של מיילס דיוויס יש ראש כרות של עז על הקיר. אה, ו״שיר״ הסיום של האלבום Til for Ulven, הוא לא רק שיר הלל לנורווגיות שלדעתי כולל כמה וכמה רפרנסים מוזיקליים לסצנת הבלאק של נורווגיה, אלא אולי היצירה המלאה, המוזרה והמרגשת ביותר שלו מאז ימי אמפרור. אדיר.

סאונד הגיטרה הכי טוב של השנה (ואולי של העשור): Darkthrone - Arctic Thunder

מתעתע משהו האחרון של פנריז ונוקטורנו קולטו. מצד אחד, יש בו רצף משוגע של כמה שירים בפתיחה שגורם לך לרצות לרוץ בשלג בזמן שאתה שר שטויות בנורווגית ועובר לגור ביער, אפילו שאין שם עידן פלוס. מצד שני, החלק השני מרגיש מרושל עד דחקאי. בכל מקרה זה האלבום שלהם שאני הכי אוהב בדי הרבה זמן, וללא שום צל של ספק הסאונד גיטרה וההפקה הכי טובה שהייתה להם מאז אמצע שנות התשעים. מבחינתי אם זו הייתה הגיטרה בכל אחד מהאלבומים האחרים ברשימה הזו זה היה שדרוג מטורף. והשיר הזה, "Tundra Leech" כ״כ פאקינג קליט. נשבע שהם הביטלז במסווה הגאונים האלה, נשבע.

האלבום הזה שהוא כמעט אלבום השנה ותכלס הוא די מדהים: Inter Arma - Paradise Gallows

Inter Arma - Paradise Gallows
צילום: PR

כמה דיו אלקטרונית כבר נשפכה, לפחות מצידי, על הלהקה הזו מוירג׳יניה, בעיקר אחרי האלבום האחרון והמפעים שלהם Sky Burial שיגיע ללא ספק לרשימת עשרים או שלושים האלבומים של העשור. על בסיס היצירה החד פעמית הזו, שילוב של אמריקנה, דום, דת׳, פרוג וכל מה שבא ליד, הם יצרו מפלצת מתוחכמת ומלוטשת אף יותר עם פרדייז גאלוז. בכל היקר לי אני לא יודע למה זה לא אלבום השנה שלי, אולי, שוב, בגלל איזו נוסטלגיה לזמנים שבהם דייב מסטיין לא היה דחליל ואפשר היה להיות מטאליסט חכם מבלי להיות היפסטר, אבל בכל מקרה האלבום הזה הוא פנינה אמיתית.

הדום הכי טוב שיצא השנה: Fyrnask - Forn

Fyrnask
צילום: PR

האלבום השלישי של הרכב-האיש-אחד הדומי והנהדר הזה, ששולח את קרני המוות שלו מאותו איזור עכור ונהדר במערב גרמניה שהביא לעולם מתנות כמו The Ruins of Beverast ו-Nyktalgia. ברוח הזמנים, שבהם כל דבר הוא ״בלאקנד״, אפילו בריטפופ, אז אני מניח שאפשר לכנות את פועלו של מר פירנד בלאקנד-דום, אבל תכלס מה זה משנה. אווירתי, עוצמתי, גדוש בריפים יפהפיים (לא דבר פעוט בהתחשב בסוגה המדוברת) וסך הכל די נהדר. מקום שני לא ממש קרוב: Lycus - Chasms.

האלבום שלצלילו הכי כדאי לתהות על ריקנותן של המסגרות הרוחניות והאינטלקואליות של חייך: Psalm Zero - Stranger to Violence

אמנים גדולים ניכרים ביכולת שלהם להתחמק מהגדרה באופו עקבי. כל פעם הם יבואו מכיוון אחר, לא מובן ולא קשור, ואז, שכבר חשבת שאתה מבין איך העולם עובד, הם יהפכו אותו שוב. זו פחות או יותר הצורה הנכונה ביותר להבין את פועלו של צ׳רלי לוקר בהקשר הרחב יותר, וכך גם להבין את המשמעות של PZ במסגרת זו, ואת טיבו של האלבום הזה. לוקר רץ על כל הספקטרום המוזיקלי-היפסטרי, מקבוצות נגינה מוזרות שמחיות שירי עם מלפני המפץ הגדול, דרך הלחנה קלאסית, וכלה בחברות כבוד בפנתאון של הרוק המוזר עקב הקשרים שלו עם הZs וכמובן ניצוחו על להקת הפאר Extra Life. ב-Psalm Zero המטרה הייתה צנועה יחסית: לעשות רוק. האלבום הראשון בא והלך, והיה נחמד, ובעיקר חשף ניצוצות של איך נראית המילה ״רוק״ בראש של צ׳רלי לוקר. האלבום השני, שיצא השנה, הוא כבר הרחבה והפשטה של הניצוץ הזה והאלבום הכי פשוט בצורה מתעתעת שיצא מאז שמוריסי היה בן אדם. אלבום ישיר לאנשים עקיפים (את הראיון המוגזם שעשיתי איתו אפשר לקרוא פה).

האלבום הכי טוב שיצא משווייץ בזמן שטום ווריור לא מוציא אלבומים: Bolzer - Hero

מעטות הפעמים שפועמת התרגשות של אמת בקרב לבבות שומעי שחורין בשנים האחרונות, אבל ללא שום ספק Bolzer מצליחים לייצר כזו. אולי בגלל הכמה איפיים ואלבום אחד שהיו כולם מעולים, אולי בגלל שהם עושים הרגשה של משהו שכבר נעשה אבל מכיוון חדש לגמרי, הדת׳ מטאל (?) שלהם הוא באופן די עקבי הדבר הכי טוב באיזור. והחדש שלהם לא קרוב לאכזב, ואם כבר מרחיב את המבנה היחסית ישיר שלהם עד ממש גבול ה-Deathspell Omega-סטייל יומרות (גם הם הוציאו איפי השנה, אבל אני עוד מחכה לאלבום שלם). שמיעת חובה אם מטאל מעניין אותך, וברור שברור שהופעות חובה - הם באים להופעה אחת בתל אביב בתחילת החודש הבא, למקרה שפספסתם - הנה האיוונט).

חלקת גדולי האומה שלא סיפקו את הסחורה השנה:

Neurosis - Fires within Fires // Anthrax - For all Kings // Metallica - Hardwired to Self Destruct // Meshuggah - The Violent Sleep of Reason

אף אחד מהאלבומים האלה לא השאיר על כותב שורות אלה רושם חזק מדי. מדי פעם מתעוררים משעמום גנרי כדי לשמוע חלק יפה, תנועה נחמדה, ריף חזק, ואז חוזרים לישון. סתם. אה, ושמישהו יגיד למשוגע להפסיק להקליט אלבומים והלתחיל להקליט ישר סמפלים. זה ממש יהיה עדיף, והראש שלי יכאב הרבה פחות.

חלקת גדולי האומה שכן סיפקו את הסחורה השנה:

Megadeth - Dystopia // Gorguts - Pleiades’ Dust // Testament - Brotherhood of the Snake

גם פה התוצאות לא מרהיבות לחלוטין, וכנראה שמדובר בנצחונות חלקיים. אבל, איך שאומרים, בריף חלקי ננוחם. המגדת׳ לדעתי הלא נגיד לא משוחדת מאוד מאוד (מאוד) נשמע כמו אלבום טוב, ויש בו לפחות חצי אלבום שאני עדיין שומע, ואנחנו כמעט שנה אחרי שהוא יצא. הגורגטס מעולה, אם כי מעט מטרחן, כי למי יש זמן ליצירות בימינו. הטסטמנט נחמד מאוד, אחיד מאוד, ואלים מאוד. למרות כל אלו, קשה שלא להגיע למסקנה שטסטמנט יודעים לעשות רק דבר אחד, ואת הדבר האחד הזה הם אמנם עושים טוב, אבל רק אותו. אה, וג׳ין הוגלן הוא האלוהים.

חלקת אלבומים ישראליים, כי אני יהודי חם:

Kessef - The Meaning of Stam // Lehavoth - Grinder // Yavin Aalto - Cara Sui

לא הייתי מצליח למצוא שלושה אלבומים יותר שונים אחד מהשני, גם אם הייתי רוצה. את להבות אני חושב שאין ממש צורך להציג - אגדת מטאל מקומית שהחליטה לקום לתחייה, ונאמר אמן. אותה מכונת דת׳ מטאל משומנת שזכרנו מתחילת האלף, בתיווך מה שנשמע לאזניים ערלות אלו כהשפעות לא קטנות של מטאל פסיכוטי בן זמננו בסגנון Deathspell Omega. וגם: כבוד לבס במיקס, שעליו מקבלים נקודות בונוס.

את Kessef אולי צריך יותר להציג, אבל לא ממש יותר. בעיני הלהקה הישראלית שהכי קרובה לשחזר את הניהליזם המרגש של להקות כמו Crowbar או החידלון הנורא של הרכבים חדשים יותר כמו The Body. יענו סלאדג׳ או משהו כזה, אבל כזה שמוגדר על ידי עצב קיומי בצורת דיסטורשן.

הפרוייקט של Yavin Aalto, לעומת זאת, הוא דרון ישר לפרצוף, ישר מבית מדרשו של מר אומאלי, בואך יוטיוב פתוח וערימת גלולות שינה. כל המוסיף חדלון לאווירתנו החגיגית מבורך, וזה ניסיון ראשוני אבל טוב מאוד לכיוון הזה. יפה ומהפנט. אה, וכנראה העטיפה הכי יפה השנה ביקום.

האלבום הכי טוב שיצא השנה שהוא בכלל לא מטאל אבל הוא יותר טוב מהעולם: The Drones - Feelin' Kinda Free

להקת הלא-מטאל האהובה עליי מאז I See Seaweed שיצא ב2013 ושחשף אותי לעובדה שיש להקה עם דיסקוגרפיה פשוט מושלמת שלא הכרתי ושקיימת עוד עשור אחורה. לעשות סיפור ארוך מאוד קצר: האלבום החדש גם הוא מושלם, וסוג של תוספת מושלמת למה שיש להם עד עכשיו. שונה מאוד, קצבי מאוד, כמעט פופי לפרקים, אבל עדיין אחד הקולות האמנותיים הכי מקוריים ומוצלחים בעולם היום.

האלבום הכי טוב שלא חשבתי שיהיה טוב: Gojira - Magma

Gojira Magma
צילום: PR

אלבום לאנשים שאוהבים דת׳ מטאל, אבל גם את החיים, מתגעגים לאל ג׳ורגנסון של לפני 20 שנה, אבל מחבבים גם מדי פעם להביט במכבשים משטחים מכוניות עם אנשים בפנים. יש משהו מאוד קליני בדת׳ מטאל של הצרפתים החביבים האלה, אבל איכשהוא הם מצליחים לגרום לניקיון הזה לעבוד לטובתם במקום לעקר את המוזיקה שלהם לחלוטין. קצת כמו ש Blut Aus Nord או Ministry של אמצע שנות התשעים הצליחו לייצר אלימות יחד עם הליטוש הזה. מאוד הופתעתי מכמה טוב האלבום הזה, במיוחד שאני לא בדיוק מחובבי גוג׳ירה עלי אדמות, אבל אולי הגיע הזמן שזה ישתנה.

האלבום דת׳ מטאל ברוטאלי שהוא בעצם אלבום דת׳ מטאל טכני לחנונים הכי טוב שיצא השנה: Blood Incantation - Starspawn

אין הרבה מקרים של קרוסאובר מוצלח בין ברוטל לטכני, כי מישהו, אני לא יודע מי, החליט שבמסגרת מאמצעי הקטגוריזצייה שעוברת על מוזיקה בכלל ומטאל בפרט ושרוצחת כל סיכוי של משהו מקורי לקרות בעולם הזה אז אוי ואבוי אם הם יסתובבו באותם מועדונים או משהו כזה. ולמעשה גם זה לא ממש מדובר בשילוב אלא יותר בהזרקת מילימטר אחד יותר של אינטיליגנציה לתוך ברוטל דת׳ מטאל, שזה אומר שיש כרגע מילימטר. בכל מקרה, אלבום כ״כ כ״כ משונה ויפה ואלים ונורא ובאותו הזמן מאוד מוזיקלי ונעים. פטיש שבע קילו עם פרווה סינטתית, בשביל ההרגשה.

האלבום דת׳ מטאל ברוטלי שהוא בעצם אלבום דת׳ מטאל טכני אבל אז חוזר להיות ברוטלי ורוצח לך את המשפחה הכי טובה של השנה: Chthe'ilist - Le Dernier Crepuscule

 Chthe'ilist - Le Dernier Crepuscule
צילום: PR

ארבעה קנדים חמודים מקוויבק שהחליטו שיש יותר מדי מוזיקה שפויה בעולם (סליחה Imperial Triumphant) והחליטו שהגיע הזמן שמישהו ייקח גיטרות וישמיד איתן בית יתומים. כי, למה לא, בעצם? אמנם אלבום בכורה, ויש סיכוי לא רע שכל זה עוד ישתפר ויתגבש עוד יותר, אבל כבר עכשיו רמת האיכות והרעש שהמשוגעים האלה מוציאה מעצמם די מרשימה. זה לא יצירת המופת ש Abyssal הוציאו לפני כמה זמן, אבל זה די מעולה.

האלבום הכי טוב של להקה שאני אמור ממש לשנוא אבל אני פשוט אוהב כמו אמא: Inquisition - שם ממש ארוך שאין מצב שאני מקליד

תכלס תכלס תכלס? כנראה הלהקה הכי טובה בעולם היום, לא משנה על איזה סוג של מטאל אנחנו מדברים עכשיו. אין אף אחד כמוהם, אין אף אחד שקרוב להוציא דברים מדהימים כמו שהם עושים, והם משוגעים על כל הפרצוף המשוגע שלהם. לא בדיוק בדיוק טוב כמו Verses of the Omniverse, אבל גם הבערך טוב שלהם יותר טוב מרוב היקום.

האלבום הכי טוב למטאליסטים עם נשמה של ברבור: Urfaust - Empty Space  Meditations 

יצאו כמה אלבומים טובים בקטגוריה הזו השנה, כולל האחרון והמעולה של Worm Ouroborous  וגם האחרון של SubRosa, וגם אבל את השנה שלי לקחה כניסה מאוחרת למצעד (אהלן עופר נחשון). הסוד הכי לא שמור של עולם הדום האווירירי הרוצח, הצמד ההולנדי שהורג ברכות, הוציא השנה אלבום שקט למרות שהוא רועש, נורא, ונהדר. מושלם לשיעורים באלגברה בזמן שאתה לא יודע אלגברה אבל יודע מה זה לאהוב את העולם.

האלבום הכי טוב ששכחתי לשים בהתחלה בפוסט והוא בכלל של להקה מעצבת חיים שלי שהייתי ממש לאחרונה בהופעה שלה והיה חלום אבל ככה זה לפעמים אתה מזניח את אלה שאתה הכי אוהב: True Widow - Avvolgere

מעניין שדווקא אחד מאלבומי השנה שלי, מאחת מלהקות חיי הבוגרים, הוא זה ששכחתי לכתוב עליו, אבל אולי במידה מסויים זה די ברור. טרו ווידו הם נוכחות כ״כ משמעותית בחיי מאז האלבום המושלם As High as the Highest Heavens, שהם כמו האוויר והשמש על העציצים הגוססים שלי. והכי מופרך בכל הסיפור הזה? הם משתפרים כל אלבום, וגורמים לאיזו עיוות זמן שבו אתה חושב שהשירים שהכי אהבת מאז ומתמיד באלבום הראשון שלהם הם בכלל מהאחרון. וזה מוביל אותנו, כמובן, לאחרון: הוא מושלם. המבנה הבסיסי של תופים עייפים, קולות נוגים, וריפים מהדהדים נשמר לכל אורך שנות קיום הלהקה, אבל מה שכן קורה הוא שעם כל הוצאה השירים שלהם טובים יותר. וכך גם הפעם, שירים שנמזגים אחד לשני כמו דבש שחור ויפה, ושגורמים לך לחשוב ששמעת אותם לפני שנים. עצום ואדיר ונפלא.

True Widow -A
צילום: PR

בכמה מילים מאוד קצרות, אך יקרות:

Cradle of Filth: Dusk and Her Embrace...Original Sin: אמנם סוג של ריאישיו, אבל לא באמת כי זו הגרסה של דאסק לה חיכינו כל חיינו. מלא תשוקה, אלים, ונהדר.

Zeal and Ardor: Devil is Fine: או המקרה הכי חמור של היפסטריזם אי פעם, או הבזק של גאונות לשמה. במבחן התוצאה השילוב הזה של ״בלאק״ עם נשמה שחורה הוא מדבק בקטע אחר לגמרי. אה, וגם ראיינתי אותו.

Dalek: Asphalt for Eden: היפ הופ לאנשים שאוהבים מטאל.

Danny Brown: Atrocity Exhibition: היפ הופ לאנשים שאוהבים שלאלבומי היפ הופ יש שם כמו אלבום מטאל. וברצינות: ההיפ הופ הכי טוב שיצא השנה.

Mamiffer: The World Unseen: שיעור בהיפנוזה שקטה.

The Body: One Day You Will Ache Like I Ache: תכלס לא עפתי על זה כל כך, אבל רשמתי את זה פה כדי שתדעו שאני יודע שזה קיים. 

SubRosa: For this We Fought the Battle of Ages: שיעור בהיפנוזה פחות שקטה.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות