אור שמש, מים, וגיטרות חשמליות: ראיון עם מפלצת המטאל בולזר

רגע לפני שהם באים לפרק את תל אביב, אוקוי ג׳ונס, חצי מצמד המטאל השווייצרי, מספר קצת על המקום של קורט קוביין ביצירה שלו, ועל האפשרות של מוזיקה להתעלות מעל המציאות. וכמובן, גם על צלבי קרס

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

נתחיל בעובדות הפשוטות: Bölzer, אחת מלהקות המטאל הכי מרגשות, מחדשות, ומעוררות השראה בעולם היום, הולכת להופיע בארץ הקטנה שלנו ביום חמישי הקרוב (איוונט) בזכות פועלה הקדוש של להקת Dim Aura המקומית, שגם תחמם את האירוע הקרב ובא באמצעות ריפים אפלים ובקבוק דם מזויף (נראה לי, ואני מקווה שהוא מזויף). עכשיו, אני יודע שאמרתי שאלו עובדות פשוטות, אבל למען האמת שכבר עכשיו על ההתחלה שיקרתי: אני אישית לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שלהקה בשיא שלה, ממש בשיא שלה, לא הרבה לפני ולא הרבה אחרי, מגיעה להופיע פה במעוננו הדל. ואפילו אם האמירה הזו לא מחזיקה מים (כמו רוב האמירות שלי, חוץ מהקטע של הדם המזויף, אני באמת ממש מקווה שהוא מזויף), אז אולי גרסה יותר סובייקטיבית שלה תעשה את העבודה: אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שלהקה שחרשתי עליה, שגרמה לי להאמין מחדש ביכולת של האדם ליצור מוזיקה מרגשת, ושהיא בעיני כוח עולה וחיובי בעולם, באה לארץ בדיוק בזמן שכל הרגשות האלה מתעוררים בי. אז, אם זה לא היה ברור: או שאתם שם ביום חמישי או שאתם מאוד לא חכמים (הפנייה נעשתה בלשון זכר משום שסטטיסטית גברים נוטים להיות יותר לא חכמים).

Bolzer 1
פביאן וירש ואוקוי ג׳ונסצילום: Ester Segarra

העובדות הבאות שיש לציין הן ש-Bölzer היא להקת מטאל שווייצרית שמורכבת מהגיטריסט/סולן/כותב ראשי KzR (או בשמו האמתי אוקוי ג׳ונס, בנו של מוזיקאי הפולק/בלוז האנגלי-ניגרי פול אובנה ג׳ונס) והמתופף HzR (פביאן וירש), שהוקמה ב-2008. מאז אותה שנה הצמד הוציא דמו מעניין ב-2012, וצמד איפיים הרבה יותר מסתם מעניין ב-2013 ו-2014. הצמד הזה, שתוכנן כסוג של שני חצאים רעיון שלם, היה מספיק כדי להצית אש בלבבות מטאליים רבים ברחבי העולם, משום התכונה החמקמקה הזו שהופכת את Bölzer ללהקה כ״כ מרתקת: התחושה שאתה שומע משהו צומח מתוך האדמה, משהו שנולד במערה, ובאותו הזמן ברור לך שהוא תוצר אמנותי מופלא של מוחות מוזיקליים מקוריים ומשכנעים. פלוס: הריף של Entranced by the Wolfshook הוא הריף הכי טוב בערך מאז Deathspell Omega של תחילת האלף.

מאשין מיוזיק בפייסבוק!

השנה, במזל טוב, הוציאו השניים את האלבום המלא הראשון שלהם, Hero שמו, שבזמן הקצר שהוא בחיים הספיק לקצור שבחים רבים (כולל אצלי פה ממש), ובעיקר לקחת את כל מה שהיה טוב במוזיקה של הלהקה עד עכשיו ולשפר אותו. ככה פשוט. רוחב היריעה, אם להיות פשטני, אפשר לרעיונות יותר שלמים, מלאים, ומורכבים לבוא לידי ביטוי, והתוצאה הסופית היא אלבום מדהים שלא נמאס לשמוע אותו אפילו אם הוא בריפיט כל היום.

עכשיו, מעבר לכל התשפוכת המילולית הזו, והקידום חסר הבושה של שלל אירועים ולהקות (כולל של Lehavoth, שאותם אני מציין כי זה היה רק בזכות סולן הלהקה השרמנטי, יובל טלמור, שזכיתי להכיר את בולזר, אז בגלל שיצא לו טוב הנה גם לינק לאיוונט של האירוע השקה של האי.פי. החדש של להבות עוד כמה שבועות), יש עוד שני גורמים שיש לציין אותם לפני שצוללים לשיחה הבאמת נעימה ומאירה שהייתה לי עם מר ג׳ונס שליט״א: הראשון הוא שווייץ. לי יש נקודת תורפה/חולשה למדינה המוזרה הזו, והנטייה שלה (אולי בדומה לפלורידה) להיות המקום הכי משעמם עלי אדמות שמייצר את המטאל הכי טוב עלי אדמות. מ-Hellhammer וכל מה שיצא לטום ג׳ ווריור לעשות אח״כ (סלטיק פרוסט, טריפטיקון, והיד עוד נטויה), קורונר החד פעמיים, דרך אולי אחת הלהקות האהובות עלי ביקום, Samael (שמוציאה אלבום חדש השנה, אחרי שש שנים), וגם Alastis הקצת נשכחים, ועד לממזרים בני ימינו אנו כמו Zeal and Ardor (שראיינתי לפני כמה חודשים), ו-Schammasch. יש משהו במים שלהם, ואני רוצה כזה בקורנפלקס שלי.

הדבר השני שצריך לדבר עליו, ואולי ראוי לדבר עליו בהקשר של מראיין ישראלי שמראיין להקה לפני הופעה בארץ, הוא אי אלו שאלות שעלו בזמן כזה או אחר בנוגע לאידאלוגיה של הלהקה, נושא שעלה בעיקר מקיומו של קעקוע אחד ובעייתי של צלב קרס על ידו של מר ג׳ונס, איתו שוחחתי, והטענה שהלוגו שלהם מושפע ו/או מכיל אלמנטים פשיסטיים ו/או לכל הפחות בעייתיים. הכוונה לא הייתה כמובן להפוך את הנושא הזה לנושא המרכזי של השיחה בינינו, והוא לדעתי גם לא כזה, אבל זה היה נראה לי מטופש לא לדבר על זה, אז הנה דיברתי. דיברתי עם אוקוי כמובן על דברים רבים אחרים, ואני אישית נהניתי ולמדתי. מקווה שגם אתם. ותבואו בחמישי (הנה האיוונט שוב).

חשבתי שאתחיל בהתחלה ואשאל אם זכור לך רגע עם אלבום או אמן שגרם לך להתאהב במוזיקה, או לרצות להיות מוזיקאי?

בכל הכנות אני לא יכול להצביע על אלבום אחד או אמן אחד, או משהו כזה. אני גדלתי בבית מסוג אחר. אבא שלי מוזיקאי ותמיד היינו מוקפים במגוון סגנונות מוזיקה, ממוזיקה קלסית לבלוז או ג׳אז והכל. אז אני אוהב הרבה סוגים שונים של מוזיקה מסיבות שונות. אני יכול להתחבר אליהם בזמנים שונים של החיים, ופשוט לנהל מערכת יחסים אתם בהתבסס על סוג הרגש שהם מעוררים.

אבל, כשהתחלתי לנגן גיטרה וכל זה, זה כנראה היה הרגע שגיליתי את הסוגים המחוספסים יותר של רוק ומטאל, ומטאל קיצוני בעיקר. זו הייתה נקודת מפנה די משמעותית, כשגיליתי שיש שאני נמשך לאווירה וסוג הרגשות שמובעים במוזיקה הזו. אז ניסיתי לחקות, אתה יודע, להעתיק את הריפים על הגיטרה שלי, ולחקות את הסולנים. דברים כאלה.

ההשפעות הלא-מטאליות המשיכו גם בזמן שעברת למטאל, או שהן נמוגו?

אני עדיין שומע הרבה מהאלבומים שגדלתי אתם עד היום, אתה יודע, מאוסף התקליטים של אבא שלי. דברים שאני מניח שרוב המטאליסטים לא ממש מאזינים אליהם. יש להם מטען נוסטלגי מאוד משמעותי עבורי.

כמו מה?

דברים כמו האלבומים הראשונים של שינייד אוקונור, לדוגמה, כמו מרווין גיי. ופשוט בלוז ורוק ודברים כאלה.

מרווין גיי מוצא את דרכו לתוך המוזיקה שאתה עושה עכשיו?

[צוחק] מה שאני אוהב במרווין גיי היא הנשמה שהוא מביע, אתה יודע? פשוט הכנות הברוטלית הזו והמלנכוליה והעצב בגוון הקול שלו. זה באופן כללי מה שאני אוהב במוזיקה, האווירה הטרגית או הרומנטית הזו, דברים כאלה. זה לא שאני מנסה לחקות את הדברים שאני אוהב באמנים האלה, אבל אני לא יכול להכחיש את המקום שיש להם בתוכי.

אני מניח שאם אתה מוקף במגוון מוזיקלי כשזה ואתה מוצא את עצמך נמשך למה שאפשר לכנות מהות משותפת בין ההשפעות האלו, אז אולי זה מלמד אותך קצת על מי אתה ומה אתה אוהב או היית רוצה לחקות.

כן, בדיוק.

אז ״נשמה יתרה״, למרות שזה לא מושג שעולה הרבה בדיונים על מטאל, היא משהו שבכל זאת יכול להיות מרכיב משמעותי בהרכבי מטאל מסוימים, אולי בגישה שלהם. משהו כמו אותנטיות.

כן, וזה נוגע במידה מסוימת לתשוקה שיש להם לגבי האמנות שלהם. מה שכל זה מוביל אליו, בהקשר של ההשפעות המוקדמות שלי ודברים ששמעתי, הוא שהמוזיקה של אבא שלי, הקול שלו ואיך הוא ניגן, היו מאוד חשובים עבורי. תמיד הערכתי אותו בתור מוזיקאי ובתור אדם. הדברים שאני עושה, יש בינינו דימיון במידה מסוימת.

השפעה מהכיוון של לחץ או חרדה?

לא, לא. הוא היה מאוד שמח בשבילי כשהתחלתי לנגן על גיטרה ולהראות עניין במוזיקה. לא היה שום לחץ, זה היה יותר לחץ שאני שמתי על עצמי לנסות להוכיח את עצמי, במסגרת השאיפות האישיות שלי, בגלל שידעתי שאבא שלי מאוד מוכשר, אז ניסיתי לעשות דברים ששווים לפחות חצי ממה שהוא עשה.

בהקשר לדברים שאתה עושה, אני מניח שאתם די מסווגים כלהקה שווייצרית, אבל שהמציאות היא מעט יותר מורכבת מזה. האם אתם מגדירים את עצמכם כלהקה שווייצרית? עד כמה שההגדרה הזו משנה משהו.

זה בהחלט משנה.

הסיבה שאני מעלה את זה היא שיש משהו מעניין בסצנה השווייצרית, בזה שהיא מייצרת להקות מאוד ייחודיות. אז אני מניח שאני שואל אם אני יכול לצרף אתכם לקבוצה אחת עם Celtic Frost, Samael ולהקות כאלה?

זו שאלה רלוונטית מאוד. אני נולדתי בשווייץ וביליתי את רוב חיי בניו זילנד, ואני חי בשווייץ בעשר השנים האחרונות. בנוגע למה שאמרת לגבי להקות ייחודיות, הייתי אומר שהרעיון הזה של איכות על פני כמות היה במידה רבה תוצאה של התקופה ההיא, ושזה לא משהו שאנחנו נראה יותר. הייתי אומר שזה משהו שהוא דומה גם בניו זילנד, בעובדה שיש קשר לתחושה מסוימת של בידוד. כאילו, די בבירור ניו זילנד מורכבת מאיים, אבל שווייץ היא כמעט אי בקרב המדינות האחרות. וכשמדברים במושגים של השפעה והיכולת של להקות להפיץ את האמנות שלהן מעבר לגבולות ושאנשים ישימו לב אליהם, אז המצב דומה למצב בניו זילנד. מה שהלהקות מפיקות והדרך שהן תופסות את עצמן בתוך הסצנה זה משהו מאוד מבודד. לפחות מהחוויה שלי בעקבות ההתנסויות שלי בשתי הסצנות הללו.

אני חושב שאם תדבר עם טום ג׳י ווריור [הרוח החיה מאחורי להקות מטאל שוויצריות כמו Hellhammer, Celtic Frost ו-Tryptikon, רב״ט] הוא יגיד לך דברים מאוד דומים בנוגע למצב בימים ההם. הכל היה מאוד מבודד ומרוכז בסצנה המקומית, ואני מניח שזה משהו שגם הנורווגים יגידו על עצמם.

ואתה אומר שזה לא מצב שיחזור על עצמו בגלל האופי של התרבות הדיגיטלית של היום, שדי הופכת את המצב ללא מבודד?

בדיוק. אולי בעצם התוצאה של כמה סיבות, כמו למשל הכמות העודפת של להקות שיש היום.

האמת היא שזה מעבר לא רע, בגלל שאחד הדברים שהכו בי כשהתחלתי להאזין לכם הוא שאתם לא נשמעים כמו אף אחד אחר. לא ממש יכולתי לשים את האצבע שלי על זה, אם זו הייתה ההפקה, העובדה שאתם רק שניים, או אולי סגנון השירה שלך. מה שזה לא היה, זה נתן תחושה של להאזין למשהו מאוד אורגני, מאוד פתוח, שממוקד הרבה פחות על ליצור איזה קיר צליל לא חדיר. זו התחושה שכיוונתם אליה?

לחלוטין, ואני שמח שזה משהו שיכולת לשמוע. זה נחמד לשמוע שזה משהו שמייחד את הצליל שלנו. אני מנסה לעשות… אני לא מנסה להיות שונה, אני אוהב שדברים מביעים את עצמם. אני חושב שאם אתה יוצר אמירה ומבצע אותה בצורה הנכונה אז התוצאה נוטה להיות מיוחדת במידה רבה.

אבל כן, פתיחות וצליל אורגני הם חלק מהנקודות שאנחנו מנסים להדגיש באסתטיקה שלנו. זה לא חשוב לנו לא להישמע כמו אף אחד אחר, או להימנע מלהישמע כך וכך, בגלל שזה לא עולה בדעתנו בכלל.אני מניח שכשאתה עושה את זה זמן מה זה הופך פחות ופחות למשהו שאפשר לתאר או למקם.

כן, הייתי חושב שבאותה מידה, כמו שדיברנו, שאתה אוהב את מרווין גיי אבל לא מנסה לחקות אותו ככה, לצד השני, העובדה שאתה נשמע ״פתוח״ לא אומר שניסית להישמע ״פתוח״.

כן, בדיוק. אם אנחנו מדברים על ריפים פתוחים אני מניח שזה מגיע מהעניין שלנו בבלאק מטאל או דת׳ מטאל, במוזיקה עם נשמה וביצירת סאונד בומבסטי של יצירה קלאסית. אני חושב שסגננון הנגינה של קורט קוביין היה מאוד משמעותי עבורי כשהייתי צעיר יותר, לעשות את המירב מכמה מיתרים ומכמות די מוגבלת של שינויי אקורדים, אבל בכל זה להביע משהו מאוד ממוקד. אני חושב שמינימליזם בצורתו הכנה ביותר הוא צורת אמנות מאוד מורכבת. רק מעט אנשים שלטו ביכולת הזו, ואותי זה מושך בהקשר של לנסות ולפתח את כישורי ההלחנה שלי, אתה יודע? בגלל שאני מאוד נהנה מכתיבה טובה, אני חושב שזה דבר מאוד יפה, אבל אם זה הולך למקומות של פחד זה נעשה קלסטרופובי וזה הורס את האמנות.

אבל זה נראה שמטאל, אולי מוזיקה באופן כללי, היה חלק ממגמה של לחשוב יותר מדי, לא בהכרח צמצם את עצמו או התעסק עם פשטות אלא אם דברים מאוד מורכבים, שלפעמים קרסו תחת המשקל של עצמם. אז אני מניח שהצליל שלכם לא במקרה בולט בהקשר הזה בגלל הניסיון שלכם לגלף את הדחיסות הזו וללכת על משהו פשוט יותר. אולי זה מה שאנשים שומעים אצלכם?

כן, בדיוק, אני חושב שנקודה חשובה בהקשר הזה היא העובדה שאנחנו צמד, ובגלל שאני הגיטריסט היחיד אנחנו מאוד נשענים אחד על השני בניסיון הזה לגלף, כמו שאתה אומר. ואם אתה שם יותר מדי שם, אז אין יותר דינמיקה. אתה צריך שיהיה לך בדיוק את הכמות המספיקה מכל דבר.

יש תחושה של עומק או מיתולוגיה שנראה שאתם משקיעים במוזיקה שלכם. התייחסת בעבר לרעיון של מעגליות, ההיסטוריה האנושית כמעגלית, למשל, ואולי הרעיון של דינמיקה מתאים גם לזה. יש משהו שאתה ככותב, אולי אפילו באופן לא מודע, עושה כדי לייצר את הרעיון הזה מבחינה מבנית אולי?

אני חושב שזו העובדה שהמילים והמוזיקה לא לחלוטין מעוצבים עד הסוף. ההשפעה על שני הצדדים האלה היא מבחינתי בראש ובראשונה אינסטינקטיבית, משהו שבא מהמעיים ומהפה. ואז, ברגע שיסודות האלו שם, אפשר להביא אלמנטים תאורטיים או הגותיים למה שכבר נכתב. אבל זה לא כאילו אנחנו מתכננים הכל, יש הרבה כאוס בתהליך, אתה יודע? זה נעשה עם אנרגיות ומחשבות כאוטיות. אני חושב שזה סוג של חיבור של כוחות טבעיים, בדרך מסוימת.

תהליך היצירה?

תהליך היצירה והמוצר הסופי. כדי לשמר את הכנות האורגנית הזו, את האלמנט הלא מעובד, הלא מלוטש מדי והלא קליני מדי, והאנושי.

הייתי חושב שבהתחשב בעניין שיש בכל המטאל האירופי באיזה רגע טרום-נוצרי, אולי אפילו משיכה למיתולוגיות של הסהר הפורה, שעצם ההתעניינות בזמנים פשוטים יותר בהיסטוריה שהפילוסופיה הזו לא תוגדר בתור משהו שהוא ״לחשוב יותר מדי״.

כן, יש בפירוש התעסקות כללית עם מבנים עתיקים של דברים, להגיע לאיזה בסיס, משהו כמו ״חוק טבעי״ או כוחות טבעיים, כמו שציינו כבר. לא בהכרח לחזור בהווה להקשר טרום-נוצרי או משהו כזה, אלא פשוט הקסמות מתרבויות עתיקות, מיתולוגיה, סיפורים ודימויים. אלו דברים שאני לומד עליהם הרבה. אבל אני חושב שרוב האווירה שעולה במוזיקה עצמה, אני לא יודע אם היא קשורה לזמן ספציפי כזה או אחר. אני הייתי מעדיף לחשוב על זה כמשהו יותר עמום מזה, שמכסה מספר תקופות היסטוריות.

כשזה שומר על עמימות זה מקבל הרבה יותר צבע. אבל, עמימות בנושאי הקשר היסטורי גם רומזת…. אני מניח שיש משהו קיטשי עבורי אם אתה מנסה לשחזר משהו שהיה כבר, אתה יודע? זה קצת ניסיון נואל, בעיני, לתמצת משהו כל כך גדול וכבד בהקשר של שיר אחד, או כמה שירים. אז אני מעדיף להסתכל על זה מזווית ראיה רחבה יותר.

התכוונתי לשאול משהו על זה בכל מקרה, וזה מרגיש כמו רגע טוב מספיק. היית אומר שאנשים שמתעניינים במוזיקה שלך, ושמעוניינים בדימויים ובכל המעבר של המוזיקה, היית אומר שהרעיון הזה של להשתמש ביסודות אינטלקטואלים ודימויים כדרך לייצר עמימות, האם זו הדרך שהיית רוצה שאנשים… בגלל שהיה עניין בזמנו עם ה-wolsangel [סמל גרמאני עתיק של קרס ששומש על ידי הנאצים ושיש שטוענים שמהווה חלק מהלוגו של הלהקה, רב״ט] וצלב הקרס [שמקועקע לג׳ונס על כף היד, רב״ט], אז אני מניח שמה שאני שואל זה האם היית מגדיר את הסמלים האלו, טעונים ככל שלא יהיו במשמעות, ככלים להשגת עמימות?

לא, לא הסמלים. הסמלים סופיים.

Bolzer
צילום: Bolzer

אז מה הנקודה בשימוש בסמלים האלה?

ובכן, אם אנחנו מדברים על ה-wolfsangel וצלב הקרס, אז אין ממש שימוש מכוון ב-wolfsangel בלוגו שלנו בכל מקרה.

כן, טוב, אולי בהקשר המרכז-אירופי יש לסמל הזה יותר משמעות אבל אני חושב לצלב הקרס יותר מעניין בהקשר הזה, בכלל המשמעויות הלא-אירופיות שלו והמשמעויות האירופיות המאוד בולטות שלו.

כן, ברור.

אז, איפה אתה רואה אותו בהקשר של ההבחנה עמום-מילולי?

ובכן, בנוגע לשימוש בצלב הקרס על הגוף שלי - זה לא חלק מהדימויים שאנחנו משתמשים בהם כלהקה - אני מאוד פתוח לדון בזה, והמובן הוא לא עמום, המובן הוא באופן די מילולי סגידת השמש, בהקשר העתיק. וגם עוד הרבה משמעויות, יש הרבה משמעויות שונות לצלב הקרס, זה לא רק סמל סולרי, זה מייצג גם כאוס ומבנה אוניברסלי, וקשור לפסיכולוגיה של תרבויות עתיקות.

אבל, אני מניח שזה לא ידהים אותך שעבור אנשים מסוימים יש לסמל אכן משמעות סופית ולא עמומה מכיוון אחר לגמרי?

כן, לחלוטין. אני לגמרי מכבד את זה, מאוד, באופן ברור. זה יהיה טמטום מציד אחרת. אבל אני עדיין חושב שזה חשוב מאוד שאנשים יהיו פתוחים להבחין בהבדלים ולהבין מאיפה הסמל הגיע. אף אחד לא מכחיש שהוא נוצל  בהקשר מחריד על ידי אנשים עם כוונות רעות. וזה לא משהו שאנחנו מעוניינים להפיץ בשום צורה, זה לפחות אמור להיות די ברור. עם הרקע האישי שלי [מוצא ניגרי, שווייצרי, ואנגלי, רב״ט] זה אמור להיות די מגוחך לתמוך באיזושהי עליונות גזעית.

Bolzer1
צילום: Eisa.ch

אני חושב שזה די חשוב שאנשים יפתחו את העיניים שלהם… אולי זה בוטה מדי... שאנשים יוכלו לקרוא ולהבין את ההקשר הרחב יותר של הסמל. כאילו, אם זה משהו שהם יעשו אז הם ילמדו הרבה יותר על החשיבות של הסמל בתקופה הגרמנית, מאיפה הוא הגיע. זה לא היה יציר דמיון של גבלס או היטלר, זה היה משהו מושרש בתרבות האירופית, והם בחרו להשתמש בזה מסיבות מסוימות. אני חושב שהרבה אנשים יוכלו ללמוד על זה אם הם יקראו קצת יותר, ויבינו שהסמל קיים אלפי שנים.

כן, אבל זו הדואליות הבעייתי של אמנות באופן כללי, והייתי אומר שבפרט של המטאל האירופי, שתמיד הולכת להיות מידה מסוימת של חשדנות בנוגע ל, אני לא רוצה להגיד נוסטלגיה, אבל רפרור לכל מה שקשור לאירופה שלפני הנצרות. בגלל שזה נוגע בפחדים שקשורים לעובדה שהנוסטלגיה הזו יכולה להיות מסוכנת. מטאל, כסוגה, תמיד שיחקה עם הגבול של הנושא הזה.

אבל אתה יודע שהאמת היא, כאילו, אני מסכים אתך מאה אחוז שזו עובדה, שיש עליה בעניין באירופה הפגנית. אבל, למה זה? זה בגלל שההקשר האירופי נגוע בסטיגמה מאז מלחמת העולם השנייה. אם אתה מסתכל על כל הקשר היסטורי מחוץ לזה האירופי יש הפצה של תרבויות עתיקות, אין שום קונוטציה שלילית שם, וזה רק בנוגע לתחום האירופי שהסטיגמה הזו נדבקה לאירופה העתיקה כתוצאה מהעניין שלנאצים היה בתרבות אירופית וגרמאנית. אני חושב שזה היה לחלוטין עיוור ומאוד מאוד עצוב אם זה הביטול של העבר שלך וההיסטוריה שלך ייחשב כדבר חיובי בגלל קבוצה אחת של אנשים שבחרה לעשות דברים נוראיים.

אני חושב שבהקשר הזה זה מעניין, בעיניי להסתכל על ההבדלים בין הסצנה האירופית לזו האמריקאית, במיוחד כשמסתכלים על להקות, שאתם כנראה נפלתם בצורה או אחרת להגדרה הזו, של ״היפסטר מטאל״

[צוחק]

והרעיון הזה של ״היפסטר מטאל״ כסוג של איטלקטואליזציית-יתר בורגנית, משהו שהוא לא אמנות של מאבק אמתי או משהו כזה. בהקשר האמריקאי להקות שמוגדרות ככלו מואשמות בזה שהן לוקחות אלמנטים של מטאל קיצוני והופכות אותם לאסתטיקה טהורה, בעוד בהקשר האירופי זה נראה שזה מגיע מהצד השני של הסקלה, ממקום הרבה יותר מסורתי.

זו נקודה מענינת. אבל, אני חייב להודות, רון, שאני לא מאוד מחזיק מהאג׳נדה האמריקאית בנוגע לאמנות וכל העניין הזה. באמת שלא. מבחינתי יש יותר מדי שטויות השוטר הקאובוי, מנטאליות רדנקית כזו, לא יודע.

שוטר מאיזו בחינה?

כאילו, למה… הרי אלו המצאות אמריקאיות, באופן כזה או אחר, האובססיה הזו עם היפסטריות. אני אפילו לא יודע מה זה. אנחנו באים מעולם אחר לגמרי. אבל, נראה שמאוד נוח לאמריקאים להגביל את עצמם ולעשות דברים בצורה מאוד… הם אוהבים קטגוריות, זה עוזר לאנשים להבין. אני חושב שזה מתמצה בנקודת מבט היסטורית מאוד מוגבלת.

אז לא מדובר בשיטור תרבותי אלא גם משהו שמעצב את הלהקות הללו?

כן, אני לא יודע. אבל מכל הלהקות שאתה אומר שאומרים שהן שכלתניות-יתר או ״נוחות״, אני באמת לא רואה איך אנחנו נופלים להגדרה הזו.

האמת שהייתי קצת מופתע לראות אתכם מתוארים בצורה הזו.

אני חושב שזו הייתה הדרך של אנשים מסוימים לתאר אותנו לרגע, בנוגע ל״הייפ״ כביכול, או משהו כזה. בגלל שהרבה אנשים אהבו אותנו די מהר, שזו עוד סיבה לתייג משהו כ״היפסטרי״. אתה יודע, ״היפסטר״ זה מושג שאנחנו מחרבנים עליו, עליו ועל דעות מהסוג הזה. אנחנו פשוט עושים את מה שאנחנו עושים. אם אנשים אוהבים את זה, אז נהדר. זה לא כאילו שאנחנו תלויים באם אנשים אחרים חושבים שאנחנו שווים משהו.

בהקשר של האלבום החדש, הוא מרגיש כמו גרסה הרבה יותר ממומשת של החזון שלכם. זה מה שרציתם שיצא, במסגרת האלבום המלא הראשון שלכם, סוג של קנבס רחב יותר?

אה, אני לא יודע, זה פשוט יצא בדרך שזה יצא, אני מניח. אני בהחלט ניסיתי למתוח את הגבולות שלנו מעט. דחפתי את עצמי במהלך תהליך הכתיבה כדי ליצור, אני לא יודע, מסע עמוק יותר לתוך הלב הכופר שלי. אני לא יודע, אתה מתבגר ויש דברים שאתה עושה אחרת.

יש דברים שהרגשת שפינית מעצמך?

כן, שירה נקיה [בלי גראולינג, רב״ט]. זה היה משהו שהייתי מעוניין בו במשך תקופה ואני חושב שזה עובד מצוין בהקשר הזה. אז, אני שמח עם זה, וזה הרגיש כמו משהו שארצה לעשות עוד בעתיד, אולי לא בהכרח בבולזר אבל אולי בפרויקט אחר. השימוש בשירה נקיה, לא בדיוק כמו שהיא פה, אבל לא רק גראולינג וצרחות כל הזמן.

כדי להשיג קצת דינמיקה גם בהקשר של השירה?

זה פשוט מרחב ביטוי שונה, כאילו יש שם רגשות אחרים, אתה יודע? אווירה אחרת לגמרי, משהו שבעזרתו אתה יכול ליצור תמונה אחרת.

יש דברים שהרגשתם שמעצם העובדה שהבאתם אותם לידי ביטוי כבר באיפיים אתם יכולים לעבור הלאה ולעשות דברים אחרת?

כן, בטח. זה תמיד ככה, כשאתה מתקדם… כאילו, אני לא שורף את כל הגשרים מאחוריי. אני אוהב לעשות את זה אמנם, אבל אני לא עושה את זה כל הזמן. אני מניח שאתה מתקדם ואינסטיקטיבית חלקים מסוימים בך מאחור. יש רחובות שאתה לא מרגיש צורך ללכת בהם שוב. אבל אני חושב שיש חוט מסוים של מחשבה או ביטוי שתמיד יהיה שם, משהו כמו הסגנון שלך.

אני יודע שיצא לך כבר לדבר על המבנה של האלבום, הקשר שלו למיתולוגיה ומעגליות מסוימת. אני מניח שזה לא אלבום קונספט בהכרח, אבל מה הייתה הכוונה מאחורי הסידור של האלבום?

למעשה מדובר באלבום קונספט. המספרים שלוש ותשע משחקים תפקיד מאוד חשוב, עוד בהקשר נומרולוגי של גורלות ויצירה. יש תשעה שירים שבתוכם שלוש הפסקות בסיפור שבהן הגורלות השונות נוכחים. והסיפור הוא של גיבור או אלוף, דמות ללא שם, אם כי גברית. אני בגדול מתאר את קשייו של הגיבור, המסע שלו, בצורה שמבוססת באופן רופף על מעגל הרואי. אני לא עוקב אחרי מבנה הסיפור ההרואי הקלסי, נגיד של אפוסים יווניים או משהו כזה, אבל זה שואב השראה מכל מיני סיפורי גיבורים.

בתוך זה, ברמה השנייה, אני חושב שניסיתי לקשור את משחק העמימות הזה. זה רלוונטי להקשר המודרני, מה שניסיתי להצית שם, או פשוט הרגשות שלי בנוגע להשראה מאידאל, מאדם שיש לו חלום, ומוטיבציה, והרצון להתעלות מעל עצמו לטובת עצמו. אלו היו המושגים הבסיסיים מאחורי האלבום.

אתה אומר שזה מתקשר לזמנים שלנו, משמע שאתה מרגיש שזה סיפור שעלול להיות בעל משמעות לתקופה הזו, תקופה שלא הייתי מכנה כמבוססת גיבורים במיוחד…

כן, זה הרעיון. זה לא קשור לפוליטיקה, כסף, כוח, או מבנים ודברים כאלה. זה קשור לשימור של תחושת כזו או אחרת של ערך ולהבין מה המקום שלך בחור חרא הזה. אני לא בדיוק מחבב את השיטה בעולם המודרני, או את הדברים שקורים בימינו.

איזשהו חלק ספציפי, או הכל?

התלות במבנה פיננסי, גבולות הכוח והצורה שבו הוא אוחז באנשים, מלחמות שפורצות עבור רווח כספי. אני חושב שאלו דברים נתעבים, ושרוב האנשים כנראה לא מסכימים אתם, אבל...אני פשוט לא אוהב את העובדה שאין…. זה לא נראה שאף אחד מאמין בדברים יותר, מלבד בגאדג׳טים האחרונים, או אופנה, או כל ההערצות האנושיות המיותרות האלו. אני חושב שישנם עוד הרבה מאוד דברים בעלי ערך שצומחים מהאדמה, ודברים שאנחנו יכולים ללמוד מממלכת החיות, או מעץ, או מלהסתכל על השמיים בלילה. אני לא יודע. יש הרבה יותר שקורה שם בחוץ מאשר אייפון.

אז, עכשיו אני חייב לשאול: אתה מחשיב את עצמך כאדם מאמין? אדם שחולם?

ובכן, הייתי רוצה לחשוב שיש בי גם מרכיב אקטיביסטי, כשזה נכון, כשזה נכון לקחת חלק באקטיביזם ולהביע את הדעה שלך בתקווה שזה ישנה משהו. אבל, ברור שאני חולם, אני לא פשוט סוגר את המוח ומתפקד. אני שייך לקבוצה הזו של אנשים חסרי מנוחה, שרוצים משהו אחר.

זה משהו שאתה רואה כמניע את תהליך היצירה שלך? חוסר המנוחה הזה והניסיון לחשוב על משהו חדש?

כן, לא בהכרח ממקום שלילי, אני רואה את המוזיקה ואת הלך הרוח שלי כיצירתיים, חיוביים, אני לא רוצה פשוט להפיץ אלימות או לקדם את הרס הדברים שאני מתעב, הייתי מעדיף לראות את עצמי כמקדם את הכוח התרבותי, כמנצח את האחר עם אנרגיה חיובית ובונה. וזה גם רגע של אסקפיזם בשבילי. כלי שבו אתה יכול להשקיע את הרגשות שלך בצורה בונה.

זה האופי הכפול הזה של לעשות משהו ששם אותך במקום אחר, ואחרי שסיימת אתו הצלחתי במידה מסוימת ליצור משהו שמהווה כוח נגדי לדברים שאתה מתנגד אליהם.

כן. היו לא מעט אמנים שהכריזו על החשיבות של אמנות בהקשר של בריחה מהבעיה המודרנית, או בריחה מהחברה ומאנשים אחרים. אני חושב שזה משהו שהיה נוכח בכל הקיום האנושי. אבל, כן, יש לזה אפילו עוד יותר חשיבות בימינו, כשדברים כל כך כאוטיים ודפוקים כך שזה מעבר למשהו אחר, וזה דבר חיובי. אני חושב שזה דבר חיובי, כשאנשים מוציאים לפועל את היצירתיות שלהם בצורה שלא פוגעת באחרים, פשוט מאפשרת להם להרהר קצת אודות הקיום שלהם והמקום שלהם בין כל הדברים, ולברוח, או פשוט להרוויח או להחזיר לעצמם את האנרגיה שהם צריכים כדי להתמודד עם הקשיים היומיומיים. אז, אני חושב שזה דבר חיובי, כאילו, זה נהדר, זה משהו שראוי לקדם.

כן, וזה אולי סוגר מעגל עם השאלה הראשונה, שאני יודע שלא ממש ענית עליה, אז אני אענה פה משהו בעצמי: כשאתה ילד זו גם תקופה של מאבק בחיים, וכשאתה מנסה לברר מי אתה, אז להאזין למישהו שאתה מרגיש מחובר אליו ושאתה מרגיש שמבטא את הדאגות שלך…. כאילו, יש הקבלה שם. בתור אמן אתה מבטא את מי שאתה, במרחב שאינו נגרר אחרי המציאות, ואי שם יש ילד בן 13 שמאזין לך ואומר: ״פאק יה! גם אני לא חייב להיגרר אחרי המציאות!״. וזה מעגל מתמשך של כתיבה והאזנה, כזה שאפשר רק לקוות שמנציח את עצמו.

כן, בטוח, בטח. זה היופי במוזיקה, וספרות, ואמנות, מערכת היחסים הרומנטית בין מי שבוחר ליצור ולומר משהו, לא משנה כמה הדבר קטן וצנוע, שנשמע או נראה על ידי מישהו אחר שיכול להתחבר לזה, ואז זה הפוך לתהליך שבו חולקים משהו, אתה יודע? וזה לא עולה כלום, זה חינם. זה… כן, זה מהדברים היפים בחיים. כמו אור שמש, לשתות מים, או משהו כזה.

ובסיסי כמו הדברים האלה.

כן, בטוח. זה משהו מאוד בראשיתי, הנתינה והקבלה האלו. אני חושב שיש קסם בהבנה הזו שאתה בורח למקום שבו ההנאות הראשוניות האלה קיימות בו. זה מקום נחמד להיות בו, ואני אוהב לחזור לשם כל הזמן. אני לא חושב שזה משהו שאתה יכול לוותר עליו אם זה בדם שלך. אם זה הייעוד שלך לעשות את זה. זה משהו שיהיה אתך תמיד.

בולזר ודים אאורה, יום חמישי, 5.1.2017, מועדון הגגרין, ת״א

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ