מטאל לא מטאלי ורומנטיקה מזוייפת: ראיון עם להקת Emptiness

מה קורה שנשבר הקיר במעדון בין החדר מטאל לחדר אייטיז? אחת מהלהקות המעניינות באזור, ואחד האלבומים הכי טובים שתשמעו כל השנה

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

כפי שקוראים ותיקים של בלוג יוקרתי זה וודאי שמו לב, אני נוטה לפתח אובססיות עם להקות מסוימות מהרגע הראשון שאני שומע אותן, ולעתים, כשיש הזדמנות וזמן (זמן זה חשוב) אני מנסה גם קצת לשוחח איתן על פרי עמלם. וזה המצב גם במקרה הנוכחי. לפני משהו כמו שנה התחלתי לשמוע, ואז לשמוע, ואז לשמוע עוד קצת אלבום בשם Nothing But the Whole שייצא ב-2014 ונוצר בידיה של להקה בלגית חצי-אנונימית בשם Emptiness. בלאק ניסיוני, אווירתי, ומרגש, ובעיקר שונה מכל מה ששמעתי מהז׳אנר האפוי לגמרי הזה. אמרתי לעצמי ״רון, תזכור את אלה״. אני מדבר עם עצמי לפעמים.

בתחילה השנה הזו יצא האלבום האחרון של הלהקה Not for Music. לא אגזים כל כך כשאומר שאחרי בערך חמש שניות מהשיר הראשון יצרתי קשר עם הלהקה כדי לארגן את הראיון הזה. כל מה שהיה מעורפל, אפל, ואפילו פופי ב-Nothing but the Whole הפך לסוג של מגנוס אופוס של קיטשיות אייטיזית ובלאק מטאל, בצורה המקורית, הנהדרת, והממכרת ביותר. אחד האלבומים המיוחדים ששמעתי בזמן האחרון, וללא ספק מאלבומי השנה הצעירה הזו (כולל שיר השנה בינתיים שמתחבא פה בסוף המאמר). ובאופן לא צפוי בעליל כלל את מעורבתו של אחד ג'ורדי ווייט, הידוע גם בכינויו טוויגי רמירז, הבסיסט של להקת מרלין מנסון. אבל עוד על זה פה למטה. קודם כל משהו כמו הקדמה.

Emptiness
צילום: PR

הנה תראו מה זה! הדף של מאשין מיוזיק בפייסבוק!!

Emptiness הם רביעייה בלגית שקיימת לא מעט זמן, אבל ייצרה יחסית מעט אלבומים בכמעט עשרים שנותיה. הם התחילו את דרכם כלהקת בלאק כמעט סטנדרטית, ובכל אלבום הפכו למעניינים יותר ויותר. קו פרשת המים היה כנראה האלבום המופלא Error מ-2012, ומאז כל יצירה קרובה לשלמות. למרות ההתרחקות היחסית שלהם ממטאל סטנדרטי עם השנים, הם נוטלים חלק מכובד בסצנת המטאל הבלגית כתוצאה מאולפן ההקלטות שבבעלותם (Blackout Studios) וכתוצאה מהעובדה ששניים מחבריה (הסולן ג׳רמי ואוליבייה הגיטריסט) הפכו לחברים בלהקת הבלאק הוותיקה Enthroned החל מ-2011.

את הראיון המעניין ומהנה עם ג׳רמי ניהלתי לפני כמה חודשים (שוב, זמן זה דבר יקר). עסק לא פשוט בהתחשב בעבודה שקצת קשה לו עם אנגלית, אבל אני חושב שהסתדרנו. תהנו.

אתה זוכר רגע מוקדם שהיה לך עם אלבום, אמן, או שיר ששינה את הצורה שבה חשבת על מוזיקה?

הזיכרון הראשון שלי היה תקליט של מייקל ג׳קסון שהיה לאח הגדול שלי, אני חושב שזה היה Bad או משהו כזה.

מה אהבת בו?

קשה לומר, הייתי כל כך צעיר. הגישה שלי למוזיקה כל כך שונה עכשיו עד שזה קשה לדמיין מה חשבתי אז. אולי הגרובים האלה. מייקל ג׳קסון הוא אוניברסלי, אני חושב שזה הקטע אתו, שכל אחד יכול למצוא בו משהו להתחבר אליו. אבל זה היה הראשון. הייתי מאוד מחובר לאחי, והוא הקשיב להרבה מוזיקה, הוא וההורים שלי. דרכו שמעתי דברים כמו פינק פלויד, וגם מטאל כמו איירון מיידן ו- Manowar.

גם באלבומים הקודמים שלכם, לפני האחרון Not for Music, אפילו אם אפשר להגיד עליהם שהם היו כבדים יותר, תמיד היה בהם מרכיב פופי או דארק אייטיזי. אז אפשר להגיד שההשפעות הלא מטאליות עדיין משחקות תפקיד באופן שבו אתה ניגש למוזיקה היום?

כל עניין הגותי, אייטיז הזה, לא ממש שמנו לב שזה היה שם בזמן כתיבת האלבום. כאילו, ידענו שזה היה שם ב-Nothing but the Whole, אבל לא ממש מבחירה או בכוונה. תמיד רצינו לעשות דברים שמחוברים למטאל אבל שהם באותו הזמן לא ממש מטאל. אף פעם לא באמת אהבנו אלבומי kvlt מטאל, תמיד אהבנו את האלבומים המוזרים יותר, אלה שכולם בדרך כלל שונאים. אנחנו תמיד אהבנו את זה כשהמטאל לא נשמע כל כך מחוספס.

אתה יכול לחשוב על עוד להקות שעושות את הדבר הזה, של מטאל שהוא לא מטאל, כמו שאתה אומר?

בטח. כאילו, בהקשר של האלבום האחרון, אני לא חושב שההשראה אליו באה ממטאל בכלל. אנחנו תמיד מחוברים למטאל בגלל שאנחנו מנגנים בכל הלהקות האלו, ויש לנו את אולפן ההקלטות פה, אז אנחנו במטאל, אבל זה ממש מה שאני מאזין לו בימינו. אני יודע מה קורה, אבל זה לא משהו שאני מאזין לו. אני מאזין להרבה פופ, להרבה רוק פסיכודלי. הרבה MGMT.

באמת? MGMT?

כן! זו להקה דפוקה לגמרי ובאותו הזמן קליטה מאוד, וזה משהו שאני אוהב. להקות ששרות שירים ובאותו הזמן זה דפוק לגמרי. זה גאוני בעיניי.

כן, האופי הכפול הזה, החתרני והקליט, אני מניח.

כן, מנותק, במידה מסוימת. אנחנו חולמים על להשיג משהו כזה, ליצור משהו דפוק וקליט.

אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון. האלבום החדש נשמע כמעט כאילו זה פופ, או משהו כזה. אתה חושב שאתם מנסים לשחק עם הציפיות של אנשים? במובן הזה שהאלבומים שלכם היו הרבה יותר מטאליים בעבר, אז אפשר לחשוב על השינוי כדרך לשחק עם הקהל שלכם?

כן, כמובן. אנחנו תמיד מנסים להפתיע, לשחק עם הקהל. רק לא בין אלבומים אבל גם בין שירים. לא לחזור על דברים יותר מדי ולהכניס כמה שיותר רעיונות. אבל, באותו הזמן אנחנו לא היינו רוצים להישמע נסיוניים. אנחנו רוצים להישמע כמו האמת או משהו כזה. כמו משהו שהיה קיים כבר אבל במידה מסויימת לעולם לא התקיים. אנחנו אוהבים את זה כשאנשים לא מבינים כל כך מאיפה זה מגיע, או איך זה גורם להם להרגיש. זה סובב סביב לשאול שאלות.

שאלות לגבי מה? איזה סוג של שאלות?

אני חושב שכל אחד רואה אמת מסוימת בדברים סביבו, אני משוכנע בזה. אם מישהו רוצה לדמיין, נגיד, אל תנ״כי, אז כל דבר בחיים של האדם הזה יגרמו לו להשתכנע בכך. אז כולם יוצרים לעצמם את המציאות שלהם, עם המחשבה שלהם והציפיות שלהם. אבל כל זה רק בכדי לומר שיש אינסוף אפשרויות של אמת, של רעיונות, של לחשוף את העובדה שהאדם לא עומד במרכז הכל. ה״דבר״ עצמו הוא כל כך עצום עד כדי שהאדם הוא רק חתיכה מזערית מהמכלול, מהאמת. אז, אני חושב שזה מה שאנחנו מנסים ליצור, לגרום לך להרגיש רע. להרגיש את הלא נודע.

רע, אבל טוב באותו הזמן, לא? בגלל שמייקל ג׳קסון עושה לך להרגיש גם טוב, לא רק רע.

כן, זה נכון. בעינינו אם זה יותר רע זה יותר טוב.

זה מעניין בגלל שבמטאל באופן כללי, ואני יודע שאתה לא מתכוונן כלפי מטאל בלבד, ואולי בעיקר בסצנה האירופית, הרעיון של אדם כזניח נלקח למקומות יותר kvltיים, אולי שטניסטיים, ואז קצת קופא על שמריו. אתה מדבר על תחושה אחרת לגמרי, בהקשר של הפתעה וגיוון.

כן. ולא מתמצה בהרגשה רעה, זה קשור לניסיון ללכוד רגש אתי, בין אם חיובי או שלילי, פשוט להביע את עצמך. להעביר משהו על המציאות, על זה שזה לא כזה עניין, ושזה פשוט איך שהדברים הם. כאילו, אנחנו יכולים לראות את השלילי בנקודת המבט האנושית, אבל מבחינת המצב הכללי, אני לא רואה אותו כשלילי.

הייתה לי ההרגשה כשהאזנתי לחדש, אבל גם כשהאזנתי ל Nothing but the Whole, כאילו, וזה דבר מוזר במטאל, אני מקשיב לשיר אהבה. אתה יודע למה אני מתכוון?

כן, כן. זה טוב לשמוע.

הייתי צריך לבדוק את מילות השירים לראות אם אתם מדברים על אהבה כל הזמן…

[צוחק]

בגלל האווירה הזו, מאוד אפלה ורציני, אבל על אהבה. אולי שברון לב.

כן. במיוחד באלבום האחרון, אבל זה נכון לגבי Nothing but the Whole אני חושב. ניסינו להשיג אווירה מאוד רגועה, לא להתאמץ חזק מדי להיות אפלים או חיוביים, לא ללחוץ חזק מדי על הרגשות. יש בזה חלק, כמו שאתה אומר, שקשור לרומנטיקה או לרומנטיקה מזויפת באלבום החדש, ויש גם כמה מילים שמחברות את מה שנראה כמו נמענת אישה. אני לא יודע אם רומנטיקה היא המושג הנכון, אבל בכל מקרה בהקשר של יחסי זכר-נקבה במוח האנושי. אנחנו מכלים כל כך הרבה זמן במחשבות על זה שאני חושב שזה הגורל של חיינו, שאנחנו כל הזמן נדחפים להתרבות. כל השאר נראה כלא משנה, רק לעשות חיים. אני אומר את זה כי אני מזדהה עם זה, רק העובדה שייתכן שכל הרגשות כמו אהבה או חמלה אולי הם פשוט תכסיסים כדי שנתרבה. אז כל האלבום האחרון הוא פחות או יותר הניסיון שלי לחקור את הרעיון הזה.

כן. אני חושב שבדרך זו או אחרת כשאתה כל הזמן מנסה להפתיע או לשנות, ולהשתמש בהרבה רעיונות שונים בכדי להראות שכל רעיון הוא בעצם הבנייה, אז אפשר גם לחשוף את הרומנטי כהבנייה. משהו שאתה יכול לשחק אתו כדי לעשות אמנות.

כן, בגלל שזה חלק גדול מהעולם הרגשי שלך. וזה כלי עבודה טוב. עוד כלי שאתו אפשר לעשות משהו שונה.

ושמת לב שיש וייב גותי או רומנטי כשמתחיל לתת אותותיו בזמן שהקלטתם את Nothing But the Whole?

אני חושב שרק לאחר מעשה. קשה לזכור מה היה לנו בראש בזמן שהלחנו את Nothing But the Whole, אבל בטוח הבנו שיש שם משהו שאנחנו אוהבים ושהיינו רוצים לדחוף אותו עוד.

אז כשהתחלתם את התהליך עם Not for Music, היה לכם כבר בראש שזה משהו שתרצו לקדם?

כן, בהחלט.

בגלל שזה שינוי די קיצוני. מצד אחד האלבום החדש מרגיש כמו המשך הגיוני של הקודם, אבל הוא מאוד שונה. לפעמים הגיטרות נעלמות לשירים שלמים, ואז פתאום מופיעות. זו התוצאה של המאמץ הזה?

זה נכון שרצינו שהאלבום ירגיש כמו המשך טבעי, אבל באותו הזמן הדבר הטבעי בשבילנו היה לעשות דברים אחרת, אתה יודע? וקיבלנו תגובות שונות. חלק מהאנשים הרגישו שהם לא מזהים את הלהקה יותר, וחלק הרגישו ממש הפוך. אנחנו תמיד ננסה להקרין החוצה את מה שיש במוח שלנו, ליצור משהו, אבל תמיד במעבר לצד השני משהו הולך לאיבוד.

כן. האמת היא שרציתי לשאול אותך לגבי זה. קראתי איפשהו שכשבחרתם את השם ללהקה בצעירותכם התכוונתם למעשה למשמעות אחרת של המילה. שלא ממש ידעתם אנגלית אז חשבתם שזו מילה אחרת. אז, האם העובדה שאתה כותב באנגלית בזמן שאנגלית היא לא שפת האם שלך, האם זה עוד כלי להזרה או שינוי עבורך?

Emptiness Press
צילום: Emptiness

לא, לא בדיוק. אני כותב את המילים בצרפתית. הכל בצרפתית בהתחלה. ואז יש את כל הפרויקט הגדול של לתרגם הכל לאנגלית. אז יש לי את הטקסט בדרך כלל לפני המוזיקה, ואז גם צריך להתאים את שניהם. וכמובן שדברים משתנים, שזה היה המצב גם אם הייתי כותב את המילים באנגלית. אז, אני כותב את זה בצרפתית בגלל שאני רוצה לבטא את עצמי בדיוק, בלי גבולות, אבל אז זה מתסכל לתרגם את זה. אני יודע מה השאלה הבאה שלך תהיה: ״למה אתה לא שר בצרפתית?״

האמת שלא, אבל אתה יכול לענות!

[צוחק] טוב. בגלל שאני רוצה שזה יהיה כאילו זה בא משום מקום. לשיר בצרפתית, זה ממקם אותך גאוגרפית. אנחנו רוצים להיות מכל מקום. אני לא רוצה להישמע יומרני או משהו, אבל לנסות להיות אוניברסליים כמה שיותר, אפילו לא מכדור הארץ, אתה יודע למה אני מתכוון?

כן

אז אנגלית זה מה שהיינו מאזינים לו ומה שגורם לך לשאול ״מאיפה זה מגיע בכלל?״

אני אגיד לך למה לא התכוונת לשאול אותך למה אתה לא שר בצרפתית. בגלל שכל מה שאתה מדבר עליו בהקשר של הצורה שבה אתה מסתכל על המוזיקה שלך, זה פשוט הגיוני שתנסה לבטא את עצמך בשפה שקשה לך. בגלל שזה גרם לי לחשוב על סמואל בקט. הוא כותב אירי מתחילת המאה העשרים ולמרות שהוא היה אירי לפעמים הוא היה כותב בצרפתית ואז מתרגם את עצמו לאנגלית. אז התוצאה הסופית היא תרגום של תרגום.

כן, אני לא יכול באמת להגיד שעשיתי את זה ככה בכוונת תחילה, אבל אני מבין שבעבור דוברי אנגלית המשפטים שלי... אני חושב שהם מבטאים בצורה מסויימת צורת חשיבה בצרפתית ושזה אולי מוזר לאנשים שרגילים לשמוע אנגלית. כאילו, אדם אנגלי לא יכתוב באותה הצורה ואני שומע לפעמים שזה נשמע מגניב לדוברי אנגלית. אבל, אני לא מרגיש טוב לגבי זה בדרך כלל בגלל שההגייה שלי לא טובה והקול שלי כל כך חזק במיקס שזה נשמע לפעמים טיפשי.

האמת היא שאני חושב שזה משיג משהו שהוא טוב למה שאתה מנסה להשיג. בגלל שאם אתה לוקח רעיונות ומראה שהם ברי שינוי, אז מה שאתה עושה לשפה, זה משיג את אותו אפקט.

מגניב. אני ארגיש יותר בטוח לגבי זה.

כן, תרגיש טוב עם זה. כאילו, תרגיש רע כי זו עדיין עבודה קשה…

[צוחק]

אבל מה שאני מנסה להגיד הוא שזו עבודה שמשתלמת. עכשיו, אני יודע שכולם מדברים איתכם על זה, אבל אני מניח שזה מה שקורה כשלהקה יחסית אלמונית מתחברת עם אדם מפורסם. אז, איך כל העניין עם ג׳ורדי ווייט קרה?

הוא הזמין חולצה מהאתר שלנו. אף פעם לא הייתי ממש מעריץ של מרלין מנסון, ולא ממש ידעתי מי הוא. אבל שלחתי את החולצה הלא נכונה. כן, אני לא ממש טוב בכל עניין הסחורה.

[צוחק]

אני מניח שהחברים האחרים יתעסקו עם זה מעכשיו. אבל עדיין, בזכות הטעות הזו הוא שלח לנו מייל חזרה שאומר שהוא כרגע במסע הופעות עם מרלין מנסון ושהוא ממש רוצה לקדם אותנו ושהוא מעריץ ואוהב את המוזיקה שלנו. אז הלכתי לבדוק מי הוא ופתאום עשיתי את הקשר, כל הלהקות שמכרו מיליוני אלבומים והופעות וכו׳. אז התחלנו לדבר והוא אמר שהוא רוצה לפגוש אותי. אז הגענו למסקנה שהם מנגנים באותו זמן ש-Enthroned ניגנו ב-Hellfest ונפגשנו שם. כבר התחלנו לחשוב על האלבום החדש, ושאלנו אותו אם הוא יירצה לקחת בו חלק. לא באמת ידענו מה ייצא מזה, אבל הוא היה מאוד מעוניין, והיה לנו הרבה מזל שהיה לנו אדם טוב כזה איתנו מהסיבות הכי טובות שיש, בגלל שהוא אוהב את המוזיקה, ולא בגלל שום עניין עסקי כזה או אחר.

אז הכל נגמר כחוויה מאוד טובה ולקחנו את זה כאתגר. ידענו שנצטרך להציג את המוזיקה שלנו בפני מפיקים גדולים שם בלוס אנג׳לס, בגלל שהוא רצה לערב גם את שון ביוון, שעבד עם ניין אינג׳ ניילז ולהקות כאלה. רצינו להציג את העבודה הכי טובה שאפשר.

אז זו הייתה חוויה חיובית?

כן. זה היה מגניב לקחת את הזמן ולהפיק את זה בצורה שרצינו. הקלטנו הכל בעצמנו באולפן שלנו פה, Blackout Studios, והשקענו הרבה בציוד, כל החתיכות שהיו חסרות לנו כבר די הרבה זמן. אמרו ״פאק איט״, נשקיע את הכסף וזה ישתלם לנו. ואז לקחנו את השירים ללוס אנג׳לס להציג אותם ונשארנו כמה ימים עם ג׳ורדי, פשוט האזנו לשירים, הוספנו קלידים, חשבנו על חלקים מחדש, והרבה עיצוב סאונד כדי ליצור אלבום שנשמע כמו יחידה אחת.

לפני שנפרד, רציתי לשאול על שיר אחד ספציפי, על "Digging the Sky". בגלל שהאלבום ככלל, כמו שאמרת, מורכב מהרבה הפתעות ומצבי רוח ורעיונות, וכל זה. אבל זה נשמע כאילו כל הדברים הללו קוראים בשיר הזה, הרבה רעיונות ושינויים. היה משהו שונה בצורה שבה ניגשתם לשיר הזה?

כן. זה היה השיר הראשון שעבדנו עליו, עוד שפיל, הגיטריסט הקודם שלנו שניגן איתנו ב-Nothing But the Whole היה איתנו. היינו בין אלבומים והיה לנו חזון שונה מהשירים שבסופו של דבר הקלטנו, והתהליך היה שונה. רצינו גם שיר ארוך לאמצע האלבום, סוג של איטי יותר, ורצינו שזה יישמע כמו הרפתקה. אז כן, זה נכון שהוא נשמע אחרת מהאחרים. בהתחלה, כשרק חשבנו על האלבום, שקלנו לוותר עליו. אבל אז חשבתי ״פאק, אם באמת אנחנו רוצים לעשות דברים אחרת אז אולי זה היה נחמד להשתמש במשהו שעשינו אחרת". אז, כן. צדקת.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ