מטאל שגורם לשמיים להפסיק לבכות ולהתחיל לייבב

פוסט חדש עמוס המלצות מכל גוונים השחור, השחור הכהה, והאפור המאוד כהה. שלל הגוונים שנצטרך להתחמש בהם לקראת המטאל שהוא ליל הסדר.

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

נפלה עליי מהשמיים פתאום דקה חופשית אז אמרתי ״יאללה רון, פעם אחת תקדים תרופה למכה ותוציא פוסט מוזיקה לפני שהעניינים הופכים להיות קריטיים ותצטרך לשחרר איזה פוסט אינסופי״. אז אמרתי סבבה, פעם אחת אני אהיה חכם. ואז הסתכלתי על כל הדברים שקרו מאז הפוסט האחרון והופסה בופסה (כן כן) פוסט אינסופי בכל מקרה. שיהיה. רק אזכיר, כדי לפנות כמה שיותר מקום למוזיקה, שיש לשים עין חולה על כמה הופעות שהולכות ומתחממות עלינו: Cult of Fire המשוגעים שבאים בקיץ (איוונט); ההופעה הסופר סודית וסופר מסתורית שמכינים לנו האנשים הטובים ב- Cold King Recordings; ההופעה המתקרבת והולכת של The Dillinger Escape Plan; וכמובן ההופעה הכנראה מפחידה מאוד של Venenum דרך עין הרע. יש מצב ששכחתי מלא, אבל למי באמת אכפת מה אני אומר, יש לכם גוגל בבית, נראה לי. הפעם החלוקה תהיה ל״דברים חדשים״; ״אני לא מאין שאני מגיע לזה רק עכשיו״; ו-״בדרך״. עוד שני דברים לפני שאתחיל: 1) זה דייף הפייסבוק של מאשין מיוזיק, לעדכונים, הגיגים, וכו' וגם, למי שפספס, הנה הראיון עם להקת Emptiness שהעלתי לא מכבר; 2) תכנסו לדף הזה ביוטיוב, ותפנו לעצמכם את סוף השבוע הקרוב (הקלטות של הופעות מוקדמות של להקות כמו Botch, ו-Pelican, ו-DEP  ורבות אחרות.

החדשים!

Extremity - Extremely Fucking Dead // 20 Buck Spin

Extremity
צילום: Extremity

תגידו מה שתגידו על שמות אדירים לאלבומים והאם הם סיבה מספיק טובה לשמוע להקה, התשובה היא כן. וזה השם הכי טוב לאלבום מאז, לא יודע, אחד אחר. בכל מקרה, הרכב חדש-ישן עם אלבום ראשון מלא והרכב עמוס כוכבים שחורים של מטאל: מהגיטריסט של Vastum (שאת שמם שאני מפאר זה זמן) שמתפקד גם כסולן, דרך המתופף של Agalloch (עליהם השלום) ו-Vohl, ועד הגיטריסטית של Cretin והבסיסטית של Necrosic (שאני חייב לומר לא ידעתי על קיומם, אבל מסתבר שהם די אדירים בזכות עצמם). כל זה בכדי לומר דבר אחד בעצם: דת׳ מטאל עבש, דוחה, ונהדר. בסגנון ״אוי נפלנו לבאר עתיקה מה נעשה, אה ננגן מטאל ונעשה אורגיות וזה״ יחד עם מספיק קטעים מלודיים כדי להפוך את הקטעים המפחידים לאפילו יפים ו/או מלחיצים. אלבום מעולה, זורם, ומומלץ.

Power Trip - Nightmare Logic // Profound Lore

לפני כמה שנים הרכב הת׳ראש/קרוסאובר/טיפה׳לה-דת׳ הזה הוציא אלבום בכורה שממנו התרשמתי מעט מאוד. בכלל, ובגדול, ת׳ראש שהוקלט אחרי 1995 ולא ע״י להקה שהתחילה בשנות השמונים זה בדרך כלל רעיון רע מאוד. נועד, לשיטתי, לאנשים שאין להם מושג שהם שומעים חרא. היוצאים מן הכלל הם כמובן Vektor, אבל זה בגלל ש-Vektor הם בכלל מכוכב אחר. אז גם הראשון של Power Trip היה נשמע כמו מסיבת ״חזרה ל1985״ גרועה, וזהו. החדש, לעומת זאת, די אדיר, ובדיוק מאותן סיבות שהראשון היה בינוני. זה אשכרה נשמע כאילו ג׳ף הנמן כתב את חלק מהריפים פה, זה עד כדי כך סגידת ת׳ראש בוטה. אבל בדיוק בגלל זה, ובתוספת הגשה מלאת תשוקה ומבדרת, פתאום זה אלבום כיפי, מהיר, ומעולה. יודעים מה, לא כיפי. שונא את המילה הזו, כיף. זה לא כיף, זה פשוט טוב. וקצר. וכיף. סעמק.

Lousy Riders - Orphans // Self Release

Lousy Riders
צילום: Lousy Riders

יש פה הרבה מאוד שאני לא אמור לאהוב: זה סטונרי, זה קליט בטירוף, וזה כנראה שם הלהקה הכי גרוע בעולם. ולמרות נתוני הפתיחה הנוראיים זה ללא ספק האלבום שאני שומע הכי הרבה בזמן האחרון, וללא שום צל של ספק האלבום שאני הכי הרבה מזמזם לעצמי. צמד של מתופף-גיטריסטית/סולנית שפשוט יודע איך לכתוב לבצע שירים. עזבו את העובדה שהסולנית, Snow, היא פשוט עילוי, זה מוזיקה פשוט מהנה ופשוטה וטובה. כנרגע הם הכי לבד ובלי חוזה ובלי כלום, אבל אם יש צדק בעולם זה מצב זמני בלבד.

Dodecahedron - Kwintessens // Seasons of Mist

אפשר לכתוב הרבה פה, אבל בגדול מדובר בחמישה חולי נפש הולנדיים שהחליטו שבמקום לרצוח אנשים ו/או לשתות את השתן והצואה של עצמם בזמן שהם בונים פצצה ממרכך כביסה בדין וסקוצ׳ כלים משומש הם יקליטו אלבום. האלבום השני שלהם אחרי אלבום הבכורה הלא שפוי שלהם מ-2012, והם חזרו, פחות שפויים. דת׳/בלאק מטאל עקום ומרתק. כמו גורד שחקים מבטון שבנו מיטב המהנדסים, עם פלס וסרגל ושופל וכל מה שצריך, ובסוף מפוצצים אותו ועושים עליו מנגל וצוחקים ואז משחיתים חיות. או משהו כזה. כל כך טוב שזה עושה עצוב.

Venenum - Trance of Death // Sepulchral Voice Records

הכי מצחיק לדבר על הייפ במושגים של סצנת מטאל קטנטנה שמתוכה יש סצנת מטאל עוד יותר קטנטנה. אבל, בדומה אולי למה שהיה עם Bolzer, גם פה הרכב עם כולה איפי מאי שם בתחילת העשור חוזר עם אלבום מלא ודי כובש את עולם ה״אני שומע דת׳ מטאל, גר במערה, ואוהב לראות חתולים ביוטיוב״ בסערה. ותכלס די בצדק. אלבום דת׳ מטאל חולה כמו שהוא מלודי, מפחיד כמו שהוא….טוב הוא עדיין די מפחיד, זורם, ומהנה. מקווה שנשמע משהו בהופעה בארץ משהו שהוא לא רק קיר של דיסטורשן והקול של הסולן בריוורב, אבל נחכה ונראה.

Locust Leaves - A Subtler Kind of Light // I, Voidhanger Records

Locust Leaves
צילום: Locust Leaves

כל פעם שמשעמם לי בחיים אני הולך לאתר של I, Voidhanger כדי לבדוק מה המצב, וזאת משום העובדה הדי פשוטה שהם לייבל אדיר שמוציא דברים אדירים, ובעיקר מקורי ומוזר. אז בביקור האחרון ליקטתי לעצמי את ההרכב ההזוי הזה. צמד בלאק (?) מטאל (?) יווני שהוציא, בדומה לקודמיו ברשימה זו, אי פי אחד אי אז ב-2012, ורק עכשיו חוזר עם אלבום ״מלא״. אני אומר ״מלא״ כי תכלס גם זה סוג של אי פי, אבל נסתפק במה שיש. אין לי באמת דרך להגדיר את זה, אולי רק כשילוב של דת׳ספל אומגה עם אבבא. או של האלבום האחרון של בולזר עם שושנה דמארי. אלבום לחלוטין מוזר, עוכר שלווה, לפרקים בכלל לא כבד, ועדיין איכשהוא מלחיץ ויפהפה בו זמנית. פיסת השראה קורנת ומוזרה ביומיום גוסס וחסר טעם.

Windswept - The Great Cold Steppe // Seasons of Mist

ממוזר למוזר, באותו מוזר. אחד המוחות הפוריים והמבריקים בעולם הוא כנראה זה של רומן סינקו, המקים, המנהיג, הסופר, המשורר, והמנצח של Drudkh האוקראינית. לאיש יש יותר להקות משלי יש זמן. האחרונה שבהן, ואחת המוצלחות, היא Windswept, פרויקט בלאק אטמוספרי שהקים עם...טוב עם Drudkh (פחות חבר אחד). אמנם יש לי חולשה לא קטנה לסוגה המוזיקלית חסרת הצורה הזו, ואמנם יש לי חולצה לא קטנה לDrudkh, אבל באובייקטיביות יחסית אומר שזה אלבום מעולה שמצליח להסתיר את כל מה שלא משהו בקיר גיטרות אמורפי וחסר דינמיקה (שזה פחות או יותר מה שרע בו) ולהבליט את כל מה שבטוב: רגש ואווירה. יופי טופי.

Hexis - Tando Ashanti // Bloated Veins

טוב, נתחיל בברור מאליו: מאוד שמח שהביאו אותם לארץ, כל הכבוד למארגנים על המאמץ ועל הבחירה בלהקה קצת אחרת וכל הדבר הזה, אבל ההופעה שלהם בארץ (אני נכחתי בתל אביב) הייתה אחד מהאירועים הכי פחות חיוביים שאי פעם נכחתי בהם, וזה כולל את הפעם שעשיתי קול של פלוץ לתוך המיקרופון בזמן טקס זיכרון ליום השואה בבית הספר היסודי כי שכחתי את המילים. אבל, מכיוון שברצוני להתמקד בחיובי אומר כך: כל עוד אתם לא צריכים לשמוע את השירים האלה בהופעה, זה אלבום לא פחות ממופלא. המילה הארדקור עברה כל כך הרבה תהפוכות בשלושים השנה האחרונות שמוזר לי לחשוב עליהם בתור משהו שהוא הארדקור ובלאק מטאל. הם פשוט נשמעים כמו להקת powerviolence רזה מהרגיל עם נטיות לטרמולו. זהו. אבל מעבר להגדרות מיותרות הם עושים מוזיקה טובה וכותבים שירים מעולים, ובעיקר ומשאירים הרבה מקום למלודיה ודמיון בין הבניינים המתמוטטים שלהם.

Woe - Hope Attrition // Self Release

די בקלילות הבלאק מטאל האמריקאי הכי טוב עד ש-Yellow Eyes יוציאו עוד אלבום, או אולי Deafhaven. הרכב מוזר ודי רדום, שלא ממש מפיק אלבומים כל רגע, אבל כשהוא כן, כמאמר הקדוש וויל פארל, הוא עושה תקליטים זהב. האחרון שבהם הוא לא פחות ממופת של דיכאון היפסטרי, ואני חולה על זה. השיר הראשון, יותר נכון, הריף שפותח את השיר הראשון, יחד עם האיפוק של התופים בזמן הריף האמור לעיל, הוא אחד מרגעי השיא של השנה, בלי ספק בכלל. היה לי גם הכבוד לראות אותם בהופעה, ואני חושב שאפילו הצלחתי לשמוע מעברי אקורדים, משימה לא פשוטה בימינו מסתבר (ראה להקה אחת למעלה).

Skaphe - Untitled // Mystiskaos

Skaphe
צילום: Skaphe

שנה אחרי האלבום המפעים שלהם שיצא דרך Fallen Empire, הצמד הפילדלפי (במקור) הזה מקיא עוד חתיכת דת׳ נטול כל עכבות על עולם תמים וחסר הגנות. אני לא ממש אצליח לתאר את זה גם ככה, אז בואו נגיד שאם בגיהנום היה תור לטסט לרכב שבזמן שאתה מחכה בו מישהו באוטו מולך יוצא שניה למשרד ואתה כולך מתבאס כי התור זז אבל אתה תקוע מאחוריו ואתה יוצא לראות מה קורה ובא שד ואוכל לך את הכבד מול העיניים בזמן שהוא שם ריוורב על כל החוויה, אז משהו כזה.

Pillorian - Obsidian Arc // Eisenwald Tonschmiede

זוכרים את התפרקותה המרהיבה של אגלוך? אז, מעבר לעובדה ש-Extremity הוא אלבום מדהים, ושיש עוד מלא אלבומים שאמורים לצאת ליוצאי וכו (כולל, לשמחתי הרבה מאוד, אלבום חדש שמתוכנן ל-Scuptured האדירים של הגיטריסט והאקדמי! אחד משלנו! דון אנדרסון), תכלס כולם חיכו לאלבום הזה. כן יש פה עוד אנשים מוכשרים ויפים, אבל יש פה את ג׳ון מוהאן, אותו ״בעל חזון״ שפיטר את כולם ופירק את אגלוך. ומה השיעור שלמדנו מהאלבום הראשון של Pillorian? שהוא לא ממש היה צריך אותם. עכשיו, כן, נכון זה בעצם העתקה גסה של בערך כל ריף טוב שאגלוך אי פעם הוציאו, מודבק ביחד עם אקדח דבק חם וקצת שיערות זקן מדובללות, ועדיין זה פשוט עצום. פי כמה יותר טוב מהאחרון של אגלוך, ואולי הכי טוב שיצא למר דיקטטור מאז Ashes Against the Grain. אז, אחד אפס.

Pallbearer - Heartless // Profound Lore

Pallbearer
צילום: Pallbearer

להקת אצטדיונים שמנגנת דום שעושה לך לרצות למות. זה בערך מה שפולברר הפכו להיות. הראשון שלהם בעיניי היה הדבר הכי מצמית ונורא (בקטע טוב) ששמעתי, השני הרבה יותר ״רוקיסטי״ (אם זה הגיוני) ופחות חדלוני. השלישי שנחת עלינו זה עתה הוא משהו כמו הטוב מכל העולמות, מה שיוצר את יצור הכלאיים המוזר הזה: משהו שמרגיש שמן הראוי להשמיע אותו מערימת מארשלים סטייל סלייר מול אצטדיון רמת גן, ובאותו הזמן קטן ומלנכולי. מספיק ריפים למלא צנצנת ממש גדולה, ועוד אחת של דמעות.

No Heavens - Law of the Lightless // Self Release

No Heavens
צילום: No Heavens

בפשטות: הרכב הארד-קור כבד (תקראו לזה פאוואר-ויולנס, תקראו לזה יוספה) טוב. חמישייה הולנדית צעירה, שזה לה האלבום הראשון, שעושה בהצלחה רבה מעשה אלכימאיות שאמור להיות פשוט אבל למעשה הוא מסובך מאוד: לצרוח, לכעוס, ולא להישמע קלישאה. נהדר.

Misanthropic Forest - Demo // Self Release

איזה מקסים זה שלהקות עוד קוראות לדמו שלהן ״דמו״? בעיניי זה מקסים. בכל מקרה, באותם מקרים של היתקלויות בנדקמפ שמחות, מחבר שורות אלה נתקל בזה. הרכב בלאק פיני חדש מהניילון ומוצלח מאוד. שוב, כמו במקרה פה למעלה, עושה את מה שצריך מבלי להגירר לקלישאות מיותרות. בעצם, אנחנו מדברים על בלאק פה, אז: מבלי להיגרר ליותר מדי קלישאות. ממה שנשמע פה נראה מבטיח, ובכללי: אמרת בלאק פיני, אמרת רון מרים אזניים (ע״ע Beherit, נגיד).

Trevor De Braew - Uptown // The Flenser

Trevor de Brauw
צילום: Trevor de Brauw

האיש עם השם המוזר הוא בעצם אחד האיקונים של סצנת השקרכלשהוא ב-15 השנה האחרונות, בעיקר מפאת היותו חבר וגיטריסט ואח ב-Pelican, וגם קצת בגלל היותו חבר, גיטריסט, ואח משוגע ב-Tusk שהייתה מורכבת רובה ככולה מחברי פליקן, אבל שהלכה יותר לכיוון של...איך נקרא לזה...חורבן הבית. בכל מקרה, מר דה בראו הוא אזרח רב זכויות בקרב מרעישים עם גיטרות. עכשיו הוא יוצא עם אלבום סולו ראשון, כולו אינסטרומנטלי, ואף חלק ממנו לא ממש מזכיר את פליקן הכבדים אך מהורהרים או Tusk הכבדים אך הלא מהורהרים. פוסט-רוק כבד לעיתים על גבול הדרון יפה, אווירתי ומרגש.

אני לא מאין שאני מגיע לזה רק עכשיו!

The Year of Our Lord - Dead to You // Willowtip Records

להקות מלו-דת׳ אמריקאית שהתקיימה לה לזמן קצת בסוף שנות התשעים-תחילת האלפיים שלא הכרתי ולא ידעתי על קיומה עד לא מזמן, כשמישהו כתב/אמר (אני באמת לא זוכר איפה) וציין אותם כלהקה משפיעה באזור בוסטון של העשור הקודם. אני לא ממש שומע דת׳ מלודי יותר, וחושב שלכל הסוגה יש בערך שלושה אלבומים טובים, אבל יש פה משהו מעניין. זה בטוח מלו-דת׳, ואם זה לא הקטע שלכם תתרחקו, אבל יש בכם עוד עצם שאהבה את The Gallery אז שווה שמיעה בטוח. קשוח ומחוספס יותר (על גבול הבלאק, לפחות מהסוג האמריקאי) ממלו-דת׳ סטנדרטי, ושירים מעניינים מאוד. זה האוסף שיצא עם פריחת נשמתם, אבל תכלס לא רואה ממש סיבה לשמוע את האיפיים השונים ו/או את האלבום המלא היחיד שיצא להם בנפרד.

Kever - Eon of Cycling Death // Dark Crescent Records

כן, אני שומע את זעקות הזוועה שלכם שלקח לי כל כך הרבה זמן, שומע אותן היטב. מה אני אעשה, אני חלש במטאל ישראלי (לרוב) כי אני חנון ששמע מגדת׳, והיום אני חנון ששומע בולזר. ואלמלא לא הייתי צופה בקבר מופיעים בחימום לדד קונגרגיישן (המשוגעים לגמרי) אז אולי הייתי מפספס לגמרי. בעיניי, בדומה לגמרי ל Power Trip, אם כי בצורה מאוד שונה, מדובר בצורה הכי חיובית של סגידת ת׳ראש מטאל שאני מכיר. אמנם זו להקת דת׳, ואני מכבד את זה ואת הדעות שלכם (לא באמת), אבל אני שומע את הריפים האלה, ואת הסולואים ואני חושב על סלייר/מגדת׳ בואך 1988, ומבסוט אש. שוב, המילה ״כיף״ הולכת לחזור לרשימה זו, אבל זו האמת. זה פשוט כיף. וטוב. כבוד.

P.H.O.B.O.S. - श्मशान काली // Megaton Mass Productions

P.H.O.B.O.S.
צילום: P.H.O.B.O.S.

פה זה יותר מקרה של ״איך פספסתי את האי פי הזה של להקה שאני מאוד אוהב״. וכשאני אומר ״להקה״ אני כמובן מתכוון לפרויקט של פרדריק סקרי הצרפתי שעושה את כל מה שהוא יכול לעשות להפחיד אתכם. כמו גרסת בלאק לגודפלש, רק פי אלף יותר מלחיץ. את האי פי הזה כנראה החמצתי כי הייתי שבוי בספליט שהוא הוציא באותה שנה (2015) עם Blut aus Nord המלחיצים לא פחות. אבל זה כל כך קר, תעשייתי, כבד ומעולה שחבל לפספס, וכולל שני קאברים אדירים ל-Celtic Frost ו-Bathory.

Bal Sagoth - A Black Moon Broods Over Lemuria // Cacophonous Records

טוב, זה כבר ממש מביש. זה כאילו גרסת הדת׳ לקריידל אוף פילת׳ שחיפשתי כל חיי (מגיל 15 עוד גיל 17 הכוונה). בים של דת׳/בלאק סימפוני שהקיף את נעוריי (היוש דימו) אין לי מושג איך הלהקה הזו חמקה ממני, אבל זה בדיוק זה: החוליה החסרה בין קריידל, אמפרור, ודימו. שומע את האלבום הזה כל הזמן, אין לי מושג אם השאר טובים, אבל בושה לי ויופי לעולם.

בדרך!

טוב את החלק הזה אני אעשה קצת בקיצור כי וואלה עוד פוסט אינסופי למי יש כוח בכלל. במיוחד בהתחשב בעובדה שחלק מהדברים האלה כבר נידונו על ידי בפוסטים קודמים.

John Frum - A Stirring in the Noos // Relapse Records

סופר-להקה-קבוצה-הרכב שכולל את ליאם ווילסון (בסיסט דילינג׳ר אסקייפ פלאן) ודרק רידקוויסן (גרון עמוק ב-The Faceless). יצאו שני שירים בינתיים, שניהם מעולים מאוד. דת׳ טכני על גבול הפרוגי אבל עם עמוד שדרה ומפחיד.

Ufomammut - 8 // Neurot Recordings

טיטאני הדום/סלאדג׳ האיטלקיים הודיעו שהם יוצאים עם אלבום חדש, שנתיים אחרי Ecate המעולה. יצא בינתיים רק קליפ שטותי מההקלטות, והנה הוא פה.

Virus - Investigator 7” // Karisma Records

שנה אחרי האלבום המלא האחרון שלהם, מכשפי המטאל-ביזאר חוזרים עם אלבומון, שממנו יצא שיר כבר. הנה השיר. יופי.

Oranssi Pazuzu - Kevät / Värimyrsky // 20 Buck Spin

"Kevät / Värimyrsky"
צילום: Oranssi Pazuzu

המשוגעים החליטו להוציא אי פי שיהיה זמין פיזית רק במסע ההופעות הקרוב שלהם (יופי לי) אבל גם דיגיטלית לכל היקום (באמת יופי לי). טיזר יצא לפני שבוע בערך, ואפשר לראות אותו פה.

Full of Hell - Trumpeting Ecstasy // Profound Lore

להקה שקל לבטל כחלק ממיליון להקות אמריקאיות חסרות פנים וייחוד עם גישה לרשימת הציוד של Entombed, אבל הם הרבה, הרבה יותר. שילוב של גריינד, דת׳, ופסיכוזה נחמדה שבא לידי ביטוי בדרך כלל בשירים קצרים ועמוסי ריפים. עומדים לצאת עם אלבום חדש, שממנו יש כבר שני שירים ושניהם מעולים.

Thalassa - Bonds of Prosperity // Sige Records

כאילו מה שהיה חסר בחיים לארון טרנר (אייסיס, סומאק, מאמיפר, ג׳ודיס, כנסת ישראל, מגרש הרוסים, הבית של דודה רותי) זה עוד להקה, אבל הנה זה קורה. הפעם זה פרויקט משותף עם המוזיקאי וויליאם פאולר קולינס, שכבר יצא לו שיתופי פעולה במסגרת משפחת Sige בעבר. דרוני, מהפנט, ובניגוד לרוב השיט שטרנר נוגע בו בימינו, נשמע מבטיח מאוד מאוד.

אה, וגם יצא שיר ראשון מהאלבום המתקרב של Loss. הנה הוא. ביי.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ