ג׳אז, מוות, ומגאדת׳: שיחה עם אליל הגיטרה כריס פולנד

לציון 30 שנה (וקצת) לאלבום המכונן של מגאדת', Peace Sells...but Who's Buying שיחה עם חבר הלהקה לשעבר על מוזיקה, מתופפים, והרבה מאוד ג׳אז

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

אני מראיין את האמנים שאני מראיין משלל סיבות, אני מניח. לפעמים זה בגלל שיש איזו להקה חדשה שמעניינת אותי, והראיון שלי איתה הוא דרך קצת לחשוף אותה או לנסות להבין את ההדברים שמעניינים את חברי הלהקה, ומה הם חושבים על מוזיקה. לפעמים זה כדי לדבר על אלבומים שאהבתי במיוחד, ולפעמים זה כי נראה לי שיש מישהו מעניין לדבר אתו. ולפעמים אני מראיין אמנים שהיוו איזושהי אבן דרך בחיי, שעיצבו את הדרך שבה אני שומע מוזיקה. הראיון עם כריס פולנד, הגיטריסט הראשון של מגאדת׳ (וחבר להקות Damn the Machine קצרת החיים, ואפילו הבסיסט לתקופה של אגדת הפאנק Circle Jerks), הוא רגע כזה.

מאשין מיוזיק בפייסבוק!

התירוץ הרשמי היה חגיגות 30 שנה לאחד האלבומים הכי חשובים לי אישית ותכלס חשובים לסוגה כולה, Peace Sells...But Who's Buying? שיצא 1986 (אפשר להסיק מזה כמה זמן לקח לי לעבוד על הראיון הזה, בשנה זו, ה-31 להוצאתו של האלבום ההוא). עד כמה שמדברים, ובצדק מוחלט, על שנות הזהב של מגאדת׳ כתקופה שבה ניק מנזה ומרטי פרידמן ניגנו בלהקה, האלבומים הראשונים של מגאדת׳, עם כריס פולנד על הגיטרה וגאר סמואלסון על התופים, נותרו יהלומים מלוכלכים וחד פעמיים. חד פעמיים במושגים של מגאדת׳, אבל מבחינות רבות חד פעמיים במטאל באופן כללי יותר.

הם היו כועסים, חדים, מפחידים, מופקים בצורה מפוקפקת, וג׳אזיים בצורה לא צפויה. הג׳אזיות הזו, השחרור שהוא הוצאת משיווי משקל רק כדי לחזור לאיזון ברגע הנכון, היא טביעת האצבע של פולנד וסמואלסון. פולנד עוד הספיק להשתתף בהיסטוריה המאוחרת יותר של להקה: בפעם הראשונה ע״י כך שהקליט את הדמואים לסולואים שבסוף פרידמן ייקח וישרוף לקראת ההקלטה של Rust in Peace ב-1990, ובפעם השניה כשהקליט את הסולואים באלבום המאוחר אולי הטוב ביותר של מגאדת' (יחד עם Dystopia שיצא בתחילת 2016), הלוא הוא The System Has Failed מ-2004.

יותר מכל נגן שהשם שלו אינו מנזה או פרידמן, פולנד וסמואלסון שמרו על מעמד כמעט אגדי בקרב חובבי הלהקה, בעיקר בגלל הסגנון המשונה והשכלתני שלהם. אם פרידמן הוא דמיון ורגש בלי סוף, פולנד הוא יצירתיות ושכל טהור. אם מנזה הוא מומנטום אינסופי, סמואלסון הוא טירוף מעושן. אז לא היה טבעי יותר מלנסות ולשוחח עם פולנד על ההשפעה שהייתה לו לאורך השנים, ועל מוזיקה בכלל.

Megadeth Poland
פולנד (שני משמאל) בימי מגאדת׳ העליזיםצילום: Megadeth

תוספת מאוחרת וטראגית באה שנה שעברה. בשנים האחרונות המתופף של הרכב הפיוז׳ן של פולנד, OHM, היה לא אחר מאשר ניק מנזה בכבודו ובעצמו, מה שהלך וסיבך את מערכת היחסים של הגיטריסט לשעבר עם הלהקה לשעבר שלו. האיש היחיד ששמו אינו דייב מסטיין או דיוויד אלפסון שניגן עם גאר וניק. לצערו הרב, ולצערנו הענק, הוא היה האיש שעמד על הבמה יחד עם מנזה בזמן שהמתופף הותיק נפטר מדום לב באמצע הופעה של OHM במועדון ה-Baked Potato בלוס אנג׳לס במאי 2016.

אז, משיחה על Peace Sells ועל מוזיקה, באופן צפוי ולא צפוי כאחד, הראיון הפך לשיחה על שני הנושאים האהובים עליי בעולם: מתופפים ומוות. על הטירוף והדומיננטיות של גאר, שנפטר גם הוא צעיר מדי ב-1999, אחרי קריירה רצופת אכזבות ועם עוד ניסיון אחת רציני ללהקה עם Fatal Opera (בהשתתפות אחיו, סטו). ועל אהבת החיים והתנופה הטהורה שהיא ניק מנזה, שכמעט וחזר להרכב של מגאדת׳ לקראת הקלטת דיסטופיה, ניסיון שלא התממש. ברמה האישית, אם כל זה לא היה אישי מספיק, זה ראיון שהוא קו פרשת מים בחיי מאשין מיוזיק. בגלל שהוא נוגע בכל עצב חשוף אפשרי במחשבות שלי עצמי על מוזיקה ועל מגאדת׳, ובגלל האכזבה העצומה שהוא מעורר אצלי בהקשר של אנשים שאת אמנותם הערצתי מגיל 14. על כל מקרה שלא יהיה, זו שיחה שהייתה לי הכבוד לנהל עם אחד האנשים שאני הכי מכבד בעולם של גיטרות ומחשבות. אין הרבה אמנים שאפשר לזהות כמעט מיידית את טביעת האצבע שלהם, ופולנד עם הידיים המוזרות שלו, והפראזות הגאומטריות שלו, הוא לחלוטין חבר בקבוצה המצומצמת הזו.

הרבה זמן לא העליתי לפה ראיון ארוך ושמן, ואני מקווה שתהנו ממנו כמו שאני נהיתי לעבוד עליו.

חשבתי שאני אתחיל בהתחלה ואשאל אם היה לך רגע עם שיר או אלבום שגרם לך להתאהב במוזיקה או לרצות להיות מוזיקאי?

למדתי פסנתר כשהייתי בן שמונה או תשע. לא קראתי תווים, פשוט הייתי צופה…. דודה שלי לימדה אותי לנגן והיא חשבה שאני קורא את התווים, אבל רק חיקיתי את כל מה שהיא עשתה. אז, כשהיא הגיע רגע ההופעה והיא העבירה לי את הדפים ואני אפילו לא הסתכלתי עליהם, אז הם הבינו שלא יכולתי לקרוא אותם, שניגנתי משמיעה בלבד. זה היה אחד הרגעים הראשונים שלי עם מוזיקה, ולא שנאתי את זה, או אהבתי את זה, פשוט עשיתי את זה. אתה מבין? אבל אז הביאו לי גיטרה.

זה היה בערך באותו הגיל?

כן, תשע או עשר. הביאו לי גיטרה הוואיית קטנה כזו. והתחלתי להאזין ל-The Ventures, בגלל שאבא שלי אהב את זה. אבל אימא שלי הייתה זמרת אופרה ו, תאמין או לא, הייתי שומע צלילי המוזיקה כשהייתי צעיר, בגלל שאהבתי חלק מהשירים שם. אבל מי שבאמת הכניס אותי לגיטרה היה בן הדוד שלי, אדי בורס. היה לו מגבר וגיטרה של פנדר, ודבר קטן כזה שקראו לו Boss Tone Fuzz שהוא היה משתמש בו ומנגן שירים של הרולינג סטונס כמו Painted Black. זה משך אותי.

אבל זה לא היה עד ששמעתי את לד זפלין, האלבום הראשון של לד זפלין והאלבום הראשון של Cream שבאמת התאהבתי בגיטרה, עד כדי שהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הייתי משמיע את האלבומים האלה ומפעיל את ה Boss Tone Fuzz שלי ומנגן בווליום נמוך ככה שזה היה נשמע כאילו יש לי ערימת מגברי מארשל בעוצמת דיבור פחות או יותר. אז הייתי מנגן עם האלבומים האלה, עשיתי את זה שנים. ואז יום אחד הבנתי שזה מה שאני הולך לעשות.

זה מעניין שאתה מתאר את הרגע ההוא עם הפסנתר, זה לא רגע של אהבה ממבט ראשון, זו בעצם הידיעה שזה משהו שאתה יכול לעשות. משהו שאתה מסוגל לעשות.

כן, הפסנתר לא נועד להיות הקול שלי.

אז זה היה רק רמז לזה שזה משהו שאתה יכול לעשות?

שאני אוהב. פשוט לא ידעתי עוד שזה הולך להיות עם גיטרה, בערך שנה אחר כך.

זה משהו שדיברת עליו לא מעט בעבר, אני מניח, על כך שהתשוקה האמתית באה לידי ביטוי רק יותר מאוחר עם ג׳אז ופיוז׳ן…

לא, לא בדיוק. כאילו, מאוד מאוד אהבתי Jethro Tull, את Aqualung ספציפית, ואהבתי את כל האלבומים של זפלין שיצאו בזמנו, וכמובן את קרים, הנדריקס, ו-Mountain, אלו היו הדברים העיקריים שלי. עד שג׳ף בק יצא עם Truth והאלבום עם התפוז [Jeff Beck Group, רב״ט] עם בוב טנץ׳, וזה היה פשוט זה. זה כל מה שהאזנתי לו, מוזיקה כזו.ואז התחלתי לשמוע מוזיקה אינסטרומנטלית, כשהייתי בכיתה ח׳ או ט׳, ואז שמעתי את ה-Mahavishnu Orchestra, זה היה על אלבום בשם The Guitars that Destroyed the World [שיצא ב-1973, רב״ט]. היו כלמיני שירים מלהקות שונות, והיה את השיר האחרון בצד הראשון "The Dance of Maya" של Mahavishnu Orchestra. כששמעתי אותו לראשונה חשבתי ״אלוהים! זו המוזיקה הכי נוראית שאי פעם שמעתי!״ אבל חזרתי לשיר הזה שוב ושוב, בגלל שלא האמנתי כמה גרוע הוא.

[צוחק]

ואז יום אחד פשוט אמרתי ״אלוהים אדירים!״ והבנתי את זה.

אתה יודע למה?

אני לא יודע למה. נמשכתי לעובדה שכולם ניגנו היטב, אבל לא יכולתי לדמיין לעצמי למה הם היו בוחרים לנגן ככה! אחרי זה קניתי את Birds of Fire ומעולם לא הבטתי אחורה שוב. התחלתי להאזין לזה, ול-Weather Report וכל אלבומי הסולו של ג׳ף בק או סטנלי קלארק, כל תקופת הפיוז׳ן הנהדרת הזה שבאה בסוף שנות השבעים. הבסיס שלי הייתה לד זפלין ומאונטיין ודברים כאלה, דיסטורשן כבד. אז, עבורי, כשהצטרפתי למגאדת׳ זה היה פשוט לד זפלין, רק מהר. זו הצורה שתיארתי את זה לעצמי: ״זה פשוט גיטרה עם דיסטורשן, רק מהירה יותר ועם ריפים מורכבים יותר״.

האמת היא שזה נוגע בנקודה שלי, או לנקודה שאני חושב שיש לי, שהיא שמערכת היחסים שלך עם מגדת׳ עמוקה יותר מרוב… ויש כבר קהל של מוזיקאים שהיו במגאדת׳ בשלב זה, נכון? אבל אתה קצת בולט בקהל הזה. ויש הרבה סיבות לזה. אחת מהן היא שהיית מעורב בשני האלבומים הראשונים, ואלו היו אלבומים מאוד חשובים עבור אנשים שאוהבים את מגאדת׳, ואלבומים עם סאונד שלא ממש חזר על עצמו באלבומים מאוחרים יותר של הלהקה. אז במובן מסויים לך ולגאר [סמואלסון, רב״ט] היה אפקט על איך מגאדת׳ נשמעה באותו הזמן. ויש גם את התוספת שאתה היחיד שחזר לעשות אלבום, עם The System Has Failed [שיצא ב-2004]. אבל אם חוזרים לרגע למה שהיה כ״כ מיוחד בשני האלבומים הראשונים, זה מאוד ברור, אני חושב, לכל מי ששומע אותם שהם נשמעו שונים לגמרי מכל מה שיצא באותו הזמן, וזו הייתה תקופה עמוסה מאוד באלבומים של סלייר, מטאליקה, אנת׳רקס, אקסודוס, וכל השאר.

הם לא נשמעו כמו השאר בכלל שגאר היה מתופף ג׳אז. ובכן, לא מתופף ג׳אז. גאר היה מושפע מאותם אמני פיוז׳ן. מה שאני דיברתי עליו, עם המוזיקה שלי, זה בדיוק מה שקרה לגאר באותו הזמן, ולאחיו סטו. שלושתנו עברנו מלשמוע דיפ פרפל וכל דבר אחר שהצלחנו לנגן אתו לפתאום להבין שזה מה שאנחנו רוצים לנסות לנגן. רצינו להיות כמו ג׳ון מקלפלין, ורצינו להיות כמו Brand X או מה שזה לא יהיה. גאר רצה לנגן כמו בילי קובהאם וטוני וויליאמס, ולני ווייט. גאר לא מתופף ג׳אז מסורתי. הוא לא ג׳ק דז׳ונט, הוא לא זה, אבל הוא מתופף רוק שמאוד הושפע מנגני רוק-פיוז׳ן. וגם אני כזה, אני איש בלוז-רוק שמאוד אהב פיוז׳ן.

אבל, כשאתה מתאר את החיים שלך עד לנקודה ההיא, מוזיקלית, זה לא משהו שהיית מתאר בהכרח כמסעו של מטאליסט במוזיקה.

לא, בכלל לא. עבורי להקות כמו ג׳ת׳רו טאל, זה היה כבד בשבילי. זו הייתה מוזיקה כבדה עבורי. ולד זפלין, זה היה הכבד שלי. בעוד ש-Truth של ג׳ף בק והאלבום שהוא עשה עם בוב טנץ׳, ו-Rough and Ready, החשבתי את זה כבלוז רוק שפשוט נטה לכיוון קצת ג׳אז. אבל זה היה המקום שממנו באתי.

והעניין הוא, שכששמעתי את מה שדייב רצה לעשות, זה היה דומה מאוד ללהקת פיוז׳ן שהייתה לנו בשם The New Yorkers, שניגנה דברים מורכבים, עם אלמנטים של פיוז׳ן, מקצבים משונים, וגיטרות רועשות. אז כשאני וגאר נכנסנו למגאדת׳ זה היה משהו כמו: ״כן, אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו עושים את זה כל היום״.

אבל זה מעניין בגלל שהתפיסה הרווחת היא, לפחות שלי, שאם אתה מסתכל על יותר מ-30 שנה של מגאדת׳, יש לנו את כל הרגעים האלה של דייב עובד עם שלל מוזיקאים, אז יש חשיבות להשפעה של מי שמנגן אתו באותו הרגע. וכשזה היה אתה וגאר זה היה משהו אחד, וכשזה היה מרטי וניק זה היה משהו אחר. אבל התפיסה הייתה, ואני חושב שזו הצורה שבה הסיפור הזה ידוע, שהסיבה ש-Killing is My Business ו-Peace Sells נשמעו כ״כ שונה הייתה שכריס פולנד וגאר סמואלסון כפו את ההשפעות הג׳אזיות שלהם על דייב מסטיין. ואתה אומר שזה לא היה המצב.

לא, זה לא היה המצב בכלל. אבל, באלבום הראשון פשוט עשינו מה שיכולנו כדי לנגן את התפקידים שלנו, ולגאר אף פעם לא נאמר איך לנגן, אז ההשפעה שלו ניכרת בשני האלבומים האלה.

בגלל שהוא עשה מה שהוא רצה?

כן, פשוט ״תנגן מה שאתה רוצה, ותנגן את זה נכון״, אתה מבין? לא שמעתי את דייב אף פעם אומר ״היי אל תעשה את זה״. אבל החשיבות של דעות של אנשים הייתה הרבה יותר ניכרת באלבום השני, ואם לא גאר…. הדעה של גאר על השיר "Peace Sells״ הייתה: ״זו פקינג שיר של שמונה דקות, דייב, וזה הסינגל. בוא לא נגרור את זה יותר מדי ונעשה את זה קצר.״ אז גאר התעקש שדייב ישנה את העיבוד, וזה מה שקרה.

אבל זה נשמע כמו נס קטן, לא? דייב מסטיין הוא לא אדם שאנשים נוטים לחשוב עליו בתור אחד שמתחשב בדעות של אחרים יותר מדי.

ובכן, לא. אבל מכל האנשים בלהקה אני חושב שגאר היה האדם היחיד שדייב כיבד. אין לי מושג למה. אני רק יודע שגאר יכול היה להגיד הכל לדייב, ודייב היה פשוט מחייך ואומר ״לך להזדיין״. וגאר היה אומר דברים נוראיים לדייב.

כמו מה?

אנחנו נוסעים בבית ממונע בדרכנו לחוף המזרחי. זה אמצע ארצות הברית ואנחנו משועממים. גאר בדיוק מסתכל על עותק של Rip Magazine, והפוסטר באמצע הוא של מטאליקה. ולגאר הייתה סיגריה, בכל רגע משעות היום לגאר הייתה סיגרה תלויה מזווית הפה. אז יש המון עשן בכל מקום, ודייב יושב לידו. הוא מסתכל על דייב, פותח את הפוסטר, ואומר ״יודע מה, דייב? אם לא היית כזה בלתי נסבל היית עוד בלהקה הזו״.

[צוחק]ֿ

זה סוג הדברים שגאר היה יכול להגיד לדייב, אבל אף אחד אחר לא היה יכול להגיד את זה לדייב.

ואיך דייב הגיב? צחק?

לא. הוא פשוט אמר ״נו לך להזדיין״. אם זה היה אני שאמר דבר הזה היינו ישר הולכים מכות.

Chris Poland
צילום: Ohm Facebook

אז השילוב הזה של האישיות של גאר והמוזיקאי הייחודי שהוא היה הוא מה שהותיר את החותם על הלהקה? אני לא חושב שיש הרבה אנשים בהיסטוריה של הלהקה שהיו יכולים לעשות דבר כזה.

לא, בשום אופן. אבל אני חושב שאתה צודק. זה מוזר שיש את הליבה של הלהקה, שהיא דייב ודייב, וכל מי שהם מכניסים הופך להיות כמעט מה שקובע איך הלהקה הולכת להישמע.

כן, אני קצת מרותק מהסיפור הזה, בגלל שזה אומר שני דברים: שלא משנה מה אומרים על דייב והגישה שלו, הוא כן נוטה להקשיב לאחרים מפעם לפעם, בגלל שההשפעות האלה אכן חודרות. והדבר השני הוא שיש את הדבר הקבוע שקוראים לו דייב שמרתק אותי, בעיקר בגלל שאין לי מושג מה הוא.

ובכן, אני לא חושב שהכתיבה מושפעת. דייב תמיד כתב הכל. זה פשוט שהרעיונות שלו משתנים סביב הלהקה. הוא ממש נכנס עם השירים כתובים, אבל ברגע שיש חבורה של אנשים בחדר, הלהקה החדשה יוצרת רעיונות חדשים בראש של דייב, שזה תכלס איך שהדברים האלה אמורים לעבוד, בכל מקרה. אתה משתמש במה שיש לך. אתה מנצל את נקודות החוזק שלך, לא את החולשות.

אני מסכים. ובכל זאת זה סותר את הרעיון של דייב מסטיין כעריץ שולט-כל.

נכון.

האמת היא שאני זוכר שקראתי איפהשהו שאמרת שאתה מאוד מרוצה מ-Peace Sells, אבל שיש לך בעיה עם ההפקה.

כן. כאילו, אני מאוד נהניתי מ-Master of Puppets, פשוט הסאונד שלו. ואני חושב שלחבר׳ה האלה היה יתרון של שנתיים עלינו בכל מה שקשור להשיג את הטונים שהם רצו ולהקליט את מה שהם רצו, ואני חושב שיש סיכוי שהאנשים שהפיקו אותו ידעו קצת יותר על הפקה מאשר אלו שהפיקו אותנו. ורוב הטון שיש להם נמצא בידיים של הטפילד, זה לא ממש בידיים של קירק האמט. אבל, הסאונד תופים, הסאונד בס, והסאונד של הגיטרה של הטפילד.

כן, יש אווירה מאוד ספציפית לכל העניין.

כן, בדיוק. וזה מה שהייתי להשיג ב-Peace Sells. בגלל שאם האלבום שלנו היה נשמע קצת יותר… לא הייתי רוצה שהוא יישמע בדיוק ככה, אבל רק קצת יותר… וזה לגמרי עלינו. לא השגנו את הטונים שדייב מצליח להשיג היום. אני לא אומר שזה מה שהיינו צריכים לעשות, אבל יכולנו להשיג טונים טובים יותר.

כן, אבל זה מה שכל כך מעניין במטאל כסוגה, שיש ערך מוסף לכך שדברים עובדים טוב, ושיש לפעמים ערך מוסף לכך שדברים לא עובדים כ״כ טוב. יש ערך אסתטי ללפשל. כשאתה שומע את המיתרים הפתוחים עם האקורד, או שהמגבר לא כזה טוב, וכו׳.

אני שומע את זה כל הזמן. אנשים אומרים לי ״אתה טועה, השירים, האלבום, אין מצב שהם יכולים להישמע טוב יותר". ואני מבין את זה. אבל אני ככה בכל דבר אני מקליט אלבום, ואז שנתיים אחר כך אני אומר ״אני כל כך הרבה יותר טוב היום ממה שהייתי אז״. היום אני נגן גיטרה טוב יותר מבכל זמן אחר בחיי. אני מקווה שאוכל לומר זאת גם עוד שנתיים. בגלל שכל מה שאני עושה הוא לשנות את הטון שלי, כל הזמן.

אבל אני מניח שזה קשה עבור מעריצים, מכיוון שהם נתפסים למה שהם אוהבים. הם לא בהכרח רוצים לראות אותך משתנה או מתפתח.

ברור שהם כן! תקשיב לטון גיטרה של דייב היום ולהפקות שלו היום. זה שונה מאוד מהצורה שזה היה בזמן Peace Sells. ותסתכל על מטאליקה, משני האלבומים הראשונים שלהם…. אני מחשיב את Master of Puppets, מבחינתי הפקה, בתור החביב עליי, אבל האלבום השחור ו-Master of Puppets לא נשמעים אותו הדבר, ובמיוחד And Justice for All שלא נשמע כמו אף אחד מהם. הם פשוט הלכו עם מה שהרגיש להם טוב, וזה אחלה, בגלל שהם הלכו עם מה שהם הרגישו באותו הזמן, וזה מה שעושים. כאילו, הטפילד אמר את זה בעצמו - הוא אמר שברגע שאתה מרוצה מהצורה שבה הגיטרה שלך נשמעת, זה נגמר.

לא התכוונתי להגיד שטעית בשיפוט שלך לגבי ההפקה, רק שלדברים האלה יש נטייה למעגליות.

אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון, אני יודע מה אתה אומר.

כן. כי יש לזה ערך אחר, כמו, ככה אני מאמין, וזו הסיבה שאני חושב שאתה ודייב הייתם שילוב כל כך מוצלח, ואולי קשור לסיבה שדייב ומרטי היו שילוב מוצלח, שהסאונד שלך הרבה יותר עגול, אולי שכלתני אפילו, ודייב פשוט נשמע כאילו הוא מטיח את הגיטרה שלו בקיר.

כן, וזה מה שטוב כ״כ בלהקות עם שתי גיטרות. הרבה מהזמן כשיש לך שתי גיטרות אתה לא רוצה שהן יישמעו אותו הדבר, כי אז זו פשוט הכפלה של אותו הדבר.

אני מניח שזה לא בדיוק היה מתוכנן, כי בדיוק הצטרפת ללהקה….

הו לא. שום תכנית. אף תכנון לא היה מעורב. התכנית היחידה הייתה שדייב רצה להיות גדול יותר ממטאליקה. אתה יודע מה? לא התכוונתי לזה ככה. דייב רצה שמגאדת׳ תהיה הלהקה הכי גדולה בעולם. ויודע מה? הלוואי שהרגשתי אותו הדבר בזמנו. לא הוצאתי מזה באותה מידה ש… כאילו, נהניתי מזה, מלנגן את זה. אבל הרעיונות היחידים שהכנסתי לתקליטים היו הרמוניות, ולפחות יכולתי לעבוד על הסולואים שלי. אבל הרגשתי די חנוק בלהקה.

בגלל שלא באת לידי ביטוי?

בגלל שלא באתי לידי ביטוי. כאילו, הביטוי שלי לא נועד ללהקה הזו. אני לא כותב ככה. Return to Metropolis [אלבום הסולו של פולנד שיצא אחרי שעזב את הלהקה, רב״ט] היה הקתרזיס לכל מה שעשיתי במגאדת׳ ולהיכן שראיתי את עצמי מגיע עם זה. אז זו הסיבה שהוא נשמע כמו שהוא נשמע. ורציתי שרנדי ברנס [שהפיק את Peace Sells, כמו גם אלבומים אחרים מהתקופה כמו Seven Churches של Posessed ו-Scream Bloody Gore של Death, רב״ט] יעשה את זה בגלל שרציתי שזה היה כמו מקפצה מ-Peace Sells ללאן שזה לא יהיה שהלכתי לקראתו. ושוב, אני אפילו לא אוהב את ההפקה הזו. פשוט לא ידעתי מה אני עושה. אני יודע הרבה יותר עכשיו. אני יודע הרבה יותר על הדברים שאתה דיברת עליהם, שטעויות לפעמים הן מהות הדבר. שלפעמים טעויות יותר חשובות מהכל. אז, אני לא מוחק דברים ואומר ״הו, אני אעשה את זה שוב״. אם אתה מקשיב ללד זפלין יש המון נפילות כל הזמן, אבל זה מה שעושה את זה.

אני חושב שביליתי חלק גדול מנעוריי ומחיי הבוגרים בניסיון לבנות סכמות רציונליות שיסבירו לי למה אני אוהב להקות מסוימות ולא אחרות. עד כמה שזו פעולה ילדותית, כי זה תכלס מסתכם ב״הלהקה שלי אחלה, שלכם זבל״ אני חושב שיש ערך בזה. בגלל שמה שאתה עושה, בעצם, זה להבין מה אתה אוהב ולמה אתה אוהב אותו. ואני חושב שכאדם אני נמשך למה שאני מזהה כסימנים של אנושיות.

אני מבין לגמרי.

כלומר, שאני מזהה שם נשמה. וזה יכול לבוא מהמלודיה, או מהתופים. ועוד דרך שבה נשמה יכולה להיות מועברת זה דרך לחרבן את השיר.

אני יודע מה אתה אומר. אני מנסה לשמור על הרעיון הזה היום בהופעות חיות, בגלל שאנחנו הרכב של שלושה נגנים ואם משהו משתבש זה לחלוטין ברור ובולט. אז אני מנסה לשחרר את זה, ופשוט להינות ולא לדאוג מזה שמישהו הולך לפשל, בגלל שזו רק שניה או חצי שניה ולמעשה אף אחד לא שופט אותך חוץ מעצמך. אתה שופט את עצמך.

כן, ולזה אני מכוון כשאני מדבר על Peace Sells, ואז מסתכל על שאר האלבומים שיצאו באותה התקופה. והיו כמה אלבומים עצומים שיצאו באותה השנה, ובשבילי Peace Sells הוא בראש הערימה הזו בדיוק בגלל שעבורי הוא אלבום שמנוגן על ידי בני אדם. זו לא דעה מאוד פופולרית, אני יודע את זה, בגלל ש-Master of Puppets באמת נהדר, וכולם אוהבים אותו. זה פשוט שאני חושד ב…

שלמות. כן, אני יודע למה אתה מתכוון.

כי Peace Sells הוא פשוט דבר כועס ושבור.

הוא יותר אורגני, זה מה שאתה אומר.

אני חושב. יכול להיות שאני טועה.

לא. לקח לי הרבה זמן להגיע למסקנה שזה אלבום באמת בקנה מידה היסטורי. לקח לי הרבה זמן להאזין לו כאילו לא הייתי קשור אליו בכלל. זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאהוב את האלבום, כשעשיתי כאילו לא היה לי שום קשר אליו.

מתי זה היה?

הו, אלוהים, לפני משהו כמו עשר שנים.

וואו. אז אחרי זמן לא קצר.

כן. והדרך שבה הגעתי למסקנה הזו היא כמו הדרך שבה אני מגיע לכל המסקנות שלי. הייתי צריך להיות מנותק, ורק אז הצלחתי להשיג עליו פרספקטיבה טובה.

האם למסקנה הזו היה קשר כלשהו להחלטה שלך להשתתף בהקלטות של The System Has Failed?

אה, לא. הייתי לחלוטין מסוקרן לעשות את האלבום הזה, בגלל שויני קוליוטה [מתופף ותיק ומשפיע שניגן עם אמנים כמו פראנק זאפה והרבי הנקוק, רב״ט] תופף בו, ובגלל שדייב היה פיכח באותה התקופה. אז זה היה קצת, כן, בוא נראה איך זה יילך. זה היה כיף להקליט את האלבום הזה.

כן? זה לא היה קצת כמו לחזור לזירת הגירושין?

לא לא, בכלל לא. זה היה כיף באותה מידה כמו שזה היה כיף להקליט את Peace Sells. זה בכלל לא היה כיף להקליט את Killing is My Business, בגלל שמיהרנו. לא שאני אומר ש-26 אלף דולר זה הרבה כסף להקליט אלבום אתו, אבל זה בערך הכסף שהיה לנו כדי להקליט את Peace Sells, ואני חושב שהקלטנו אותו בפחות מחודש. אבל עבדנו 18 שעות ביום על הרואין וספיד.

זה עוזר.

אני לא בטוח כמה זה עזר. כשאתה מכור להרואין אתה לא באמת מתמסטל יותר מדי, אתה פשוט לא מרגיש בחילה. אז זה לא כאילו שעפנו על זה כל היום, פשוט לא היינו בשירותים מקיאים 24 שעות ביממה, אתה יודע?

אז במה החוויה הייתה דומה בין Peace Sells ל-The System Has Failed?

לחלוטין דומה. זה היה אותו דייב. פשוט אותה הדרך שבה עשינו דברים.

אני שואל בגלל שגם האלבום הזה בולט במה שניתן לכנות הקטלוג המאוחר של מגאדת׳, באורגניות שלו.

ובכן, אני חושב שזה התיפוף. ההפקה בכל מקרה שונה מזו של Peace Sells, אבל לויני קוליוטה יש הרבה מהרגישויות של…. או, בוא נגיד את זה אחרת: לגאר היו חלק מהרגישויות שלויני יש. דמיון מסוים במעברים שלהם, בצורה שבה הם היו עושים את זה, בגלל ששניהם באים מהרקע של הדברים שהם מאזינים להם.

זה מעניין בגלל שבעבר ראיינתי את כריס רייפרט מאוטופסי, והסיבה העיקרית שרציתי לראיין אותו הייתה, וזה הולך לחלוטין להישמע מוזר, שזו הייתה ההזדמנות היחידה שלי לראיין את גאר. בגלל שהסאונד והתחושה של התופים שלו מאוד הזכירו לי את גאר. כאילו, אני קראתי איפהשהוא שאמרת על גאר שהוא היה מרחף מה״1״. דברים כאלה. והוא אמר לי שהוא היה קודם מתופף ג׳אז, או יותר נכון שהמורה הראשון שלו היה נגן ג׳אז. הקשרים האלה מרתקים אותי, מה שזה לא אומר.

כן. תן לי רק לתקן משהו. כשאמרתי שגאר היה מתרחק מה״1״, מה שהתכוונתי היה שגאר היה חוצה את ה״1״ עם מעבר. הוא תמיד היה חוזר בזמן, נגיד לתו השמיני, אבל הוא היה מאחר עם ה״1״ אחרי מעבר די הרבה. אבל זה חלק מכל הקטע המוזר של גאר.

כן, אבל זה יוצר מומנטום.

בדיוק, זה גורם למאזין להחזיק את נשימתו.

כן. אם לחזור לרגע לכריס רייפרט, הוא דיבר על זה שזה כמו ללכת על חבל. אתה נראה כאילו אתה הולך ליפול, זה נראה שאתה הולך לאחר, אבל אתה תמיד חוזר בזמן.

בדיוק. זה מה שכיף בליצור מוזיקה מאתגרת. זה כמו רכבת שכל הזמן הולכת לרדת מהפסים, וכשאתה שורד את כל השיר מבלי לרדת מהפסים, זה מאוד מתגמל.

אתה עוקב אחרי מה שמגאדת׳ עשתה לאורך השנים בכלל? אני מניח ששמעת את הכמה אלבומים שיצאו אחרי שעזבת.

אה, שמעתי אותם, לא קניתי אותם. לא חזרתי לשמוע מגאדת׳ בכלל עד שהתחלתי לנגן עם ניק [מנזה]. ניק השמיע לי את האלבום האחרון שלהם [דיסטופיה]. וניגנו כמה שירים של מגדת׳, בשביל הכיף. אבל אני לא מעריץ מושבע של מגדת׳ בימינו. נהניתי מחלק השירים על האלבום ההוא. לא כולם, אבל, אתה יודע, היו שם איזה חמישה שירים שאהבתי. האמת שהיה אחד שממש אהבתי, בלדה…

כן, זה שיר מדהים [Poisonous Shadows].

זה היה מאוד… אני מאוד הופתעתי, בגלל שהאקורדים שם היו מאוד חזקים. שיר כתוב טוב מאוד.

מסכים. זה מוזר, בגלל שיצא לי להיות במסיבת העיתונאים שלהם כשהם היו פה לאחרונה ושאלתי את דייב ספציפית על השיר הזה.

אתה יודע, אני אגיד לך איזה שיר השיר הזה הזכיר לי. זה היה על אחד מאלבומי פוסט-כריס-פולנד המוקדמים...

[צוחק]

למעשה באלבום הראשון אחרי שעזבתי, השיר ההוא "Hook in Mouth".

זה שיר אדיר.

זה שיר באמת אדיר, ואין לי מושג למה הוא לא הפך ללהיט ענק. יש בו את הכל. אתה יודע מה הייתה הסיבה, בעצם. הם היו דפוקים לגמרי. מוזיקה לא הייתה בראש מענייהם באותו הזמן.

אני חושב שזה פשוט היה על האלבום הלא נכון. לא שזה אלבום רע, אבל זה היה סוג של זמן ביניים במובנים מסוימים. אחריכם, ולפני מרטי וניק.

כן. זה שיר אדיר.

הפתיח, שיש רק תיפוף ברקע…

שזה דבר כל כך מגניב. וכשהם מאייתים את הפזמון? זה פקינג גאוני.

זה כמו המנון.

נכון, זה לגמרי המנון.

כל האינטראקציה בינך למגדת׳ נעשית אפילו יותר סבוכה בעקבות מערכת היחסים שלך עם ניק בשלהי חייו. אתה לא רק האדם שניגן בשני האלבומים הראשונים, והיחיד שחזר להקליט עוד אלבום, אבל אתה גם היחיד שהוא לא דייב מסטיין או דייב אלפסון שניגן גם עם גאר וגם עם ניק. איך כל העניין עם ניק התחיל?

ובכן, האמרגן שלו לא הפסיק להתקשר אליי להגיד ״אתה חייב לנגן עם ניק, בן אדם, אתה חייב לנגן עם ניק״. הוא היה אומר ״הו, אתם תעשו מיליונים של דולרים ביחד, אתה חייב לנגן עם ניק״. אז אמרתי ״יודע מה? שיהיה. למה לא״. אז הלכתי לבית של ניק, והיה שם גם את ג׳יימס למנזו [שניגן עם מגאדת׳ בשני אלבומים מאוחרים, ועם White Lion בסוף שנות השמונים, רב״ט]. וניגנו עם ג׳יימס, ולא ממש רציתי להגיד שום דבר, אבל ג׳יימס נגן בס נהדר, פשוט לא סוג הנגנים שאני אוהב. אז המשכנו לדבר, וג׳יימס התחיל לדבר עם כלמיני אמרגנים לראות אם יש ללהקה פוטנציאל פיננסי, והם אמרו לו ״לא, אתה לא הולך לעשות כסף בלהקה הזו״. אז אני וניק הסתכלנו אחד על השני בקטע של ״וואו. הוא ממש הולך להגיד לנו את זה עכשיו?״ אז פחות או יותר אמרנו ״טוב, אנחנו הולכים לחפש בסיסט אחר״.

בערך בתקופה ההיא המתופף שלי, דיוויד איגל, נפטר. זה אמנם היה טראגי. אבל רציתי להמשיך עם הלהקה [OHM] ושאלתי את ניק והוא אמר ״כן, בן אדם, אני אעשה את זה!״ אז הוא למד את כל השירים שלנו, ואחרי שניגנו ביחד, אמרנו ״לעזאזל עם ההרכב השני, הקטע הכבד, בוא נעשה את זה במקום!״ ואני הייתי כל כך מאושר. הוא הראה לנו את מה שהיה חסר לנו בלהקה שמנגנת מי יודע כמה זמן ביחד. כשהוא בא הוא הכניס חיים, ופשוט שרירים ללהקה. כל פעם שניגנו היה לנו כ״כ הרבה מומנטום - כל פעם שניגנו נגמרו כל הכרטיסים. היינו אמורים לנסוע לאירופה לנגן באיזה פסטיבל גדול בפולין. זה היה גורל.

אבל לא ידענו את מה שניק ידע. הוא לא סיפר לאף אחד. הוא היה מגיע לחזרות, בערך חודש לפני שהוא נפטר, במשך שבוע הוא היה מגיע לחזרה ורוטן על איך שרופאים לא יודעים שום דבר. הוא ראה רופא, והרופא אמר לו את מה שהוא לא רצה לשמוע.

אז, בלילה ההוא כשניגנו ב-Baked Potato [שבו ניק נפטר, רב״ט] הוא היה בסדר גמור. למעשה, הוא התחיל את הסט, וזה היה כאילו מתופף אחר הגיע להופעה. אף פעם לא שמעתי אותו מנגן כל כך חזק וחדור מטרה. זה היה כאילו מישהו שחרר מתופף אחר לגמרי. עד שהגענו לשיר השלישי זיעה התחילה לנטוף על הפנים שלי בגלל שאני מנסה לעמוד בקצב שלו. אז, הוא מסתכל עליי ואומר ״בן אדם, אתה בסדר?״ ואני אומר: ״כן, אני בסדר! מה נכנס לך בתחת?!״ ואז הוא צחק, והוא הסתכל על פאג [רוברטינו פאגליארי, הבסיסט של OHM, רב״ט], ושניהם צחקו עליי. ואני לגמרי מאבד את זה, מנסה לשתות מים וכל זה. ואז פאג מסתכל על ניק, ומסתובב למיקרופון כדי להגיד משהו לקהל. ניק מסדר את ההיי-האט שלו, שם את הידיים והמקלות על הברכיים שלו, ולאט לאט נשען על המוניטור. וככה הוא היה, שעון על המוניטור. ואני חשבתי שהוא סתם צוחק איתי, בגלל שהוא ראה שאני מתאמץ כולי לעמוד בקצב שלו, והסתכלתי לכיוון שלו ואמרתי: ״מניאק מזדיין!״ בגלל שחשבתי שהוא צוחק. ואני רואה שהעיניים שלו פקוחות לרווחה. וצעקתי: ״שמישהו יקרא לאמבולנס!״ והשאר היסטוריה. ככה זה נגמר.

זה נשמע נורא.

ובכן, אתה יודע מה? זה היה נורא. אבל זה לא היה עד שעברו חודש וחצי, אולי חודשיים, שהבנתי שזה נועד להיות, ושהוא ידע מה הולך לקרות.

שזה ממש מה שהוא רצה.

זה מצחיק שאתה אומר את זה בגלל שהוא כל הזמן נסע צפונה לראות את הבנים שלו. ואנחנו כעסנו, בקטע של ״וואו, הוא לא ממש בעניין של הלהקה, אה?״ והוא נסע לשם שלוש פעמים ונעלם, ואי אפשר היה לעשות חזרות. וכשהוא היה שם הוא דיבר עם אשתו לשעבר ובעלה. איכשהו השיחה הגיעה לנושא המוות, ובעלה של האקסית שלו אמר משהו כמו ״כשאני אלך, אני רוצה שזה יהיה בזמן סקס״. וניק ממש התעצבן ואמר ״בן אדם, אתה לא רוצה לגרום לאשתי את הטראומה הזו״. ואז ניק הסתכל עליו ואמר: ״כשאני אלך, אני רוצה להיות על התופים שלי״.

אני נשבע באלוהים, אהבתי את האיש הזה. למזלי לא יצא לי להכיר אותו בזמן שעשיתי את הסולואים ל-Rust in Peace [פולנד הקליט את הדמואים הראשונים לאלבום, לפני שמרטי פרידמן הצטרף ללהקה]. פגשתי אותו רק לשניה. לחצנו ידיים, אני אמרתי ״היי״ והוא אמר ״היי״. אם היינו יוצאים לארוחת צהריים או משהו כזה הייתי עדיין במגאדת׳. אם ניק היה יוצא איתי או עם עוד מישהו לאכול לכמה שעות, הייתי נשאר בלהקה הזו.

פשוט מכוח האישיות שלו?

כן. היה משהו כשפגשתי את ניק. אמרתי לעצמי: ״פאק, איפה אתה היית?״. כשהייתי חוזר הביתה אשתי הייתה מסתכלת עליי ואמרת לי: ״איך הולך עם הברומנס?״. בגלל שפשוט הייתי שם כל הזמן.

עד כמה האישיות שלו היא מה שאתה שומע כשהוא מנגן על התופים? בגלל שמה שאתה שומע כשהוא מנגן זה פשוט…. תנועה קדימה. תמיד דוחף קדימה.

זה זה. זה הוא. העניין הוא שהוא היה האדם הנחמד ביותר. הוא גרם לי לרצות להיות אדם טוב יותר. הוא היה מפסיק אותי באמצע המשפט אם הייתי מתחיל להתלונן על דייב. הוא היה מתעצבן ואומר: ״תקשיב, בן אדם, אתה לא יכול לתת לחרא הזה כוח. אתה לא יכול ללכת לשם, אל תגור שם. וזה לא כאילו הייתי שם כל הזמן, אבל לפעמים הוא היה מספר לי סיפורים ואני הייתי מתעצבן. כמו פעמים שלא שילמו לו, עם ילדים שצריכים את הכסף, ועם בעלה של אשתו לשעבר שאומר לו ״בחייך, היינו שמחים לקצת כסף״. וניק מנסה להשיג את הכסף שמגיע לו, ולא מצליח. ייאמר לזכותו שהוא אמר לו [לדייב מסטיין] את זה במפורש, ואמר: ״תראה, אני צריך להאכיל את הילדים שלי, דייב!״ אבל זה לא נעשה בזדון. לא הייתה לו עויינות כלפי דייב. הוא היה אומר: ״אתה יודע מה? דייב מסטיין הפך אותי למיליונר. דייב מסטיין נתן לי לראות את כל העולם. הייתי כוכב רוק. מה עוד אני יכול לבקש?״

האמת היא שהייתי קצת מופתע לשמוע שהוא השמיע לך את האלבום האחרון שלהם. תהיתי למה ניק ישמיע לכריס את האלבום החדש של מגאדת׳? למה שיהיה לו אכפת בכלל? הנחתי שהוא יהיה כעוס או אדיש.

לא, בכלל לא. העניין הוא שגיליתי מאוחר יותר שכשהוא הלך לשם לנגן איתם [ניק מנזה עשה אודישן למגאדת׳ לפני הקלטת האלבום האחרון]. ואני אמרתי לו ״אם אתה הולך לנגן במגאדת׳, לך על זה. אל תתחשב בי או תחשוב שאפגע״. אז הוא הלך לשם נלהב. מסתבר שהוא ניגן כל כך חזק שהם היו צריכים להביא עוד מגברים. אבל כשהוא חזר לנגן פעם שניה הוא אמר להם שיש לו בעיה בבטן, או משהו כזה, והוא לא יכל לנגן. אני חושב שזו הייתה ההתחלה של העסק עם הלב שלו אומר לו ״יודע מה? אתה לא יכול לעשות את זה״.

זו לפחות התאוריה שלי. אבל יודע מה? זה הגיוני לגמרי. בגלל שג׳וניור [דיוויד אלפסון] התקשר לאמרגן של ניק ואמר: ״הוא על סמים או משהו?״ והאמרגן שלו פשוט צחוק ואמר: ״אין מצב!״ ואני חושב שזה מה שהיה שם. ניק נתן להם 100 אחוז, מה שהוא לעולם לא נתן לנו, עד הלילה ההוא. כל החזרות האלו, כל שאר ההופעות, ניק אף פעם לא ניגן כמו שהוא יכל. עד הלילה ההוא.

והוא ופאג הסתדרו טוב מהרגע הראשון. הוא היה מתופף שרירים ופאג היה בסיסט שרירים. תמיד היו לנו מתופפים מתוחכמים כאלה, שאף פעם באמת לא הרביצו חזק כל כך. והוא היה כמו קטר, הוא הוציא את המיטב מאיתנו. למרבה הצער זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים במתופף עכשיו.

נשמע כמו דרישה גדולה מאוד. אני מאזין למוזיקה כל החיים שלי ואף פעם לא שמעתי מישהו כמוהו או כמו גאר. למרות שהם מאוד שונים אחד מהשני, אני מניח. ניק היה חכם והיו לו החלטות מדהימות, אבל הוא היה, כמו שאתה אומר, שרירי, הוא פשוט העיף הכל קדימה.

ובכן, זה לא הזיק שאבא שלו [נגן הג׳אז דון מנזה] היה מורה המוזיקה הראשון שלו. כל החיים שלו בזמן שהוא התבגר, אלו היו חיי ג׳אז. הוא עבד בחנות הג׳אז הכי גדולה בעיר, בונה קונטרסטים, בתור ילד. הוא היה משמן אותם בשמן פשתן, לפעמים במשך חודש-חודשיים.

קשר הג׳אז שוב.

כן. הוא פגש את כל מוזיקאי הג׳אז האלה, את באדי ריץ׳, הוא היה עוזר הבמה של ריץ׳ בלוס אנג׳לס במשך שנים. ניק היה מתופף חד פעמי. אני פשוט שמח שיכולתי לפגוש אותו ולנגן איתו. למדתי הרבה על מוזיקה, אבל למדתי הרבה על איך להיות אדם טוב. הוא היה נותן לך הכל. ראיתי אותו עושה את זה, פעם אחר פעם.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ