הרחבת תודעה מטאלית: ראיון עם אדוני האופל סטורנליה טמפל

סולן ההרכב הסטונר-דום השבדי, שמגיע להופעה מפצלחת תודעה בארץ הקודש, מדבר על נעורים תחת צלה המאיים של Meshuggah, המתח בין כאוס לשליטה, וכיצד משתלבים זה בזה מדיטציות בשלג עם מטאל כבד מנשוא

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

מכל רחבי המנעד המטאלי שנוטה להרעיד את נימי נפשי ורמקולי, אני די בטוח שיש ייצוג-פחת ללהקות שהיו נופלות תחת הקטגוריה סטונר/דום/סלאדג׳. אם להיות לגמרי כן עם עצמי, ואתכם, זו סוגה שאני מתקשה איתה בגדול. אני חושב שרוב העניין נעוץ במה שאני מפרש כחוסר יצירתיות או מקוריות מסוים, או לפחות הקלות הבלתי נסבלת של לפרוט אקורד, לצאת להפסקת צהריים, ולחזור לאקורד הבא. זה כמובן תוך הבנה מוחלטת שכל תת-תת-ענף של מטאל, ושל מוזיקה בכלל, נוצרים לפעמים כללים שכולם עוקבים אחריהם ומשעממים את החיים, אבל עדיין.

אולם, Saturnalia Temple, שבאה אלינו מהקור השבדי להופעה אחת בגגרין אשר בתל אביב (איוונט פה), היא משב מסריח של רוח מבאישה ורעננה. השלישייה הוקמה ב-2006 ע״י אדם עתיר זכויות ומעניין בשם טומי אריקסון, שטבל את רגליו האפלות בברכת המטאל המקומית יותר מפעם אחת, בין אם כחבר מקורי של הרכב הדת׳ Nocturnal Rites או כחבר לתקופה בתפלץ הדת׳/סימפוניק Therion. באופן שונה לחלוטין מהלהקות ומהסגנונות הללו, ובאופן שונה מהיקום יותר בכלליות, אריקסון יצר את סטורנליה ככלי לביטוי אי אילו ברכות שכשוך ותהומות חושך שמרקדים על הגבול שבין דום, רוק פסיכדלי, פולק, כישוף, מיסטיקה, ומה לא. התוצאה היא להקה יחידה במינה שיוצרת אווירה יחידה במינה, ובעיקר את תחושת הלחץ הלא נעים הזה בבסיס הבטן שכולנו אוהבים ומחפשים לצרוך כל יום ביומו (לפחות אני).

Saturnialia Temple
צילום: Saturnalia Temple

למרות כל הסופרלטיבים הנ״ל, אין, לצערי הרבה אלבומים, פונקציה של מוסר העבודה הגבוה עד בלתי אפשר של מר אריקסון (כפי שניתן לראות) כמו גם ריבוי ההרכבים והפרויקטים שהוא מצוי ורצוי בהם בו זמנית, כמו Lapis Niger ו-The Tower. אבל כל מה שכן יצא לאוויר העולם לא פחות ממכשף, בין אם זה האופל הכמעט פרימיטיבי של UR, אלבום הבכורה של הלהקה מ-2006, האגרסיביות של Aion of Drakon מ-2011, או המסע החללי של To the Others שיצא רק לפני שנתיים.

לעוד עדכונים וחפירות בדף של מאשין מיוזיק בפייסבוק

אז, לקראת ערב ההופעה הממשמש ובא (שכולל גם הופעות מקומיות מעולות ששווה לבוא אפילו רק בשבילן - ובפרט Sonne Adam המפחידים, Kessef הנשגבים, ו-Vav, שעוד לא ראיתי, אבל שמעתי דברים טובים) התיישבתי לי מול טלפון ושוחחתי עם טומי על בערך הכל (וגם קצת מגדת׳, כי איך אפשר בלי??). תהנו, ותבואו לראות בעצמכם. ספק אם תהיה ההזדמנות לראות משהו כל כך מוזר וכל כך יפה בזמן הקרוב, אם בכלל.

האם אתה זוכר רגע שהיה לך, נגיד כאדם צעיר יותר, עם אלבום או אמן שממש שינה לך משהו במוח, שגרם לך לחשוב ״וואו, אף פעם לא ידעתי שמוזיקה יכולה להיות ככה״ או ״אני רוצה לנגן מוזיקה ככה?״

כן, בהחלט, יש לי כמה. כמו כל המוזיקאים אני אוהב הרבה מוזיקה, אבל הייתי אומר שיש לי רגע ספציפי. יש לי אח גדול, בערך שמונה שנים יותר גדול ממני, והוא וחברים שלו היו שומעים הארד רוק. הייתי בערך בן שש או שבע, ולא באמת היה לי מושג, אתה יודע? ויכולתי לשמוע אותם בחדר שלו שומעים כלמיני שירים מגניבים, אבל מן הסתם לא ידעתי מה זה היה. אז ביקשתי מאחי שיביא לי משהו והוא די אמר לי ״לא״ [צוחק]. ואני זוכר שממש רציתי לשמוע קצת מהמוזיקה הזו. והיה איזה רגע, אני זוכר אותו היטב: החברים שלו יצאו מהחדר שלו, והחדר שלי היה החדר השכן. אז אמרתי להם: ״חבר׳ה, חבר׳ה, אולי תתנו לי משהו? אתם יכולים להביא לי איזה תקליט או קסטה?״ ואחד החברים שלו ריחם עליי והסכים. אז הוא הושיט לי קסטה ואמר: ״אוקיי, קח את זה״. וחשבתי לעצמי ״וואו! זו קסטת ההארד רוק הראשונה שלי!״

נולדתי ב-1975, וזה היה בערך ב81׳ או 82׳. ועל הקסטה היה רשום "AC", קו נטוי גדול, ואז "DC". והיה לי טייפ קטן, אז שמתי את הקסטה בפנים וזה היה High Voltage של AC/DC. והאזנתי לזה, וזו הייתה הקסטה היחידה שהייתה לי, אז שמעתי אותה שוב ושוב. ואפשר להגיד שכל התחיל משם, כל הלהקות האחרות. אבל זה היה רגע שבאמת סובב לי את הראש מבחינה מוזיקלית, בגלל שאפילו עוד לא ניגנתי בשלב הזה. כאילו, הייתה לי גיטרה אקוסטית, אבל לא ממש ידעתי עוד איך לנגן.

אהבת את זה מהרגע הראשון, או שזה פשוט היה בגלל שזו הייתה הקסטה היחידה שהייתה לך?

הייתי אומר שאהבתי את זה מהרגע הראשון, בהחלט. שמעתי את המוזיקה שלהם דרך הדלת, שמעתי הכל. הם היו מאזינים ל-Kiss, ו-Judas Priest, ו-Black Sabbath וכל זה. אז אהבתי את זה ישר. לא מאוד קשה לאהוב AC/DC. הם כותבים את השירים שלהם באופן שגם ילד בן שש יכול לאהוב אותם. אני עדיין אוהב את AC/DC, אבל האלבום האהוב עליי הוא עדיין High Voltage״, הגרסה האירופאית עם "It's a Long Way to the Top״ ו-"Rock n' Roll Singer". זה כל כך הדוק ובסיסי ופשוט. אבל הם לא היו צריכים משהו מעבר.

זה מעניין בגלל שזה נראה שהדרך שבה הכל קרה, זה כמעט כמו לקבל כרטיס למועדון סודי.

זה בהחלט היה ככה. חלק מהחברים שלו…. אנחנו מדברים על תחילת שנות השמונים, ויש להם מעילי עור, וסטים מג׳ינס עם טלאים של Killers של איירון מיידן, ונראו כמו אנשים ממש מסוכנים. באותם הימים אנשים בשבדיה לא ראו דברים כאלה בעין יפה, אני מניח שככה גם היה בכל העולם. אם היית רוקר בתחילת שנות השמונים אנשים פשוט הניחו שעלית על דרך לא טובה בחיים.

גיטרה הייתה הכלי הראשון שלך?

כן. הייתה לי את האקוסטית הישנה של אמא שלי שהייתי פורט עליה. אבא שלי קנה לי את החשמלית הראשונה שלי כשהייתי בן שבע, חיקוי של [גיבסון] SG.

אני מניח שזה נחמד עבור מעריץ צעיר של AC/DC לקבל חיקוי של SG.

כן, בדיוק! הייתי מנגן עליה דרך הטייפ הישן שלו, reel-to-reel כזה. אז החשמלית הישנה שלי הייתה מחוברת לטייפ, והיה בלתי אפשרי להשיג צליל נקי, אז זה בעצם תמיד היה בדיסטורשן. ככה זה התחיל, איתי מנגן בSG הישנה הזו ומוציא צלילים בדיסטורשן.

אני חושב שהיית מתופף בלהקה הראשונה שלך, לא?

אתה מדבר על Nocturnal Rites?

כן.

למעשה התחלתי בתור נגן הגיטרה של הלהקה. אני ופרדריק [מנברג] ניגנו שנינו על גיטרה. ניסינו למצוא מתופף, והיה לנו מתופף תקופה, אבל הגענו למסקנה שזה לא ממש עובד. זה היה קשה. היינו באומאו בצפון שבדיה, והייתה קצת בעיה למצוא מתופפים, והלהקה פשוט נתקעה. כתבנו הרבה שירים, וניגנו הרבה, אבל תמיד הייתה הבעיה הזו של שתי גיטרות, ושוב דבר לא זז. אז, אחרי כמה זמן נמאס לי… ואני עוד הייתי הנגן המוביל, הנגן הטכני יותר בלהקה, אבל חשבתי שזה זמן לנסות משהו חדש. אז די וויתרתי על הגיטרה והשגתי ערכת תופים, ואז הלהקה ממש המריאה. ברגע שהתחלתי לנגן על תופים היינו יכולים ממש לנגן את השירים. אז [התיפוף] התחיל בגלל צורך שהיה. היינו חייבים. ואז הקלטנו את הדמו, פרומו, וכל העסק הזה.

חזרת לתופים אחרי Nocturnal Rites?

כן, האמת, עם Therion. בדיוק עברתי לשטוקהולם, זה היה בערך ב93׳-94׳, והתחברת עם כריסטופר [ג׳ונסון] מ-Therion. אז התחלתי שם במשך שני מסעי הופעות כנגן גיטרה, ואז הייתי המתופף לשנה וחצי, משהו כמו חמישה-שישה מסעות, ואז חזרתי כגיטריסט. חמש שנים סך הכל. אז תמיד ניגנתי תופים פה ושם.

אני מציין את עניין התופים בגלל שכשהתכתבנו במייל ציינת את העובדה שהאווטר שלי במייל הוא גאר סמואלסון [המתופף הראשון של מגדת׳].

כן, אני מעריץ וותיק של מגדת׳, אני מאזין להם מאז 86׳-87׳', אולי 89׳. זו להקה מאוד חשובה עבורי. גאר סמואלסון כל כך מדויק, אבל זה מרגיש כאילו יש שם טירוף איפהשהו. כמתופף… כאילו, לא הייתי מגדיר את עצמי כמתופף טוב. אני מאומאה, גדלתי עם Meshuggah [צוחק], אתה יודע? זה היה הסטנדרט שלנו! כשהלכנו להופעות בשנות השמונים המאוחרות, 88׳-90' היינו הולכים לראות את משוגע. והם היו פשוט מטורפים. והיינו בני עשרה צעירים, אז אמרנו לעצמנו: ״אנחנו חייבים להיות טובים ככה! אם אתה לא טוב כמו משוגע אתה כלום!״ אז לקחנו מוזיקה מאוד ברצינות. היינו מנגנים כל יום שעות ומתאמנים על הכלים שלנו.

בחזרה אולי ל-Saturnalia Temple - כשאתה זיהית את גאר, ואני חושב שגם ניהלנו שיחה קצרה על כריס רייפרט [המתופף/סולן של Autopsy], אלה שתי דוגמאות מאוד מעניינות עבורי. יש לי נטיה להיות קצת אובססיבי לגביהם - אני מאוד אוהב גם את מגדת׳ וגם את אוטופסי - ואני חושב שתשעים אחוז מהסאונד המוקדם של מגדת׳ וכנראה מאה אחוז מהסאונד של אוטופסי נעוץ בסאונד תופים שלהם.

כן.

קצת כמו שתיארת, מאוד מדויק באותו הזמן קצת לא מאוזן. תמיד כמעט מאבד שליטה, ואף פעם לא באמת מאבד שליטה. וגם תחושה חזקה של סאונד שנות השבעים. הנקודה שלי, אני חושב, היא שכשאתה ציינת אותם כהשפעות לא הייתי בדיוק בהלם, בגלל שלסטורנליה טמפל יש סאונד תופים דומה, ובכלל איזה ריחוף מעל שנות השבעים. משהו מזה הגיוני?

כן, זה מאוד מודע. ברמה של מעל הכל, במטא, יש לנו שליטה מוחלטת, שבאה משנים של להאזין למוזיקה ולנגן מוזיקה. הגענו למקום שבו אנחנו יכולים לאבד שליטה. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בלהקה הזו. אנחנו יודעים בדיוק מה שאנחנו רוצים, אני יודע בדיוק איזה סאונד אני רוצה, ואני יודע בדיוק מה אנחנו הולכים לעשות . אבל, כשאנחנו עושים את זה זה במסגרת כאוס יצירתי מוחלט, בצורה מאוד חיובית. ברגע הזה אנחנו לא פרפקציוניסטים, אנחנו לא מנסים לעשות אינטלקטואלזציה של זה. אנחנו נפטרים מהמחשבה, בסוג פעולה שהוא קצת זן-בודהיסטי. חזרות עבורנו או לנגן בהופעה, אלו לא הזדמנויות לנגן את מה שהתאמנו עליו, אנחנו לא מכונה.

קח את מה שגילברט רייל אומר על הרובוט, ועל הרוח שמאחורי המכונה. אתה צריך את הרובוט כדי שיעשה דברים: ישתין, יאכל את האוכל שלך, ילך לאוטובוס. אבל בפנים יש את הרוח, והרוח צריכה להיות חופשיה. אסור שהמוזיקה תהיה הרובוט. מוזיקה צריכה להיות הרוח. אז, אתה יכול ללמוד את הכלי שלך מבעוד מועד, וללמד את הרובוט איך לנגן. אבל כשאתה מקליט או כשאתה מופיע אתה חייב להיכנס למקום רוחני. אתה חייב לשכוח מהמכונות, ולהיות נשמה טהורה.

האם זו תובנה שהגעת אליה בשלב מסויים? בגלל שכשאתה מתאר את עצמך כילד שרוצה לתופף כמו משוגע, זה נראה רחוק ממה שאתה מתאר עכשיו.

כן וודאי. התבגרתי. הייתי בן 14 כשהייתי הולך להופעות של משוגע. וכשאתה בן 14 אתה לא יודע כלום על העולם. ואני שמח שהיה לי את משוגע כנקודת שאיפה. אבל כמה זמן אחרי זה שאלתי את עצמי: ״איזה סוג של מוזיקה אני מנגן?״ כשהייתי צעיר יותר הייתי יותר בקטע של הדברים היותר טכניים. התאמנתי על תופים וגיטרה וניסיתי לנגן מהר, להיות טכני. אבל הגעתי למסקנה שזה סתם אגו. אז, אתה יכול לנגן מהר, אבל יש אחד שמנגן מהר יותר ממך. לא. מה שמשנה הוא הרגש. תראה להקה כמו The Allman Brothers Band, הם רק בעניין של ההרגשה. כאילו, הם נגנים טכניים, במיוחד המתופפים, אבל הטכניות שלהם אף פעם לא באה על חשבון הרוח. זה המפתח עבורי. אתה צריך לבטא משהו. אני חושב שקרלוס סנטנה אמר את זה היטב: אם אתה לא מרגיש משהו לגבי הנגינה שלך, איך מישהו אחר ירגיש משהו?

זה מעניין. וזו רק הערת אגב לגבי מגדת׳, כי הם דוגמה מעניינת של התנועה ההפוכה: התחילו עם כאוס נשלט והפכו יותר ויותר נשלטים.

הייתי אומר שבתור מישהו שעקב אחריהם מההתחלה, Rust in Peace זה המקום שבו הם הגיעו לשלמות. זה אלבום מושלם באופנים רבים. אחרי זה הם עדיין טובים מאוד. Countdown to Extinction טוב, אבל השיא זה Rust in Peace. אבל אנחנו סוטים קצת מהנושא.

בעולם נורמלי היינו סוטים מהנושא, בעולם שלי זו השיחה העיקרית.

[צוחק]

אני מעט יותר צעיר ממך, אז אני התחלתי עם Youthanasia והלכתי אחורה משם…

זה עדיין אלבום טוב!

זה אלבום נהדר, ואני עדיין מאוד קשור אליו, והיו להם בדרך עוד כמה טובים. אבל רק כשהתבגרתי הבנתי שהאהוב עליי הוא Peace Sells.

זה אלבום מדהים, כן.

אני חושב שזה בגלל שהייתי צריך, אולי בדומה אלייך, לשחרר את הרעיון של שלמות כאידאל. ואני חושב שכריס פולנד מעורר השראה עבורי בדיוק בגלל שהוא כל כך בקיא בקטע הטכני, הוא בוודאות יודע מה הוא עושה, ובאותו הזמן כל כך בוודאות לא בשליטה באותו הזמן.

כן. קראתי את האוטוביוגרפיה של דייב מסטיין, והוא מדבר שם על ההופעות. הם היו עולים על האוטובוס והיו שיכורים כל הזמן, הכל היה דפוק כל הזמן. ויש שם סיפור על כריס פולנד, שמסתבר שכשהוא היה שיכור או מסטול הוא היה ממש מניאק, בן אדם מאוד קשה לחיות איתו. אז בשלב מסוים פשוט העיפו אותו מהאוטובוס לאיזו תעלה והמשיכו לנסוע. הוא הופיע מחדש להופעה, אני חושב. הוא נגן גיטרה מדהים, פשוט גר בכאוס הזה.

מצטער שאני חופר עליו. בדיוק ראיינתי אותו, אז הכל טרי אצלי בראש. בכל מקרה, בחזרה אלייך. אתה אומר שהייתה נקודה שבה התבגרת והבנת את החשיבות של לשחרר. אתה חושב שסטורנליה טמפל היא הלהקה שבאה בשלב הזה? הכלי שבאמצעותו השתחררת?

הייתי אומר שכן, מסיבות רבות. בגדול הדרך שבה הלהקה הוקמה הייתה שאני הייתי בהופעות עם ת׳ריון, והפסקתי לעשות את זה בערך בסביבות תחילת 1999. אחרי זה פשוט ביליתי ארבע-חמש שנים בבית, כתבתי ספרים, עשיתי מדיטציה, פיתחתי את החיים הרוחניים שלי, מבלי לגעת בגיטרה פעם אחת. זה היה כמו להיות באשרם, לחיות כמו נזיר. ואז אחרי כמה שנים, זה היה ב-2005 או 2006, הרמתי את הגיטרה ואמרתי לעצמי: ״אוקיי, עכשיו יש לי ריפים״. זה פשוט הרגיש טבעי.אז התחלתי לנגן.

זה דבר די יוצא דופן להגיד לעצמך אחרי חוויה של אשרם, אני חייב להגיד.

כן, ובכן הייתי די עמוק בכל החוויה הרוחנית, ממש חייתי במצב אשרם שכזה. חייתי, מדיטציה, טקסים מיסטיים, מחוץ לחברה, מבלי להיות בשום דבר, פשוט לחיות בחוץ. אבל בשלב מסוים הרמתי את הגיטרה. הרגשתי שיש משהו בדרך. ישבתי בסלון שלי עם הגיטרה, אני זוכר את הרגע, ואז בא הריף שיהפוך להיות השיר "Dreaming Out of Death" מההקלטה הראשונה שלנו, UR. כשניגנתי את הריף הזה הבנתי ״היי, יש מצב שיש להקה בדבר הזה. בוא נראה אם עוד ריפים יבואו״. ואז כתבתי עוד ריפים ונעשיתי בטוח שיש להקה בסיפור הזה.

ומה שרציתי לעשות היה לשלב את ההשפעות שלי, הכל מדברים כמו אוטופסי ודת׳ מטאל מסורתי, ת׳ראש מטאל של פעם, ולתת להם לפגוש מוזיקה פסיכדלית, מוזיקה רוחנית, מה שזה לא יהיה. זה הרגיש שזה חייב לקרות עכשיו. וככה זה התחיל. וזה בטוח לא היה מחשבה, ולא היה שום דבר אינטלקטואלי בזה. אף פעם לא היה לי אכפת מתהילה או כסף, זה אף פעם לא היה חלק מהסיפור, מה שאני חושב שדי ברור בשלב זה [צוחק].

[צוחק]. כן, אני חושב שהתפיסה הכללית היא שדום וסלאדג׳ הם לא הדרך המהירה להתעשר. אבל, זה מעניין מה שאתה אומר בגלל שכשאני מאזין למוזיקה שלכם הדברים שעולים לראש הם מוזיקה פסיכדלית, דום מטאל מסורתי, כשאפשר לשמוע את הבלוז, במיוחד בהפקה שהיא כל כך מסורתית מהבחינה הזו ומושפעת משנות השבעים.

אבל זה נשמע כאילו אתה אומר: ״רון, אני לא תכננתי את זה כפרויקט דום או סלאדג׳, אני פשוט חיברתי מוזיקה מאוד ברוטלית, מהירה, עם רוחניות, והתוצאה של התהליך הזה היא מה שאתה חושב שנשמע כמו דום מטאל״. זה תיאור נכון?

זה למעשה התיאור הכי טוב שאי פעם שמעתי. בגלל שרוב האנשים ששומעים את המוזיקה שלנו או כותבים ביקורות מניחים משהו כמו ״אה, אתה מנגן דום, אז אתה בטח מאזין לזה ולזה״. אבל מה שאתה אומר, זה בדיוק הדרך שבה זה קרה.

מעניין. אני קצת מתעניין בזמן האחרון בנושאים של זמן, אז, במושגים האלה, זה קצת כמו להגיד שהמוזיקה שלכם היא מה שקורה שמשלבים מאוד מהר עם מאוד, נגיד, אינטרוספקטיבי. התוצאה היא מרחב אמצע כזה שהוא לא התוצאה של הניסיון לכתוב מוזיקה איטית אלא של ״מהר״ ו״לחשוב״. משהו כזה.

שוב, הייתי אומר שאתה על הנקודה, בגלל שזה בדיוק איך שזה היה. כאילו, לא ממש התכוונתי להקים להקת דום. לא אמרתי ״אוקיי, בואו נעשה דום, בואו ננגן לאט״. פשוט ניגנתי על הגיטרה שלי. אני מרקע של מוזיקה מהירה וטכנית. אבל אז, כמו שאמרתי, היו לי חמש שנים של התעסקות בקסם, באלמנט הרוחני, וזה היה אחרי זה שהרמתי את הגיטרה, וזה יצא איטי. יש לנו גם כמה שירים מהירים, זה לא כאילו שאנחנו מחויבים לקצב מסוים. זה פשוט שזה הרגיש מאד טוב לנגן לאט, כדרך להפסיק לחשוב. בגלל שכשאתה מנגן מהר אתה חייב לחשוב על מה שאתה מנגן.

אני ממש מצטער אבל עכשיו כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה אלבום קאברי דום ל-Peace Sells...But Who's Buying?

תקשיב, אם אני פעם אעשה קאבר למגדת׳ זה יהיה ל-״502״ מ-So Far So Good So What. איזה שיר. "Pull over shithead! This is the Cops!" [צוחק] אולי אנחנו צריכים לעשות את זה, אני חושב שאנחנו צריכים.

[צוחק] דבר ראשון, הייתי לגמרי קונה את זה. ודבר שני: איזה אלבום אנדרייטד.

אני מת על האלבום הזה.

ST
צילום: Saturnalia Temple

ומה שבאמת חולה הוא שאני אוהב את ההפקה של האלבום הזה…

גם אני!

נשמע כאילו הם טובעים.

אתה יודע, בזמנו, בסוף שנות השמונים, היית יכול לקנות רק אלבום אחד בחודש, אז קניתי את האלבום הזה. לא בשביל העטיפה, אני לא חושב שהקטע עם הרובוט ממש עבד. אבל עבורי זה תמיד יהיה ״ה״אלבום של מגדת׳. זה היה היחידי שהיה לי על ויניל בגלל שהשאר היו על קסטות.

טוב, בחזרה אלייך. אני יודע שיש לך כמה פרויקטים כרגע. יש לך גם את The Tower ואת Lapis Niger. ויש לי שתי שאלות לגבי זה. הראשונה, ואני יודע שזו שאלה לא טובה אבל אני אשאל אותה בכל מקרה, היא שנראה שיש מרכיב משותף, בנוסף לאלמנט הפסיכדלי או הרוחני, וזה העניין במיסטיקה. ובאופן מעניין במיסטיקה שלא הייתי בהכרח קשור - וזו הכללה - להתעסקות הצפון-אירופית במיסטיקה פגנית. יש דברים מהמזרח הקרוב, תורת הקבלה, מהמיסטיקה היזידית. מאיפה כל זה מגיע?

ובכן, זה מגיע מההבנה שעבודה רוחנית, עבודה רוחנית אמתית, ואני לא מדבר על עטיפות אלבומים מיסטיות מגניבות כאלה או שיש לך את הפנטגרם הנכון בצילומים של הלהקה. אני מדבר על לבלות שנים בבאמת לעבוד עם רוחניות. אז אתה מגיע להבנה שיש קשרים בין מערכות רוחניות שונות ותרבויות שונות. אני בא ממה שאפשר לכנות מסורת שאמאניסטית וישירה, מה שאומר שאני לא בקטע של אינטלקטואליזציה. אני עדיין אקדמאי בהיסטוריה של הדתות, ולמדתי סנסקריט, אני יודע על מה אני מדבר.

אבל בעיסוק הרוחני אתה צריך להבין שאי אפשר להיות מילולי כשמנסים להבין את המסתורין של ההוויה. והולכות להיות חפיפות בין מערכות שונות, הולכים להיות חיבורים. כל מה שאני מבטא במוזיקה שלי, בפרויקטים השונים או בלהקות השונות, נחקר בצורה מאוד יסודית, מהצד האינטלקטואלי ומהצד האישי והרוחני. ואם זה לא בא טוב לאנשים רגילים, לא ממש אכפת לי.

אם נחזור לרגע למה שאמרת על הקטע הטכני, מבחינה מוזיקלית, והרעיון של לשחרר או ליצור שילוב בין הטכני לרוחני, האם זה מה שאתה עושה בממד הרוחני גם? לומד הרבה, חוקר לעומק, ואז סוג של מאלתר?

הייתי אומר שכן. אני מרגיש שאם אתה הולך לאלתר, כמו שאנחנו עושים בסטורנליה טמפל, אם אתה הולך לשחרר, אז כדי שיהיה לך רקע חזק מאוד. ואני מתכוון גם לצד המוזיקלי, גם לאינטלקטואלי, וגם לרוחני. אתה צריך שיהיה לך רקע מוזיקלי, אתה צריך להתחספס. לפני שאתה מנגן מוזיקת דום מלוכלכת אתה צריך לדעת לנגן, לשלוט בכלי שלך. ומהבחינה השכלית, לפני שאתה עושה דקונסטרוקציות של דברים אתה צריך להכיר את המסורת, את צריך לראות את התנ״כ, את התורה. אתה צריך לדעת את הבסיס לפני שאתה משתגע. ובמישור הקסם זה אותו דבר. אתה צריך לעשות את העבודה הקשה ורק אז להשתגע. ועשיתי את העבודה הזו, בשלושת המישורים.

אני בטוח שאתה יודע, אבל ביהדות לימוד הקבלה מוגבל לגברים מגיל מסוים. ובגלל שהיהדות היא מערכת של טקסים שחוזרים על עצמם, עד שהם הופכים לטבע  שני, אז אתה בעצם יכול לפתוח את ספר הקבלה הראשון שלך רק אחרי שהשתלטת על הממד היומיומי של הדת.

אני יודע, קראתי על כל זה. אבל, הדרך שלי היא קבלה יוונית, צורה של התכה אזוטרית של אלפיים השנה האחרונות. אני לא מדבר על קבלה מהמקום היהודי בהכרח. אני מדבר על הקבלה המאחורת יותר, זו שעברה מה שאפשר לקרות תהליך של אירופאיות.

יש לי שאלה קשורה. האם העובדה שאתה מצפה מעצמך להיות כל כך רציני לגבי המוזיקה שלך והרוחניות שלך היא הסיבה שיש פעם כל כך גדול בין אלבומים של סטורנליה טמפל? אתה לוקח את הזמן שלך כדי לעשות את זה כמו שצריך?

כן, הייתי אומר. זה לא עסק ריווחי, מן הסתם, זו אמנות. טוב, לא הייתי אומר ״אמנות״ בקטע פלצני, אבל זה קורה כשזה קורה. כשהזמן נכון, כשאני מוכן, זה מתי שאני עושה את זה. כאילו, אפילו עכשיו, אין לי באמת מושג אם יהיה עוד אלבום! יכול להיות שיהיה, אולי יהיה, אבל אולי לא יהיה. זה לא משנה לי, זה לא כאילו שזו הקריירה שלו. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, ואם מישהו אוהב את זה, יופי, אני מאוד מכבד את זה. אבל זה הולך לקחת זמן. והעובדה שזה לוקח זמן קשורה לזה שאנחנו לו אומרים ״טוב, בואו נכתוב עוד אלבום, בואו נצא למסע הופעות״. זה יותר כמו משורר - כשיהיה לי משהו להגיד, אומר אותו.

כרגע אני יודע שיש את סטורנליה שהיא, בהכללה, פרויקט המטאל שלך, ויש את The Tower, שהיא יותר לכיוון הפסיכדלי, ויש את Lapis Niger, שהיא האלמנט האולי יותר דרוני, מופשט.

פולחני, הייתי אומר.

אוקיי. אבל למה אתה צריך את כל אלה? דרך לתקוף את הבעיה מהרבה זוויות? ביטוי של צדדים שונים של האישיות שלך?

האמת שאני יכול להוסיף לאלה עוד להקה חדשה, אז יש עוד אחת! הולך לצאת אי.פי. דרך Secret Trees, הלייבל שהקים מאט מקנרני [Beastmilk, Grave Pleasures]. השם יהיה Eldhamn, בשבדית זה אומר ״נמל אש״.

ולגבי ״למה כל כך הרבה?״ זה בגלל שאם אני עושה משהו אני רוצה לעשות אותו מאה אחוז, ובגלל שאני מכיר בגבולות של כל דבר אחד. במקום לעשות אלבום אחד עם עשרה שירים שכל אחד מז׳אנר אחר. אם אני הייתי קונה אלבום לא הייתי רוצה שיהיו שני שירי דום ואז שני שירים פסיכדליים, זה ירגיש לי זול. אז עדיף לי להתפרש קצת ומבחינה יצירתית זה יוצר מרחב יותר מעניין. עם סטורנליה אני עובד עם אנרגיה מסוימת, ועם The Tower זה משהו אחר, ועם Lapis Niger משהו אחר, וכך הלאה. זה יותר מעניין. זה כאילו ש… אני מנסה לחפש דימוי טוב…

אולי זה כמו שכשהייתי צעיר הייתי קורא שלושה ספרים בבת אחת.

כן אני מניח שזה דומה. זה קצת ככה, כן.

בגלל שבספר אחד אתה אישה במאה השמונה עשרה, בשני אתה גבר במאה העשרים, ובשלישי אתה רובוט. וכל פעם שאתה מחליף זה כמו להחליף עולם. אבל אולי זה דימוי רע.

לא לא. אני חושב שזה ניתוח די טוב. אז, זה קצת ככה. אבל יש עוד מרכיב והוא שבסטורנליה… אני הקמתי את הלהקה הזו, וזה אני ונגן הבס, פחות או יותר. אז בסטורנליה אני כותב את כל השירים, כותב את כל המילים, ואני שר ומנגן על גיטרה. אז, בעיקרון, אני עושה הכל בסטורנליה. אבל ב-The Tower אני המתופף. כאילו, אני כותב שירים ומילים פה ושם, אבל הזמר ונגן הגיטרה הם הכוח היצירתי מאחורי הלהקה. אז זה מצב מאוד נחמד להכנס אליו בשבילי - מלהיות זה שעושה הכל ושיש לו את כל האחריות למצב שבו האנשים האחרים בלהקה אומרים לי: ״טוב, יש חמישה שירים, ואנחנו הולכים לנגן אותם ככה״. זו הקלה.

סטורנליה טמפל, שונא אדם, כסף, וו: מועדון הגגרין, 22 ביוני, 2017.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ