מעבר למילים: ראיון עם וויליאם פאולר קולינס וארון טרנר - מאשין מיוזיק - הבלוג של רון בן טובים - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעבר למילים: ראיון עם וויליאם פאולר קולינס וארון טרנר

שיחה עם יוצריהם של אחד משיתופי הפעולה המעניינים של השנה האחרונה, תלסה, על חיים, מוזיקה וחיים, איך ממשיכים להיות כבדים בלי ערימות מגברים, ועוד קצת חיים ועוד קצת מוזיקה

תגובות

הרבה דברים קרו השנה במרחב המוזיקלי שאני מוצא מעניין יותר מאחרים. אבל אחד הדברים שתמיד יתפסו את תשומת לבי, לא משנה מה העונה, מצב הרוח שלי, או מי ראש הממשלה, הוא פרויקט חדש של ארון טרנר, הלוא הוא האיש מאחורי הרכבים זוטרים כגון ISIS, או Sumac, וששיתף פעולה עם כל אחד בעל כישרון על גבי הכדור, כולל הופעת אורח חביבה עד מאוד באלבום האחרון של צ׳לסי וולף. בנוסף לכל אלו הוא כמובן גם מקים ומנהל הלייבל העצום Hydra Head שדי נפל לשיתוק בשנים האחרונות, וגם בן זוגה של האמנית המוכשרת בפני עצמה פיית׳ קולוצ׳יה, שהיא המוח מאחורי מכונת היופי המכונה Mamiffer וראשת הלייבל המדהים Sige. לקוראיי המעט יותר ותיקים אולי זכור שניהלתי עם השניים ראיון בהתכתבות לפני כמה שנים, ואפשר למצוא אותו פה.

הדף של מאשין מיוזיק בפייסבוק (כי אתם גם ככה שונאים את החיים שלכם)

בכל מקרה, השנה מר טרנר שוב הפציע הפעם דרך פרויקט אמבייט/דרון חדש בשם Thalassa, שהוא פרי של שיתוף פעולה מתמשך בינו לבין האמן הצלילים וויליאם פאולר קולינס. קולינס בעצמו יוצר פורה ומרבה לשתף פעולה, שלו כמה וכמה אלבומי סולו ניסיוניים מרתקים, כמו גם שיתופי פעולה לא צפויים כמו השתתפותו באלבום האחרון של להקת הפוסט-בלאק/שוגייז Pyradmids כמו גם עם אמן הפולק וויליאם טות׳, הידוע כ-Wooden Wand. התוצאה היא האלבום Bonds of Prosperity שיצא במאי השנה, ומשמש כפסקול מושלם אם אתם רוצים לחלום סיוטים חביבים. כמו פסקול לסרט קולנוע הזוי, בקטע מעולה.

Thalassa
Eren Guney

אז נפלה ההחלטה שאני רוצה לדבר עם הצמד חמד על שיתוף הפעולה ביניהם וגם, כרגיל אצלי, על חיים, מוזיקה, אמנות, וכן, גם קצת מגדת׳ (איך אפשר בלי?). מכיוון שכל אחד מהשניים חי במקומות מרוחקים אחד מהשני (טרנר בלוס אנג׳לס, קולינס במדבריות ניו מקסיקו) הראיונות נוהלו בנפרד, אך אוחדו להם יחדיו לשיחה אחת על מוזיקה. אני נהניתי (רק אלוהים יודע כמה זמן לקח לי לעבוד על זה), ואני מקווה שגם אתם. ביי!

אני מניח שקודם כל אשאל אם אתם זוכרים רגע מכונן שהיה לכם עם אמן או אלבום שממש שינה את הדרך שבה אתם חושבים על מוזיקה, או שגרם לכם לרצות להיות מוזיקאים?

וויליאם: האמת שכן, אני עדיין יכול לדמיין את זה. אז, קצת הקשר קודם. אני בן 43, ואני חושב שזה היה כשהייתי בן בערך 12. לאבא שלי היה את גרסת התקליט של פסטיבל וודסטוק. זה היה לפני האינטרנט ויוטיוב וכל זה, והוא פשוט השמיע את זה וג׳ימי הנדריקס הפציע עם הגרסה שלו להמנון האמריקאי, והצלילים שהוא הפיק מהגיטרה שלו, הוא חיקה מטוסים מפציצים ומכונות ירייה ודברים כאלה. זה היה בשבילי הרגע המכונן. הוא כנראה אמן הגיטרה שהשפיע עליי יותר מכולם.

מה היה בזה שהשפיע עליך? העבודה שזה היה ההמנון? העובדה שהוא השתמש בגיטרה כדי לחולל את כל הרעשים האלה?

וויליאם: אני מניח שההמנון סיפק את ההקשר, בגלל שכולנו מכירים את המנגינה הזו. אני חושב שזו הייתה העובדה שהוא השתמש בגיטרה כדי לחקות אלמנטים לא מוזיקליים, המטוס ומכונת הירייה, זה היה מהמם עבורי בגלל שהוא עשה דברים עם כלי הנגינה שלו שלא שמעתי קודם לכן בחיי הצעירים. אז שילוב של שני הדברים.

זה הוביל אותך לגלות עניין במוזיקת רוק?

וויליאם: אני חושב שכן. לאבי היה אוסף די ענק, הביטלס, רולינס סטונס, אז האזנתי לדברים האלה כל הזמן. ואני חושב שתוך כמה שנים מהרגע שבו שמעתי את זה ראיתי את הסרט על פסטיבל הפופ במונטריי עם הנדריקס, שוב, וזה היה הרגע שידעתי שאני רוצה גיטרה. אז כשהייתי בן 14 בערך קיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי אחרי שהתחננתי בפני ההורים שלי שייתנו לי הזדמנות עם כל העניין הזה.

ארון: אני יכול לחשוב על כמה רגעים, והם נראים די מגוחכים כי המוזיקה כל כך שונה ממה שאני עשיתי בסופו של דבר. אבל יש כמה רגעים שעולים די בבירור. אחד היה עם הסבים שלי היכן שהם גרו באותו הזמן, בטנסי. רק התחלתי להיות מודע לעניין שלי במוזיקה, כלומר בנוסף לעובדה שמוזיקה הייתה משהו שהתקיים מסביבי - מה שזה לא יהיה שההורים שמעו אותו הרגע, או אחותי, או כל אדם אחר שבחר את מה שהאזנו לו. בכל מקרה, האלבום הראשון שביקשתי לעצמי היה הפסקול של ״מכסחי השדים״. אני זוכר את סבתי קונה לי את הקלטת, ואני זוכר את עצמי יושב במכונית בדרך הביתה, מסתכל על הקלטת ועל העטיפה וחושב על המוזיקה שבפנים ואת ההתרגשות שלי ממנה.

כמובן שלמוזיקה עצמה הייתה השפעה מאוד קטנה על המוזיקה שאעשה מאוחר יותר, אבל זה היה רגע שבו אני בחרתי באופן פעיל וזה נראה היה כמו רגע חשוב בשבילי. לא רק בגלל שזה זכרון ישן מאוד, אלא שיש משהו במעבר הזה מלהיות חווה פסיבי של מה שקורה סביבך לאדם שבוחר בעצמו.

אתה זוכר את הסיבה שבחרת את הקלטת ההיא?

ארון: אני רק זוכר שמאוד אהבתי את שיר הנושא, אבל היה משהו גם עם הקרבה למשהו שהיה אפל ומזעזע שמשך אותי. ואולי זה במידה מסוים צופה את הדרך המוזיקלית שנפרשה משם, בגלל שתמיד נמשכתי לצד האפל יותר של אמנות.

אני יכול להמשיך משם לרגע אחר, שבא אולי שנתיים אחר כך, והוא שקיבלתי שתי קלטות מחבר כיתה. אחת הייתה Licensted to Ill של הביסטי בויז, והשניה Girls Girls Grils של מוטלי קרו. די נהניתי באופן כללי מהאלבום של הביסטי בויז, אבל במיוחד מהשיר "No Sleep Till Brooklyn״. היה משהו בקצב הקבוע והמסתער שלו, עם הגיטרות הכבדות והסולו של קרי קינג באמצע. זה בהחלט תפס את תשומת לבי, ואני זוכר את זה בבירור בתור הרגע שבו מוזיקה כבדה הכתה בי. נחשפתי לזה והגבתי באופן מיידי.

בן כמה היית?

ארון: זה היה בערך בכיתה ג׳, אז הייתי בן שבע או שמונה. והקלטת של מוטלי קרו הייתה מעניינת גם, אם כי פחות, אבל הבנתי שזה משהו עם הרבה אנרגיה ואווירה חושית. זה לא היה אלבום מאוד חשוב עבורי מלבד העובדה שהוא היווה שער שהוביל אותי לגאנז אנד רוזס ואז למטאליקה ואז סלייר והלאה לאזורים יותר אגרסיביים. אז הייתי אומר שהיה עוד רגע מהותי עבורי, ואני זוכר את עצמי מאזין לקלטות האלה בצורה די כפייתית.

דבר אחר שרציתי לשאול אתכם קשור בעובדה שזה מעניין בעיני שהרבה אנשים שנמשכים לאלמנט היצר הזה - זה יכול להיות ריף מטאלי או שיר פאנק - משהו מחוספס ופרימיטיבי הם אותם אנשים שלפעמים לוקחים את האינטואיציה הזו לכיוונים של מוזיקה מופשטת. והעובדה שאפילו כשמאזינים ליצירות המופשטות, לעתים מפורקות, שהם יוצרים, עדיין אפשר לשמוע או להרגיש שמשהו עדיין פאנקי או כבד שם.

וויליאם: כשהתחלתי לנגן מוזיקה עם אנשים אחרים, זה בערך בשנות העשרה שלי, זה בהחלט היה בגישת פאנק, להקים להקות לפני שאף אחד מאיתנו ידע לנגן. אז תמיד היה את הדחף הזה פשוט ליצור משהו מיידי. אני חושב שחלק מהשאלה שלך קשורה במידה לנתיב המוזיקלי של ארון. אני בא ממקום יותר מופשט עם המוזיקה והלחנים שלי. אבל אני כן חושב שלמידיות הזו ולרצון לפרוץ מחסומים, אני חושב שיש חוט שני שמגיע אולי גם מפאנק והארדקור.

אולי יש משהו במינימליזם שמאפיין לעיתים את שני צידי המתרס, והעובדה שהמוזיקה לא מאוד טכנית, שאתה לא חייב להיות מאסטרו על הגיטרה לנגן בלהקת פאנק או לנגן דרון מופשט. אולי שם אלמנט ה״עשה זו בעצמך״ נשמר.

וויליאם: כן. אני וחושב שמוזיקת נויז, כמו כל מוזיקה, יש טכניקה שמעורבת בזה במסגרת איך עורכים את זה, איך השיר תופס צורה ואיך כל פיסה עובדת במסגרת האלבום. אז אני מניח שכל אחד יכול לקחת e-bow, לקחת גיטרה חשמלית, ולהתחיל להקליט, כמו שיש הרבה אנשים שעושים נויז שפשוט תופסים כמה פדאלים ועושים הרבה רעש. לא הכל מתקדם לאותה רמה בהכרח, יש הרבה דברים מיותרים שם בחוץ.

ארון, אתה רואה קשר בין אסתטיקת הפאנק והמוזיקה שעשית בסופו של דבר?

ארון: בהחלט. אני ופיית׳ דיברנו על זה לא מעט, ודיברנו על זה גם עם אנשים אחרים. האנשים שלא רק שהפכו למשתפי פעולה שלי אבל חברים טובים שלי מורכבים כמעט לחלוטין מאלו שהיה להם רקע כזה או אחר עם פאנק בצעירותם או כאלה שהחיים שלהם השתנו לחלוטין כשנחשפו לפאנק בתור בני עשרה. ואני חושב שיש משהו לא רק במוזיקה אלא באידאולוגיית הפאנק שממש מעצב אנשים. כשזה מגיע לדברים כמו הדברים שאני עושה או  שוויליאם עושה, מה שעשינו ביחד, או מה שפיית׳ עשתה או אנשים כמו דניאל מנצ׳ה, שאתו עבדנו לא מעט, הרבה מזה מתרכז סביב האידיאולוגיה של ״עשה זאת בעצמך״. וזה לא רק הרעיון שדברים שנעשים צריכים להיעשות באופן עצמאי  כדי לשמר את היושרה שלהם, אבל שהם חייבים להיעשות בצורה הזו על מנת שיוכלו להפוך למה שהם צריכים להפוך, ושלא יכולה להיות דרך אחרת. הטוהר של הרעיון לא מופרע אם הוא זורם ישירות מהיוצר לכל אמצעי שלא יהיה שהוא בוחר לבטא אותו.

וודאי שיש השפעה חיצונית מסוימת וגם הערות מדי זמן, אבל אני באמת חושב שכל הרעיון של ללמוד לעשות משהו בעצמך וליצור איזו פעולה מונעת מעצמה שמעצבת את האופן שבו אנשים עושים דברים ואיך אפשר להתקדם מרמה בסיסית של בית ספר תיכון למשהו שהוא יותר מתוחכם או אפילו קרוב ליצירה מינימליסטית, בזמן שהוא עדיין משמר את האנרגיה העצמתית, החושית והישירה נולד מהחשיפה לעולם ״עשה זאת בעצמך״ של עולם הפאנק.

איך התרחש המעבר ממוזיקה כבדה לצורות יותר מופשטות עבורך, וויליאם?

וויליאם: כשהגעתי למילס קולג׳, שיש לו תכנית די מפורסמת למוזיקה ניסיונית, הרבה השינוי היה תוצאה של צרכים מעשיים. הרבה יותר קל לשלוט במה שאתה עושה ואיך אתה הולך לגרום לדברים לקרות כשאתה אדם אחד. כשמתבגרים זה נעשה יותר ויותר קשה לארגן שיהיה עוד אדם בחדר איתך, קל וחומר עוד שני אנשים, או שלושה או ארבעה אנשים. זה קשה לכנס את כולם ולוודא שכולם מתואמים כלהקה. אז מבחינתי העניין במטאל נשאר אבל רציתי לנסות דברים אחרים כי רציתי להישאר פרודוקטיבי כמה שיותר, וזו הסיבה שאני עובד לרוב לבד, בנוסף לשיתופי הפעולה עם אחרים.

כשהגעתי לקולג׳ זה היה טבעי עבורי פשוט לעשות את מה שאני עושה ולהשתמש בגיטרה, אבל רציתי לעשות משהו שונה, משהו מחוץ לסולמות הרגילים, השתמשתי בכיווני גיטרה אחרים כדי לנסות לשכוח את כל מה שלמדתי לנגן בצעירותי. הייתה לי מערכת מטאל די רצינית עם מגבר נורות והכל. אז שלא תבין אותי לא נכון, אני מת על לנגן חזק. אבל זו דרך שונה כשאתה לבדך. זה נהדר שיש לך מתופף שדוחף אותך קדימה כיחידה מאוחדת, אבל אני מניח שחלק מהמטרה שלי היא לנסות לשמר חלק מהכבדות הזו במסגרת להקה של איש אחד, ולנסות ולהגיע לאיזון הזה בעזרת דינמיקות קצת אחרות.

Thalassa
Faith Coloccia

ארון, האם האתוס הפאנקי הזה שהזכרת קודם נשאר מנוע יצירתי משמועתי בזמן שהמוזיקה שלך הלכה והשתנתה גם היא?

ארון: כן, לחלוטין. ושוב, אם חוזרים לסיבה שאני רואה את זה כמושרש בפאנק, התחושה שלי, אפילו מגיל 14 או 15, הייתה שזו מוזיקה שנוצרת על ידי אנשים בכדי לספק את הצרכים שלהם עצמם. הם היו צריכים לעשות את המוזיקה הזו לא רק כדי לבטא משהו אלא גם בגלל שזה לא היה משהו שהיה קיים עבורם. הם היו צריכים ליצור לעצמם את העולם שלהם. ואני חושב שיש משהו בזה שהוא שונה מהדרך שבה רעיונות של אנשים מעוצבים על ידי מוזיקת פופ. שמוזיקת פופ היא משהו שנועד לאנשים אחרים, לצורכי בידור, זה אמור להיות מן מופע כזה שמספק פנטזיות עבור אחרים. בעוד פאנק, עבורי, היה תמיד קשור בביטוי של חוויה יחד עם תיאור הרבה יותר מציאותי של העולם סביבם. וזה הציג אותי לרעיון של לראות במוזיקה כדרך לבטא את היחס שלך לעולם, לחוות את היחס שלך לעולם ולבטא דברים לגבי הצורה שבה החיים שלך נראים לך, או איך אתה מחובר לאחרים.

ואני חושב שזה משהו שמשתנה ככל שאתה מתבגר. זה משהו אינטואיטיבי, אבל זה משהו שמעוצב על ידי חוויות החיים שלך, אז כל דבר שאני עובר וכל דבר שאני לומד לאורך הדרך הולך להיות חלק מהדיאלוג שלי עם עצמי ושבסופו של דבר גם מעצב את היצירה שלי. ואין מצב שהדרך שבה הרגשתי כשהייתי בן 19 כשהתחלתי לכתוב דברים ל-ISIS הולכת להיות הדרך שבה אני מרגיש וכותב דברים עכשיו שאני כמעט בן 40.

הזכרתם את נושא האופי המשתנה של מה ש״כבד״ במוזיקה. מהן כמה דרכים אחרות להקרין את הכבדות הזו מבלי לדבוק בריף המסורתי?

וויליאם: אני חושב שיש מוזיקה מחוץ למטאל שהיא כבדה באותה מידה, אם לא יותר, אם זו המילה הנכונה. אני חושב שיש הרבה מלחינים קלסיים מודרניים כמו פנדרצקי עם יצירות מאוד עוצמתיות. אני חושב שאתה יכול להיות כבד עם באמצעות שקט, אני חושב שאתה יכול להיות כבד עם צלילים מאוד שקטים שמעומתים עם שירים מאוד רועשים. אני חושב שיש עוצמה שהיא לא בהכרח ייחודית לערימה של מגברים וצרחות.

ארון: אני חושב שזה רעיון רב פנים, הרעיון של ״כבדות״. חלק מזה יכול להיות רעש טהור. אני חושב שתמיד נמשכתי למוזיקה שהייתה קיצונית לאוזן. אם נחזור לרגע לשיחה הקודמת על השיר של הביסטי בויז, פשוט הענקיות של הצליל הזה הייתה מרתקת עבורי. ויש קנה מידה עצום שכזה בשני האלבומים הראשונים של Earth וגם אפילו במשהו כמו מוזיקת האמביינט של תומאס קונר, היכן שאין אף גיטרה או אפילו קצב אבל יש תחושה של משהו ענק ואני חושב שהסוג הזה של כבדות צלילית תמיד משך אותי.

הפן השני של כבדות שלא בהכרח קשור למטאל הוא הרעיון של עוצמה רגשית, ופשוט האופי הרגשי, החושי של הרבה מהמוזיקה שאני מוצא את עצמי נמשך אליה ושיצרתי בעצמי. חייב להיות משהו במוזיקה שמעורר רגש. זה לא חייב להיות דרמטי או משהו ספציפי זה פשוט חייב לכלול איזו תחושה של רוח אנושית. זה דבר לא מוחשי, אבל שמתי שהוא עובר כחוש שני בין הרבה מהדברים שאליהם אני נוטה.

אני חושב שאני יכול להזדהות עם זה. לא שמישהו אי פעם היה מראיין אותי, אבל אם אני הייתי נשאל פעם על רגע מוזיקלי ששינה את חיי אז אני מניח שהייתי יכול לדבר על זה. אבל יש רגע שני שנראה לי חשוב יותר שהוא הרגע שבו כאדם מבוגר הבנתי את הבחירות שעשיתי כאדם צעיר. רגע מכונן שכזה, ורגע מביך כי אני מוצא את עצמי מתווכח לגביו עם אנשים כל הזמן, הוא מגדת׳.

ארון: [צוחק]

בגלל שיש משהו לא בסדר, עקום עם מגדת׳.

ארון: כן! [צוחק]

וכשאתה אוהב את זה, אתה מרגיש רע עם עצמך. אתה קצת מצטער שאתה לא אוהב את סלייר. לפעמים זה נראה שלאהוב את סלייר אלה חיים פשוטים יותר. אבל לא משנה כמה שאני רוצה להיות המעריץ ההוא של סלייר, פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי רוצה את חוסר השלמות הזו של מגדת׳, שאותה אני מפרש כאופי אמתי.

ארון: אני חושב שזו נקודה טובה, ואני למעשה הולך להסכים אתך לגמרי. אני מת על מגדת׳, ויש לי הרבה חברים שאומרים ׳אני אף פעם לא ממש הבנתי את מגדת׳ גם בזמן ששמעתי מטאל׳. אני אני זוכר מאוד בבירור, במיוחד ב Rust in Peace שהיו בעיני הרבה רגעים מדהימים באלבום הזה. והרבה מזה קשור באופן לדרך המסירה הרגשית של דייב מסטיין, ואני חושב שיש עצב ברור בדרך שהוא כותב. זה כנראה לא מכוון, ויש סיכוי שהוא אפילו יתנגד לרעיון הזה בכלל [צוחק]. אבל אחד מהדברים הנהדרים באמנות הוא מה שהיא חושפת באמן ואני חושב שמסטיין חשף את הבלאגן של המרחב הפנימי שלו במוזיקה שהוא יצר לאורך השנים.

אני מדבר עם ידידי יוסי [להטיסלו] מהלהקה Circle על הדברים שאנחנו נמשכים אליהם במוזיקה, ושנינו מאוד אוהבים את כל הדברים שמשובשים, הדברים הלא ראויים, הטעויות, ואת הרגעים היפים האלה שבהם אנשים שלא מתכוונים לתקשר משהו עוברים בתור משהו עמוק וחזק בגלל שיש בהם חשיפה פתאומית של אנושיות בגלל שהם מספקים הצצה למהות הפנימית שלהם. וזה כמעט העובדה שזו טעות לא מכוונת שהופכת את הרגע ליקר הרבה יותר. אז למרות העובדה שמסטיין הוא בלאגן מחורבן, ופוליטית - איך אני אגיד את זה - מבולבל ובעיני סוג של מניאק, לפחות ברמה הפוליטית, הייתי אומר שיש בו משהו הרבה יותר אנושי ממישהו כמו קרי קינג, שהוא סוג של רובוט של מטאל ושכתב ללא ספק כמה שירים נהדרים אבל, בעיני, הוא דמות הרבה פחות מעניינת וחד-גונית ממסטיין.

הייתי רוצה לדבר אתכם רגע על נושא שיתופי הפעולה. שניכם ידועים בריבוי שיתופי הפעולה שלכם, ובמגוון רחב של סוגות מוזיקליות. מה דוחף אתכם להשתתף בכל כך הרבה פרויקטים? איך שיתופי הפעולה האלה מתחילים בכלל?

וויליאם: במקרה של ארון זה בהחלט כלל להיפגש אישית ולהקליט הרבה מהחומר הבסיסי יחד, ואז חזרנו לחומר וערכנו אותו והוספנו ערוצים ודיברנו על זה עד שזה הושלם. במקרה של ג׳יימס טות׳ מ-Wooden Hand אני הייתי שולח לו משהו והוא היה מוסיף קולות והמשכנו משם. עם Pyramids קיבלתי צליל תופים בסיסי מ-Vinsval [הכותב הראשי של הלהקה Blut aus Nord, אז קיבלתי ערוץ ראשוני והוספתי כמה שירים ככה, ואז קולין מרסטון מ-Gorguts מיקסס את הכל ועשה את המסטר.

Toth and WFC

היית אומר שהמטרה של שיתופי פעולה הוא לגרום לעצמך ללמוד דברים מחדש? כמו שאמרת קודם שעשית עם הגיטרה ברגע שהגעת לקולג׳? להפוך דברים למשונים ומוזרים מחדש?

וויליאם: כן, אני חושב שזה משהו חשוב לעשות כאמן, לא משנה מה אתה מנגן על הכלי שלך, לקחת צעד אחורה מאזור הנוחות שלך ולשנות דברים קצת כך שאתה לא מוציא את כל מה שיש לך בפרויקט הסולו שלך. אז יש דברים שאולי לא יעבדו כל כך עם מה שאתה עובד עליו, אבל שיהיו מושלמים לשיתופי פעולה. זו גם דרך טובה להישאר בקשר עם העולם החיצוני כשאתה במדבר [צוחק].

ניו מקסיקו?

וויליאם: כן. יש רק שני מיליון אנשים בכל המדינה, וזו מדינה ממש גדולה. אני חי על הקצה של אלבקורקי. אנחנו בערך 6,000 רגל מעל פני הים, הרים, מדבר. מקום די מעורר השראה מבחינה יצירתית.

ארון, אתה מרגיש ששיתופי פעולה מוציאים ממך דברים שאתה לא מצפה להם?

ארון: אני חושב שזו תמיד התקווה, ואני בוודא יודע כבר היטב שלנגן עם הרבה אנשים שונים לעתים קרובות דוחף אותי לכיוונים שלא הייתי יכול או רוצה למצוא בעצמי. אבל הייתי אומר שזו נקודה משנית יחסית למה שאני מגדיר הנקודה הראשית לנגן עם אנשים שונים והיא חיבור. אני חושב שעד כמה שמטאל ומוזיקה ניסיונית מקרינים את הרעיון הזה של מוזיקאי כדמות סטואית, אולי מיזנתרופית, סודית, ואגרופובית, מוזיקה ויצירה ולשים משהו שם בחוץ בשדה הציבורי מראה את התשוקה לחיבור. ומוזיקה מספקת חוט מקשר עבור אנשים שאולי לא מסוגלים ליצור קשרים חברתיים. וזה היה מאז ומתמיד מרכיב חשוב מאוד בלנגן מוזיקה.

וגם בהקשר של סוגי המוזיקה והעולם המוזיקלי שבו נעשיתי מעורב. אני רוצה למצוא אנשים שיש לי אמפתיה כלפיהם ושאני מרגיש שיש לי אתם חוויה משותפת, ואני לא יודע איך לעשות את זה בערוצים החברתיים הרגילים, ולמעשה אני מוצא את ההקשרים [הרגילים] האלה מגבילים ודוחים. לא אהבתי ללכת למסיבות, לא אהבתי לשחק ספורט, וכאדם בוגר אני לא אוהב ללכת לברים ודברים כאלה. אבל, למרות זאת, אני כן אוהב לשהות בסביבת אנשים, ואני אוהב להתחבר עם אנשים, אני אוהב לחלוק חוויות עמוקות עם אנשים, ומוזיקה הייתה דרך הביטוי הטובה ביותר עבורי בהקשר הזה. אני חושב שתקשרתי חלקים עמוקים יותר של הנשמה שלי ושל הקיום שלי עם אנשים אחרים באמצעות נגינת מוזיקה יותר מכל קשר אחר מלבד אולי סוג השותפות שיש לי עם פיית׳ בחיינו הפרטיים. ואני חושב שישנו עומק של קשר שיכול להיווצר דרך מוזיקה שלא נגיש בשום דרך אחרת. יש בחברה כל כך הרבה מחסומים תרבותיים וחוקים עד שהם במידה רבה מונעים תקשורת פתוחה ואני חושב שמוזיקה היא דרך לעקוף את זה.

ופה אני שוב חושב עד כמה לא ניהלתי עם גברים בלהקות, ואני חושב על האנשים שניגנתי אתם, שיחות אישיות וכו׳, ושבמקרים בודדים ממש נכנסתי איתם לשיחה אישית ופגיעה - לפעמים זה נראה ממש בלתי אפשרי עם כל המחסומים שיש. אבל באותו הזמן עצם העובדה שאנחנו מנגנים ביחד יוצרת חוויה מאוד מחברת ואני מרגיש כאילו אנחנו יכולים לראות ולדעת חלקים אחד של השני שלא היינו יכולים לראות אחרת, ושזה משהו קריטי ועבורי די הכרחי.

איך החיבור שהוביל ליצירה של Thalassa התחיל עבורכם? מה הייתה המוטיבציה מאחורי שיתוף הפעולה הזה?

וויליאם: יצרתי קשר עם ארון כדי שנעבוד יחד. וודאי הייתי מעריץ של ISIS, אני חושב שמה שגרם לי להרגיש שזה משהו שיוכל לעבוד זה שידעתי שהוא היה מעורב בעצמו בדברים כמו House of Low Culture, אז ידעתי שהוא מעוניין במוזיקה ניסיונית. אז פשוט התחלנו לשלוח מיילים אחד לשני וגילינו שזה כנראה יהיה רעיון טוב לעשות משהו. ואני חושב שזה היה שידוך טוב, בגלל שגם לו יש מנעד רחב של תחומי עניין מוזיקליים.  

אני חושב שהעובדה שאנחנו עובדים טוב יחד די התבססה, שאנחנו חולקים את אותן ההשראות, ושאנחנו מסתדרים, שאנחנו חברים טובים, שזה עוזר [צוחק]. זה פשוט הרגיש מתאים. אני חושב ששנינו מנסים לעשות דברים שונים עם מוזיקה, ולמרות שאין לנו תכנית מקובעת לגבי העתיד של Thalassa אני חושב שזו קרקע פורייה מאוד עבורנו להמשיך ולנסות דברים ואני חושב שזה מרגש את שנינו. אז מה שאני לקחתי מזה היא עבודה משותפת טובה ובריאה, ואני מרגיש שהשמיים הם הגבול לגבי מה שאנחנו עוד יכולים לעשות.

אחת המילים שעולות לי בהקשר של Thaslassa היא ״מחוספס״, במיוחד בהקשר של המוזיקה שיצרת בעברך, וויליאם. אתה שומע משהו בפרויקט שלא הבאת לידי ביטוי בשיתופי פעולה קודמים?

וויליאם: אני חושב שזה מורכב. אני חושב שיש לזה צד מחוספס, עם הקולות והרעש העצמתי שמבליח לכל אורך היצירה, אבל חושב שיש שם גם יופי. אולי אנחנו חוקרים קיצוניות שונות טובות או רעות בפרויקט הזה, אולי אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לעשות את זה. כשדיברנו על זה באיזו הזדמנות אמרתי שזה מזכיר לי או משאיר לי את הרושם של סרטים של דיוויד לינץ׳ או סרטים של טרקובסקי, ציורים של פרנסיס בייקון, או אולי קצת מהמדע הבדיוני העקום של פיליפ ק. דיק ששנינו מוצאים בו עניין. אז אני חושב שיש הרבה שם מבחינת מנעד רגשי ומה שאנחנו מנסים לבטא. ואולי אנחנו מסוגלים לדחוף את הדברים הלאה יותר בכל הכיוונים מאשר התאפשר לנו עד עכשיו בקריירות הפרטיות שלנו.

אתה מרגיש שהאזכורים הויזאוליים והאמנותיים משחקים תפקיד במוזיקה שלך?

Bacon
Francis Bacon - Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion

וויליאם: אני חושב שכן. יש לי רקע באמנות יפה ואמנות ויזואלית, ואני חושב שזה בהחלט משפיע. אני חושב שהאזנה למוזיקה מסוימת יכולה לעורר דימויים. אני חושב שבייקון עצמתי, העבודות שלו עוצמתיות. אני חושב שאתה יכול להרגיש שיש הרבה שמתרחש שם.

ארון: אני לא יודע אם אני מאמין ברעיון של גורל או ייעוד, אבל אני כן מאמין שיש משהו מעניין וחשוב שקשור בזמן ומקום והצורה שנתיבי חיים נפגשים. אולי במידה רבה עם קשר למה ש[קארל] יונג מכנה סינכרוניזציה. ואיכשהו היו כלמיני אירועים מוזרים שהובילו לקשר ביני לבין וויליאם. החלק הראשון היה כשגיליתי את המוזיקה שלו בזכות עצמי. זה לא היה קשה למצוא אותו כשאתה חקרן מוזיקה חסר מנוח כמוני. זה היה מינימליזם אפל באופן מסוים היה קשור למטאל אבל בצורתו הסופית היה מרוחק מאוד ממה שהיה נחשב מטאל באופן מסורתי. אז היה את ההיקסמות הראשונית הזו של ״אה, הנה מישהו שמעריך את העוצמה ואת האנרגיה החושית ואת הרגש המחוספס של מטאל אבל התמיר את זה למשהו אחר לגמרי״. והיה את הקשר לניו מקסיקו, ששם גדלתי והוא המקום שבו וויליאם גר היום. אני תמיד מקדיש תשומת לב מיוחדת לכל מה שקורה בניו מקסיקו. פשוט כי אני משם וכי היסטורית לא יצאה משם אמנות גדולה כל כך, לפחות לא אמנות ומוזיקה מודרניים. אז זה גם עורר את הסקרנות שלי. וברגע שוויליאם ואני התחלנו לדבר אז התרחשו עם כמה צירופי מקרים, כמו ששנינו נולדנו באותה עיר, ושלשנינו קרובי משפחה בכל מיני עיירות קטנטנות במערב מסצ׳וסטס. הסיכויים שדבר כזה יקרה הם די נמוכים. אז במידה מסוימת סדרת צירופי המקרים המוזרים האלה בנוסף למכנה המשותף היצירתי שלנו גרם לנו לחשוב זה יהיה רעיון טוב.

בנקודה הזו או שכבר הפסקתי לעשות את ISIS או שזה היה בשלבי הדעיכה ולא הייתי מעוניין באותו רגע להקים עוד להקה. עשיתי דברים עם Mamiffer, אבל זה היה סידור אחר, יותר כמו קבוצה מתחלפת של מוזיקאים, והמוזיקה הייתה מאוד שונה והצורה שבה ניגשנו אליה הייתה מאוד שונה, וכל דבר אחר שעשיתי מלבד Mamiffer היו כלמיני שיתופי פעולה חסרי הגדרה. אז ברגע שנוצר הקשר ביני לבין וויליאם זה נראה כאילו משהו חייב לקרות, וכשנפגשנו ממש ושהשיחה הראשונית הייתה טובה ונוצרו יחסים טובים אז זה הפך ל״למה שלא ננסה?״

ואיך זה הלך?

ארון: שוב, הופתעתי מהקלות שבה זרמו בינינו ערוצים עמוקים של תקשורת. וויליאם בא לפה כדי להקליט את מה שיהיה הבסיס של האלבום. לא הכרנו אחד את השני טוב במיוחד, והסתדרנו ממש טוב. אבל אמנם השיחות שלנו היו ידידותיות אבל לא עמוקות או אישיות במיוחד. אבל ברגע שהתיישבנו וניגנו זה מיד הפך ל״כן, זה קורה״. יש חיבור פה, אנחנו עובדים ביחד, הכל מתחבר״. ואפילו לא היינו צריכים לדבר על כלום. אני חושב שהתחלנו עם כמה רעיונות בסיסיים ודי מהר נטשנו אותם לטובת דרך יותר אינטואיטיבת ולא מדוברת.

האם Thalassa תמשיך לחיות כהרכב עכשיו שהאלבום גמור ובחוץ?

וויליאם: כן, בהחלט. זה רק האלבום הראשון. אנחנו בוודאות רק התחלנו, ומאוד נרגשים לנגן עוד ביחד.

גם בהופעה?

וויליאם: כן, בדיוק עשינו כמה הופעות בפורטלנד וסיאטל וזה היה כיף. ואני חושב שאנחנו נרצה לעשות עוד מזה. אבל בטוח יהיו עוד.

ארון, אז זה יותר מפרויקט חד פעמי?

ארון: אני בהחלט מקווה כך. הגישה שלי כלפי כל פרויקט שאני מעורב בו היא פשוט לתת לו להיות מה שהוא מרגע לרגע ולא לשים עליו מגבלות. התחלנו לעבוד על האלבום הזה לפני שש שנים ורק עכשיו הוא יוצא. עשינו כמה הופעות בתקופה הזו, ודיברנו על לעשות כמה בעתיד. אני חושב שהקושי שלנו הוא שאנחנו גרים כל כך רחוק אחד מהשני, ומן הסתם הצלחנו לגרום לזה לעבוד עם אנשים אחרים, אבל זו שאלה של למצוא את הזמן הנכון והמקום הנכון לעשות את הדברים, ולנסות שלא לכפות את הדברים, שזה עוד משהו שהורג התלהבות עבורי, להתייחס לדברים כאלה כאל ישויות מסחריות. אז אני חושב שזה יהיה משהו שיישאר פתוח.

אפילו מעבר ל-Thalassa וויליאם ואני הולכים להמשיך לעבוד יחד בהקשרים אחרים. הוא בא לפה לעשות כמה הופעות עם פרויקט הסולו של פיית׳, Marra, ועם דניאל מנצ׳ה ו-Nordra. ואז אחרי ההופעות הללו כולנו נפגשנו לכמה ימים של הקלטות וזו הייתה עוד חוויה ממש נהדרת. הייתה אווירה קלילה של תן וקח שהתחוללה בינינו, כל אחד נכנס בתורו לסטודיו ומוסיף את השכבה שלו. ואפילו מעבר לזה אנחנו עובדים יחד על אלבום חדש ל-Mamiffer. אז אני חושב שאפשר להגיד בוודאות שבין אם אנחנו עובדים על Thalassa או לא השותפות שלו ושיתוף הפעולה ביני לבין וויליאם ממשיך.

לסיכום, מה קצת מהמוזיקה שאתם שומעים בימינו? וויליאם, אתה עוד שומע קצת מטאל?

וויליאם: לפעמים אני שואל את ארון מה הוא שומע, כי הוא אולי עוקב אחרי זה יותר משאני בימינו. בזמן האחרון זה המון Inquisition.

הם משוגעים.

וויליאם: משוגעים. כמו מעין של ריפים.

אני חושב שפעם קראתי לזה ״מפלים של ריפים״, אבל כל מטפורה מבוססת מים שקשורה לריפים עובדת.

וויליאם: הם נהדרים. דת׳ספל אומגה, אני אוהב אותם גם. הלהקה הזו Pissgrave היא קצת משוגעת גם. אני מאוד אוהב את Funeral Mist, אבל הוא לא ממש עשה הרבה מאז שהוא חלק מ-Marduk.

מה אתה שומע בימינו ארון?

ארון: חזרתי לאחרונה מטיול ליפן שם שיתפנו פעולה עם קייג׳י היינו, מה שהייתה חוויה די מדהימה עבורי בגלל שהוא כל כך השפיע על הצורה שבה אני חושב על מוזיקה. אני מוצא את הדרך שבה הוא מנגן וניגש לנגינה מעוררי השראה. אז כהכנה לנסיעה האזנתי המון למוזיקה שלו כדי להתכונן מנטלית למפגש. יש לו קטלוג כל כך עצום, אבל האזנתי בעיקר לכמה שיתופי הפעולה האחרונים שלו כמו אלה עם אורן אברמצ׳י, ג׳ים אורורק, וסטיבן או׳מאי. בנוסף ישנם עוד שני אמנים יפניים שעניינו אותי לאחרונה. הראשון הם Endon, שאתם הופענו כשניגנו שם, ושלהם הוצאנו כמה אלבומים. במידה רבה הם גילום נהדר של מה שאני רציתי להשיג כחברת תקליטים. הם הלהקה המושלמת ל Hydra Head, כי הם מבוססים במידה מסוימת במטאל אבל לקחו את מה שהם עושים הרבה מעבר לגבולות הללו ואימצו את הרעיון של סיכון והרפתקה. אז למרות שאני לא עושה יותר מדי עם היידרה הד בימינו, זו להקה שהרגשתי שהייתי חייב לעבוד אתה, ולהקה שאני באובססיה אתה מאז.

האמן השני הוא עוד אמן שאני ופיית׳ יצרנו קשר איתו, אמן יפני בשם ריאו מורקאמי, שהוציא כמה אלבומים דרך Bedouin Records. וגם זה מקרה של צירוף מקרים. הוא התחיל לעקוב אחרי פיית׳ באינסטגרם והיא אמרה לעצמה משהו כמו ״אוקיי, מי זה הבחור הזה?״ באותו הזמן הוא היה חבר של אחד ממשתפי הפעולה שלנו אלכס ברנט, ובאותו הזמן אני הזמנתי כמה מהאלבומים שלו והאזנתי להם וממש אהבתי אותם. אז הייתה הצטרפות מקרים מוזרה שכזו, ובסוף נפגשתי אתו באוסקה, שם הוא חי, ועכשיו הוא רוצה להוציא משהו של Mamiffer דרך הלייבל שלו. יש את כל ההצטלבויות האלה שאני מוצא מעניינות והן במידה רבה הסיבה שאני ממשיך למצוא את חיי במוזיקה מרתקים, בגלל שאתה לא רק מגלה את כל המוזיקה החשובה הזו והיא מעשירה את חייך, אבל לעתים קרובות אתה יכול להכיר את האנשים שמאחורי המוזיקה. וזה, עבורי, מתנה מדהימה שאפילו לא חשבתי שאפשרית בכלל כשרק התחלתי להאזין למוזיקה לפני כל כך הרבה שנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#