אמריקנה מטאל: ראיון עם להקת המטאל הכי טובה ביקום Inter Arma

כשהם מערבבים הכל מקאנטרי ועד לבלאק מטאל החשוך ביותר, אינטרה ארמה היא דוגמה ללהקה בשיא כוחה, ורחוק מאוד משיאה. שיחה על החיים, על ילדות בבידוד, ופאר היצירה שהוא חולצות מטאל

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חברי להקת Inter Arma
חברי להקת Inter Armaקרדיט: טוני לינץ'
רון בן טובים

אם אשתמש במילים הכי פשוטות שאני יכול, Inter Arma היא מלהקות המטאל הטובות ביותר שבועטות בעולם זה, יחד עם Inquisition לבלאק מטאל, Artificial Brain לדת׳ מטאל, ו-Vektor לת׳ראש (הייתי מציין את Loss, אבל האלבום האחרון שלהם עצבן אותי). ויש סיכוי לא רע שמתוך קבוצת ה״טובות ביותר״ הזו (הכל לדעתי, כמובן) אינטרה ארמה היא הטובה מכולן.

זה קצת מצחיק הרעיון הזה של ״הלהקה הכי טובה״ או ״הכי גדולה״ בעולם. באמצע שנות התשעים זו כנראה הייתה אחת הלהקות האלו: אר. אי. אם, פרל ג׳אם, U2, מטאליקה (מגדת׳ לנצח נצחים), או כל להקה אחרת שהתאימה להגדרה הזו מאוחר יותר (כמו רדיוהד, נגיד). והדבר הם הלהקות האלו שהן לא רק נחשבו ״טובות״ אלא גם ״גדולות״. קהלים גדולים, צליל גדול, שאיפות גדולות, מה שזה לא היה זה היה צריך להיות ״גדול״.

יש למאשין מיוזיק דף פייסבוק, זה נכון.

הייחוד של אינטרה ארמה הוא, אם כן, עצם העובדה שאני שומע את אינטרה ארמה, או כשאני רואה אותם בהופעה (היה לי העונג לראות אותם במהלך שני לילות רצופים בשנה שעברה, אירועים שהובילו במישרין לראיון הזה) הרבה רעיונות סותרים נכנסים לך לראש: אתה חושב על בלאק מטאל אירופי בומבסטי, אתה חושב על מוזיקת קאנטרי, אתה חושב על מועדוני מטאל קטנים בתחת של הערים הגדולות בארה״ב, ומשום מה אתה גם חושב על להקות האצטדיונים של שנות השבעים, בשיא כוחן.

ואלו הרעיונות הסותרים האלו שהופכים את אינטר ארמה למיוחדים ונהדרים כל כך. זה פשוט כמה בחורים מנגנים רוק, אבל איכשהוא הסאונד שלהם, איך שהם מנהלים את עצמם על הבמה, והתערובת המוזיקלית המוזרה שלהם של דת׳/בלאק/דום/מה-שזה-לא-יהיה-לעזאזל שגורם לך להאמין. לא ״לא להאמין״, שהרי זה יהיה הרבה יותר מ-ט-א-ל (!!), אבל להאמין. להאמין בחוזקה, נגיד, שהעובדה שאתה רואה את הלהקה הזו מופיעה באיזה מועדון קטן זו כנראה טעות. להאמין שהעולם הוא, בקצרה, אידיוט על כך שהוא לא מאזין לאינטרה ארמה, ושכל גבר, אישה, ילדה, או כל יישות אנושית לא מוגדרת אחרת צריך לדעת ולאהוב אותם.

אז, בעקבות החוויה, כאמור, של לראות אותם סוף סוף מופיעים, יצרתי קשר עם מייק, סולן הלהקה, בתקווה שאוכל לדבר קצת על הסאונד המיוחד שלהם, על המטרות שלהם בחיים, ועל החיים. כרגיל איתי, החלק האחרון קיבל את מרכז הבמה, ושפך אור על כל השאר. בכל מקרה אני מאוד נהניתי מהשיחה הזו (שהתנהלה בתחילת השנה). אני מקווה שתהנו גם.

אז, אני חושב שאתחיל איפה שאני מתחיל וזה בלשאול אם יש רגע שאתה זוכר בחייך, בצעירותך, שהיה ממש רגע של ״אלוהים אדירים הכימיקלים משתנים לי במוח״ בהקשר של מוזיקה? משהו ששינה את הדרך שבה חשבת על מוזיקה. הרגע הראשון מהסוג הזה שאתה יכול לחשוב עליו.

"הראשון שאני יכול לחשוב עליו… אה, כנראה הפעם הראשונה שהאזנתי לספולטורה".

מתי זה היה?

"הייתי צעיר. בטח סביב גיל 10 או 11. זה היה Arise, ואני רק זוכר את עצמי חושב 'וואו, זה משוגע'".

מי השמיע את זה?

"איזה ילד שהיה לו את זה, בטח בווקמן או משהו כזה. הוא הביא את זה לבית הספר, כנראה קיבל את זה מאח גדול. אני גדלתי באמצע שומקום, וכשהייתי ילד זה היה קצת נדיר למצוא אנשים שהיו בקטע של מוזיקה קיצונית. היה איזה ילד שתמיד לבש חולצות של מטאליקה וגאנז אנ רוזס כשהיינו צעירים, אולי בני שמונה או תשע, ואני זוכר את הילד הזה משמיע לי את הקלטת ההיא של ספולטורה. אני זוכר שזו הייתה הפעם הראשונה שממש אהבתי דברים כאלה. משהו כמו 'וואו, השיט הזה משוגע! זה נשמע מופרע! אני רוצה לשמוע עוד דברים כאלה!'"

ושמעת?

"כן. כאילו, אהבתי דברים כאלו גם לפני. לא הייתה המון מוזיקה בבית שלי כשגדלתי. אבל מדי פעם הייתי שומע משהו כמו גאנז אנ רוזס ואהבתי את זה. ואז כשהייתי בכיתה ד׳ קניתי קלטת של Emperor, סתם בגלל שאהבתי את העטיפה. אמא שלי לקחה אותי לחנות הספרים שהייתה באזור והיה להם קיר של קלטות. והייתי מעלעל בקלטות ומסתכל על העטיפות וככה קניתי את In the Nightside Eclipse על עיוור. לא היה לי מושג מה זה היה, פשוט אהבתי את העטיפה. תמיד נמשכתי אחר העיצובים היותר אפלים או מקבריים. אז קניתי את זה וברגע שהכנסתי את זה לטייפ שלי זה הפחיד אותי למוות. פחדתי ממנה אז זרקתי את הקלטת לארון. חזרתי אליה כמה שנים אחר כך בזמן חטיבת הביניים, אחרי שכבר התחלתי לאהוב את ספולטורה, מטאליקה ודברים כאלה, ואז ניסיתי שוב וזה היה 'וואו, זה משהו הדבר הזה. זה מגניב, אני אוהב את זה'".

היה איזה משהו שאמרתי לך שאתה בטח לא זוכר אבל שאני די גאה בו. בעצם יש שני דברים. הראשון הוא שאמרתי לך שאינטר ארמה נשמעים כמו שילוב של אמפרור ולינרד סקינרד.

"אני זוכר שאמרת את זה, כן".

והשני הוא עוד משהו שיצא לי מלצפות בכם והיא הטישרטים שלך, בגלל שבערב אחד לבשת חולצה של Samael ובשני חולצה של Emperor. עכשיו, הסיבה שאני מעלה את שני הדברים האלה היא שזה די נדיר לראות אמריקאים, אפילו מחוץ לוירג׳יניה הכפרית, שאוהבים את הלהקות הללו. מניסיוני להקות אמריקאיות מאזינות הרבה למטאל אירופי באמת, אבל לא למטאל האירופי הזה - הבומבסטי, הטכני. אז אני מניח שאני אומר שאמריקאיים נמצאים יותר על הצד הדארקת׳רוני של הספקטרום של הבלאק מטאל, למשל, מאשר על הצד הבומבסטי והמוזר. כל זה נועד לומר שזה די מיוחד. אז, איך מפתחים טעם משונה כזה, במיוחד בהתחשב במקומות שגדלתם בהם?

"אז, כשהגעתי לבית הספר התיכון אהבתי מטאל, ובנקודה ההיא אהבתי להקה איזוטרית פה ושם, אבל הרוב היו להקות נגישות, כמו למשל אמנים שיצאו אז דרך Roadrunner Records. אבל כשהגעתי לתיכון היה שם איזה טיפוס כזה, מישהו שהייתי אתו גם בלהקה בשלב מאוחר יותר, והוא היה טיפוס קצת יומרני. אין לי מושג מה נהיה ממנו מאז, אבל הוא תמיד לבש את הדברים הכי משוגעים. והמקום שבו גדלתי, זה היה מקום מאוד שמרני, היפר-דתי, אוונגליסטי, ופשוט לא היית רואה דברים כאלה. הוא היה מגיע לבית הספר עם חולצות של Impaled Nazarene.

"והמורים היו מכריחים אותו להפוך את החולצה או שהיו שולחים אותו הביתה. פשוט דברים מטורפים כמו Dead World ו-Napalm Death, אני מנסה להיזכר בכמה מהאחרים, דברים פשוט מוזרים. אה, Pungent Stench! היו לו את החולצה של 'Being Caught Buttered' עם הראשים הכרותים מתנשקים. אמרתי לעצמי: 'מאיפה הטיפוס הזה משיג את כל הדברים האלה? מה הוא עושה לעזאזל?' והוא היה ממש יומרני, הוא היה בקושי מדבר אתי, ממש אליטיסט.

עטיפת אלבום

"אבל בסוף הוא הביא לי כמה קטלוגים ישנים, כמו הקטלוג של Relapse, וזה של Century Media, אחד של Nuclear Blast ועוד כמה אחרים. והייתי פשוט עובר עליהם וקורא את התיאורים. הקטלוג של רילפס במיוחד, מי שזה לא יהיה שכתב את הדברים האלה היה גאון בגלל שבתור ילד שקרא אותם זה גרם לי לרצות לקנות את הכל. הכל נשמע נהדר. אז כשהשגתי את העבודה הראשונה שלי, בגיל 13 או משהו כזה, ולא הייתה לי מכונית, פשוט התחלתי לקנות מוזיקה. והבחור ההוא, הרבה פעמים הייתי פשוט בודק את הדברים שהיו לו על החולצה. לא היה לי אינטרנט בזמנו אז זה היה די קשה, ופעם בכמה זמן הצלחתי לגרום לו להפתח אליי והוא היה מביא לי קלטת אוסף. הוא גם החליף קלטות בדואר אז הוא הביא לי את הכתובות של האנשים שהוא התכתב איתם וככה גם אני התחלתי להחליף קלטות. התחלתי לאהוב דברים די איזוטריים, והוא היה גם שולח אותי לבדוק דברים די הזויים. זה היה, בגדול, הכל ממנו. לא דיברתי אתו שנים. הוא היה קצת מניאק, אבל הערצתי את החולצות שהוא לבש לבית הספר. חשבתי לעצמי 'לאיש הזה יש ביצים!' איש מגניב בסופו של דבר".

זה קצת נשמע כאילו העובדה שהיית צעיר ו, כמו שאתה אומר, באמצע שום מקום גרמה לך למצוא את הדברים שאתה אוהב לבד, ושהדברים שאהבת לא בהכרח הושפעו מהעדפות של אנשים אחרים כי פשוט לא היו יותר מדי אנשים כאלה בסביבה שלך…

"כן, לא היו".

אז קצת גדלת בבידוד.

"כן, ככה זה היה. היה פחות או יותר את הנער ההוא ועוד נער מבוגר יותר שתמיד לבש את אותה חולצה של Obituary. היה קומץ… אנחנו מדברים על שנות התשעים אז היו כמה נערים שהיו בקטע של נו מטאל ודברים כאלה, ופעם בכמה זמן אחד מהם היה קונה דיסק שהיה קיצוני לו מדי, כמו מורביד אנג׳ל ואחרים, והוא היה מוכר לי אותם ואומר: 'היי בן אדם, אתה אוהב את הדברים האלה'. אבל ממש, כולל כל הסוגים, היו בינינו אולי חמישה אנשים".

כן, זה פן אחר של מה שאני מכנה פה ״בידוד״, בגלל שאפילו אם היו אנשים שבאופן כללי אהבו את מה שאתה אוהב אתה היית זה שאהב את הדברים המוזרים. זה לא כאילו שהיו שם מייק ועוד עשרה שהיה אפשר למכור להם את הדיסק הזה של מורביד אנג׳ל, זה היה אתה וזהו.

"נכון. הנער המבוגר יותר, זה עם החולצה של Impaled Nazarene, הוא היה מבוגר ממני בהרבה אז עד שהגיע הזמן שנכנסתי לדברים האלה בעצמי זה היה פחות או יותר רק אני. ככה השגתי את הדיסק הראשון שלי של Samael. 'אתה חייב לשמוע את הדבר הזה, בן אדם. אני אוהב Coal Chamber, וזה יותר מדי בשבילי'".

אני לא רוצה להכליל, אולי גם להכליל באופן מוטעה, אבל אתם לא ממש נראים מתלהבים לדבר על כל עניין ״הסגנון האקלקטי של אינטר ארמה״. זה נראה שבאופן די עקבי אתם מתייחסים לזה בכ שאתם אומרים שזה לא שישבתם באיזו מעבדה ואמרתי ״אה הא! אם נשלב את הריף הענק הזה עם מה שנשמע כמו שיר קאנטרי זה יהיה נהדר!״ אלא שזה פשוט ביטוי של העובדה שאתם אנשים שונים עם השפעות שונות ושהלהקה נשמעת כמו אוסף ההשפעות האלו מתנגשות אחת בשניה. אז, בהתחשב בעובדה שאתם מוירג׳יניה, אבל לא במקור מריצ׳מונד, נכון?

"נכון".

אז האם יהיה זה הוגן לומר שהעובדה שיכולתם להתנגש זה בזה וליצור את התלכיד החדש קשורה לעבודה שכל אחד מכם גדל בסוג של בידוד? שכל אחד מכם היה צריך לפתח את הטעם שלו בצורה עצמאית?

"אה כן, במידה מסוימת. אני בא מרקע של מטאל קיצוני ומחתרתי. טי ג׳יי, המתופף שלנו, הוא גדל בלהקת כיסויים מאז שהיה ילד קטן, אז הוא בא ממשהו אחר גם. אני יודע שכשאינטר ארמה התחילה אז הידע שלו בכל הנוגע למטאל קיצוני לא היה מגוון כמו שהוא עכשיו".

הוא היה יותר בקטע של רוק?

"כן, בהחלט. הוא אוהב מטאל, שלא תבין אותי לא נכון, אבל הוא בפירוש איש של רוק נ׳ רול וקאנטרי. ואפשר להגיד את אותו הדבר גם על טריי. הוא גדל בעיר הקרובה ביותר למקום שבו גדלתי, אבל גם שם לא היו המון אנשים [שהאזינו למטאל]. אז הבידוד בהחלט שיחק תפקיד. ג׳ו גדל בכל מקום, אבא שלו היה קבלן משנה של הצבא, אז הוא עבר ממקום למקום. כולנו פשוט מצאנו את הדברים שלנו, אתה יודע?"

וזו בכל מקרה חוויה שונה מנגיד, להקה שבה כולם גדלו בעיר גדולה שבה, לצורך העניין, הם קיבלו את הקטלוג של רילפס במתנה או שהושפעו יותר על ידי הסביבה שלהם, מאשר להקה שמורכבת מאנשים שהיו צריכים כל אחד לחקור ולמצוא לבד.

"כן. וזה היה קשה, גם. לא היו כל כך להקות אפילו בעיר הקרובה ביותר למקום שבו גדלתי. העיר הקרובה ביותר הייתה רואנוק. גדלתי משהו כמו חצי שעה מצפון לרואנוק. היה קצת נו מטאל ממש גרוע ודברים כאלה, אבל היו למעשה שתי להקות שאהבתי מרואנוק. אחת מהן הייתה Suppression, שהוציאו חומרים דרך Slap A Ham ודברים כאלה בזמנו, והם למעשה עדיין פעילים ומוציאים אחלה גריינדקור/פאואר-ויולנס ונויזקור. היה להם פרויקט צדדי בשם אידי אמין, שהיו הגרסה של רואנוק ל Man, the Bastard או משהו כזה. אבל זה היה הכל! בנוסף, ידעתי על הלהקות האלו אבל לא יצא לי לראות אותן בהופעה בגלל שהייתי צעיר מדי ולא יכולתי לנהוג לשם, לא היה לי רישיון ולא יכולתי להגיע, אפילו שזה היה רק חצי שעה ממני".

הסיבה שאני משתהה על הנושא הזה היא שאני גדלתי בישראל, שהיא מקום עם הרבה מודעות למטאל, אבל זה עדיין מקום קטן באמצע שום מקום, ויש נטייה, לפחות בזמן שגדלתי, להודות על כל פיסת מידע שאתה מקבל, כל קלטת. אבל באותו הזמן גם גדלתי בפרבר בישראל. אנשים שגדלו בתל אביב, למשל, היו להם הרבה יותר אנשים להסתובב איתם, אבל בתוך הקבוצה שלי הייתי ״ילד הת׳ראש״. הייתי איש המגדת׳ שאהב גם מטאל קיצוני שהזכיר לי את מגדת׳, להקות שהיו סופר רציניות לגבי נגינה ושהיה להן איזה חוש לדרמה. אני יכול להגיד את כל הדברים האלה עכשיו, מן הסתם בזמן אמת לא חשבתי על אף אחד מהדברים האלה. למשל, האלבומים שאני הכי אוהב של אמפרור הם דווקא הדברים המאוחרים שלהם - כמה שיותר קלידים עדיף.

"כן, כאילו אני מעדיף את הדברים המוקדמים שלהם אבל עם הזמן למדתי להנות מכל האלבומים של אמפרור. אני אוהב את הכל, אבל בהתחלה היה לי קצת קשה להכנס לדברים כמו Equilibrium IX".

כן, זה קצת האלבום שבגללו התחלתי לשמוע אותם. קצת כמו Passage שהיה הגרסה של סמאל של התרחקות מהצד המחוספס. בכל מקרה, אז אני מגדיר את עצמי בתור מישהו שהיה צריך לבנות לעצמו את הזהות המוזיקלית שלו. וכשאני פוגש אנשים חדשים הם שואלים אותי ״איך זה שאתה לא מכיר את הלהקה הזו?!״ כאילו, יש לי דוקטורט בספרות אנגלית ואנשים שואלים ״איך לא קראת את הספר הזה והזה אם יש לך דוקטורט״ וכאלה. ואני אומר ״זין על זה, אין לי זמן לקרוא את החרא הזה״.

"לא קיבלתי תואר כי קראתי את כל הספרים!".

ואני לא חייב לאהוב או להכיר כל להקת מטאל בו זמנית. אבל כן אכפת לי מאוד מהלהקות (או הספרים) שהפכו אותי למי שאני. והסיבה שאני מרשה לעצמי לדבר על עצמי כל כך הרבה זמן היא שיצא לי לראיין להקות מסצנות שאני מגדיר כייחודיות, כמו זו השוויצרית, ושזה נושא מאוד מעניין עבורי. אז, כשראיינתי את Bolzer הם פחות או יותר אמרו את אותו הדבר, ששווייץ הייתה מבודדת משאר הסצנה האירופית וכתוצאה הסצנה המקומית פיתחה זהות משלה. אז הרעיון הזה של בידוד מאוד מעניין עבורי. והצורה שבה הייתי מכיל את זה עליכם היא שאינטר ארמה היא להקה שהיא בעצם אוסף של רגעי בידוד כאלה.

"זה לחלוטין נכון לגבי אינטר ארמה, אבל פחות נכון בהקשר ללהקות אחרות בעיר הזו [ריצ׳מונד]. אנחנו פשוט החלטנו לעשות מה שבא לנו לעשות. לא הייתה לנו תכנית של ״אנחנו הולכים להיות להקת דום״ או ״אנחנו הולכים להיות להקת ת׳ראש״. ויש הרבה מזה בריצ׳מונד, שזה אחלה. אבל לנו לא היה את הטעם המשותף הזה, כולנו אהבנו דברים אחרים. בהקשר שלי ושל טי ג׳יי ספציפית הטעם שלנו הוא פחות או יותר הכל. אנחנו אוהבים סוגים שונים של מוזיקה, נקודה. כשאני גדלתי אמא שלי הייתה מאזינה לניל יאנג ודברים כאלה, ואני מת על זה, אבל הייתי צריך גם למצוא את דרכי במוזיקה קיצונית ואני מאוד נמשך לרעיון הזה של כמה שיותר קיצוני יותר טוב. אז בסוף יצא שאני שומע סוגים שונים של מוזיקה. אני אוהב הכל מהיפ הופ לבלאק מטאל הכי פרימיטיבי. וטי ג׳יי ככה גם.

"כשאני הצטרפתי ללהקה, בגלל שלא הייתי הזמר המקורי, גם בנקודה ההיא הם פשוט ניגנו את כל מה שבא להם. עם הזמן הסגנון שלנו התפתח למשהו שהוא מאוד אינטר ארמה, אבל אנחנו עדיין עושים מה שאנחנו רוצים. אני לא רואה סיבה להגביל את עצמך או את ההשפעות שלך. ככה כולנו מרגישים, שאין אף סיבה, לא בעינינו לפחות. אנחנו לא רוצים להיות להקת דת׳ שבלונית או להקת דום שבלונית. זה לא יעשה אותנו שמחים, אתה יודע?".

חייב להגיד שאני מאוד מצפה לאלבום הגנגסטה ראפ של אינטר ארמה. עם עיצוב עטיפה בסגנון Master P.

"לא נראה לי שאני רואה את זה אי פעם קורה".

אתה יכול בבירור לשמוע את העובדה שאתם נאמנים עדיין לדרך שלכם. כאילו, הסאונד, וזו רק דעתי, השתנה מאלבום לאלבום, או נעשה מהודק יותר. אז, עבורי, Paradise Gallows הרבה יותר מהודק מ-Sky Burial, ואני מאוד אהבתי את Sky Burial. אבל כל מה שהיה רופף באלבום ההוא…. אני זוכר שאחרי ששמעתי את SB בפעם הראשונה כתבתי איפהשהוא שזה אלבום האמריקנה-מטאל הראשון. בגלל שכך זה נשמע לי. אבל האלמנטים הללו הם, באותו הזמן, גם יותר מודגשים ב-PG וגם איכשהוא יותר משולבים במוצר הסופי. כשאתה מסתכל אחורה על האלבומים הללו, אתה רואה איך דברים השתנו?

"כן, בטוח. כשהקלטנו את SB, הרבה מהשירים האלה היו כבר ישנים. הרבה מהשירים ישבו אצלנו הרבה זמן. בנוסף, בזמן ההקלטות לא היה לנו מושג מי הולך להוציא את זה או כל דבר כזה. היה לנו רעיון גס של מה שרצינו לעשות, והקלטנו. וההשפעות אמריקנה, זה טי ג׳יי. טי ג׳יי גדל על מוזיקת קנטרי ואמריקנה ודברים כאלה. הוא גם היה מנגן דברים כאלה, הוא ניגן בלהקת קאנטרי כל החיים שלו. זה פשוט משהו טבעי עבורו. לא יצאנו בכוונה של... ״אתה יודע, אם שמים את ההשפעות האלו כאן, נעשה איתן כך וכך״, זה פשוט קרה. הוא מנגן בלהקות כאלה מגיל שמונה".

אשכרה שמונה?

"כן, שמונה שנים. הוא ניגן תופים בלהקת קאברים של אבא שלו. יש וידיאו שלו ביוטיוב, אני חושב שמגיל שבע, מנגן את ״מובי דיק״. אז, זה לא היה 'אנחנו הולכים להיות מוזרים, אנחנו הולכים לשים גיטרת קאנטרי בשיר ההוא'. כשהוא מתיישב לכתוב מוזיקה הוא פשוט חושב על מוזיקה מהזווית הזו. אנחנו לא מנסים להיות שונים כדי להיות שונים ומוזרים, זה פשוט מה שיוצא".

וזה צריך להישמע טוב.

"כן, אם זה לא נשמע טוב זה נעלם, אתה יודע?".

אני פה (בארה״ב) כבר כמה חודשים, והייתי בהרבה הופעות. אני קצת כמו הילד שאסור היה לו לאכול ממתקים ועכשיו הוא מכור לקראק. אבל ההופעות שלכם עדיין תקועות לי בראש. זה הרגיש כאילו הנה אני במועדון קטן ולד זפלין בשיטה מופיעה על הבמה. היה פשוט פער ענק בין כמה קטן המקום היה וכמה ענק הסאונד שלכם היה. ובשבילי בקטעים האלה דמות המפתח היא המתופף. אני תמיד מסתכל עליו. וטי ג׳יי הוא אחד מהמתופפים הכי טובים שאי פעם ראיתי. לא בגלל שהוא מהיר או משהו, אבל ההרגשה, משהו שאי אפשר ללמד.

"כן, אי אפשר ללמד את זה, ויש לו את זה".

וכשאתה יודע כמה הוא משפיע על תהליך הכתיבה… אז, כמה זה משמעותי עבורך? שהמתופף שלך הוא דמות מפתח בלהקה?

"אני חושב שזה קריטי עבורנו. הוא כותב את רוב המוזיקה, והוא גם נגן גיטרה מדהים. אבל אני חושב שזה חשוב כי…. אני חושב שאחד מהדברים הכי חשובים לגביו הוא שהוא מתופף ברמה הכי גבוהה, ויכול לעשות כל מיני דברים מופרעים, אבל הוא גם יודע לרסן את עצמו והוא לא חייב ללכת בכל הכוח לאורך השיר כולו, כי הוא מאוד מעוניין בדינמיקה. אז כשהוא כותב שירים הוא מבין שיש צורך במתח וצורך בשחרור. זה לא יסולא בפז כגלל שאתה רואה כל כך הרבה להקות שעושות רק דבר אחד. הן עושות את הדבר הזה טוב אבל, לעזאזל, זה דבר אחד. כשאתה הולך לראות את מרדוק, אתה יודע בדיוק מה אתה הולך לקבל, אתה הולך לקבל 45 דקות של בלאסט ביטס וגיטרות מנסרות וצורחות. וזה אחלה! והוא יכול לעשות את זה, אבל אפילו למטאל הוא ניגש מרקע מאוד לא שגרתי. האיש התחיל לנגן תופים כשהוא היה בן שנתיים, הוא ניגן בלהקות כיסוי, להקות שניגנו לד זפלין. הרבה אנשים, במיוחד בגילנו, באים מרקע של… אתה יודע מה, כשאני הייתי בגיל ההוא ניו מטאל היה בכל מקום. הוא היה מאזין לאלבומים הקלאסיים, אז היה לו רקע שונה מהרבה אנשים אחרים במטאל. ואני חושב שהוא לחלוטים משתמש בזה לטובתו".

לגמרי. וזה חלק ממה שמייחד אתכם כלהקה. זה מצחיק כי פעם הייתי שואל אנשים כל כך הרבה על המושג של דינמיקה שזה כמעט הפך לבדיחה. וזה מצחיק שרק עכשיו שמתי לב כמה זמן לא דיברתי על זה. אבל זה, דינמיקה, עבורי לפחות, ואני מנסה להיות כמה שפחות יומרני, זה מה שעושה כבד לכבד בעיניי. לא להיות רועש כל הזמן אבל התחושה שמישהו מרביץ לך בפרצוף ואז משחרר. ולמתופפים יש חלק גדול מאוד בעסק הזה, בליצור את מערכות היחסים האלו בין החלקים בשיר. ולכם יש בבירור מתופף ענק. כל מה שאתם מוסיפים לתערובת הופך אתכם למה שאתם, אבל העובדה שאתם נשענים על בסיס של מישהו שמבין במוזיקה, זה דבר ענק.

"כן, המוזיקאים בלהקה מבינים איך מוזיקה עובדת, וזה נהדר. הם תמיד מנסים לאתגר את עצמם לעשות את דברים טוב יותר".

רגע, יש מישהו בלהקה שהוא לא מוזיקאי?

"מה?"

דיברת על ״המוזיקאים בלהקה״, אז יש מישהו שהוא בלהקה שהוא לא מוזיקאי?

"אה, אני. אני לא מוזיקאי. אני לא יודע איך לנגן על גיטרה. אני מנגן קצת על התופים, אבל אני לא יודע שומדבר על תאוריה מוזיקלית, נגיד. אני לא יודע כלום".

אבל אתה מוזיקאי.

"אה, בהגדרה רחבה של המילה אני מניח, בטח. אבל החבר׳ה האלה, הם מבינים, הם מבינים את החשיבות של דינמיקה ושל לכתוב שירים מעניינים ושל לא לעשות את אותו הדבר פעמיים. היינו משתעממים אם היינו צריכים לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, אתה יודע למה אני מתכוון? היינו יכולים! אבל זה לא היה מאתגר אותנו. היינו יכולים לעשות את החיים הרבה יותר קלים עבורנו אם היינו פשוט יושבים יום אחד ואומרים ״יודעים מה? בואו נהיה להקת סלאדג׳ מטאל״. בגלל שיש בבירור אנשים ששומעים אותנו ואומרים 'אנחנו לא אוהבים את החלק הזה, ואני לא אוהב את החלק ההוא. החלק ההוא סבבה'".

אנשים אשכרה אומרים את זה?

"כן, בטוח! לפעמים".

מה?!

"במיוחד באירופה. הרבה יותר, נאמר, פתוחים שם, במקומות כמו גרמניה. הם פשוט אומרים לך מה שהם מרגישים. אבל אין לנו שום עניין לעשות משהו כזה. אז אנחנו לא. זה לא משהו שאפילו מושך אותנו. אנחנו פשוט הולכים לעשות את כל מה שבא לנו בגלל שאנחנו מאזינים לכל מיני סוגים של דברים. אנחנו לא רוצים להשתעמם!".

אני קצת רוצה להגיב למה שאמרת, על זה שאתה לא מוזיקאי, ועל זה שאני חושב שזה פשוט דבר מגוחך להגיד. אבל בהתחשב בעובדה שאתה מרגיש ככה, איך אתה רואה את התפקיד של המילים והקול שלך? מה אתה מרגיש שאתה עושה? בגלל שיש לך תפקיד גדול. אז, מה זה הדבר הזה שאתה עושה לשירים? אתה מפריע להם? מגביר אלמנטים מסוימים בהם? מה העבודה שלך?

"בכנות, אם לומר את האמת, אני לא יודע. יש לי כמה אמונות יסוד, אבל, כשזה מגיע לשירה. אחד מהן היא לא לעשות יותר מדי. אני לא מאמין בפשוט למלא שיר בהרבה שירה. להרבה סולנים יש את הקטע הסולני הזה שבו הם מרגישים מחויבים לשיר על כל חלק של השיר, ואני שונא את זה. עבורי, אני אוהב להשתמש בקול שלי בתור כלי נגינה, משהו כמו מרקם, ואני כל הזמן מנסה למצוא דרכים להכניס מרקמים מעניינים. הייתי ממש יכול לעשות את החיים שלי פי מאה יותר קלים אם הייתי מבצע את אותו סגנון קולי בכל השירים, וכנראה שהיינו מצליחים לשרוד את זה. הרבה להקות עושות דברים דומים. הן עושים דבר אחר, והם עושות אותו טוב. אני לא מאמין בזה.

"לדוגמה, קח שיר כמו 'Primordial Wound'. אני בהחלט יכולתי פשוט לעשות משהו בסיסי שם או משהו צפוי. אבל אמרת לעצמי 'אתה יודע, זה שיר ארוך, הוא מעניין, ויש כל כך הרבה חלקים, אבל אולי אנסה משהו אחר פה, משהו שאף פעם עוד לא שמעתי, רק כדי לראות אם זה מצליח. אולי אנסה איזה קטע אפל גותי כזה'. אני תמיד חושב מחוץ לקופסה, כמו 'איך אני יכול לגרום לדבר הזה להיות יותר מעניין?' השירים שלנו כל כך ארוכים עד כדי שאני לא רוצה לדבוק באותו הדבר לאורך כל היצירה, ואני מרגיש כאילו, בדיוק בגלל שיש כל כך הרבה דינמיקה במוזיקה, שגם השירה צריכה להיות דינמית. וזה מפריע לאנשים מסוימים. היה איזה בחור אחד שאמר לי פעם: 'היי, אני אוהב את 'Transfiguration' אבל כשאתה מתחיל לשיר בסגנון בלאק מטאל בחלק המהיר ההוא, אני שונא את זה!' ואני אמרתי משהו כמו 'אחלה, יופי. לא ממש אכפת לי. אבל תודה!״ והאיש הזה בטח חשב משהו כמו, השירה הזו באה משומקום!' אבל אני רק מנסה לגוון את העניינים. אני מרגיש שאני יכול להשתמש בקול שלי כדי לגוון חלק מהדינמיקה אפילו יותר.

"זו בדיוק הצורה שבה אני רואה את זה, שאתה משתתף בדינמיקה, או שאתה מסייע לדינמיקה. במושגים של ספרות, שזה קצת המקצוע שלי, כשאתה קורא ספר, והספר הזה כתוב בגוף ראשון - נגיד, מובי דיק אז אם אתה קורא מובי דיק ואתה מקבל שורה כמו ״קרא לי ישמעאל״, אתה אומר לעצמך ״אוקי, חבר. לאן אתה לוקח אותי?״ עכשיו, יש הרבה שיט שקורה במובי דיק שלא בהכרח קשור לישמעאל  אבל הוא המכשיר שגורר אותך דרך כל זה. אלמלא הוא לא היה לך מישהו להזדהות אתו. ובאופו מסוים זה מה שסולן עושה במוזיקה, הוא הבן אדם. בגלל שכלי נגינה, הם לא אנשים. הם מרגשים אותך, אבל הם לא אנשים".

אז, בצורה זו או אחרת, העבודה שלך היא להיות אנושי. אתה בן אנוש רב-גוני. אז כשאני מושלך לסערת החרא שהיא שירים של אינטרה ארמה - ואני מתכוון לחרא במובן החיובי - אתה מורה הדרך שלי, כמו וירגיליוס שמנחה את דאנטה דרך התופת. והעבודה שאתה יכול לשנות את האישיות שלך אומרת שאני לא בטוח בידיים שלך, שזה דבר נהדר! זה נהדר להרגיש לא בטוח וזה נהדר להיות מופתע. העובדה שאתה יכול להיות קול הדום או קול הבלאק ואז להחליף לזמר קאטנרי או משהו כזה מראה שאני יכול לסמוך עלייך כי אתה האדם היחידי באזור לסמוך עליו אבל שאני לא ממש יכול לסמוך עליך בגלל שאתה חייזר. וזה בדיוק הסיבה שאני לא מבין למה אתה אומר שאתה לא מוזיקאי.

"כאילו, לאורך השנים מאוד ניסיתי לשפר את השירה שלי, להביא אותה לנקודה שהיא תוכל להיות יותר מגוונת. וזה בהחלט היה מאבק. למדתי לצרוח בהתחלה, לא למדתי לשיר קודם. רוב האנשים לומדים קודם לשיר, אני לא. אז הייתי צריך ללמוד מחדש את הכל, סולם, גובה קול, וכל העניינים האלה. אני לא מעולה בזה, אבל אני משתפר. אני מאוד מתרגש לקראת האלבום הבא, בגלל שאני מרגיש שהקול שלי טוב יותר עכשיו, אפילו יותר משהוא היה ב Paradise Gallows. אני מקשיב לדברים האלה עכשיו וחושב 'בן אדם, הייתי יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב עכשיו, לעזאזל!'".

אתם כבר יודעים מתי זה יקרה? האלבום הבא?

"כן, אנחנו כותבים אותו עכשיו ואנחנו הולכים להקליט אותו מתישהו השנה".

זה נהדר לשמוע. אתם צריכים לבוא לישראל. אם לא תהיה במקרה השמדת עם או משהו כזה.

"אנחנו רוצים לבוא לכל מקום שייקבל אותנו".

נקבל אתכם, בהחלט נקבל אתכם. הדבר האחרון שרציתי לשאול אותך, סתם בגלל שכיליתי כל כך הרבה מהזמן שלך בלדבר על עצמי… הוא מה כמה מהדברים שאתה מאזין להם לאחרונה?

"מהדברים היותר חדשים שיצאו, נגיד, ב-2017 אני ממש אוהב את האלבום של Drab Majesty. אני ממש אוהב את האלבום של להקת סלובאקית בשם Krolok. הם הוציאו אלבום בשם "Flying Above the Ancient Ruin'' ומאוד נהניתי ממנו. זה אלבום בסגנון הגל השני של בלאק מטאל, אבל ממש טוב. גיליתי גם שאמן נאו-פולק שאני מאוד אוהב בשם Rome הוציא אלבום בשם The Hyperion Machine ולא ידעתי מזה בכלל. אני מת על זה, זה מדהים".

כן הוא אחלה. הוא בא לישראל, אגב.

"באמת?"

כן, זו הייתה הופעה נהדרת.

"הוא מגניב. הוא קול קצת אחר בעולם הנאו-פולק הזה".

אחר מבחינת זה שהוא לא נאצי?

"כן, לשם בדיוק כיוונתי. הוא שמאלן מאוד בולט בעולם במלא במדברים קצת אפלים, כן. אני אוהב את החלק הזה בו מאוד. האזנתי לאלבום הזה המון שנה שעברה. אני אוהב מאוד את החדש של גודפלש. החדש של מורביד אנג׳ל הפתיע אותי".

שמעתי כל כל הרבה שיט על האלבום הזה כשהוא יצא עד שאמרתי לעצמי שאין סיכוי שאוהב אותו. אני אוהב יותר את האלבומים עם דיוויד וינסנט בכל מקרה. אז עזבתי את זה קצת בצד. ואז בערך לפני שבוע החלטתי לתת לו סיכוי, והוא אחלה.

"כן, ממש. אני תמיד העדפתי את האלבומים עם טאקר, מלבד Heretic. ההפקה על האלבום הזה…. הפקה היא תמיד סוגיה באלבומים של מורביד אנג׳ל,  אבל ההפקה ב Heretic פשוט הרגה אותי. אבל אני מעריץ גדול של Gateways, אז אהבתי [את החדש]. מאוד אהבתי את ה Ulver שיצא בשנה שעברה. יצא לי לראות אותם מופיעים איתו בראודברן וזה פשוט נשאר איתי כל השנה. החדש של Artificial Brain, אני אוהב גם אותו מאוד. דברים כאלה".

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ