אלבומי המטאל של העשור: דום גרמני ופטיש המכשפות

הפרויקט לסיכום העשור במוזיקה הכבדה נפתח עם The Ruins of Beverast ואלבום הקונספט שלהם מ-2013 על דמותו של האחראי לציד המכשפות הגדול בגרמניה של המאה ה-15

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

שם האמן: The Ruins of Beverast

שם האלבום: The Blood Vaults: The Blazing Gospel of Heinrich Kramer

שנה: 2013

הוצאה: Van Records

שיר אהוב: Malefica

עטיפת האלבום The Blood Vaults: The Blazing Gospel of Heinrich Kramer
עטיפת האלבום The Blood Vaults: The Blazing Gospel of Heinrich Kramer

העובדות היבשות: האלבום הרביעי של הרכב הדום/בלאק הגרמני שלמעשה סב סביב הנחשול היצירתי היחידני שהוא המוזיקאי, המלחין והמולטי-אינסטרמנטליסט החמקמק אלכסנדר ואן מיילנוולד. זהו אלבום קונספט, שמבוסס על חייו של האינקוויזיטור הגרמני היינריך קרמר אשר בעצמו ודרך כתביו, בעיקר, ספרו הנודע לשמצה ״פטיש המכשפות״, עורר מסע עינויים ורצח נשים שנחשדו בכישוף בגרמניה של המאה ה-15.

העובדות הלא יבשות: הדרך הטובה ביותר להבין את ההשפעה של The Ruins of Beverast עליי מאז שהאלבום הזה יצא, היא לומר שההרכב הזה הוסיף צבע חדש לפלטת הצבעים העכורה שלי. ייתכן שזה עומד להיות מוטיב חוזר בפרקים השונים של הפרויקט הגדול מדי הזה שלקחתי על עצמי. במוחו של כל אדם, נראה לי, ישנם קטבים שונים ולפעמים סותרים שמסבירים את המשיכה שלו לאמנות או ליצירות מסוגים שונים. הקטבים האלה לא תמיד שם אלא נוצרים כשאנחנו באים במגע עם משהו שמתחבר לנו למשהו קיים אבל נראה כמו חדש לגמרי.

TROB היו משהו ישן - מטאל, אווירתי, דומי ואיטי בקטעים מסויימים, ומהיר ובלאקי, לעתים דת׳י, במקומות אחרים. את הדבר הזה הם מציגים כחדש וכתוצאה מפחידה. מוזיקה שמפחידה אותי, במידה מסוימת, היא גם זו שנשארת איתי. וגם זה משהו שיעלה שוב ושוב בפרקים הבאים. הפחד לא קשור לדיבורים על שדים או כי החושך בא מהר, אלא כי תהום נפרש לפני ואני עלול ליפול.

את התהום הזו פוער ואן מיילנוולד עם הקול העמוק שלו, הדינמיקות הייחודיות שהוא פורש לאורך השירים שלו, שאיטיים כמה שלא יהיו - הם לעולם לא משעממים. האפקט הכמעט לא אנושי של הגיטרות המונמכות שלו, עמוסות ריוורב, טוחן את החלל שהוא יוצר במו ידיו עם מלודיה רכה עד שנעלם בבליל של אלימות ויופי. למי שיאזין, השיר שבחרתי הוא דומגה ומופת לתנועות האלה, ולמה שהופך את TROB ללהקה ייחודית מאז תחילת האלף. הלא אנושי שבא במגע עם האנושי, עם הכאב והתהום האישית, על מנת לעורר את האלכימיה שהיא הטעם החדש בפה שלי ושלכם, הטעם של The Ruins of Beverast.

קיימתי ראיון קצר בהתכתבות עם ואן מיילנוולד, על מקורות ההשראה והיופי שלו, על היחס שבין האישי ללא אישי במוזיקה, וגם קצת על דפש מוד. 

האם יש רגע בחייך ששינה את הדרך בה חשבת על מוזיקה או שגרם לך לרצות להיות מוזיקאי?

"גדלתי בשנות השמונים והמגע הראשוני שלי עם מוזיקה רצינית היה כנער צעיר מאוד עם דפש מוד. הם עבדו אז עם קונספט מוזיקלי-ויזואלי מאוד חזק שהיום לועגים לו, כמו שלועגים להרבה דברים מהתקופה ההיא. אבל זה לא היה מכוער או נדוש, זו היתה להקה עם חזון ברור של מוזיקה עגמומית, הרבה מעבר למקובל בפופ. הדרך שבה הם התייחסו מוזיקה שלהם תפס אותי בצורה זו או אחרת. אני לא יודע ממש להגיד למה, אולי כי מוזיקה היא לא משהו שאני יודע לנתח באופן מחושב".

"זו היתה התקופה שבה לימדתי את עצמי לנגן על קלידים, ואז תופים, ואז גיטרה, וגם לשלוט בכמה שיטות הקלטה פרימיטיביות. הייתי מאוד מאוד נלהב, ופיתחתי קונספטים שלמים לגבי הצורה שבה אכתוב שירים, איך לעבד אותם ואיך לעצב את החלק החזותי. מאוחר יותר ההשפעות שלי נדדו כמובן לחלקים היותר אפלים של שנות השמונים, לפני שיצרתי מגע עם סצנת המטאל. אבל ההתלהבות הזו אף פעם לא עזבה אותי עד היום, ואני חייב להגיד שאני ללא ספק שמח עליה. היא הובילה את חיי והצילה את חיי".

ציינת בעבר כמה חשובה ומחייה היא המוזיקה שאתה יוצר עבורך. אבל איך מתיישבים הצרכים האישיים הללו, אלו שהובילו למשל לאלבומים כמו Unlock the Shrine או Exuvia, עם אלבום כמו Blood Vaults? כיצד האישי וההיסטורי עובדים יחד?

"מוזיקה היא תמיד דבר אישי עבורי. אינני יכול לעסוק במוזיקה מבלי לעקוב אחרי מוטיבים אישיים או חזון אבל הגישות השונות של Exuvia או Unlock the Shrine שאליהן אתה רומז כאן, התבססו על כך שהם היו שני אלבומים שלא רק שיקפו תהום אישי משמעותי, כזה שעיצב את חיי בזמן הרלוונטי, אבל גם עזרו לי להתגבר על התהומות הללו. האלבומים הללו שימשו תרפיה עבור ובאו לעולם כתוצאה מדחף רגשי, פחות מדחף יצירתי".

"כל זה לא הופך את Blood Vaults לאלבום פחות אישי. הוא לא רק סיפור עלילת זוועה ימי בייניימית, אלא מבצע מה שכל אלבום של Ruins of Beverast מבצע: מבטא את השקפת עולמי. השד הפנימי של היינריך קרמר הוא ללא ספק שד מודרני. הוא מלא בפחד שמעורר אותו לארגן מערת ערכים לא אפויה שבה הוא יושב בצד המואר של כל דיון מוסרי, בעוד שהרוע שבו הוא מתעתד להילחם מצוי בתוכו הרבה יותר מאשר בכל אחד מאויביו. זהו קונפליקט מאוד מודרני שבפניו אנו ניצבים בעוז באירופה של ימינו".

פטיש המכשפות
פטיש המכשפות

כאמן, איך אתה מצליח לשמר את החירות שלך בזמן שאתה עובד עם חומרים היסטוריים?

"אני לא נמצא אף פעם בסכנה של איבוד החירות האמנותית שלי בגלל השאיפות שלי, כי אני אף פעם לא משתמש בהשראות שלי כדי להשיג מודל מסוים אלא כתמיכה יצירתית. השראה היא לא גביע קדוש אי שם במרחק אלא חבר לדרך שבועט לי בתחת כשאני צריך. יש לי חזון ברור של איך מוזיקה צריכה להישמע וזהו לא חזון שלמישהו אחר היה ושאחריו אני עוקב בהתלהבות.

"יש משהו שונה באלבום הזה בגלל שזה אלבום קונספט שמונחה על ידי מבנה הסכולסטי של הספר ״פטיש המכשפות״. וכמובן שבמקרה הזה המבנה היווה סוג של מחוך מגביל. הכמות והרצף של החומרים באלבום היו נתונים מראש והגמישות שלי הסתכמה בלהתאים את מלות השירים לסוג המלים שמתאימות לשיר של The Ruins of Beverast ולגרום להן לזרום עם המוזיקה".

סצנת המטאל הפכה לשדה קרב אידיאולוגי. אבל נראה שהגישה הכללית שלך היא יותר אישית. מהי החשיבות של שמירה על נקודת מוצא אינטימית בכתיבה ל-The Ruins of Beverast?

"אני לא מתעד או מתאר הקשרים היסטוריים או אמיתיים במלים שלי. אני משתמש בתפאורות היסטוריות ולעתים גיאוגרפיות כדי ליצור בסיס סימבולי שעליו אני מתקין את הסיפור אותו אני רוצה לספר. זה אומר שהמהות או המסר של המלים ייחשפו רק כשהם פטורים מהכסות המטאפורית. זה חשוב לי במיוחד בגלל שאני לעולם לא שוכח שאני קודם כל מוזיקאי ולא פילוסוף סוציו-תרבותי. המלים חייבות להתאים למוזיקה, חייבות לעמוד כשער מקושט דיו אשר מאפשר למוזיקה לצאת, ולא להיפך. The Ruins of Beverast נועדה לבנות קתדרלות של אווירה ולא לעורר דיונים ארציים".

במבט לאחור, האם יש דברים שאתה גאה בהם במיוחד ב-Blood Vaults? משהו בתהליך, שיר מסוים?

אלכסנדר ואן מיילנוולד
אלכסנדר ואן מיילנוולדצילום: voidrevelations.com

"בדרך כלל אני מגיע למסקנה אישית והיא בדרך כלל לא מאוד חיובית. זה בסדר כי זה מבטיח מוטיבציה להמשיך ולהתפתח. אבל ישנם תמיד חלקים שמאוד מספקים אותי ו-Blood Vaults כולל שני רגעים כאלה שמהווים נקודות של אור בסיפור של הלהקה. הראשון הוא "Malefica" בגלל שהדרמטולוגיה שלו עובדת טוב מאוד גם באלבום וגם על הבמה, והשני הוא החלק האחרון של "Spires the Wailing City״. הריף הזה הוא משהו שהייתי מכנה המהות של האווירה של The Ruins of Beverast, מוזר ומשונה, תופח, מאיים. אני מקווה שיום אחד נוכל להופיע גם עם השיר הזה על הבמה.

בבלוג החיצוני שלי ישנו עמוד נחיתה שירכז את כל הפרקים ויתאר מה שאני מנסה להשיג בסדרה הזו ולמה היא קיימת בכלל. כמו כן, אתם מוזמנים להצטרף לדף הפייסבוק של הבלוג.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ