אלבומי המטאל של העשור: השטן לובש פראדה ומסכה מוזהבת - מאשין מיוזיק - הבלוג של רון בן טובים - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלבומי המטאל של העשור: השטן לובש פראדה ומסכה מוזהבת

הרכב הדת׳ הניו יורקי יצר ב-2015 את Imperial Triumphant והצליח לתרגם את האנרגיה האפלה של העיר הגדולה למוזיקה עקומה ומאתגרת. פרק שני בפרויקט סיכום העשור במוזיקה הכבדה

תגובות

שם האמן: Imperial Triumphant

שם האלבום: Abyssal Gods

שנה: 2015

הוצאה: Code666 Records

שיר אהוב: "Dead Heaven"

עטיפת האלבום Abyssal Gods

העובדות היבשות: האלבום השני של הרכב הדת׳ מטאל ההזוי הזה מניו יורק, שהוקם ב-2005 על ידי מנהיגה ״אילייה״ כמעין כלי לשאיפותיו המוזיקליות. זה גם האלבום שהקפיץ את הלהקה ממרתפי המטאל האיזוטרי אל אור הזרקורים של, ובכן, המטאל המעט פחות איזוטרי.

העובדות הלא יבשות: העניין ב-Imperial Triumphant הוא שלמרות העובדה שזו להקת מטאל קיצוני ומשונה, ולמרות שהיא מניו יורק - מבצר הבלאק מטאל האמריקאי הניסיוני של העשור ומשהו האחרונים - היא צמחה כמעט משום מקום היישר מהשובע והבורגנות של מנהטן. במלים אחרות, לא היפסטרים אלא הבורגנות עצמה פונה נגד האופל שזיהתה בגופה.

וזו הסיבה שהמוזיקה והגישה הכללית של Imperial Triumphant מזכירה במידה רבה את להקות האוונגארד של המטאל האירופי המסורתי יותר. זאת, למרות שהיא עושה זאת דרך המסננת העבה של החוויה האורבנית האמריקאית. בניגוד לפירוק שעשו להקות ברוקלין לבלאק מטאל, כמעין ניסוי אסתטי, הלהקה הזו היא חלק ממסורת של בחינה עצמית, אולי אפילו תקיפה עצמית, ושימוש במטאל כדרך לשרטט את השטן והאופל שמקורם בתרבות שלך עצמך. בעוד המסורת האירופית תקפה את עצמה דרך הבריחה מהעיר אל הטבע ואל המסורות הקדומות, Imperial Triumphant מתבוססת בעירוניות של עצמה, ושוב ושוב, לפחות מאז Abyssal Gods, מוצאת את השטן בתרבותו הגוססת של התפוח הגדול.

מה שיוצא מכל ההתגוששות הזו הוא מטאל אחר, לא מתפשר, שכלתני, אובססיבי ואפל, שהוגשם במידה רבה באלבום האחרון של החבורה המוזרה הזו, Vile Luxury, מ-2018. אולי זו הסיבה שאני כל כך מוקסם מהאלבום שלפניו, זה שהתווה את הדרך ושפרץ לראשונה את הקרב של העיר עם עצמה. אז, לכבוד הכללתו של Imperial Triumphant בסדרת אלבומי העשור, ערכתי ראיון קצר עם אילייה על הלחנה ותיאוריה מוזיקלית, על התועלת במסכות, ועל איך כותבים מוזיקה פשוטה שנשמעת לא פשוט בכלל. את הראיון המלא אפשר למוצא בבלוג החיצוני שלי פה.

אני עוקב אחרי הסצנה הניו יורקית, משהו שפעם היה נחשב די לא מגניב, ואני חושב שהאופן שבו היא נתפשת השתנתה הרבה. אבל יש משהו שנשאר מיוחד לגבי הלהקות האלה הוא שהן עירוניות מאוד. גם אתם לא בדיוק רודפים אחרי יערות. האם יש משהו שקשור בעיר או בעירוניות שחשוב לכם?

"אני אגיד את זה כך: זה חשוב לכתוב על מה שאתה מכיר. זה תופש לכל דבר. אפשר לדעת כשאיזו להקה מארה״ב כותבת על ויקינגים או על כל דבר שאין לו אף נגיעה לאופן שבו גדלה. הרבה פעמים התוצאה היא גרסה הוליוודית של מה שאנשים עושים בסקנדינביה. בעבורי המחשבה על כך היתה משהו כמו: 'רגע, מהו העולם שלי? ניו יורק סיטי'. אז איגדתי את זה בצורה שהיתה מיוחדת וחדשה אבל שהיתה עדיין מטאל. הארט דקו, גורדי השחקים, יש להם פוטנציאל להיות סמל חדש במטאל, פשוט אף אחד אחר לא עשה את זה עדיין".

נדמה לי ש-Abyssal Gods היה קו פרשת מים עבור הלהקה בכל מיני היבטים: יותר חשיפה, חברים חדשים ואולי גם מיקוד גדול יותר. מה היה משמעותי באלבום הזה?

קשה לומר. אני חושב שהרבה השפעות התכנסו לאלבום אחד. אני לא יודע. האלבום הזה נכתב לחלוטין על ידי ואני חושב שזו הפעם האחרונה שזה קרה. עכשיו כל הלהקה כותבת יחד. לפעמים אנחנו כותבים שירים שלמים יחד. יש הרבה יותר מרווח לזה בגלל שזה הרכב אחר. אני חושב ש-Abyssal Gods היה ההתגשמות של כל מה שעשיתי וכל הרעיונות שלי כמלחין באותו הזמן. יש באלבום הזה בהחלט את האלמנט הניו יורקי, בעטיפה ובצד הוויזואלי, אבל גם חצי מהשירים הם על העיר עצמה. הרבה אנשים אומרים שהאלבום הראשון של כל להקה הוא סך כל ההשפעות עליה, ושהשני הוא הרגע שבו היא מתחילה לפרוץ דרך משלה ושהשלישי הוא הרגע שבו היא באמת מבינה את עצמה. עבורנו זה היה Vile Luxury".

תהליך הכתיבה עבור Vile Luxury היה שונה?

"לחלוטין. זה הפך למשהו שדומה הרבה יותר לפרויקט של להקה ולא רק אני והרעיונות שלי".

הגיוני לומר שכדי להגיע למצב שבו אתה כותב עם להקה היית צריך להוציא קודם את השאיפות האישיות שלך?

אולי, קשה לומר. אני מניח שזה נכון במידה מסוימת. היו דברים, אלמנטים מסוימים, שהייתי צריך לכתוב. זה באמת משונה שאנחנו מנגנים אולי שיר או שניים מהאלבום הזה בימינו.

אסתטיקת התחפושות שיש לכם עכשיו, זה נראה קצת כמו שטן ניו יורקי. האם זו התמונה שניסיתם להעביר?

"אני מניח שכן, זה משהו שיכול להניב הרבה משמעויות. הבסיס הוא הסרט 'עיניים עצומות לרווחה' והמשמעות היא של אנשים אפלים שעוטים מסכות. אני חושב שלמסכות יש תפקיד ענק בחברה שלנו, אולי לא מסכות אמיתיות או פיזיות, אבל במובן של להחביא את הזהות האמיתית שלך, להחביא את הכוונות האמיתיות שלך. אני חושב שיש משהו מאוד מרושע בזה".

2

כשאתה מביט לאחור, האם יש משהו שאתה גאה בו באלבום ההוא, אפילו שהוא מסמן את העבר?

"בהחלט. אנחנו עדיין מנגנים חלק מהשירים האלה בהופעה ובחזרות. וכשאתה מנגן שיר ואתה מבוגר יותר - זה כיף, אתה מרגיש כמו שהרגשת אז, את האנרגיה הזו. אתה מרגיש איך הרגשת כשכתבת, הקלטת וניגנת את השירים הללו".

למה אתה מאזין בימינו?

"אני מעריץ גדול של שנות השישים מאזין להרבה מוזיקה קלאסית מהמאה העשרים. שמעתי גם הרבה Runemagick, להקת הדום השוודית. פורטל, ראמשטיין.

מה נסגר עם ראמשטיין? אף פעם לא הצלחתי ממש להבין אותם, אז אולי תוכל להסביר לי את המשיכה

"ראמשטיין? הם גאונים. אתה צריך להאזין להם בצורה קצת אחרת בגלל שכל מה שהם עושים בא ממוזיקה תעשייתית. יש להם מתופף מדהים, מנגן קצבים ממש בסיסיים שאמורים להישמע כמו מכונה גרמנית, אבל הוא מנגן אותם עם סווינג - הוא פשוט רוצח את זה. והריפים… כל דבר שקשור ללהקה הזו, מנקודת המבט של השירים, הוא מאוד חכם. זה כל כך פשוט אבל מבוצע כל כך טוב - זה משהו שאני מאוד מעריך. אני לא ממש בקטע של דת׳ מטאל סופר טכני, שבו הכל מוקלט בצורה מושלמת ונשמע כאילו שני הגיטריסטים דופקים סולו באותו הזמן".

אבל אם אקח מישהו מהרחוב ואשמיע לו שיר של Imperial Triumphant, הוא כנראה לא יגדיר את זה כמוזיקה הכי פשוטה בעולם

"לא, אבל אם הייתי מסביר לך את המבנה של חלק מהשירים שלנו, תראה שהם די פשוטים. פשוט כל אחד מאיתנו מנגן בתזמון אחר (צוחק) אנחנו לא מנגנים יצירות מאוד מורכבות. אנחנו לא מנגנים דברים עם 20 ריפים שונים. אנחנו שואפים לכתוב שירים".

זה גם משהו שאתה מחפש כשאתה מאזין למוזיקה?

"אני מעריך כתיבה ומבנים מחושבים. אם אתה מאזין ל-Vile Luxury, רק בגלל שזו התוצרת האמנותית האחרונה שלנו, אפשר לשמוע את זה. אתה יכול לשמוע ריף חוזר אחרי ארבע דקות של חיפושים אחרי משהו אחר. אתה יכול לשמוע שאנחנו חוזרים למוטיב שהצגנו קודם, דברים כאלה. אנחנו מעדיפים ליצור אווירה או תחושה ולא להראות לאנשים כמה מהר או משוגע אנחנו יודעים לנגן".

"אני חושב שרוב הזמן שלי מושקע בחיפוש אחר מוזיקה חדשה, אבל אני תמיד אומר שאני יודע שעליתי על משהו גם בגלל שהוא מפחיד אותי. לפחד זה לא בהכרח משהו שקל לעשות. זה לא מספיק להלום בי עם הריף הכי גדול אי פעם, כי זה לפעמים רק מצחיק לא בהכרח מפחיד".

בבלוג החיצוני שלי ישנו עמוד נחיתה שירכז את כל הפרקים ויתאר מה שאני מנסה להשיג בסדרה הזו ולמה היא קיימת בכלל. כמו כן, אתם מוזמנים להצטרף לדף הפייסבוק של הבלוג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#