אלבומי המטאל של העשור: דכדוך, רוק כבד, וגאולה

באלבום הבכורה שלהם, להקת הדום האמריקאית Loss השיגה את האלכימיה הבלתי אפשרית בין כאב אנושי בלתי נתפס, מבע רגשי חשוף לחלוטין, ויופי מוזיקלי מהמעלה הראשונה

רון בן טובים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רון בן טובים

להקה: Loss

אלבום: Despond

שנה: 2011

הוצאה: Profound Lore Records

שיר אהוב: "Cut Up, Depressed, and Alone"

Despond

העובדות היבשות: אלבום הבכורה של טיטאני הדום מטנסי בא אחרי שנים של הופעות, דמואים, שינויים, וכאוס מקצועי ואישי. למרות ואולי בזכות כל אלו הוא הפך לקלאסיקת דום מיידית ולאחד מאבני הפינה של תת הסוגה המדכדכת ביותר - פיונרל דום, או דום מטאל שהיית משמיע בהלוויה של עצמך.

העובדות הלא יבשות: זה אף פעם לא היה קל במיוחד להיות דינאמי, מרגש ובהיר במסגרת הכללית של מוזיקת דום. עבור אלו שלא מורגלים או לא רוצים להיות מורגלים בסגנון האיטי והאפל הזה הכל נשמע כמו גרסה של אותו הדבר. קל וחומר כשמדובר בפיונרל דום, שלוקח את האלמנטים האפלים הללו לנקודות קיצון שבהן זה נראה כאילו המוזיקה לא זזה, קפואה במקום. זו אחת הסיבות כנראה ש Despond בולט כל כך מבין ים הדיכאון - אלבום חשוף כן, ושובר לב בו בזמן שהוא דינאמי ולעיתים אף אופרטי בקנה המידה שלו.

אז לכבוד הכללתו של האלבום בסדרת הפוסטים/ראיונות שעוסקת באלבומי העשור של בלוג צנוע זה ערכתי ראיון כן, חשוף, ומכאיב במידה הראויה עם גיטריסט ההרכב טים לואיס. כהרגלנו בקודש, זוהי גרסה (מאוד) מקוצרת וערוכה של השיחה עם טים. את הגרסה המלאה במקור ניתן למצוא בבלוג החיצוני שלי , בעוד גישה לגרסה המתורגמת המלאה ניתנת לתומכי ה-Pateron של הבלוג. חומרים נוספים אפשר למצוא בדף הפייסבוק. קריאה מהנה. 

האם היה רגע שאתה זוכר עם שיר או אלבום שממש שינה איך אתה חושב על מוזיקה?

בטח, ודאי. אני מוזיקאי מופיע מבערך גיל 14, התחלתי כל כך צעיר ואני מנגן מגיל כל כך צעיר והייתי מוקף במוזיקה על ידי כל חברי המשפחה שלי. וכל השנים עד ל-Loss, כש Despond הוא האלבום המלא הראשון שלנו…. אני ידעתי שבאמת היה לנו משהו שונה כשיצאנו מהחדר אחרי…. אני הבאתי את "Conceptual Funeralism״ ללהקה וזה היה השיר הראשון שהלהקה אי פעם עבדה עליו. אז כתבנו חלקים שונים שלו וניסינו לחבר הכל יחד. 

אבל כשמייק (מיצ׳ם, סולן הלהקה) הביא חלקים של "Cut Up, Depressed, and Alone״, שהיוו למעשה הבסיס שמה שהפך אחר כך להיות השיר. אז אני והוא עברנו על זה הלוך ושוב ואז בתור להקה, כשאנחנו מנסים לעבד את זה לשלם. וכשסוף סוף סיימנו את "Cut Up, Depressed, and Alone״, כשהיה לנו סוף סוף את התוצר הסופי, אני זוכר את עצמי יוצא מחלל החזרות בהרגשה פשוט נוראית, לחלוטין נוראית. והרגשנו עוינות אחד כלפי השני. לא היה משהו לא כשורה בהכרח, אף אחד לא כעס על אף אחד, זה לא היה משהו כזה. אבל זו פשוט הייתה תחושה של מחלה, מעצם העובדה שהיינו אחד ליד השני בזמן שכתבנו את הדבר הזה. השיר הזה היה עבורי הרגע שבו ידעתי שיש לנו משהו מיוחד בלהקה הזו, שזה משהו אחר מכל דבר אחר שאי פעם עשיתי, לא עם הת׳ראש שעשיתי בתור נער, או בשנות העשרים שלי עם דת׳ מטאל, ואז בדרך לנקודה הזו. זה היה רגע מעצב.

זה מעניין כי זה השיר האהוב עליי באלבום…

אבל, זה שיר אנושי. זו הדרך היחידה שבה אני יכול לתאר אותו. זה באמת שיר שמגדיר את הליבה של האנושות, של המחלה שלה והבדידות שלה, ומה קורה כשאתה באמת מגיע לליבה של מה שיכול להשתבש עם מישהו. זו הגדרה יפהפה של כל זה. אני חושב שעבורי, וזה משהו שאמרנו המון פעמים, על העובדה שאנחנו מוצאים קתרזיס עם המוזיקה שלנו, אבל זה באמת ככה. השיר הזה הוא פשוט תרופה מופלאה.

יש לי שאלה לגבי זה, וזו קצת שאלה כפולה. אז, החלק הראשון הוא שזה מעניין שהתחושה של הישג אמנותי שאתה מתאר פה, כשאתה יוצא מהחדר ואומר ״כן, זה זה״, היא גם הרגשה די מחורבנת. אז, אתה לא יוצא מהאולפן בעננים בגלל שכתבת את השיר הכי טוב או משהו כזה, אתה מרגיש חרא. איך זה הגיוני?

בדיוק. זה היה נורא אפילו להסתכל אחד על השני. אבל, באותו הזמן, זה הרגיש גם ״יש בהחלט משהו מאוד מיוחד פה״.

Despond

אבל ה״מיוחד״ כמעט מוגדר דרך היכולת ליצור רעל. זיקוק של מהות שהיא לא חיובית במיוחד. זה לא כאילו תיעלת את הרגשות שלך ויצאת מהאולפן כשאתה מרגיש טוב יותר, אתה תיעלת את הרגשות שלך ויצאת מהאולפן כשאתה מרגיש גרוע יותר

בדיוק. זה קצת כמו לשתות מיץ ירקות, אתה יודע? אתה יודע שזה בריא לך אבל זה מרגיש חרא (צוחק).

יש צורות אחרות של אמנות שאתה מרגיש מנסות להגיע לרמה כזו של רגש חשוף?

ובכן, אנחנו כולנו קוראים כבדים. וכשגדלתי וקראתי משהו, נגיד מקפקא…. אני חושב שחלק מהספרים שקראתי ושהיו אתגר גדול לקריאה, כמו Finnegans Wake של ג׳יימס ג׳ויס. אתה מנסה לקרוא את זה ולראות מה יקרה בפעם החמישית שתקרא את זה. דברים כאלה, יצירות שממש מכאיב עד כמה מאתגר לנסות להשיג את המפתח אליהן, את הקוד למה שבאמת מישהו מנסה פה להגיד. אלו הקריאות הכי טובות בעיני, דברים ש, כמו שאתה אומר, בהשוואה ל Loss, שמכאיבים, משהו שהוא לא קל, שהוא קשה. אבל המאבק משתלם, אתה יודע? 

אפילו השיחה הזו היא קצת כמו המוזיקה של Loss, זה מתיש, זה על כאב, שהוא נושא קשה. אבל אתה מרגיש שיש אפשרות שאפילו עם כל הקושי הכל היה גרוע יותר אלמלא המוזיקה? שהיא עושה משהו בשבילך שמקל על חלק מהסבל?

בהחלט, בהחלט. כאילו, אין לי שום דרך לדעת איך זה מרגיש היה להיות בלי זה, אבל אני יודע כשהייתי בנקודות הכי נמוכות שלי, וכשהרגשתי נמוך כל כך עד שלא הרגשתי שיש לי מוזיקה, למרות שהיא כן הייתה עוד שם, נקודות שבהן אפילו להאזין למוזיקה לא היה משהו שעזר לי, ואז לבסוף כשיצאתי מהן, הדבר הראשון שהושטתי אליו יד בדרך החוצה היה מוזיקה, והמוזיקה שלי, והיכולת לכתוב. זה היה הדבר הראשון שהראה לי כמה יקר ערך זה להיות אדם מוזיקלי באופן כללי. בגלל שהרגעים האפלים שלך, כשאתה יוצא מהם, זה הדבר הראשון שאתה הולך אליו, מוזיקה, ואתה מתחיל להחלים.

טוב, הדבר האחרון שאומר לפני שנסיים הוא שאפילו אם לא היית בקיא בשלל הראיונות והכתבות שעשו בעקבות יציאת Horizonless זה די ברור שלקחתם פניה די חדה אחרי Despond. אותה להקה, אסתטיקה דומה, אבל שלא הייתם מעוניינים בלכתוב את Despond פרק שני. ואני לא יודע אם אתם כבר כותבים את הפרוייקט הבא שלכם, אבל אני מניח שתרצו שגם הוא יהיה משהו אחר מ Horizonless. אבל אפילו במצב הזה שבו אתם כל הזמן רוצים לשנות וללדש, האם יש משהו שעדיין מיוחד בעינייך ב-Despond? מעבר לרגע שכבר דיברת עליו בהקשר של "Cut Up, Depressed, and Alone"?

כאילו, שוב, "Cut Up״, כמו שכבר אמרתי, היה אחד השירים האלו שאחריו פשוט אמרתי ״וואו!״ יש כל כך הרבה עוצמה שם. אבל, כמובן, אני הולך לדבר על שיר כמו "Silent and Completely Overcome״. דבר ראשון, החבר שלי ברט (קמפבל, הסולן של Pallbearer). אף אחד לא ידע מי Pallbearer היו אז, לפחות לא בסצנה הרחבה יותר, הם עוד לא הוציאו שום דבר או משהו כזה. פשוט מצאנו אותם ושמענו את הקול שלו וישר אמרנו ״וואו״ ומייק היה זה ששאל את ברט אם הוא יהיה מעוניין להוסיף קולות לשיר ואז ברט אמר: ״אלוהים אדירים! ראיתי אתכם כשהייתי בתיכון!״ (צוחק) ״היינו ממש בתיכון כשראינו אתכם, והיינו ממש שמחים לעשות משהו איתכם!״ וזה היה קצת מוזר בגלל שאחרי כל הפעמים שהופענו אף אחד לא באמת ניגש אלינו אומר לנו משהו כמו ״ראינו אתכם בתיכון, הייתם כל כך משמעותיים עבורנו״. זה היה משונה. 

ואז כשהוא הקליט את הקטע בשיר, זה פשוט עשה לי צמרמורות. לשמוע את Loss רק עם קול נקי גרם לי להבין כמה מלודיים אנחנו. אנשים יכולים לקרוא לנו להקת פיונרל דום, אבל בהשוואה למה שפיונרל דום באמת עושה ומה שאנחנו עושים, במיוחד במעבר ל-Horizonless, אנחנו בהחלט להקה הרבה יותר דינאמית. אבל לשמוע את הקולות הנקיים האלה בפעם הראשונה, שוב, זה היה ״וואו״. השיר הזה, וגם מה שנאמר בו, המילים הללו, זה פשוט יפהפה, מילים יפהפיות שמייק כתב. והן פוגעות כל כך עמוק, והן כל כך אישיות. וכשהן באות ממייק ופוגעות בי בצורה שהן פוגעות ואני יכול רק לשער מה ההשפעה שלהן על מייק, על מישהו שכותב משהו כזה…. זה מקבל את פרס Despond למפעל חיים (צוחק). השיר הזה ו״Cut Up, Depressed, and Alone״ באופן שווה. פשוט בגלל שהם שני וירוסים, שני סוגי רעל שונים, כמו שאמרת, ויש לכל אחד מהם מראה אחר, אסתטיקה אחרת. אבל התוצאה הסופית היא, אתה יודע, אומללה. וזה יפהפה. 

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ