רון בן טובים
רון בן טובים

מלודרמה, בואו נדבר עליה קצת. וליתר דיוק, הבה נדון בפרי מלודרמה בדמות שלושה אלבומי הפוסט-בלאק צרפתיים שיצאו בזמן האחרון. "מה?! פוסט-בלאק צרפתי? האם אדוני מג׳נון?!" ובכן, התשובה היא רבת פנים ומעוותת, אבל - כן. מדובר באלבום האחרון של מחוללי הז׳אנר, Alcest, שיצא לפני שבוע; האלבום החדש של הבנים הממזרים שלו, Blut aus Nord; והאלבום החדש של The Great Old Ones לשחקנים (יחסית) חדשים. אבל, ראשית כל, הקדמה.

אם נעשה לרגע זום-אאוט, סצינת הבלאק הצרפתית היא אחת החשובות ביותר בעולם המטאל היום, ולא מעט בזכות אירוע משנה סוגה בדמות להקת Deathspell Omega, שלקחה את היומרה והמוזיקליות של להקות דת׳, שפכה עליהן חבית של שטן, אגם אקורדים דיסוננסיים, בוז לכל אדם באשר הוא (צרפתים, אחרי הכל) והתמירה את מדמנת ריפי הטרמולו המבאישים לעיסוק בנשגב. לא פחות.

בעקבות Deathspell Omega ובמקביל אליה, באו להקות שונות ומשונות מאזורים עוד יותר משונים בצרפת. Blut aus Nord למשל היא ז׳אנר בפני עצמו, Celeste היא חיית הארקדור/בלאק, Drastus הוא פרויקט בלאק מושלם, ו-Sühnopfer מצוינת. לזה יש להוסיף סוגות אחרות שמשגשות להן בצרפת, להקות כמו NKVD או Fange וכו'. (כן כן, לא כתבתי Aosoth או Igorrr והנה כתבתי עכשיו).

אבל בעוד שאת הבלאק הצרפתים שינו ועיוותו, את הפוסט-בלאק, את הבלאק-שוגייז, ומיני פיתוחים כאלה הם לגמרי המציאו. וכשאני אומר "המציאו" אני מתכוון כמובן "המציא" סטפן פאו, או בשמו האמיתי, נייג׳, האיש מאחורי Alcest, כנראה הרכב הפוסט-בלאק הראשון ואולי הטוב ביותר. Alcest הוא דוגמה לאמן שניגש לסוגה קיימת מבלי שאכפת לו ממנה בכלל. הוא בוזז אותה לצרכיו ולטובתו. לא מעניין אותו הריפים שאמורים להיות, לא מעניין אותו שהקול הרך שלו יכול להביא את הג׳ננה, הוא עושה את מה שיפה לו. נייג', חבר פעיל בסצינה מאז תחילת שנות האלפיים, הוא בעיני חובבי בלאק מסוימים משהו כמו שבתאי צבי. מישהו שבא אל הבלאק כדי לסחוף אחריו המונים ובסוף המיר אותם ל-My Bloody Valentine.

מאז שזרע נייג' את זרעי הפורענות, פניו של הפוסט-בלאק הפכו רבים וחלו בו פיצולים שונים ומשונים. יש להקות שלוקחות את הסיפור הזה אל הפוסט-רוק או פוסט-מטאל, כמו למשל Schammasch משווייץ; יש פוסט-מטאל הלכה למעשה שרק מוסיפים לו איזו צרחה פה ושם כמו Sun Worship הגרמנים; ויש אשכרה להקות בלאק שרוצות לכתוב שירים כמו של ISIS או של Altar of Plagues או Downfall of Gaia. אגב, יש גם נציגות ישראלית בסוגה הזו ומשום מה היא היכתה שורש בירושלים מכל המקומות. Ingrain הוא הרכב מעולה שהוציא אלבום מופלא בשנה שעברה ועוד אלבום חדש לגמרי בשם Ketoret. אבל התכנסנו פה בשביל הצרפתית.

Alcest - Spiritual Instinct // Nuclear Blast

11

לאנושות יש נטיה מעצבנת לרצות שדברים יישארו אותו הדבר כל הזמן. לרצות שלקפה יהיה את אותו הטעם כל בוקר, לרצות שהדרך לעבודה תהיה זהה וחסרת אירועים כל יום, ולרצות שלהקות מטאל שהקליטו את האלבום שאהבת כשהיית בן 15 ימשיכו להקליט רק אותו. Alcest לא עשו את הדבר הזה כמעט אף פעם. שני האלבומים הגדולים שלהם, אלו שגרמו ללהקה לפלוש אל תוך המודעות המטאלית הקולקטיבית, Souvenirs d'un autre monde ו-Ecailles de Lune, יצאו בסוף העשור הקודם ותחילת הנוכחי ושילבו סוג בין המלנכוליה הסמאשינג פמפקינזית והשוגייזית לבין בלאק מטאל נואש. אחר כך, הדרך לקחה את נייג' וחבריו למקומות שונים: פוסט-רוק (Shelter ב-2014), פוסט-מטאל (Kodama ב-2016) ולהצלחה מסחרית מרשימה (וגם להופעות מרובות בישראל).

האלבום החדש, באופן מאוד מעניין, הוא הרבה יותר בגדר "חזרה לשורשים" מאשר קודמו קודמה (הייתי חייב, סליחה). הצד הנבזי והנואש של הלהקה חוזר בו אל קדמת הבמה, כולל, לעתים, הצרחות הנהדרות. המקום הסכריני והמלנכולי שכולם אהבו עדיין קיים, אבל זו נשמעת תמימות אחרת, תמימות נגועה בסבל של אדם מבוגר ומהולה בשנאה יוקדת או לפחות בזעם על השיט הזה שקוראים לו החיים. המקום שבו כל אלה באים לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר הוא השיר "L'Île Des Morts", שהוא, על אף חיבתי העזה ל-Kodama, השיר הכי טוב של Alcest מאז 2010.

Blut aus Nord - Hallucinogen // Debemur Morti Productions

22

למרות ההקדמה המפוארת שלי, מרגיש קצת מוזר להכניס את Blut aus Nord לשיחה על Alcest. בניגוד לאחרונה, הרושם שמתקבל כשמאזינים לגלגוליה הרבים הוא שהיא גרה בתוך המטאל ולא רק מסיירת בו למטרותיה. כלומר, שמדובר באמנים שבחרו להגביל את עצמם לסוג מסויים של סנטימנט אסתטי. אלא שאז, החברים הנורמנים (יעני מנורמנדי) החליטו להוציא אלבום שטרף את הקלפים האלו. במלים אחרות: הם הוציאו אלבום של Alcest. מתקתק, מפוצץ מלודיות מחניפות (יחסית, לפחות) ולחלוטין בגבולות הגזרה האסתטית של Alcest.

אפשר לשאול מדוע להקה כל-כך מכובדת בשוליים של המטאל האירופי מחליטה פתאום לזנק אל הבריכה של "המעט יותר גדולים", אבל זה, אני חושב, פחות מעניין. מה שמעניין יותר היא התוצאה. יש משהו מרתק בשילוב הזה בין מתוק למלוח שהוא סוד הקסם של הפוסט-בלאק, אבל יש גם משהו מעניין מאוד במתוק/חמוץ/חריף/שטניסטי ש- Blut aus Nord יוצרים מהמרכיבים הללו. החומץ הוא אמיתי, הייאוש אמיתי. זה לא אומר כמובן שזה אלבום טוב יותר מזה של Alcest, אלא שזה אלבום נואש יותר ומחוספס יותר במסגרת אותו "התרגיל".

The Great Old Ones - Cosmicism // Season of Mist

33

פה יש הרבה פחות היסטוריה לסכם. בעוד ששני ההרכבים הראשונים שסקרתי קיימים כ-20 ו-25 שנה, TGOO (קיצור נורא שגורם לה להישמע כמו חנות נעליים בקניון) נוצרה מקצף החצ׳קונים לפני משהו כמו עשור. אבל זה לא המקום היחיד שבו יש הבדל ניכר בין TGOO ל-Alcest ו-Blut aus Nord. בעוד ששתי האחרונות מתבוססות במינימליזם, פוסט-רוק, רפלקסיה ומחשבה, TGOO ממלאת את כל האזניים עם כל הצלילים ומשלבת בין הצד המקסימליסטי של הפוסט-בלאק עם הצד המקסימליסטי של להקות בלאק מסורתיות, כמו Dimmu Borgir או Emperor.

התוצאה היא אלבום מעולה שמזריק מנה הגונה של יומרות פרוגיות לתוך התמהיל הגם ככה צפוף הזה. אפשר לשמוע המון השפעה של Blut aus Nord לדעתי, רק שבמקום לקחת את כל הגיהנום הזה למרתף תעשייתי, הדגש הוא עדיין על מלודיות ודיסוננסיות בלאקית. אם כך, במידה רבה, זהו אלבום של צרפת הבלאקית כולה: קצת מהדיסוננס של Deathspell Omega, קצת מהיומרה של Blut aus Nord וקצת מהמלנכוליה של Alcest. אלבום מדהים.

ביוש בינתיים, ואל תשכחו לעקוב אחרינו בפייסבוק, אינסטגרם, ספוטיפיי, בנדקמפ וכמובן אחרי פרוייקט הראיונות הגדול שמתחקה אחר האלבומים הגדולים של העשור האחרון.

רון בן טובים | |מאשין מיוזיק

רון בן-טובים, יליד 1981, מרצה לספרות אנגלית, בעל נטייה לפתח אובססיות בהקשרים מוזיקליים, וגם באחרים. כותב את הבלוג מאשין מיוזיק מאז 2010. אנסה כאן לדבר וללהג כמה שרק יהיה אפשר על היפ הופ, הארדקור, ומטאל על סוגיו השונים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ