בלוגים

אוזן קשבת / הבלוג של מני ארנון

לפני 20 שנה, התשוקה של פי.ג'יי הארווי קנתה מקום של נצח

השנים הראשונות בקריירה של פי.ג'יי הארווי נעו בין שינויי תדמית תכופים, רומן מתוקשר והפרידה שטרפה הכל. אבל אז, ב-1998, בא אלבום שקנה אותי, לנצח

יש אמנים שכל אלבום חדש שהם מוציאים נכנס אוטומטית לתקליטיה, לא משנה מה טיבו. פי.ג'יי הארווי היתה צריכה לעבור הרבה מבחנים עד שהתקבלה אצלי לשורה הראשונה של האמנים האלה.

את האלבום הראשון שלה, Dry, שיצא בתחילת 1992, אהבתי משמיעה ראשונה - אבל לקח לי חצי שנה עד שהגעתי אליו (ובגלל זה הפסדתי את הגרסה המיוחדת הכוללת הקלטות דמו של האלבום). באותה תקופה יצאו כמה וכמה אלבומים של להקות רוק נשיות שאהבתי (Babes in Toyland והאלבום הראשון של Hole) ולא הייתי בטוח אז שהארווי עדיפה עליהן.

פי.ג'יי הארווי בהופעה בלונדון ב-2011
Man Alive! / ויקיפדיה
להמשך הפוסט

על מי נכתב Hey Jude – לנון או מקרטני?

השבוע לפני 50 שנה יצא לרדיו אחד השירים הכי אישיים ביותר שכתב פול מקרטני בביטלס. מה הניע את כתיבתו, למה התופים של רינגו מופיעים רק בשנייה ה-59, ומה חשב אריק קלפטון על גרסת הכיסוי?

ביום הולדתי האחרון הראיתי לילדים שלי תמונת ילדות שלי. "מי זה?", שאלתי את הבכור. "זה אני", הוא אמר מבלי להניד עפעף. גם השני פסק בביטחון גמור: "זה אני". חייכתי, וידעתי שהסיטואציה הזאת מוכרת לי מאיזשהו מקום.

בקיץ 1968 נסע פול מקרטני לבקר את סינתיה לנון, אחרי שג'ון לנון החליט להתגרש ממנה. פול חשב שבכך יוכל לעודד קצת את בנם המשותף ג'וליאן, שהיה אז בן 5. "חשבתי על שיר עידוד לג'וליאן", סיפר פול, "כי חשתי חמלה כלפי ילדים שהוריהם התגרשו, בגלל החשש שיקבלו על עצמם את האשמה", סיפר לבארי מיילס בביוגרפיה הרשמית על פול מקרטני "Many Years from Now" שיצאה ב-1997.

ג'ון לנון ופול מקרטני
גטי אימג'ס
להמשך הפוסט

יס ווי Can: להקת השוליים שהותירה אחריה מורשת מפוארת

הולגר שוקאי ו-Can פעלו מסוף שנות ה-60 ויצרו מוזיקה ייחודית; קופסה חדשה בת חמישה תקליטים של שוקאי וספר חדש על Can מספרים את סיפורם הייחודי

כמו בכל יום שישי, גם באחד מימי שישי של אוקטובר 2003 הייתי בדרך לגיחה הקבועה שלי אל חנות התקליטים "האוזן השלישית", אז עדיין במשכנה הישן בשינקין. וכשהגעתי לחנות נודע לי פתאום שהמוזיקאי הולגר שוקאי עומד להגיע. בבית אמנם היו לי כמה מהאלבומים החשובים בהם השתתף, אבל בהתראה קצרה הייתי צריך לחפש משהו על המדפים. מצאתי את "Delay 1968" - ההקלטות המוקדמות של Can, הלהקה בה היה חבר, שיצאו רק ב-1981. "היי, אני ממש מתנצל שאין לי פה אחת מהקלאסיקות הרבות שלכם, אבל תוכל לחתום לי בבקשה? ", ביקשתי מהמוזיקאי הקשיש.

"מה אתך?", הוא השיב לי בחיוך, "זה האלבום הכי טוב שלנו!".

חברי להקת Can בשנות ה-70
Spoon Records
להמשך הפוסט

בשורת הגל החדש הגיעה בכלל מקליבלנד, אוהיו

להקת פר אובו היתה אחת הלהקות החדשניות והמשפיעות על עולם הרוק של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. בספטמבר הם יגיעו להופעה אחת בתל אביב

חשבו על קליבלנד, עיר תעשייתית ומוזנחת בסוף שנות ה-70, שנהר הקויאהוגה שזורם בה הוא מהמזוהמים בעולם. אפילו חברי להקת REM, שגדלו בג'ורג'יה, כתבו עליו שיר. קשה להאמין היום, אבל בסוף שנות ה-70 היו לא מעט חובבי מוזיקה באנגליה שבשבילם מקדש הניו ווייב שכן בערים אקרון וקליבלנד שבמדינת אוהיו, שהצמיחו את הלהקות Devo ו-Pere Ubu בהתאמה. חובבי מוזיקה בימינו עורגים למוזיקה שהגיעה מערים תעשייתיות אנגליות כמו מנצ'סטר ושפילד, אבל ההשפעה של פר אובו על להקות הפוסט פאנק שקמו באנגליה בסוף שנות ה-70 היתה עצומה.

פר אובו הוקמה ב-1975 על חורבות להקת Rocket from the Tombs שבראשה עמד דיוויד תומס. הם ניגנו מוזיקה מקורית וגם קאברים של הרולינג סטונס, ולווט אנדרגראונד והסטוג'ס. הלהקה התפרקה לפני שהוציאה אלבום אחד, אבל ההקלטות שלהם יצאו בשנת 2002 באוסף בשם The Day the Earth Met the Rocket from the Tombs. תומס לקח איתו את הגיטריסט המצוין פיטר לאפנר, ואליהם הצטרף נגן סינתיסייזר יוצא דופן, אלן רבנסטין, שהיה חבר בלהקה פסיכדלית שפעלה בתחילת שנות ה-70 בקליבלנד בשם היי מאיה (Hy Maya). אגב, ההקלטות של היי מאיה יצאו סוף סוף לפני כמה חודשים באלבום The Mysticism Of Sound & Cosmic Language והוא מומלץ מאוד.

פר אובו בהופעה
Phil King / Man Alive!
להמשך הפוסט

בריאן נגד בריאן: בחזרה לאלבום הראשון של רוקסי מיוזיק

מהדורה מיוחדת של האלבום הראשון של רוקסי מיוזיק מ-1972 מזכירה איזו להקה מצוינת היא היתה

ביולי 1973 פרש בריאן אינו מרוקסי מיוזיק לבלי שוב, אחרי שני אלבומים נהדרים, שהיו שילוב בין רומנטיקה למוזיקה אלקטרונית אוונגרדית, בין מוזיקת גלאם מוחצנת ונוצצת לרוק המתקדם של התקופה.

אבל רוקסי מיוזיק היתה בראש ובראשונה פרי חזונו של הסולן ונגן הקלידים בריאן פרי, סטודנט לאמנות שנולד בצפון אנגליה ועבר ללונדון אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטה כדי לנסות ולפתוח בקריירה מוזיקלית. פרי ניסה להצטרף לקינג קרימזון לאחר שגרג לייק פרש מהלהקה, אך נכשל במבחני הכניסה. למרות זאת, הלהקה התלהבה מהכישרון שלו ועזרה לו לקבל חוזה בחברת EG. הוא צריף את חברו הבסיסט, גרהם סימפסון, אותו הכיר במהלך לימודיו, שם הם ניגנו יחד בלהקה, ולאחר מכן את נגן הסקסופון והאבו אנדי מקיי.

בריאן פרי ובריאן אינו ב-2009
Nick Harvey / WireImage / Getty Images
להמשך הפוסט

מה באמת הלך בין ג'ון לפול ב"ביטלס"?

"הפגישה שלי עם פול היתה כמו פגישה של שני אנשים. לא התאהבנו או משהו קרוב לזה. וזה המשיך הלאה. זה עבד", הגדיר זאת לנון. הגרסה של מקרתני אחרת: "נהגנו לישון באותה מיטה, הראש שלו ליד הרגלים שלי". הספר Dreaming the Beatles חושף פרטים וסיפורים

האם אני טיפוס של ג'ון או פול? להיות ג'ון זה להיות סרקסטי ובוטה, טיפוס מרדן, ספונטני בעל רצון אגוצנטרי להוות מגדלור מוסרי. טיפוס ג'ון הוא דרמה-קווין שקשה לו לקבל חבר שדומה לו ולכן הוא מעדיף חבר מסוג פול, שככל הנראה גם יאכזב אותו.

לעומת זאת, פול הוא מישהו שאוהב להוביל משימות ולסיים אותן בזמן. הוא לא שוקע במרה שחורה בעתות שפל, אלא ממשיך הלאה. מצד שני, פול עושה הכל בהתלהבות, עובדה שגורמת להרבה אנשים לסלוד ממנו. אם אתה ג'ון, אתה מקווה שפול יהיה פחות רציני לרגע ויפסיק להציק. אם אתה פול, אתה היית שמח אם ג'ון היה נוטל אחריות למעשיו מדי פעם.

ג'ון לנון (מימין) ופול מקארטני
Cummings Archives / Redferns / G
להמשך הפוסט

ג'וני מיטשל לעולם לא משקרת

50 שנה לאלבום הראשון של ג'וני מיטשל, שמרגע הפריצה שלה לעולם המוזיקה היתה שונה מכל מי שהיה לפניה

"היא תאהב אותם כשהיא תפגוש אותם, הם יאבדו אותה אם יעקבו אחריה, והיא רק רוצה ליהנות מהם, וליבה מלא אך עם זאת ריק, כמו שיח קקטוס, בעוד היא עסוקה בלהיות חופשייה", כך מסתיים האלבום הראשון של ג'וני מיטשל, Song to a Seagull, שיצא החודש לפני 50 שנה. כבר באלבום הראשון היתה ג'וני מיטשל יוצאת דופן מכל הזמרות שהיו לפניה, מבחינת המילים, השירה והנשיות שהיא ייצגה – חופשית, בלתי תלויה וחסרת עכבות.

מיטשל נמשכה בילדותה לאמנות פלסטית ולמוזיקה. בגיל 20 היא נרשמה ללימודי אמנות בקולג' לאמנויות באלברטה, קנדה, אבל נזרקה מבית הספר אחרי שנה, אולי כדי שתוכל להגשים את אהבתה השנייה. מאוחר יותר היא תאייר ותעצב את עטיפות התקליטים שלה. בגיל 23 היא נכנסה להריון מבן הזוג שלה ברד מקמת' וילדה בת, קלי דייל. כדי להכניס קצת יציבות לחייה, היא התחתנה עם המוזיקאי צ'אק מיטשל ("נישואי נוחות", כפי שהיא הגדירה אותם מאוחר יותר), אבל התינוקת נלקחה ממנה לאימוץ. אחרי שנתיים הם התגרשו ומיטשל עברה לגור בניו יורק. אירועים כל כך אינטנסיביים בתקופה כה קצרה יכולים לספק חומר לכמה אלבומים.

ג'וני מיטשל ב-1968
Jack Robinson / Hulton Archive / Getty Images
להמשך הפוסט

על רצפת המלון בציריך דמיינתי לרגע שאני דייל קופר

הפסקול שיצר דיוויד לינץ' לעונה החדשה של טווין פיקס מהדהד באופן מפתיע בשני אלבומים של אמנים שאין ביניהם לכאורה שום קשר, מלבד העובדה שהם מהיפים שנוצרו בשנים האחרונות

זה היה לפני כמה שנים, בבית מלון בציריך. ברגע אחד של חוסר תשומת לב, מצאתי את עצמי שרוע על הרצפה, אחרי שחטפתי מכה איומה בצלעות. הכאב פילח אותי כאילו מישהו ירה בי מטווח קרוב בבטן. לקחתי כדור נגד כאבים וניסיתי להעביר את הלילה הנורא הזה. באמצע הלילה הגיע השומר הגבוה והחסון של המלון לחדר כדי לבדוק שאני בסדר. למרות הכאבים העזים שחשתי, לא יכולתי שלא להתייחס למצב הזה באירוניה. דמיינתי שאני דייל קופר, סוכן ה-FBI, שרוע על רצפת חדרו במלון גרייט נורת'רן לאחר שנורה בבטנו והחדרן של בית המלון בא להגיש לו תה ושואל אותו שאלות בקצב שמנותק מהאינטנסיביות של העלילה.

העולם שברא דייוויד לינץ' בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית שלו "טווין פיקס" הפך כבר מזמן לחלק מהעולם הפנימי שלי. יש משהו מאוד מובחן בעולם הזה, שבמרכזו עיירה קטנה, שבה האבסורד, האירוניה והגרוטסקיות חיים בצוותא - ועם זאת העלילה רחוקה מלהיות קלילה. מי שאוהב את זה, מתמכר לזה. לינץ' יצר עולם בעל חוקיות ברורה ובכך יצר סגנון מאוד אישי, באופן שמזכיר לי לא בתוכן אלא בייחודיות את עולמו של חנוך לוין. הדיאלוגים בסדרה מצטיינים בקצב שלהם, שמנותק מהחיים שבחוץ. יש זמן שקיים בין הרגע שבו אנחנו מצפים שהדמות תדבר לבין הזמן שבו היא מדברת בפועל - והזמן הזה יוצר מתח ומוזיקה פנימית ייחודית, וכמובן גם מייצר רגעים אבסורדיים מאוד, כמו הסצנה של הסוכן קופר המדמם.

קייל מקלאכלן ב"טווין פיקס"
Showtime
להמשך הפוסט

איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את לו ריד

הוא היה שמוק לא קטן – אבל כותב מלים מחונן ופורץ דרך מוזיקלי; אמן טוטאלי שהיה צמא לאהבת הקהל – אבל שנא כשאלבומים שלו הצליחו יותר מדי; תיעב את המבקרים - אבל השתוקק להכרה מהם. ביוגרפיה חדשה על לו ריד מצליחה ללכוד את האישיות המורכבת שלו כאמן וכאדם, שבגללה נמנעתי במשך שנים ללכת להופעות שלו; וגם – 50 שנה לאלבום הכי מחתרתי של ולווט אנדרגראונד

מאז ומתמיד היה לי יחס אמביוולנטי כלפי לו ריד. מצד אחד, אהבתי את ארבעת האלבומים שהוציא עם ולווט אנדרגראונד, שבה היה השותף הדומיננטי בכתיבה, ואהבתי גם כמה מאלבומי הסולו הרבים שלו. מצד שני, האישיות לו תמיד הרתיעה אותי. היחס הקר והמתנשא כלפי הקהל, השנאה התהומית למבקרי מוזיקה - והצד האלים שבו, במיוחד כלפי נשים. בקיצור, Asshole, כמו שכונה על ידי רבים. כל אלה גרמו לי לסלידה מסוימת ממנו, ומנעו ממני ללכת להופעות שלו, למרות שבא לבקר כמה פעמים.

באופן מטופש לכאורה, שיניתי את היחס שלי כלפיו דווקא בערוב ימיו, לאחר שהאלבום האחרון שהוציא בחייו, "לולו", יחד עם להקת מטאליקה, נקטל באופן ארסי למדי על ידי מבקרי מוזיקה רבים. מה שהפתיע אותי היתה העובדה שריד לקח ללב את הביקורות הללו ונפגע קשות מכך. הוא לא יצא לסיבוב הופעות עם מטאליקה אחרי יציאת האלבום, אף שתכנן לעשות זאת, ובעצם חדל לכתוב מוזיקה חדשה מאז ועד יומו האחרון.

לו ריד בהופעה בברלין ב-2007
פריץ רייס / אי-פי
להמשך הפוסט

כך יצרה התעוזה של וילקו כמה מהאלבומים היפים של שני העשורים האחרונים

שני האלבומים הראשונים של להקת וילקו יצאו בחודש שעבר בהוצאה מיוחדת. סיבה מספיק טובה להיזכר בפעם הראשונה שהאזנתי למוזיקה שלהם והוכיתי בעונג ותדהמה בו-זמנית

בחיים לא האמנתי שאחווה רגע התגלות כזה דווקא בסניף של רשת חנויות הספרים Borders (שפשטה את הרגל לפני כמה שנים). אבל זה קרה במרכז מסחרי בוושינגטון לפני 16 שנה בערך, בתקופה שבה עוד היו עמדות השמעה עם דיסקים מוכנים מראש ואוזניות בעלות ריפוד מתקל. בעמדה כזו הקשבתי לאלבום שהיה אז טרי של להקת וילקו, Yankee Foxtrot Hotel.

העונג והתדהמה הגיעו בו-זמנית. האזכור המוזיקלי הראשון שחשבתי עליו היה Sister Lovers של להקת ביג סטאר, אחד האלבומים המיתולוגיים של הרוק. מעבר לעובדה שגוון קולו של הסולן של וילקו, ג'ף טווידי, הזכיר לא מעט את קולו אלכס צ'ילטון, סולן ביג סטאר, היה דמיון גם בהגשה המלנכולית ובהרגשה שכל שיר יכול להתרסק בכל רגע. בדיעבד התברר לי שהדמיון בין האלבומים לא היה רק באספקט המוזיקלי.

חברי להקת "וילקו" ב-2004
ג'ים קופר / אי-פי
להמשך הפוסט

ניקול מיטשל חוגגת כאילו זה 2099

האלבום האחרון של ניקול מיטשל מלא בהשפעות מוזיקליות – ג'אז חופשי מניו יורק ומשיקגו, מוזיקת עולם, פסיכדליה ומחאה שחורה. ולמרות זאת היא מצליחה לזקק אמירה חדשה וססגונית, שמפתה להקשיב לאלבום שוב ושוב

"We keep doing the same thing over and over again" - זה המשפט שנחרת חזק בזיכרון אחרי שמקשיבים לאלבום האחרון של ניקול מיטשל, Mandorla Awakening II: Emerging Worlds. את השורה הזאת זועק שוב ושוב המשורר/זמר אייברי ר. יאנג בקטע Staircase Struggle, כשברקע נגינת בס רועמת ונגינת החליל הווירטואוזית של ניקול מיטשל.

"אני מתייחסת בכך להתמכרות של האנושות לפעול באופן מזיק מבלי לעצור לרגע ולשאול מה הטעם לכך", אמרה מיטשל לפני כמה חודשים בראיון לירחון המוזיקה “The Wire”.

המוזיקאית ניקול מיטשל בביתה בקליפורניה
אמילי ברל / ניו יורק טיימס
להמשך הפוסט

בחזרה לנושאי בשורת הלואו-פיי של 1967: הביץ' בויז

השבוע מלאו 50 שנה לאלבום Wild Honey של הביץ' בויז האהוב על מעריציה עד היום. תוך שלושה חודשים הצליחו חברי הלהקה להוציא שני אלבומים שמזקקים את הצליל הבסיסי של הרוקנרול

"החלטתי שאני לא רוצה יותר לנסות לעשות דברים גדולים", אמר בריאן וילסון ב-1968. וילסון, המפיק וכותב השירים של רוב להיטי הביץ' בויז בשנים הראשונות ורוויות הלהיטים שלהם, השתמש באלבומים הראשונים של הלהקה בעיקר בנגני אולפן מקצועיים ויצר צליל מהוקצע מאוד ועשיר - שהגיע לשיאו באלבום Pet Sounds שיצא ב-1966.

הפרויקט הבא שלו, Smile, יחד עם התמלילן האקספרסיוניסטי, ואן דייק פארקס, היה השאפתני ביותר שלו. על רקע התנגדות של שאר חברי הלהקה ובעיקר הזמר המוביל, מייק לאב, הוא יצר מוזיקה מורכבת שהתרחקה מאוד מהלהיטים של הלהקה. מצד אחד היה שם עושר צלילי וגם הרמוניות מופלאות, אבל המילים המופשטות כיוונו את הלחנים לכיוון האוונגרד.

חברי להקת הביץ' בויז בביקור בלונדון, נובמבר 1967
אי-פי
להמשך הפוסט

לא מלוטש, פראי ופסיכדלי: הצליל הבלתי נשכח של Hüsker Dü

האוסף Savage Young Dü שיצא החודש סוקר את התקופה המוקדמת של להקת "האסקר דו" האמריקאית. העיתוי המרגש, אך גם עצוב, של הופעת החומרים החזיר אותי למוזיקה שעשו חברי הלהקה - ביחד ולחוד

מה היה קורה לו הייתי נחשף לאלבום "פלסטיק אונו בנד" של ג'ון לנון לפני ששמעתי תו אחד של הביטלס? כנראה שהייתי נהנה ממנו, אבל לא מבין אותו עד הסוף. הוא כנראה גם היה גורם לי להקשיב בסופו של דבר לביטלס.

את Workbook, אלבום הסולו הראשון של בוב מולד מ-1989, הכרתי לפני שידעתי דבר על הלהקה שלו Hüsker Dü (האסקר דו, "אתה זוכר?" בדנית), שהתפרקה שנה לפני שיצא האלבום. בדומה לאלבום של לנון, גם Workbook נותן ביטוי לצער ולזעם של מולד מפירוק הלהקה שלו.

חברי להקת Hüsker Dü
Greg Helgeson / Warner Bros.
להמשך הפוסט

ההרפתקנות של ריצ'רד דוסון החזירה אותי לפסקול של נעוריי

בסוף שנות ה-80 למדתי שמוזיקה אוונגרדית יכולה להיות מאוד מצחיקה, וזו לא בהכרח בעיה. להפך, לפעמים זה חלק מהמטרה שלה

ביום הולדת 15 קיבלתי מתנה מחבר: האלבום SO של פיטר גבריאל. עד אז ההשכלה המוזיקלית שלי היתה בסיסית למדי. שמעתי ביטלס, אחרי זה הגעתי לברוס ספרינגסטין ולשלום חנוך - ושם פחות או יותר נעצרתי. אותו חבר היה אז הרבה יותר הרפתקן ממני מבחינה מוזיקלית. כשאני עוד ניסיתי להבין את ג'נסיס ואלביס קוסטלו, הוא כבר קנה אלבומים של רוברט ואייט ושל לורי אנדרסון.

באותה תקופה, סוף שנות ה-80, יצאה סוף סוף הדפסה ישראלית של האלבום Rock Bottom של רוברט ואייט. עד היום אני זוכר את פרצי הצחוק שלנו כשהקשבנו לשיר Alifie, כשוואייט התחיל לשיר באופן מתיילד הברות סתומות, כשמאחוריו מלווה אותו גארי וינדו בקלרינט בס, והוא עצמו בנקישות מינימליסטיות על תוף.

ריצ'רד דוסון מתוך הקליפ ל-Weaver
מתוך ערוץ היוטיוב Domino Recordings CO.
להמשך הפוסט