50 שנה למעדן שמורכב מצמיג, סרט צילום, שעון קיר ופיצה

Let It Bleed הוא אלבום הפרידה של הרולינג סטונס משנות השישים. מאחורי עטיפתו המתעתעת, מסתתרת מלאכת מחשבת, תועפות של סמים ונוכחת-נפקדת אחת גדולה שצרכה אותם בכמויות

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עטיפת האלבום Let It Bleed. שכבות מתעתעות
עטיפת האלבום Let It Bleed. שכבות מתעתעותקרדיט: צילום מסך
מני ארנון
מני ארנון

לו ההורים שלי היו מעריצים של הרולינג סטונס, הייתי בוודאי מבקש מהם לשמוע את "האלבום עם העוגה", כפי שביקשתי לשמוע את "האלבום עם התפוח" של הביטלס בימי ילדותי. אלא שבניגוד לתפוח פשוט של הביטלס, העוגה שעל עטיפת האלבום Let It Bleed של הסטונס, שיצא החודש לפני 50 שנה, היא עוגה מתעתעת. היא מורכבת משכבות של צמיג אופניים, אריזת סרט צילום, פיצה ושעון קיר. גם המוזיקה של הסטונס באותה תקופה היא מוזיקה שכבתית מאוד - כלים שנערמים זה על גבי זה, כביכול כלאחר יד, ותוצאה שנדמה כאילו עומדת להתרסק בכל רגע.

אבל מאחורי קלות הדעת המדומה הזו מסתתרת מלאכת מחשבת. מתוך ארבע יצירות המופת שהוציאו הסטונס בשנים 1968-1972, השתיים הראשונות, Beggar’s Banquet ו-Let It Bleed, הכי קרובות ללבי. אולי זו העובדה שרוב השירים בשני האלבומים האלה הוקלטו עם גיטריסט אחד, קית' ריצ'רדס; כמעט תמיד ללא נוכחותו בריאן ג'ונס שהפך בשלב מסוים לנטל על הלהקה (וטבע אחר כך למוות בבריכה) ולפני שהמחליף שלו, מיק טיילור, הצטרף.

למרות שריצ'רדס הקליט כמה ערוצי גיטרה בחלק גדול מהשירים, עדיין יש בהם המון מרחב נשימה שהופך אותם לשבריריים יותר, מלנכוליים יותר. ריצ'רדס גם קיבל את המושכות של ניהול המוזיקלי ועושה פלאים ב-Let It Bleed, תוך שהוא משלב רוק, בלוז, נשמה, קאנטרי ופסיכדליה בחוכמה וברגישות.

הדוגמה הכי טובה לכך באה כבר בשיר הפתיחה, Gimme Shelter, שהוא לדעתי פסגת היצירה של הסטונס. השיר, שהוא מעין קריאת השכמה לכל החולמים של הסיקסטיז, נפתח בפריטה עדינה על גיטרה חשמלית של מספר אקורדים בלוזיים שמתפתחים לגרוב עצל. אליו מצטרפת נגינת תופים מאוד סבלנית ופאנקית וקולות הרקע הגבוהים מוסיפים ממד פסיכדלי. מיק ג'אגר בשיאו בשירה והשילוב שלו עם זמרת הרקע מרי קלייטון הוא שמימי. Gimme Shelter הוא שיר שאפשר לרקוד בטירוף, אבל הוא גם מפחיד עד אימה. במיוחד כקלייטון צורחת לקראת סופו - "Rape, murder! It’s just a shot away. אי אפשר שלא להצטמרר כששומעים את ערוץ השירה שלה ללא הליווי המוזיקלי.

דוגמה טובה נוספת היא השיר Love in Vain, במקור של רוברט ג'ונסון. הגרסה של הסטונס מרגשת ומסתורית, מפקיעה את השיר ממחוזות הבלוז ומעבירה אותו למחוזות הקאנטרי-פסיכדליה, עם גיטרת הסלייד העדינה של ריצ'רדס והמנדולינה של ריי קודר.

סיבה נוספת לחיבה שלי לאלבום הזה היא ההומור העצמי שמצוי בו בשפע, בניגוד לאלבומים המאוחרים יותר של הסטונס, בהם הפכו כבר לפארודיה על התדמית השטנית והמצו'איסטית שלהם. "יש לי הרגלים מטונפים, אני שותה תה בשלוש בצהריים והבשר שאני אוכל בארוחת הערב מחכה לי במטבח כבר שבוע ימים", שר ג'אגר ב-Live with Me. בשיר הזה אפשר כבר להבחין לאן מכוונת הלהקה את המשך דרכה. דואט הגיטרות של ריצ'רדס וטיילור דורסני כשכל אחד מהם משלים את נגינתו של האחר. הבאסיסט ביל ויימן, בעל הנגינה העדינה והכבדה יותר, אינו מנגן בשיר הזה, ובמקומו מספק ריצ'רדס פאנק פרוע. אגב, ריצ'רדס המשיך לקחת לעצמו תפקידי בס גם באלבומים הבאים, בעיקר באלבום הכפול Exile on Main Street מ-1972.

Let It Bleed הוא איגרת פרידה של הסטונס משנות השישים. מצד אחד הוא מושפע מהתגברות האלימות, בעיקר בארה"ב, העמקת המלחמה בווייטנאם והופעתם של רוצחים סדרתיים כמו צ'ארלס מנסון ואלברט דה-סאלבו ("החונק מבוסטון"). מצד שני, הוא מסמן גם את המעבר מהשימוש בסמים קלים וסמי הזייה לסמים קשים כמו הרואין, מורפיום וקוקאין.

מריאן פייתפול היא נוכחת-נפקדת באלבום הזה. היא זאת שדחפה את הלהקה לבצע את Love in Vain של רוברט ג'ונסון. היא הדמות שאומרת לג'אגר בשיח הנושא שיניח את ראשו על חזה ושהחניון שלה תמיד פתוח אם הוא זקוק למעט קוקאין וסימפטיה. פייתפול עשתה חיים משוגעים עם הסטונס אבל כשהיתה זקוקה לעזרה, היא לא הגיעה. המלים של שיר הנושא - "כולנו זקוקים למישהו להישען עליו ואם את רוצה את יכולה להישען עלי" - לא התממשו במציאות. צריכת הסמים שלה הגיעה לשיא ב-1969 והיא אושפזה. השיר מקפיא הדם Sister Morphine, שכתבה עם ג'אגר כמה חודשים קודם לכן, הופיע שנתיים אחר כך באלבום הבא של הסטונס, Sticky Fingers.

פייתפול היא גם ככל הנראה ההשראה לדמות שהולכת לבית המרקחת בשיר You Can’t Always Get What You Want, שסוגר את האלבום Let It Bleed. זה שיר שהחל אצל ג'אגר כבלדת פולק וריצ'רדס מזריק אליו ממד של פאנקיות. ג'ימי מילר, המפיק של הסטונס באותה תקופה, תפס את מקומו של המתופף צ'ארלי ווטס על התופים משום שלא הצליח לעמוד בקצב. אל קופר למד לנגן על קרן יער לכבוד השיר ומוסיף גם נגינה נפלאה על פסנתר ואורגן, משחזר את ימיו הגדולים עם בוב דילן.

כפי שקרה פעמים רבות אצל הסטונס בשנות השישים, ג'אגר התלהב מרעיון של הביטלס ורצה גם. במקרה הזה - המקהלה של Hey Jude. הוא הצליח לארגן להקלטות מקהלת באך מלונדון (לא פחות ולא יותר), ששרה את הבית הראשון וגם סוגרת אותו. זה אחד השירים הגדולים של ג'אגר. אם תרצו, "Satisfaction - גרסת סוף שנות השישים". ההתייחסות המיידית שלו היא לצריכת הסמים המוגברת של כל מי שסבב את ג'אגר באותה תקופה, אבל במובן הרחב יותר הוא מסכם עשור שהחל בנאיביות וברצון לשנות את העולם והסתיים בהתפכחות.

מני ארנון

מני ארנון | |אוזן קשבת

בן 46. נולדתי ברחובות ואני מתגורר בתל אביב כ-25 שנה.

מכור למוזיקה ואספן של תקליטים ודיסקים.  

אוהב לכתוב על קלאסיקות וגם על אלבומים חדשים. 

אוהב מוזיקה מהארץ ומחו"ל, רוק מהמרכז ומהשוליים, פולק, קאנטרי, פסיכדליה, מוזיקה שחורה וג'אז.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ