שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מני וקנין
מני וקנין
קורקינטים מושלכים על המדרכה ברחוב בן יהודה בתל אביב
קורקינטים מושלכים על המדרכה ברחוב בן יהודה בתל אביבקרדיט: מוטי מילרוד
מני וקנין
מני וקנין

אחד מיתרונותיה הגדולים של שכונת פלורנטין הוא חוקי התחבורה הלא-כתובים אך המאד נוקשים וברורים שלה. לפי "התקנות המקובלות", מדרכות השכונה הן מקום חנייה למשאיות ואופנועים וגם שטח מרעה ועשיית צרכים להולכים על ארבע, ואילו הכבישים מיועדים להולכי רגל. כל פלורנטינאי יודע את החוקים הללו על בוריים.

אלא שלעתים קורה מקרה ומתעורר הצורך לצאת את גבולות השכונה. או אז, מגלה איש השכונה עד כמה תל אביב הינה באמת עיר פרוגרסיבית, המקבלת ומכילה את כל החיים בה ללא הבדלי דת, גזע ומין. לכל אחד/ת, כך מסתבר, יש את החופש לבחור את הפרטנר שלו/ה למסע התחבורתי. וכך, מתנייעים בצוותא על אותו נתיב נער/ה עם קורקינט ממונע, סבא/תא עם הליכון ולעתים גם עגל/ה עם סוס/ה. שלא כמו בשכונתי האהובה - חוקים נוקשים אינם פועלים כאן. לכולם עומדת הזכות לחצות בחופשיות מרחבים של תנועה ללא הגבלה. מן הכביש אל המדרכה ומשם אל השביל. מי שרק לפני דקה דיווש לו באופניו בין מכוניות יכול במחי גלגל להתגלגל בין הולכי רגל מותשים ומפוחדים.

אני אינני כזה. כיאה ליקה מאזור המאגרב, הנני איש נוקשה המאמין בסדר וחוקים. אני לא סוטה ולו לרגע מגבולות הגזרה של האזור המכונה "מדרכה" (כמדומני משום שבמקור היה נהוג לדרוך בו). וכך, צעדתי יום אחד לסידור כלשהו באזור העירייה ותוך כדי שקעתי במחשבה - איך יכול להיות שלא משנה איזה שיר אנגן ביוטיוב, בתוך שלושה שירים של ניגון אוטומטי אגיע תמיד ל"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך.

שכונת פלורנטין. חוקים נוקשים משלה
שכונת פלורנטין. חוקים נוקשים משלהצילום: יאללה באסטה

ואז, בתוך ההרהור, זה היכה בי לפתע. "בואנה, סתכל איפה אתה הולך!", צעק עלי ילד עם קורקינט שלפני רגע קט נכנס בי והעיף אותי מאחור. אמרתי לו משהו חזרה אבל הוא כבר לא הקשיב כי החברה שלו, שרכבה איתו על הקורקינט, היתה עסוקה בלצלם אותם לסלפי. חיש מהר המשיכו השניים במסעם הרוחני ברחוב אבן גבירול.

בעקבות המקרה, הבנתי שלא נותרה לי ברירה. אחרי שלושה שבועות של החלמה בבית, החלטתי להיגמל מההרגל המגונה והמזיק לבריאות של הליכה ברגל ועברתי לקורקינט תיכף ומיד. והנה, מצאתי את עצמי ליד כיכר דיזנגוף, רוכב לי בנעימים בשעת ערב על הגלגינוע החדש שלי, הבריזה מלטפת את ראשי החבוש קסדה ואני מתמרן לי באלגנטיות בין נהגי אוטובוס רוגזים לבין הולכי רגל שמתכחשים לרמזורים. ואז, בדקה אחת שפויה, באמצעו של צומת סואן, שוב תקפה אותי מחשבה טורדנית (הפעם מעולם "משחקי הכס") והנה לפתע הגיחה מאחוריי משאית הובלות אימתנית, גילחה את הקצה האחורי של הקורקינט והעיפה אותי ואותו כמה מטרים קדימה למפגש אינטימי עם האספלט החמים.

למרות הכאב, אציין לטובה את הפקח החביב שהגיע מיד למקום, שאל אותי אם אני בסדר והעניק לי דו"ח על סך 300 שקל אחר כבוד. "על מה ולמה? רכבתי על הכביש במהירות המותרת ועם קסדה על הראש!" זעמתי. "פששש, כל הכבוד לך, באמת", ענה הפקח בזלזול, "אפוד זוהר לבשת? לא, נכון? אם תמשיך להתחכם תקבל גם 200 שקל קנס על העלבת עובד עירייה". שיט, הוא צודק. לבישת אפוד על-פי תקנה 65ב הידועה לשמצה... איך לא זכרתי? 

וכך, אחרי אי אלו ימים של החלמה, החלטתי לבחון שוב את המצב העגום שאליו נקלעתי. פתרון אפשרי אחד היה לעבור למקום נחמד יותר כמו גבעתיים. אך הרעיון הזה נקטע באיבו עקב "מכתב התראה" שקיבלתי מבת זוגי דרך הצינורות המקובלים של וואטסאפ. זוהי עילה ודאית לפרידה, ללא כחל ושרק, עלי למחוק את הרעיון הזה ממוחי בתוך 24 שניות. פתרון אחר נולד אחרי חשיבה הגיונית ארוכה שבסיומה מסקנה: אם מוחמד לא יכול לבוא אל העיר (ד"ש לעפולה), העיר תבוא אל מוחמד. "מעתה לא אצא את דלת ביתי", הודעתי לכל חברי, זוגתי ובני המשפחה, "מי שרוצה לראות אותי - ייאלץ להגיע אלי".

כתבת "כאן" על סכנת הקורקינטים

שמחתי. הרעיון הזה נשמע הגיוני מאוד ואף נכון מבחינה פיננסית, שהרי בזבוז גדול הוא לשלם סכום מופקע על דירה מתפוררת ולהשאירה ריקה בזמן שאני מסתובב ברחובות. את הגעגועים לעיר שבחוץ אוכל לספק בקלות בתמונות ברזולוציה גבוהה של כיכר דיזנגוף, חוף הים ויפו העתיקה. ניתן למצוא אותן בקלות בגוגל, ממש אין צורך להתאמץ. גם לישיבה הקבועה בחומוסיה הקרובה לביתי מצאתי פתרון: שני קליקים על המסך, אפליקציית הזמנות ידועה והופ! מנת מסבחה + קולה מופיעה על מפתן הדלת תמורת סכום זעום של 30 שקל כולל מע"מ, אך לא כולל דמי משלוח של 20 שקל ועוד עשרה שקלים טיפ.

וכך עברו להם הימים בנעימים. את קרוביי אמנם לא ראיתי יותר אבל מסבחה איכותית הגיעה אל ביתי מדי יום ביומו, ובדיוק בזמן. אלא שכמו בכל דבר טוב, גם התקופה הזו נגמרה כשיום אחד השליח בושש להגיע. ברעבוני ועצבנותי כי רבה, התקשרתי אליו כדי לברר מה עלה בגורלו. "שמע אחי, מצטער, יש פה עיכוב. נסעתי פה על המדרכה ודרסתי איזה סבא", אמר. הזקנים המנוולים הללו, באמת. הולכים על המדרכה כאילו היא של סבא שלהם!

בלית ברירה ובנסיבות הישרדותיות אלה אזרתי אומץ ויצאתי שוב העירה. ובעודי מתמרן בין מכשולים ממונעים, כביש ומדרכה, נשאתי תפילה חרישית: "ברוך שלא דרסני איש או אשה".

מני וקנין
מני וקנין |אחד מני רבים

חי בפלורנטין ולעתים בסין. דוקטורנט להיסטוריה סינית, תקליטן חובבן, בשלן חביב וחובב ויסקי. אני כותב על נושאים אקטואלים רבים ומגוונים מנקודת מבט אישית, מערבב מעט עם חוויות מחיי היום יום ומתבל בפתגמים שחכם סיני פעם אמר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ