שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הגיוס פוליטי

כשנגמרת תקופת הכליאה על סירובי להתגייס, משחררים אותי הביתה – עד הכליאה הבאה. ובחופש הקצר נתקלתי במכרים שהפנו לי כתף, לראשונה בחיי, בגלל הסירוב שלי. כי אנשים לא רוצים לזכור שגם ההחלטה שלהם להתגייס היא החלטה פוליטית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גיוס לגבעתי
מתגייסים בבקו"ם בתל השומר. ההחלטה לתרום את חלקי, הקטן והשולי או הגדול והמשמעותי למפעל הכיבוש – היא החלטה פוליטיתצילום: גיל כהן מגן
תאיר קמינר

בין כליאה לכליאה יוצא לי לבלות בין כמה ימים לכמה שעות בבית. אין על החופש הזה בעולם. איזה ניגוד, יום אחד את בכלא ולמחרת את חופשייה לגמרי, אבל אז את חוזרת שוב. הכל מקבל כל כך הרבה משמעות – אני רוצה להספיק הכל, לראות את כולם, לאכול טוב, לישון טוב ולהיטען מחדש באנרגיות לקראת הכליאה הבאה. כך היה בכל פעם, בין אם במפגשי משפחה או בפגישות עם חברים – אני מתמלאת שמחה מכל התמיכה שאני מקבלת.

בפעם האחרונה שהייתי בבית פגשתי במקרה כמה חברי ילדות. אנשים שלמדתי אתם תשע שנים, ביסודי ובחטיבה. היינו חברים ממש טובים, גדלנו יחד. אנחנו לא ממש בקשר הדוק, אבל בקשר אוהב, יחסים טובים, בכל זאת אנשים שאת פוגשת כמעט כל שבוע בשדרה.

אז ניגשתי אליהם, בשמחה, בלי לחשוב, להגיד שלום, לתת חיבוק. ולראשונה בחיי בנאדם הפנה לי כתף, כמעט כאילו הוא לא זיהה אותי בכלל. השני דיבר בנימוס, כמה מלים, והתחמק. בהתחלה לא הבנתי. הייתי כל כך מופתעת ומבולבלת, אבל אחרי כמה דקות הובהר לי שההתנהגות הזאת נובעת מחוסר הסכמה עם הסירוב שלי.

באותו ערב מאוד נפגעתי, אבל אחרי שעברתי את זה אני עדיין תוהה, מנסה להבין: מה במה שאני עושה כל  כך מרגיז אנשים?

אני לא מיתממת, ידעתי שאנשים יתרגזו ורציתי לעורר את השיח, אבל לא חשבתי שאנשים שמכירים אותי אישית יושפעו כך. גם מההתלהמויות והקללות בפייסבוק למדתי מזמן להתעלם. אבל במחשבה שנייה, עדיין מסקרן אותי לדעת מה הוא הדבר הזה שהכי מעצבן. הרי אם הייתי "סותמת את הפה" והולכת לעשות שירות לאומי בשקט, כנראה לא הייתי "מפסידה" את החברים האלו וגם לא "זוכה" לכל הקללות הרבות.

אז מה זה? הביקורת שלי על הממשלה וההתנהלות שלה? השימוש במלה כיבוש? השיח על השלום האפשרי? התזכורת לזכויות אדם בסיסיות שנפגעות פה? הקשר לדמוקרטיה? למניעת הטרור ולא לסיכולו? לביטחון? או כמובן הביקורת על המוסד הקדוש שלנו, הצבא?

אני חושבת שהדבר שהכי מעצבן הוא דווקא הקישור בין פוליטיקה לגיוס. הרי את הדברים האחרים הרבה אנשים חושבים ואומרים, וגם אני כבר אמרתי. ואנשים הסכימו או לא הסכימו אתי, התווכחו, רבו, צעקו או בחרו לא להיכנס לדיון. אבל אף פעם לא סובבו לי כתף. ברגע שאני "פוגעת" בנייטרליות של הצבא, מסתבר שזה קו אדום.

ואם זה באמת הדבר הכי מעצבן אז זה בסדר, כי אני חושבת שזו היתה הסיבה הכי גדולה שבגללה היה לי חשוב לעשות דווקא את הצעד הזה. כי להתגייס לצבא זו החלטה בעלת משמעות פוליטית. אבל כולם שוכחים (או בוחרים לשכוח) שזו החלטה וגם שוכחים שהיא מאוד פוליטית.

ההחלטה לשתף פעולה, לתרום את חלקי, הקטן והשולי או הגדול והמשמעותי למפעל הכיבוש – היא החלטה פוליטית. ההחלטה לקחת חלק במפעל ההתנחלויות וההגנה עליהן ובשימור המצב כמו שהוא – גרוע, מלא ב"גלי טרור" ומבצעים ו"טפטופים" ומלחמות – היא החלטה פוליטית. להחליט להיות חלק מהדיכוי ומההשפלה שעובר העם הפלסטיני, אבל גם לשכוח אותו (גם את הדיכוי וגם את העם) – היא החלטה פוליטית.

חשוב להבין גם מדוע ההחלטה הזו פוליטית גם ברמה  אישית יותר. כי היא החלטה לתת לצבא לחנך אותנו. לעבור את ההכשרות וההסברים, לשמוע את הנרטיב הספציפי הזה. לבחור במסלול שמציג אוכלוסייה שלמה, אולי במפגש היחיד אתה, אולי במפגש הראשון אתה, כאויב מוחלט ואחיד. לראות אותה רק מבעד לקנה הרובה ולהשאיר את הטעם הזה בפה. לקבל בהיגיון מוחלט שכולם צריכים לדעת לירות בנשק. להיות חלק מהשיח שמפלה בערך חיי אדם באופן כל כך קיצוני ומפחיד, במיוחד היום.

כשאנחנו נכנסים למערכת הזו, אנחנו מקבלים את הנחת היסוד שהצבא הוא ביטחון.

אבל אולי לא?

תאיר קמינר |מסרבת

אני תאיר, בת 19, בוגרת הצופים מתל אביב, ובתחילת ינואר נכנסתי לכלא הצבאי מפני שסירבתי לשרת בצבא הכיבוש. הסירוב שלי היכה גלים ברשתות החברתיות ושׂגרר תגובות אשר הגיעו למאות אלפי גולשים בארץ ובחו"ל, סוקר בתקשורת הישראלית והבינלאומית והנושא אף נידון בפרלמנט הבריטי. כאן אני מספרת על החוויות שלי מהכלא ולמה בעצם אני בכלל שם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ