בלוגים

מידה טובה / הבלוג של יאיר בן דוד

בבית המשפט של הציבור - ליברמן בחר נכון

"משפט השדה" משלב בין כוונת "הנאשם" לתוצאת מעשיו, אך משכלל גם את מידת הבחירה שלו. לכן, קיימת סבירות גבוהה שהצגת שר הביטחון את התפטרותו כמשהו שנכפה עליו תשרת אותו בקלפי

התפטרותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן היתה מפתיעה למדי. נאום ה"אני מאשים" שלו אתמול (רביעי) במסיבת העיתונאים, הרבה פחות. ליברמן פרס בפני המיקרופונים סקירה היסטורית של תקופתו כשר, כשחלקה הגדול הורכב מהחלטות וצעדים "שנכפו עליו" על ידי ראש הממשלה והקבינט. חאן אל אחמר, הכסף הקטארי, הדלק הקטארי - בכל ההחלטות הללו ליברמן אמנם היה שם, אבל התנגד נחרצות מאחורי הדלתיים הסגורות למחצה של הקבינט. הצעדים בעצם נכפו עליו בצו מלכותי.

ליברמן אמנם לא עשה הרבה כשר ביטחון, אבל לעתים קרובות גם חוסר עשיה היא צעד חכם מאוד, בעיקר אל מול מערכת המשפט הבלתי פורמלית של האזרחים. זו מערכת שמנהלת משפטים על בסיס יומי ברשתות החברתיות, בשיחות מעלית ובטוקבקים, ומכריזה על גזר הדין אחת לארבע שנים, ביום הבוחר.

ליברמן, כץ ונתניהו בכנסת, באוקטובר
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

מי יותר מוסרי, חילונים או דתיים? תלוי לאיזה מחקר אתם מאמינים

כמעט לא קיים שדה מחקרי מוטה ובעייתי יותר מאשר זה העוסק בדת ובהשפעותיה על המוסר. טכניקות מחקריות שונות מצאו תוצאות הפוכות וסותרות. למה בעצם העסק הזה כל כך מסובך.

כמעט ולא קיים שדה מחקרי מוטה יותר ובעייתי יותר מזה העוסק בדת. קחו למשל את תחום הארכיאולוגיה של ארץ ישראל - כל ממצא הקשור לירושלים להיסטוריה שלה מקבל שבע פרשנויות שונות. בגלל המטען הדתי והפוליטי של כל מטבע וחרס, אין ארכיאולוג שמסכים עם חברו. כך גולש הוויכוח המדעי אפילו עד לפסיכולוגיה.

"כל התקציבים מובילים לרומא", אמר בזמנו מארק קוריגן בסדרה הקומית Peep Show, בהערה צינית שהופנתה כלפי מחקר שניסה להוכיח שישו הנוצרי לא נולד כיהודי. הוא התכוון לעקוץ את המחקר, שמומן ביד נדיבה בידי הוותיקאן, ובכך ביקר גם את כל אותם מחקרים "אובייקטיביים" שהכיס הממן אותם הוא הכיס של הכס הקדוש.

מחקרים שונים הראו במשך השנים קשר בין רמת דתיות למעשים פליליים, אלא שחלק מהם הראה קשר חיובי והחלק האחר הראה קשר שלילי
Oleksandr Chaban / Getty Images
להמשך הפוסט

במוח האנושי, העימות בין שטרן לרגב הוא התנגשות חזיתית

הרגש המוסרי המיידי והזהות המוסרית עושים לנו בדרך כלל את החיים קלים מול דפי העיתון או הפיד. איתם, ההחלטות המוסריות הופכות לפשוטות יותר. אך מה קורה כשאינטואיציות סותרות?

כשצופים בנאומו הזחוח של ח"כ אלעזר שטרן בכנסת ובניסיונות להקטין את שרת התרבות, מירי רגב, באמצעות טריקים פסיכולוגיים טריוויאליים של הנכחת עליונות בידע ורמיזות על כך שהגיעה לתפקידה באופן בעייתי (יודע צדיק נפש מאזיניו, ואת העובדה שבמוחם הם מניחים שמדובר בהתקדמות דרך המיטה) נוצרת במוחנו באופן מיידי דילמה של שיפוט מוסרי.

הצופים בנאום, בעיקר זה שלא נמנים עם אוהדיה של רגב, נדרשים להחליט - האם אנחנו בעד או נגד? האם חוסר האהדה שלנו לשרה מצדיקה את אמצעי ההשפלה השפלים ששטרן משתמש בהם בטון השמור למנכ"ל הייטק שחצן? אותם צופים מורגלים לשפוט שיפוטים מוסריים בצורה קלה ופשוטה יחסית. בדרך כלל מנחה אותם אינטואיציה המבוססת גם על רגש מוסרי מיידי, למשל גועל וכאן יש מזה, ובשפע.

אלעזר שטרן ומירי רגב בעת שירותם הצבאי, ב-2006
דן קינן
להמשך הפוסט

הצבעתם למועמד בעייתי כי הוא "טוב לעיר", מה זה אומר עליכם?

הגישה התועלתנית שבה "המטרה מקדשת את האמצעים" יכולה להצדיק שחיתות בשם הפרגמטיות. אבל צריך לזכור שמה שעומד מאחורי "ההצבעה הפרגמטית" אינו ראיה אינטרסנטית, ולפעמים אפילו הפוך מכך

האם הצבעתם בבחירות המקומיות למועמד בעייתי מבחינת אישיותית, מוסרית, שהאופי שלו או הקשרים שלו מפוקפקים, בגלל שאתם מאמינים שיביא את העיר או היישוב שלכם למצב טוב יותר? האם הצבעתם ל"בולדוזר שירים את העיר"? אולי נקטתם ב"הצבעה פרגמטית" כי מה שחשוב בסופו של דבר זו התוצאה, גם אם עושים כמה פשרות בדרך?

התפישה שבה "המטרה מקדשת את האמצעים" מכונה השקפה "תוצאתנית". על פי הגרסה הקיצונית ביותר שלה, אדם צריך לבחור תמיד במה ובמי שיגרום לתוצאה טובה יותר, ללא קשר למחיר. התוצאתניות הידועה ביותר, גם אם לשמצה, היא הגישה הפילוסופית "התועלתנית", לפיה המוסריות נבחנת רק על פי התוצאה: כמה אושר יוסיף דבר לעולם ביחס לסבל שייגרם ממנו.

ראשת העיר נתניה פיירברג חוזרת ללשכתה לאחר שהורחקה, לפני שנתיים
נמרוד גליקמן
להמשך הפוסט

מה מתחולל במוחם של תורמי כליה? מסתבר שמשהו אחר לגמרי

מחקר השווה את הפעילות המוחית ביחס לכאב של אחר אצל "תורמים אלטרואיסטים" ואנשים "רגילים" ומצא כי הם מגיבים אליו כמעט כמו לכאב שנגרם להם. אך האם נמצא דפוס אנושי שמעודד תרומות?

בגיל 65 פחות חודשיים, רגע לפני שתגיע למגבלת הגיל העליונה, אפרת בדיחי עברה ניתוח להסרת כליה לצורך תרומה בבית החולים איכילוב. בדיחי, שכבר הספיקה להתאושש מהניתוח, נכללת בקטגוריה שמכונה בשפה המקצועית "תורמים אלטרואיסטים" - כאלו שהחליטו לתרום כליה לאדם שלא הכירו מעולם, ולא לקרוב משפחה.

בדיחי מספרת שבשל היעדר האינטרס הישיר, בוועדה הרפואית מתייחסים בחשדנות אל אותם "תורמים אלטרואיסטים" ולפעמים אפילו מנסים להניא את המשתייכים לקטגוריה הזו מלתרום. "הוועדה הרפואית לא מאשרת בערך 60% מתרומות הכליה של אלטרואיסטים, וזה מקרב אלו שעברו את סף הבדיקות המחמיר לתרומה" היא אומרת. לדבריה, למרות שכבר היתה "מסורבת תרומה" בעבר, ועל אף תהליך חקירה ובירור מניעים שאת חלקו היא מגדירה "משפיל", החליטה לפעול לפי הלב והיא מאוד שמחה ושלמה עם החלטתה.

הוצאת כליה לצורך השתלה בבית חולים איכילוב
ðéø ëôøé
להמשך הפוסט

#לא התלוננתי - זר באמת לא יבין זאת, וזה מוכח מחקרית

פרשת כריסטין בלייזי פורד והשופט ברט קבאנו מבליטה יותר מכל את הכשל הפסיכולוגי ביכולת לדמיין כיצד יפעל במקרה של ההטרדה מינית לבין האופן שבו יגיב בפועל כקורבן

קמפיין #לא התלוננתי הרעיש את הרשת בשבועות האחרונים. השאלות שעלו בעקבותיו - כדוגמת "אז למה לא התלוננת", ו"למה נזכרת עכשיו?", שהופנו כלפי ד"ר כריסטין בלייזי פורד בנוגע לתלונתה כלפי השופט ברט קבאנו, הן הזדמנות מצוינת להיזכר במחקר פסיכולוגי מרתק המבהיר, באופן חלקי לפחות, למה אנחנו לא מתלוננים, ומדוע בעצם אנחנו בוחרים לא להתעמת עם דברים בזמן אמת.

המחקר, שערכו ג'ולי וודזיקה מאוניברסיטת ייל ומריאן לאפרנס מאוניברסיטאת וושינגטון, עורר הדים כשיצא הן בשל מסקנותיו והן בשל העובדה שבוצע ללא יידוע של הנבדקים. הוא ניסה לבחון כיצד אנחנו מגיבים בפועל להטרדה מינית, בהשוואה לאיך אנחנו צופים שנגיב או שאחרים יגיבו להטרדה. במקום לתת לנבדקים או לנבדקות לדמיין תרחישים שונים של הטרדה ולנסות לנבא מה יעשו, החוקרות ביקשו לבדוק את הדבר האמיתי, או לפחות משהו קרוב מספיק לדבר האמיתי.

לשם כך, החוקרות הזמינו נשים ל"ראיון עבודה" ובו שאלו אותן שאלות בעייתיות כמו: "יש לך חבר?" או "גברים אומרים לך שאת אשה נחשקת" ו-"את חושבת שזה חשוב שנשים ילבשו חזייה במקום העבודה". כאמור, בעיני המשתתפות הראיון היה אמיתי לגמרי. אף אחת מהן לא עזבה את הראיון באמצע. להיפך, כולן ענו על השאלות עד האחרונה שבהן. לעומת זאת, בקרב קבוצה אחרת של נשים, שלא "הוטרדה" בפועל אלא רק נדרשה לדמיין תרחיש שבו היא נשאלו שאלות פרובוקטיביות מטרידות בסגנון זה, כמעט כל המשתתפות טענו שהיו עוזבות את הראיון באמצע, ובוודאי שלא היו עונות.

מעבר להבדל המשמעותי בין מחשבה ודימיון למעשה בהקשר של הטרדות מיניות, מה שחשוב בממצאי המחקר הזה, הוא ההבדל בין תגובה הפסיכולוגית לתרחיש והתגובה בפועל למציאות. המשתתפות משתי הקבוצות התבקשו לתאר את הרגשתן לאחר הניסוי. אלה שתואר בפניהן תרחיש היפותטי דיווחו על כך שהרגישו כעס. הנבדקות שנשאלו את השאלות המטרידות בפועל דיווחו בעיקר על פחד.

המסקנה העיקרית של המחקר היתה שהניסיון לדמיין מה אנחנו, או אחרים, נעשה במקרה של הטרדה הוא חסר ערך. זאת, מכיוון שמקרה היפותטי של הטרדה והטרדה בפועל, מפעילים אצלנו מנגנונים פסיכולוגיים שונים לגמרי. לכן, כשאנחנו שומעים על מקרים מכעיסים ומקוממים, שראויים לגינוי או לעונש, ולא מבינים למה הקורבן לא התלונן - הסיבה לכך היא פשוטה: אנחנו פשוט לא יכולים להבין זאת וגם ההיכרות עם פרטי המקרה או לדמיין אותו - לא יעזרו לנו.

הדבר תקף כמובן גם לגבי אלו שכן התלוננו לבסוף וגם לגבי אלה שלא התלוננו. גם במקרה של פורד וגם במקרים נוספים שתוארו לאחר מכן ברשת כחלק מ#לא התלוננתי. כמובן שאפשר להוסיף לכך את האש הציבורית שחוטף המתלונן ואת הבנאליות הבירוקרטית של הרוע. בנוסף, ייתכן שהתגובה הפסיכולוגית לפגיעות והטרדות קשות יותר מאלה שנבדקו בניסוי תהיה שונה בתכלית. אבל בסופו של דבר מסתתר פה כשל פסיכולוגי משמעותי ביכולת להבין את המצב והתגובה של הקורבן.

ד"ר כריסטין בלאזי פורד בעדותה בסנאט
JIM BOURG/רויטרס
להמשך הפוסט

פסקת ההתגברות - האם החלטות בית המשפט הן המצפן המוסרי שלנו?

מחקרים מראים כי גם אם אנחנו ממעיטים בחשיבותה של מערכת המשפט, ההחלטותינו ועמדותינו יושפעו ממנה. האם אווירת הדה לגיטימציה כלפיה תפגע בהיותה מקור סמכות מוסרי?

פסקת ההתגברות, הפסקה ששבה לדיון הציבורי בתקופה האחרונה, אינה מבטאת רק את החריקות במערכת היחסים בין הרשויות, אלא נותנת ביטוי פוליטי למשהו עמוק בהרבה: מערכת המשפט נמצאת בשנים האחרונות על הכוונת של הציבור. המחאה סביב פסיקת בג"ץ בפרשת מבקשי המקלט, התגובות הציבוריות לפרשת עזריה (הן המשפט והן השחרור) וכמובן היחס להתנהלות מערכת החוק סביב תיקי החקירות של בנימין נתניהו - כל אלה יוצרות רושם כאילו אנחנו נמצאים שוב בימים שעליהם נכתב: "דור ששופט את שופטיו". דור שמנסה לערער על החלטות משפטיות, להתערב בהן, ואפילו להפעיל לחץ כדי לשנות אותן, ואולי גם את מערכת המשפט כולה.

המאבק הזה, על אופיה של מערכת המשפט, אינו נטול סיבה. נראה שמעבר לנושא הטכני של ענישה על עבירות שונות והשאלה למי מגיע ולמי לא מגיע, יש כאן עוד עניין, גדול בהרבה. מסתבר, על פי מחקרים שערכו ד"ר אביטל מנטוביץ' מאוניברסיטת חיפה, וד"ר מאור זאב-וולף מאוניברסיטת בן גוריון, שבית המשפט משמש בעיני הציבור כמקור סמכות מוסרי. לכן, המאבק על אופיה של מערכת המשפט הוא בעצם מאבק על מה שאנחנו תופשים כמקור הסמכות המוסרי של החברה והמדינה.

יאיר נתניהו וג'יימס פאקר. אחת הדוגמאות שנתנו השראה לחוקרים
להמשך הפוסט

"מר מרשמלו" הלך, והפסיכולוגיה נותרה על פרשת דרכים

פרופסור וולטר מישל זכה לתהילת עולם על מחקריו בתחום השליטה העצמית ודחיית סיפוקים. אך בשנותיו האחרונות ראה כיצד חצי הביקורת מפרקים אט אט את מחקריו ומכניסים פרמטרים חדשים להצלחת ילדים

פרופסור וולטר מישל, האיש שערך את המחקרים המוכרים ביותר על שליטה עצמית ודחיית סיפוקים, מת בשבוע שעבר בגיל 88, בעיצומה של אחת ההתקפות הגדולות ביותר על מפעל חייו המחקרי.

מישל זכה לכינוי "מר מרשמלו" ולתהילה ציבורית בעיקר בעקבות ניסוי אחד - "ניסוי המרשמלו" - שבו השתתפו ילדים כבני 4 (רבים מהם בנים ובנות של חברי פקולטה באוניברסיטת סטנפורד, מה שהעלה אחר כך שאלות קשות לגבי תקפות הממצאים). הילדים הוכנסו בזה אחר זה לחדר ולכל אחד מהם חיכה מרשמלו אחד בצלחת. הנסיין אמר לכל ילד בתורו שהוא, הנסיין, יאלץ לעזוב את החדר לזמן מה, ואם הילד יצליח להתאפק ולא לאכול את המרשמלו עד שיחזור, הוא יזכה בעוד מרשמלו.

וולטר מישל מקבל תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטה העברית, 2006
המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת קולומביה
להמשך הפוסט

שונאים את נתניהו? אתם עוזרים לו!

העובדה שנתניהו מקבל מהשמאל ציון "בלתי מספיק" באופן קטגורי גורמת לכך שהוא, מצביעיו ומצביעיו הפוטנציאליים מתכנסים עוד יותר בד' אמותיה של קבוצתם הפוליטית

חברי, יקי הפשטיין, עיתונאי "מקור ראשון", אמר לי פעם: "כל מה שימנים צריכים זה שיאהבו אותם. אם תחבקו אותם כשהם מקבלים החלטות שמתאימות לעמדותיכם במקום לבקר ולעקוץ כל הזמן - הם יחתמו על הסכם שלום גם במחיר שיכאב להם". ואכן, הנטייה של השמאל לבקר באופן אוטומטי כל מהלך של הממשלה, מכיוון שזו לכאורה האופן שבו אמורה לנהוג אופוזיציה לוחמת, גובה מחיר. דוגמה לכך היה ניתן לראות רק לאחרונה בהחלטתו של בנימין נתניהו לחתום על הסכם הפסקת אש עם חמאס. השמאל בחר להישאר נאמן לפתגם החז"לי: "שמאל דוחה וימין מקרבת".

מחקרים שניסו לבחון מה מניע אותנו מבחינה מוסרית, ולמה בכל כך הרבה מקרים אנחנו מתנהגים באופן שונה ממה שההיגיון המוסרי מורה לנו, הצביעו על כך שלעתים קרובות המוסר שלנו הוא ביטוי של תחושה קבוצתית, "רוח הקבוצה". כך לדוגמה נמצא כי הגורם שמכתיב יותר מכל את העמדות שלנו בסוגיות עקרוניות ובענייני דיומא, הוא עמדת המחנה הפוליטי שלנו ולא טיעונים לוגיים כבדי משקל. גורם זה חזק יותר אפילו מהעקרונות המוסריים שלפיהם אנו מגדירים את עצמנו.

אישה עם מגאפון מתבוננת בשלט ענק שעליו פניו של נתניהו
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

מה גורם למרואיינים של סשה ברון כהן להתבזות כל כך?

ניסוי החשמל של סטנלי מילגרם השאיר אותנו עם כמה מסקנות על היכולת האנושית לבצע פעולות שנראות מופרכות לחלוטין מהצד. סשה ברון כהן למד היטב את המסקנות

בפרק החמישי בסדרה המוצלחת והמדוברת של סשה ברון כהן Who is America, ד"ר בילי וויין רודיק, אחת מדמויותיו החדשות אקסצנטריות של ברון כהן, מראיין את קורי לוונדווסקי, קמפיינר לשעבר במטה של דונלד טראמפ. במהלך הראיון, כהן מפגיז את הקמפיינר באמירות פרובוקטיביות משעשעות כמו "אני לא אנטישמי, למעשה כמה מחברי שונאים יהודים", "אתה לא יכול לתקוף כמה פשיסטים הגונים שרק רוצים להביע את דעתם", ובטענות מופרכות במתכוון על כך שהמלחמה בעירק התחילה בגלל צבא רסטאפרים בהנהגת הגנרל רוברט מארלי. קורי לא זורם עם הפרובוקציות של ברון כהן, הוא בקושי מהנהן, ובעיקר מתחמק באמצעות תשובות דיפלומטיות. אחרי הכל - מדובר בקמפיינר. אבל גם כאן ברון כהן רושם לו ניצחון, עוד מרואיין שנשאר איתו לאורך ראיון נטול נצרות, שמאפשר לקומיקאי לשחרר צרורות, ומותיר צופים ששואלים את עצמם - אם הוא לא הסכים עם מה שהמראיין אומר, למה הוא לא הפסיק את הראיון?

רבות נכתב על הסדרה החדשה של סשה "בוראט/ברונו/עלי ג'י" ברון כהן, שבגדול, ומעבר לכמה עלי תאנה משמאל שלא חוטפים שום ביקורת משמעותית, מראה כמה קיצוניים וכמה טיפשים הם הרפובליקאים בארצות הברית. אפילו הללו שנושאים במשרות ציבוריות. אין טעם להכחיש, הצפייה בסדרה, ותחושות הבוז וההתנשאות שעולות בעקבות הצפיה הן כיף צרוף, בעיקר למי שלא משתייך למחנה הנלעג.

סשה ברון כהן
יוטיוב
להמשך הפוסט

רוצים להרגיש שהטיפול שלכם מצליח? עברו לשיטה אחרת

בגלל שני אפקטים, שיטות טיפול חדשות, שיטות שיפור עצמי, דיאטות וגם תוכניות של משרד החינוך, מצליחות בשלב הבחינה וההתלהבות, אבל מאבדות מקסמן כמה חודשים לאחר מכן ונעלמות, עד לחזרתן באדרת אחרת

לפני זמן לא רב, נתקלתי במחקר שבחן למשך תקופה את יעילותן של אפליקציות שמסייעות בטיפול למניעת דיכאון. על פי המחקר, אפליקציות סייעו להפחתת סימפטומים של דיכאון יותר מאשר טיפול פסיכולוגי רגיל. אני מניח שלמרות המזור שהאפליקציות הללו אמורות לתת לאחת הרעות החולות בעולם המערבי, רובכם לא שמעתם עליהן. זאת, בעוד הטיפול הקונבנציונאלי שריר קיים, ויציב. למה? האם אנחנו שמרנים שעוד לא התרגלו לכך שאפשר לפתור בעיות פסיכולוגיות באמצעות אפליקציה? האם הטיפול הפסיכולוגי כל כך גרוע שאפילו אפליקציות שנוסו למשך כמה חודשים יותר יעילות ממנו ככלי למלחמה בדיכאון?

לא בהכרח. התשובה לשתי השאלות הללו יכולה להיות תוצאה של שתי הטיות פסיכולוגיות מעניינות: ה-Novelty effect (אפקט החידוש) הוא אפקט שבמסגרתו הביצועים שלנו ישתפרו כאשר אנחנו משתמשים בטכנולוגיה חדשה. לא בהכרח בגלל שהטכנולוגיה החדשה יעילה באמת, אלא פשוט כי טכנולוגיה חדשה מושכת את העניין וההתלהבות שלנו, בצורה שתגרום לנו לשינוי התנהגותי, בדרך כלל לטובה. ההטייה הזו יכולה להיות רלוונטית לא רק לטכנולוגיה אלא גם לשיטות טיפול, ניהול, או מחקר חדשות.

אם ובנה אצל יועצת חינוכית
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האם אפשר להאמין למחקרים בפסיכולוגיה?

בשנים האחרונות, מתבצע פרויקט ענק חוצה אוניברסיטאות ומכוני מחקר, שמטרתו אחת: בחינה מחודשת של המחקרים שמאחורי התאוריות הגדולות בפסיכולוגיה. כדי להימנע מחזרה על טעויות עבר בתחום, החוקרים צריכים לעמוד בכללים נוקשים של ביצוע, בחירת נבדקים ודיווח קפדני

בכנס של ה-Society for Personality and Social Psychology שנערך במרץ השנה, אחד מהכנסים האקדמיים המרכזיים בעולם בתחום של פסיכולוגיה חברתית, התקיימה הרצאה אחת שכולם חיכו לה. הרצאה שהיתה במוקד שיחות הבופה של כל באי הכנס, אנשי אקדמיה וסטודנטים כאחד. זו היתה הרצאה שהציגה סדרת מחקרים שבחנו תאוריה המכונה "תאוריית דלדול האגו". במובן הפשוט, התאוריה משווה את השליטה העצמית ואת כוח הרצון שלנו לשריר - שריר שיכול להתעייף או "להידלדל". על פי התאוריה הזו למשל, אם נתאפק ולא נאכל עוגת שוקולד שנמצאת בהישג יד, האיפוק יגרום לדלדול שלו בטווח הקצר בעקבות השימוש ולכך שיהיו לנו פחות משאבי שליטה עצמית וכוח רצון לסיים משימה העומדת מולנו. סדרת המחקרים שהוצגה בהרצאה, בניצוחה של החוקרת ההתפתחותית פרופ' קת'לין ווס, הראו קבל עם ואולם, שהאפקט של התופעה הזו נמוך מאוד.

לאחר הצגת סדרת המחקרים הזו, עלה לבמה החוקר פרופ' בריאן נוסק, שמהווה בימים כתיקונם אימתם של הפסיכולוגים המחקריים, חטף לידיו את המיקרופון ואמר משפט אחד: "This is great science". הקהל פרץ בתשואות.

צילום מתוך הסרט על ניסוי הכלא של סטנפורד מ-2015
Spencer Shwetz / Sundance Institute
להמשך הפוסט

האם הדת עושה אותנו למאושרים יותר?

ואם כן, למה יש אחוז גבוה של חוזרים בשאלה?

כולנו מכירים סקרי אושר. כולנו מתעדכנים מדי פעם בעמוד האחורי של העיתון לגבי הקבוצות המאושרות ביותר בישראל, או אילו מדינות נמצאות בראש טבלת האושר העולמית. רבים סקפטיים יותר לגבי ממצאי הסקרים האלו, אחרים פחות. אבל, ממצא חוזר מעניין מאוד בסקרים הללו הוא שדתיים (לא כולם, לא כל הזמן, אבל עדיין) מאושרים יותר.

הקשר בין דת לבין אושר עומד בעשרות השנים האחרונות במחלוקת מחקרית. פרופ' אד דינר וד"ר לואיס טאי, ודיוויד מאיירס, מאוניברסיטאות וושינגטון, אורבנה שמפיין והופ קולג' בהתאמה, החליטו לבדוק, האם, למרות המחלוקות המחקריות בתחום, אכן קיים קשר בין דת לאושר, ואם כן, מהן הסיבות העמוקות לקשר הזה. והכי חשוב, לענות על שאלת השאלות: אם הדת הופכת אותנו למאושרים, למה רבים כל כך (לפחות במדינות מבוססות כלכלית) עוזבים אותה?

חסידי ברסלב רוקים באירועי לילה לבן בתל אביב ב-2011
דן בלילטי / אי-פי
להמשך הפוסט

אף מילה: המכשיר שמתרגם את הדיבור הפנימי לטקסט

ב-MIT יצרו פרוטוטייפ ראשוני של מכשיר אשר יאפשר את קריאת הדיבור הפנימי שלנו, על פי תנועות שרירים ועצמות זעירות, ויהפוך אותו לטקסט. אז איך ייראה הדיבור שלנו בעתיד?

כמה פעמים נסעתם באוטובוס או ברכבת ושיחות הטלפון של הסובבים אתכם עוררו אצלכם מחשבות פליליות? כמה פעמים ישבתם בקיוביקל בעבודה ותקתוק המקלדות גרם לכם לפקפק בשפיותכם? בקרוב שתי הבעיות הללו יכולות להיפתר. במעבדות של MIT עובדים על פיתוח, ואף יצרו פרוטוטייפ ראשוני, של מכשיר אשר יאפשר את קריאת הדיבור הפנימי שלנו, על פי תנועות שרירים ועצמות זעירות, ויהפוך אותו לטקסט, כפי שדווח כאן.

כולנו מדברים אל עצמנו במילים בתוך הראש, רבים עושים זאת יותר, כמה מאיתנו באובססיביות, ויש שפחות. כשאפלטון הגדיר את המחשבה הוא הגדיר אותה כ"שיחה שהנפש מנהלת עם עצמה". למרות שמחקרים מראים שבפועל אנחנו חושבים בשפה הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים, השימוש בשפה בחשיבה מסייע לנו בחשיבה מודעת, חישובים מסובכים, הוראה עצמית ועוד. מתברר שאותו "דיבור פנימי" או "דיבור בתוך הראש" לא מתבצע רק בתוך הראש. מחקרי סריקת מוח מראים כי הדיבור הפנימי שלנו מפעיל גם איזורים מוטוריים, איזורים שמיעתיים ואפילו שרירים ועצמות בפנים. למעשה, אפשר כמעט "לקרוא עלינו" את מה שאנחנו חושבים.

חוקר במעבדות MIT מציג את הפיתוח החדש - AlterEgo
Lorrie Lejeune / MIT
להמשך הפוסט

למה אתם כל כך כועסים באינטרנט?

הזעם המוסרי והזוהמה האינטרנטית: למה "הזעם המוסרי" שלנו באינטרנט מגיע בדרך כלל ממניעים אינטרסנטיים, ואיך גורמים מסחריים גורמים לנו לזעום יותר

זעם אינטרנטי יכול להשפיע על המציאות במהירות מדהימה, ההתקפלות של ביבי בפרשת מבקשי המקלט, ההתנצלות המונעת של קובי מידן אחרי המתקפה על הצהרה בודדת שלו, והפרשה בעלת השם של משרד עורכי דין "זנדברג-קלוגהפט", שעוררה את הזעם המוסרי ואת חרון ה-F של רבים מאיתנו, שגם הקפידו להביע את הזעם המוסרי הזה ולתקוף את זנדברג אישית ולהשתלח במפלגתה על גבי הקיר והפיד, בהם גם המון ממצביעיה המסורתיים של מרצ, שכנראה גם ימשיכו להצביע לה כשהפרשה תישכח בעוד שבוע מקסימום, ותרד לתהום הנשיה של הוול. 

אנחנו חיים בעידן של "זעם מוסרי", אנחנו נחשפים כל יום לפוסטים ולתכנים מקוממים ברשתות חברתיות, ומתקוממים על בסיס יומי. לפעמים אנחנו עושים עם הזעם הזה משהו, לייק, Share, ולעיתים גם מגדילים עשות ומעלים פוסט, ואז מרגישים טובים יותר, ומוסריים יותר. בסדרת מחקרים מרשימה של חוקרי פסיכולוגיה מהדור החדש, כמו דוקטור מולי קרוקט מאוניברסיטת ייל, ופרופסור דיוויד בראנד מאוניברסיטת ברקלי הם מראים בצורה משכנעת ואלגנטית ש"הזעם המוסרי" הזה שלנו הוא לא בדיוק מוסרי, והמניעים לזעם הזה הם במודע או שלא במודע, אנוכיים. בנוסף הם מלמדים שהגורמים לזעם המוסרי הנפוץ במרחב הוירטואלי אינן עוולות חברתיות, אלא גורמים מסחריים שכמובן מרוויחים מהזעם הזה.

יד על המקלדת
domoyega / Getty Images IL
להמשך הפוסט

מה פתאום התחלנו להתעניין במוסר?

בעשור האחרון דילמות מוסריות החלו לצאת מעולם המחקר אל התרבות הפופולרית; סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב ועיתונים עוסקים לעתים קרובות בשאלות על טבעו של האדם ודחפיו

בשנים האחרונות תחום המוסר נמצא בפריחה, אם לא בחיים עצמם, לפחות על הנייר. עם עיסוק רב ופורה במיוחד בסוגיות ובדילמות מוסריות בתרבות הפופולרית, בסרטים, בסדרות, במשחקי מחשב וגם בעיתונות הכתובה והאינטרנטית, בה אפשר למצוא דוגמאות לסוגיות כאלו במדורים פופולריים כמו "מחלק מוסר" של זה/זו שאת שמו אין להגיד ו"הקוד האתי" של העיתונאי אייל דץ.

גם תחום הפסיכולוגיה המחקרית לוקח חלק במגמה הזו, ולעיתים אפילו מוביל אותה. בין החוקרים המובילים בתחום נמנית פרופ' סוזן פיסק מאוניברסיטת פרינסטון שטוענת כי מחקר המוסר נמצא היום בשיאו: "הדור הבא של החוקרים בתחום הפסיכולוגיה עובד על פסיכולוגיה של המוסר, עם כנסים רבים, המון פרסומים ובעיקר פעילות מאוד מקורית בנושא". פיסק, שקנתה את שמה בין השאר בזכות מחקריה בנושאים סטריאוטיפים ודעות קדומות, תולה את פריחתו של שדה המחקר הזה בעיקר בצורך שיוצרים אצלנו אירועי השעה.

איור של אדם מקשיב למלאך ולשטן שבתוכו
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

הבעיה עם האוניברסיטה

באוניברסיטאות ובמכללות עדיין מלמדים בשיטות של לפני 50 ואפילו 100 שנה. מרצה מול עשרות ומאות סטודנטים, חומר שאינו מותאם לתלמידים באופן אישי, ותואר שהמבנה והסדר שלו השתנה מעט מאוד. למה מוסדות שאמורים להיות מוקד של חדשנות ומהפכנות עדיין תקועים בעבר?

"אם מישהו יתעורר היום מתרדמת של 50 שנה, הוא לא יכיר את עולם התחבורה, או את העולם הפיננסי. אבל עולם הלמידה נשאר כמעט ללא שינוי כבר עשרות שנים", אומר אסף וייס, מנהל למידה דיגיטלית במיזם "קמפוס", הפלטפורמה הלאומית הישראלי שהוקמה במטרה להשתמש באפשרויות הטכנולוגיות וליעל את אופן הלימוד בישראל. "מורה שעומד ומדבר מול עשרות תלמידים, מרצה שמדברת אל מאות סטודנטים, אלו אותן שיטות שהיו נהוגות במשך מאות שנים, למרות שהטכנולוגיה והאפשרויות השתנו לחלוטין".

"זה לא רק ששיטות הלימוד הפרונטליות לא השתנו כבר עשרות שנים" אומר ליאור פרנקל, מנהל מוצר במיזם הלמידה Jolt. "מה שעוד לא השתנה זו הדרך שבה בונים סילבוס, הדרך שבה מחליטים על התכנים בקורסים, הדרך שבה בונים את מערכי השיעורים ואת הסדר שלהם ובאופן כללי החשיבה על מהו המבנה של הדבר הזה שנקרא תואר. אפשר לדבר על חוגים שלמים שהסטודנטים ברובם לא מבינים מה עושים שם, הם שמחים על זה שהצליחו לדחות את החיים בכמה שנים, אבל אם הם היו טסים לחו"ל ולומדים קצת על העולם, או אולי היו מתנדבים, הם היו לומדים הרבה יותר. יש שלל דברים שמרוויחים מהאוניברסיטה, הבעיה שאפשר את כולם להרוויח בדרכים אחרות, בצורה טובה ויעילה יותר".

סטודנטים יושבים ברחבה
Max Braun
להמשך הפוסט

למה נושא גירוש הפליטים באמת כל כך מעניין אותנו?

כשהיה צורך לקלוט אותם, ולהעניק להם "זכויות חיוביות" הנושא עניין רק את האקטיביסטים. כיום, כשגירוש עומד על הפרק, הדבר נתפס בעינינו כ"הפרת זכויות שליליות" ובהקשר הזה אין כמעט הבדל בין רחוק לקרוב

כדור הארץ מוקף בסבל (בעיקר החלקים על פניו שאנחנו פחות נחשפים אליהם ביום יום). חלק גדול מהסבל הזה נתפס, לעתים בצדק, ככוח עליון שלא ניתן לעשות לגביו דבר. את חלקו האחר ניתן בהחלט למנוע, אם באמצעות תרומה (ב-25 דולר, למשל, תוכלו לתרום כילה שתציל ילד באוגנדה ממלריה - כפי שתוכלו לראות באתר הזה) ואם בעזרת יציאה לפעילות התנדבותית כמו אלו שנמצאות ברשימה הזו, ובעוד רבות כמוה. למרות זאת, רובנו לא עושים גם את המעט שניתן כדי למנוע סבל במקומות רחוקים, וגם כשהסבל נמצא מעבר לגדר או מנסה לעבור אותו, אנחנו בדרך כלל יושבים על הגדר. ועדיין, איכשהו, אנחנו מצליחים לשמר דימוי עצמי "מוסרי".

הסיבה לכך, כפי שהוזכר כאן בעבר, היא שאנחנו עושים שימוש בסוג מוסר שמתאים למשפט החז"לי שהוחזר לאופנה בנסיבות מצערות: "עניי עירך קודמים", סוג מוסר המכונה בלשון המחקר הפחות חז"לית, Ingroup Morality - מוסר של קבוצת פנים, מוסר כזה, שמחקרים מראים שכולנו משתמשים בו במידה כזו או אחרת, בין אם אנחנו ימנים, שמאלנים, או מעורבים, מאפשר לנו להמשיך להשתמש בעקרונות מוסריים שחשובים לנו ומהווים חלק מהזהות המוסרית שלנו, אבל בעיקר כלפי קבוצת הפנים שלנו, בין אם מדובר בעניי עמנו או בעניי תחום שיפוטנו, ולהסתפק בכך.

מפגינים נגד גירוש מבקשי מקלט בחיפה
רמי שלוש
להמשך הפוסט

הניסויים שמוכיחים שגברים גזעניים יותר מנשים

סדרת מחקרים שנערכה בישראל הראתה כי גברים נוטים פחות לבטוח בגזעים אחרים מאשר נשים. האם התיקון להבדל בין הגזעים הוא דווקא ההבדל בין המינים?

המחקר בנושא גזענות מפותח מאוד בישראל, ונראה שלעובדה שאנחנו מדינה גזענית באופן יחסי יש גם יתרון גדול: יש הרבה מה לחקור (גם נושא "חקר הסכסוכים" בישראל מפותח מאוד, עד כדי כך שישנה אמירה על פיה התרומה של חקר הסכסוכים הישראלי היא העובדה שמי שעוסק בחקר הסכסוך לא עוסק בסכסוך בפועל). סדרת מחקרים שערכו פרופ' חיים פרשטמן מבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת תל אביב, ופרופ' אורי גניזי, כיום מאוניברסיטת קליפורניה, מלמדת על האופנים שבהם גזענות בחברה מגוונת כמו זו הישראלית באה לידי ביטוי, וגם, ולא פחות מעניין מכך, מצביעה על הבדל בין גברים לנשים ביחס לגזענות.

במחקר זה בחנו פרשטמן וגניזי כיצד מוצא (בהקשר הישראלי) משפיע על חוסר האמון שלנו כלפי אחרים, בעזרת שיטות מחקר שבדרך כלל משמשות למחקר של התנהגות כלכלית: משחקים כלכליים. דוגמה לשני "משחקים" מחקריים כאלה, המזכירים סיטואציות בהן אנחנו נתקלים ביום יום, הם "משחק האמון" ו"משחק הדיקטטור".

מפגינות נגד אפליית בני העדה האתיופית בשנה שעברה
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

פינוקיו מול רובין הוד: האם שקר למען מטרה טובה הוא עדיין שקר?

מתברר שכשאנשים משקרים למען מטרה שהם רואים כאלטרואיסטית, התופעות הפיזיות הן מינוריות עד בלתי ניתנו לגילוי. אז מתי שקר הוא באמת שקר?

כמה פעמים בני/בנות זוג או חברים שאלו אתכם על התספורת שהרגע עשו, או על הבגד שכרגע קנו: זה יפה? זה מחמיא לי? וכמה פעמים עניתם בנחרצות "כן" למרות שזה לא בדיוק מה שהרגשתם או חשבתם? האם אתם עושים את זה כדי לרצות? האם אתם עושים את זה כדי שהצד השני ירגיש טוב (במקרים רבים קיים בלבול בין המטרות) והאם זה מוסרי לשקר כשזה לטובתו של מישהו?

שקרים נמצאים בתחום האפור של המוסר. רוב האנשים חושבים שזה לא בסדר לשקר, ורוב האנשים משקרים. יש תחומים שמועדים יותר לשקר כמו תחומים שההגדרה שלהם רופפת או קשה להערכה. "אני כבר מגיע לפגישה" (עדיין נועל את הדלת) "אני חושב שהשיר שכתבת ממש יפה" (מהי בעצם ההגדרה של יפה?). ברוב המקרים לשקרים הללו אין מחיר משמעותי, אבל במקרים רבים שקרים יכולים לעלות המון כסף למדינה, למשל בדיווחי מס וברישומים כוזבים. ולא לחינם נושא השקרים, והפסיכולוגיה של השקר, הפך לאחד הנושאים החמים בפסיכולוגיה המחקרית כיום.

רובין הוד מול פינוקיו של דיסני
דיסני / יס
להמשך הפוסט

מה באמת עובר עליכם כשאתם נגעלים מיאיר נתניהו וזנאים אחרים?

הקשר בין תחושת גועל למוסר הוא הקשר שבין אינטואציה לעקרונות. מדובר במערכת יחסים מורכבת

החשיפה השבוע של "הטיול לעמק סדום" שערכו יאיר נתניהו וחברים עורר, וממשיך לעורר גל תגובות נגד וביקורות, בעיקר מצידה האחד של המפה הפוליטית. חלק מהתגובות מתייחסות לביקור של נתניהו הצעיר במועדוני חשפנות וליחס שלו ושל חבריו לזנות, אחרות מתייחסות להערות החוזרות לגבי "400 שקל לזונה", תמורת "20 מיליארד שאבא שלי סידר לאבא שלך", שגם אם אינן נכונות מבטאת הלך רוח בעייתי, חלקן מתייחסות לנכונות של נתניהו הצעיר לסרסר בחברתו, וחלקן בכך שכל מסע הציד\תענוגות הזה נערך בחסות ובמימון משלם המיסים, "על חשבון הבית".

המשותף לכל גל התגובות, אם כן, לא היה קו מוסרי אחיד, או טיעון מוסרי מוביל אחד. אבל כן היה לו מאפיין בולט אחד: תחושת הגועל שעוררה הסיטואציה בקרב הצופים, המאזינים והקוראים, וגועל הוא אחד הגורמים המנחים את השיפוט המוסרי שלנו, ממש כמו היגיון מוסרי או כמו עמדות מוסריות, כפי שאנחנו רואים גם ממציאות חיינו, וגם מהמחקר הפסיכולוגי בתחום.

מועדון חשפנות
ניר כפרי
להמשך הפוסט

למה כל כך קשה לצאת להפגנה החמישית?

התמדה בהפגנות, כמוה כשמירה על משקל או כושר - קל להתחיל וקשה להמשיך. מה הדבר שעוצר אותנו בדרך לשמירה על הישגים?

כולנו זוכרים את "הפגנת המיליון" מתקופת מחאת האוהלים/רוטשילד/דפני ליף. רובנו גם זוכרים שבהפגנה הזו לא לקחו חלק מיליון איש, ונראה שגם לא קרוב לכך. לכאורה, ההפגנה לא עמדה ביעדים שהציבה לעצמה, אבל "הפגנת המיליון" היוותה צעד חכם מאוד מבחינת מארגניה, וסייעה למחאה ההיא להשיג את יעדיה, לפחות את אלו הכמותיים.

כבר השוויתי כאן בעבר את נושא המוסר והעמדות לעולם הדיאטה. המנגנונים הפסיכולוגיים שמאפשרים לנו להצליח בדיאטה, הם במקרים רבים גם אלו שיסייעו לנו לעמוד במטרות מוסריות. בשביל רבים מאיתנו הדיאטה יושבת על המשבצת המוסרית ממש, וטרמינולוגיית הטוב והחטא שמשמשות להגדיר אותה לא שונה בהרבה מזו של דת ממוצעת.

מפגינים נגד השחיתות השלטונית אמש בתל אביב
ג'ק גז / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

איך לאכול בעלי חיים ולהשאיר את המצפון שלם

כשמדובר במוסר כלפי בעלי חיים, נראה שהעיקרון המנחה את בני האדם הוא "בא לי סטייק"

יש שני דברים שניתן להגיד בבירור על טבעוניים: 1. הם מעצבנים 2. הם צודקים. לא רק בדרך החיים שהם בחרו לעצמם (עליה ניתן לחלוק אמנם, אבל זה כבר תחום השיפוט של הפילוסופיה של המוסר) אלא גם בדרך, המקוממת לפעמים, שבה הם בוחרים לקדם את האג'נדה שלהם.

בחיי היומיום שלנו, אין לנו המון דילמות מוסריות גדולות באמת. על סוגיות הרות גורל של חיים ומוות אנחנו כמובן נהנים להתווכח, אבל משתתפים בהכרעות לגביהן, במקרה הטוב, אחת לארבע שנים (וצריך להודות: גם בהכרעות אלו המניעים שלנו במקרים רבים הם קבוצתיים ולא מוסריים). לכן, אפשר לקבוע שהיחס המוסרי כלפי בעלי חיים הוא הסוגיה הרלוונטית ביותר לחיי היום יום שלנו. בין אם מדובר באוכל שאנחנו בוחרים לאכול, במעיל שאנחנו בוחרים לרכוש, ובציוד שבו אנחנו בוחרים להשתמש.

סטייק
שרה קראודר / אי-פי
להמשך הפוסט

חילוני, דתי וחרדי הולכים לפסיכולוג

בחברה הדתית נעשו טיפולים פסיכולוגיים נפוצים יותר ויותר, אבל המטופלים מעדיפים טיפולים פסיכולוגיים קצרי מועד על פני טיפול עומק. מה הסיבות לכך? ומה ההבדלים בין מגזר דתי אחד לאחר?

נהוג לטעון שטרנדים ואפנות מגיעים לציבור הדתי-לאומי באיחור אופנתי של 20 שנה: הציונות, המיליטריזם הישראלי, הרוחניקיות ההודית, כולם הספיקו לעבור את חוק ההתיישנות בחברה החילונית בטרם התקבלו כבשורה בציונות הדתית (יוצאת דופן היא אופנת הגראנג', המצווה להמשיך ללבוש את אותן חולצות פלאנל משובצות). אבל בכל מה שנוגע לטיפול פסיכולוגי ולעולם הפסיכולוגי, שגם הוא עולם שאינו חף מטרנדים ואפנות, וגם בו קיים פער שנים גדול בין הציבור החילוני לציבור הציוני-דתי, וכמובן גם לזה החרדי, נראה שההבדל עמוק יותר.

לא פשוט לבחון יחס של ציבור שלם לטיפול פסיכולוגי, כששאלתי את יצחק מנדלבאום, פסיכולוג מוכר בציבור הדתי, על היחס של הציבור הדתי לטיפול פסיכולוגי, הוא אמר: "בשאלות כאלה תקבל תשובה מדויקת יותר אם תפנה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה". מנדלבאום צודק. אמירות כלליות על ציבור מגוון, במיוחד בנושא מורכב ועמוק כזה, יכולה לחטוא לאמת, אם קיימת כזו. אבל כל המרואיינים שלי, רבנים ומטפלים מהציבור הדתי ומהציבור החרדי, כולם הצביעו על הבדלים מהותיים ביחס של דתיים לטיפול פסיכולוגי ולפסיכולוגיה בכלל, כולם, כולל מנדלבאום עצמו.

יהודי נושא תפילה לשמיים
selimaksan / Getty Images
להמשך הפוסט

איך תגיבו כשתוטרדו מינית? כנראה שלא כמו שנדמה לכם

כאשר אנחנו מדמיינים בראשנו אירוע של הטרדה מינית, הדבר מעורר בנו באופן מיידי (כך יש לקוות) תחושה של כעס. המחקר של ג'וליה וודזיקה ומריאן לה-פראנסזה מראה שזה לא מה שקורה ברגע האמת

מחקרים פסיכולוגיים רבים בנושא הטרדות מיניות והתנהגות מינית בלתי הולמת נערכו בסביבת מעבדה, כמו רובם של המחקרים הפסיכולוגיים, תוך שימוש בתרחישים היפותטיים: "דמייני מה היית עושה אם", "דמיין מה היה קורה אילו" וכו'.

קל יחסית לבצע מחקרים היפותטיים כאלו, וכמובן שגם קל לאשר אותם, בעידן שבו התקנות המחקריות המחמירות דורשות הסכמה לכל השתתפות במחקר. תקנות, שאמנם מגנות על הנבדקים, אבל מונעות כל אפשרות לערוך מחקר שהמשתתפים בו אינם יודעים שהם משתתפים במחקר. ולפעמים, אי הידיעה הזו משנה את כל ההתנהגות שלהם.

האנה והבוס "הנוגע" מתוך גירלז
HBO
להמשך הפוסט

האם תוכניות ריאליטי יחליפו את מחקרי המוסר?

ועדות אתיקה שאמונות לאשר מחקרים בבני אדם, פוסלות כיום כל מחקר שיש בו אפילו ספק פוטנציאל של פגיעה בבני אדם. נסו, למשל, לתכנן מחקר המבוסס על מבחן המרשמלו המוכר בלי לשמוע ש"מרשמלו יכול להזיק לילדים"

פורמט הריאליטי הפך כבר מזמן למעבדה לניסויים בבני אדם. תוכניות כמו "הישרדות", "האח הגדול" וגם "חתונה ממבט ראשון" מנסות לבחון את התנהגותם של בני אדם במצבים אנושיים ורומנטיים קיצוניים. כמובן שהניסויים אינם מושלמים, שכן מדובר בניסויים מול מצלמה, כאלו שהמצלמה לוקחת בהם חלק פעיל, אבל במקרים רבים המטרה של התוכניות הללו (מלבד המטרה העיקרית - רייטינג), היא להביא את המשתתפים בהן למצבים שבהם הצדדים האנושיים שלהם, בדגש על חולשותיהם, יגברו על המודעות למצלמות, וכך יצא לאור "הטבע האנושי" במלוא יופיו וכיעורו.

אחדות מהתוכניות הללו אף עושות זאת באופן ישיר ומפורש יותר, ומנסות לשחזר ניסויים פסיכולוגיים שנעשו בבני אדם. דוגמה מוכרת לכך היא התוכנית The experiment של ה-BBC, ששחזרה את ניסוי הכלא המפורסם, ובעיני רבים גם הידוע לשימצה, של החוקר האמריקאי פיליפ זימברדו.

ילדה משתתפת בניסוי המרשמלו באוניברסיטה בארה"ב
ערוץ היוטיוב של אוניברסיטת רוצ'סטר
להמשך הפוסט

האם אמפתיה משבשת את שיקול הדעת המוסרי שלנו?

לפי הפסיכולוג פול בלום אמפתיה משבשת את שיקול הדעת המוסרי שלנו, ובסופו של דבר גורמת לנו להיות פחות מוסריים. עד היום הורגלנו לחשוב שכדי לסייע לאדם אחר עלינו לחוש בעצמנו בסבל שלו, אבל אולי מוטב לנו לחיות בעולם נטול אמפתיה?

לכל טרגדיה עולמית יש תמונה שמזוהה עמה: תמונת גופתו המוטלת של הפעוט איילאן כורדי המוטלת על שפת הים התיכון, מזוהה עם משבר הפליטים העולמי, ועם המלחמה המתמשכת בסוריה מזוהות תמונות התושבים שמחפשים את דרכם החוצה מחורבותיה של חאלב ההרוסה.

תמונות אלה גורמות לנו, המביטים בהן, להתייחס לאירועים שהן "מייצגות", ולשים לב אליהם בין אירועים אחרים (לרוב משמעותיים הרבה פחות) שמתרחשים בחיינו. אנחנו נביט בתמונות ונתמלא בכאב אל מול הסבל שנשקף מהן, כאב שלא יעזוב במהרה, עד שנעבור נושא, לסבל הבא, לתמונה נוספת שתזעזע אותנו.

ניסוי החברתי בו משתתפים הביטו זה לזה בעיניים
לורן גילרון / אי-פי
להמשך הפוסט

אנגלה מרקל מול טראמפ ופוטין: האם יש מוסר גברי ומוסר נשי?

נשים רגישות יותר לעוול מוסרי, ושיעור הפשיעה אצלן נמוך בהרבה מאצל גברים, אז למה מייסד הפסיכולוגיה של המוסר טען שהן נחותות מוסרית?

שלוש דמויות מובילות כיום את העולם: דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין ואנגלה מרקל. שני גברים, אשה אחת. ההבדלים בגישות של מנהיגים אלה עצומים, והם אינם בהכרח מייצגים את המין שאליו הם שייכים (אם כן היה צורך לפטר מין שלם), אבל האופן שבו הם מנהלים את העולם, ופועלים ספציפית אל מול סוגיות גלובליות עם היבט מוסרי, כמו סוגיית ההגירה והפליטות, כן מעלה את השאלה, האם יש הבדל בין האופן שבו גברים ונשים מתייחסים ופועלים אל מול סוגיות מוסריות?

במשך הדורות, פילוסופים רבים כמו אריסטו, ניטשה ואחרים, התייחסו לנשים כנחותות שכלית וגם כנחותות מוסרית. המחקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר, שנועד בין השאר לבחון השערות של פילוסופים בכלי מחקר מדעיים, התייחס לסוגיה הזו. אחד מאבות המחקר הפסיכולוגי של המוסר, לורנס קולברג, טען שנשים אכן נחותות מוסרית מגברים, זאת מכיוון שהן תקועות בשלב נמוך יותר בהתפתחות המוסרית שלהן.

מהגר מצלם סלפי עם מרקל מחוץ למחנה פליטים בברלין
פבריציו בנץ' / רויטרס
להמשך הפוסט

יכול להיות, שאחרי הכל, בני האדם הם טובים?

מחקרים מהשנים האחרונות תומכים בטענה ש"האדם טוב מיסודו". סיבה לאופטימיות זהירה?

הדתיים מבינינו יזהו את המשפט "יצר לב האדם רע מנעוריו" מהפרשה שקראו בבית הכנסת בשבת האחרונה. מאז שנכתב פסוק זה ועד ימינו, פילוסופים והוגים התנצחו בשאלה האם האדם הוא טוב מיסודו או רע מיסודו, כשמסקנותיהם מעצבות השקפות עולם חברתיות ומדיניות. עם השנים הוויכוח התעדן מעט, והפך לדיון בשאלה האם האדם מונע רק על ידי אינטרסים, או שיש גם טוב אמיתי שאינו מכוון לתועלת אישית.

במאמר שכתב רוגל אלפר בעיתון זה, למשל, הוא התבסס על ההנחה כי האדם הוא מטבעו אינטרסנט, ושכל מטרתו היא דאגה לעצמו ולצרכים שלו. המחקר הפסיכולוגי בשנים האחרונות, כפי שהזכירה פרופ' מיה בר הלל מהאוניברסיטה העברית במאמר התגובה שלה, מספק תמיכה חזקה דווקא בטענה שהאדם הוא טוב מיסודו.

פעוטות משחקים יחד בגן ציבורי בגרמניה
ג'ון מקדוגל / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

מתחזל"שים: למה החלטות החגים לא שורדות?

אחרי החגים נעשה דיאטה, אולי גם נהפוך לטבעונים. הדיאטה אמנם תיכשל, והטבעונות תחזיק מקסימום חודש, אבל חשוב שנדע שתיאוריה מרכזית בפסיכולוגיה, מראה כי השליטה העצמית לא אשמה בכל הסיפור, או לפחות לא האשמה היחידה

כל שנה אותו הסיפור, סביב החגים, או סביב חופשות גדולות, אנחנו מתכננים תוכניות גדולות לעתיד. איך נתחיל לעבוד על הפרויקט החדש והמופלא שהבטחנו לעצמנו כבר שנים לעבוד עליו, איך נתחיל בדיאטה - כזו שתוריד גם את המטען העודף שצברנו בחג - או איך נעמוד במטרות מוסריות שהגדרנו לעצמנו, כשסוף סוף היה לנו זמן לחשוב. כל שנה זה לא מצליח. הדיאטה נכשלת אחרי כמה שבועות, הפרויקט החשוב הופך עם הזמן  לחשוב פחות, או שאנחנו מחליטים ששאר הדברים שאנחנו עושים פתאום חשובים יותר, והמטרות המוסריות? הן בדרך כלל נשארות במישור הפילוסופי של המוסר.

אז אנחנו מאשימים את עצמנו, ובעיקר את יכולת השליטה העצמית שלנו, שגם כך אנחנו נמצאים איתה במאבק מתמיד, על כך שלא הייתה חזקה מספיק בשביל לאפשר לנו לעמוד במטרות שהגדרנו לעצמנו. חשוב שנדע שתיאוריה מרכזית בפסיכולוגיה, מראה כי השליטה העצמית היא לא האשמה, או לפחות לא האשמה היחידה, בכל הסיפור.

רשימת דברים לעשות
ג'ון שולץ
להמשך הפוסט