האם הוויכוחים הפוליטיים שלנו מיותרים לגמרי? - מידה טובה - הבלוג של יאיר בן דוד - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הוויכוחים הפוליטיים שלנו מיותרים לגמרי?

שמאלנים - כי זה אסתטי. ימנים - כי זה מרגיש נכון. האם ההיגיון המוסרי שלנו משפיע על ההחלטות המוסריות שלנו, או שהכל עניין של אינטואיציה? אם נכנסתם לוויכוח פוליטי חד-פעמי שהרגיש מיותר - כנראה שצדקתם לסגת ממנו

תגובות
הפגנה נגד השחיתות השלטונית בפתח תקווה
עופר וקנין

כולנו נחשפנו למידע על פרשות השחיתות שליוו את מקורביו של ראש הממשלה בשבועות האחרונים. רבים מאיתנו הזדעזעו יותר, אחרים פחות, וכמה (תלוי במיקום שלנו במפה הפוליטית) בכלל לא. שחיתות היא דבר רע לכל הדעות, בין אם היא מתבטאת בשוחד ובין אם היא מתבטאת במינוי מקורבים וניגודי עניינים. למרות שההיגיון המוסרי של כולנו אומר כך, אנחנו מגיבים בזעזוע מוסרי שונה לפרשות שחיתות מימין ומשמאל. למה ההיגיון המוסרי שלנו תופס אירועים מסוימים כבעייתיים מוסרית ואירועים דומים אך בהקשר אחר לכמעט גיטימיים?

אחד החוקרים הראשונים שחקרו את נושא ההיגיון המוסרי היה לורנס קולברג האמריקאי. קולברג בחן את ההיגיון המוסרי של בני אדם באמצעות האופן בו הם עונים על דילמות מוסריות דוגמת "הדילמה של היינץ" (בגרסתה המקוצרת): אשה חלתה במחלה קשה ויש רק תרופה אחת שיכולה להציל אותה ממוות. הרוקח המקומי מוכן למכור את התרופה במחיר יקר מאוד, הגבוה פי עשר מעלות הייצור שלה. בעלה של האשה, היינץ אינו מצליח להשיג את הסכום, ומחליט לגנוב את התרופה בשביל להציל את אשתו החולה. האם היינץ היה צריך לפרוץ למעבדה של הרוקח ולגנוב את התרופה? למה?

הפגנת ימין נגד טקס יום זיכרון אלטרנטיבי ב-2012
אלון רון

מה שעניין את קולברג לא היתה התשובה שענו הנבדקים, אלא הסיבה שהנבדקים נתנו לתשובה שענו, כלומר ההיגיון המוסרי שעומד מאחוריה. קולברג טען שההסבר שאנחנו נותנים להחלטה שלנו בהקשר של הדילמה של היינץ ודילמות דומות לה מעיד על ההתפתחות המוסרית שלנו. ילדים, למשל, נוטים לתת תשובות שמראות שהם בשלב שבו טרם פיתחו הבנה שיש חוק מוסרי שצריך לציית לו (השלב ה"טרום קונבנציונלי" כפי שכינה אותו קולברג). בשלב זה הם עונים תשובות כמו "כן, כי הוא רוצה", או "לא, כי הרוקח יהיה עצוב". מתבגרים לעומת זאת נותנים תשובות שמראות שהם בשלב מוסרי גבוה יותר, שבו הם מקבלים את החוק המוסרי ללא עוררין, ולכן נותנים תשובות כמו "לא, כי אסור לגנוב" או "כן, כי חובה להציל חיים". את השלב הזה כינה קולברג השלב ה"קובנציונלי".

לעומתם, מבוגרים שנמצאים בשיא התפתחותם המוסרית מכירים בחשיבות של החוק המוסרי, אבל גם מבינים את המטרה החברתית שלו, ויותר ביקורתיים כלפיו. לכן, הם נוטים לתת תשובות כמו "אמנם אסור לגנוב, אבל ערך חיי אדם גבוה יותר מערך הרכוש הפרטי, ולכן היינץ צריך לגנוב את התרופה בשביל להציל את אשתו", את שלב ההתפתחות הזה כינה קולברג "השלב הפוסט קונבנצונלי"

על פי התשובה שלכם לשאלה, לאיזה מהשלבים אתם הגעתם מבחינת ההתפתחות המוסרית שלכם?

קולברג טען שזהו המדד להתפתחות מוסרית תקינה, ושככל שההיגיון המוסרי שלנו מתפתח, אנחנו ניהפך לאנשים מוסריים יותר (הוא טען גם שנשים לא עוברות את השלב השני בהתפתחות המוסרית, אבל על כך ארחיב בבהזדמנות אחרת). המשקל הגבוה שקולברג נתן להיגיון המוסרי שלנו, בקביעה האם נקבל החלטות מוסריות ונהיה אנשים מוסריים, לא נראה הגיוני לחוקרי מוסר אחרים כמו הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט.

"לינצ'טרנט" של "ארץ נהדרת". אל תפסיקו להתווכח

היידט טען שהעיסוק הרב בהיגיון המוסרי שלנו הוא בהחלט מעניין, אך כמעט חסר תועלת. זאת מכיוון שאת ההחלטות המוסריות שלנו אנחנו מקבלים על פי אינטואיציה. ההיגיון המוסרי, שקולברג וממשיכיו בחרו להתמקד בו כל כך, משמש אותנו רק כדי להצדיק את ההחלטות האינטואיטיביות שלנו.

היידט טען שבכל פעם שאנחנו נדרשים לקבל החלטה שמערבת שיפוט מוסרי, בין אם היא קשורה לשחיתות בממשלה, נושאי דת, נושאי ביטחון, נושאי הגירה ועוד, מתעוררת אצלנו אינטואיציה שתכריע מה נחליט. האינטואציה מבוססת על רגש, על אינטואיציות עבר שלנו, על העמדות במשפחה ובקבוצה אליה אנחנו משתייכים (שיכולה להיות חברים לעבודה, הפרלמנט הקבוע בבית הקפה, או רשימת החברים שלנו בפייסבוק). הוא כינה את התיאוריה הזו במאמר "הכלב הרגשי עם הזנב הרציונלי" - המודל האינטואיציוניסטי. והוא הוכיח אותה, כנהוג במחקר הפסיכולוגי של המוסר, בעזרת דילמות מוסריות, כמו זו: אח ואחות בגילאי ה-20 נמצאים בחופשה באי בודד, הם מחליטים לקיים יחסי מין מוגנים פעם אחת כדי לנסות איך זה. שניהם נהנים אבל מחליטים לא לעשות את זה שוב.

האם המקרה המתואר נראה לכם סביר או בעיתי?

היידט הראה, שכאשר אנשים, גם כאלו שמאמינים בערכים כמו "חיה ותן לחיות" או "שכל אחד יעשה מה שטוב לו כל עוד הוא לא מפריע לאחרים" נשאלים את השאלה הזו רובם משיבים שמדובר במעשה בעייתי. כאשר הם מנסים לנמק מדוע, הם מוצאים לכך הסברים מגוונים: "אולי הם לא באמת רצו" (למרות שבמקרה מתוארים רצון והנאה); "ילדים של קרובי משפחה יכולים לצאת עם פגמים" (למרות שהמין היה מוגן). בסופו של דבר, הנבדקים נשארים עם הסבר שמבוסס על האינטואיציה שלהם בלבד: "זה פשוט לא בסדר". הנבדקים, כמו שאר בני האדם כנראה פשוט מחפשים הסברים הגיוניים לאינטואיציה שלהם, על פיה מדובר במעשה לא ראוי שאף מעורר בהם תחושת גועל.

בעזרת מקרה זה, ומקרים דומים לו ("אדם שנתקע בלי נייר טואלט לבד בשירותים, האם זה בסדר אם ינגב עם דגל המדינה בלי שאיש יידע אי פעם") היידט מראה שאנחנו מגיבים לאירועים רבים בהתבסס על האינטואיציה והתחושות שלנו בלבד, ורק לאחר מכן מוצאים סיבות להצדיק את העמדה שלנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים.

אם נתייחס לתאוריה של היידט בהקשר לעולם הפוליטי שלנו היום, אצל מי מאיתנו המילה "כיבוש" מעוררת זעזוע מוסרי מיידי ואצל אחרים דווקא המילה "שמאלנים" תעורר זעזוע. על פי היידט וממשיכיו, ההסברים שאנחנו נותנים לאינטואיציות שלנו, שבאים לאחר שכבר קבענו את עמדתנו, מטרתם האמיתית אינה לחפש אמת המוסרית. המטרות שלהם הן שונות לגמרי: מטרתם הראשונה היא להצדיק את העמדות שלנו בפני אחרים, ולהראות לאחרים שיש לנו עמדה מוסרית. והשניה היא לשמור, בינינו לבין עצמנו, על התחושה שיש לנו עקרונות מוסריים עקביים.

נטלי כהן וקסברג ב-2014
עופר וקנין

אז האם הוויכוחים הפוליטיים והמוסריים שלנו מיותרים לגמרי? כנראה שלא לגמרי (חוץ, מהעובדה שהם מעבירים את הזמן בכיף, והם גורמים לנו ולחברים שלנו לחשוב שיש לנו עמדה מוסרית עקבית).

בעוד ויכוח עקרוני אחד לגבי אירוע פוליטי ספציפי עשוי להיות עקר לחלוטין, גם אם כל משתתף בו יצדיק את האינטואיציות שהוא בא איתן מהבית או מסביבת הפייסבוק הנוחה שלו. אבל דיונים ויכוחים פוליטיים מתמשכים (שנמשכים מעבר לפעם אחת) יכולים לשנות טיפין טיפין את האינטואיציה של המשתתפים בהם. לכן, אל תפסיקו להתווכח. ואם אתם באמת רוצים להשפיע על האינטואיציות המוסריות העתידיות של אחרים, אל תתמקדו רק בהשמעת הדעה המוסרית או הפוליטית שלכם, אלא תגרמו לאחרים לבחון את האינטואיציות המוסריות שלהם בעצמם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#