האם אמפתיה משבשת את שיקול הדעת המוסרי שלנו? - מידה טובה - הבלוג של יאיר בן דוד - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם אמפתיה משבשת את שיקול הדעת המוסרי שלנו?

לפי הפסיכולוג פול בלום אמפתיה משבשת את שיקול הדעת המוסרי שלנו, ובסופו של דבר גורמת לנו להיות פחות מוסריים. עד היום הורגלנו לחשוב שכדי לסייע לאדם אחר עלינו לחוש בעצמנו בסבל שלו, אבל אולי מוטב לנו לחיות בעולם נטול אמפתיה?

תגובות
ניסוי החברתי בו משתתפים הביטו זה לזה בעיניים
לורן גילרון / אי-פי

לכל טרגדיה עולמית יש תמונה שמזוהה עמה: תמונת גופתו המוטלת של הפעוט איילאן כורדי המוטלת על שפת הים התיכון, מזוהה עם משבר הפליטים העולמי, ועם המלחמה המתמשכת בסוריה מזוהות תמונות התושבים שמחפשים את דרכם החוצה מחורבותיה של חאלב ההרוסה.

תמונות אלה גורמות לנו, המביטים בהן, להתייחס לאירועים שהן "מייצגות", ולשים לב אליהם בין אירועים אחרים (לרוב משמעותיים הרבה פחות) שמתרחשים בחיינו. אנחנו נביט בתמונות ונתמלא בכאב אל מול הסבל שנשקף מהן, כאב שלא יעזוב במהרה, עד שנעבור נושא, לסבל הבא, לתמונה נוספת שתזעזע אותנו.

ישנן טענות, על פיהן התבססות על אמפתיה ועל הזדהות עם סבלו של האחר גורמות לנו דווקא להיות פחות מוסריים. בספרו בעל הכותרת הפרובוקטיבית: "נגד האמפתיה: הטיעון לחמלה מוסרית", ובמחקרים שערך ועורך, מנסה החוקר פול בלום מאוניברסיטת ייל להוכיח טענה רדיקלית, על פיה אמפתיה משבשת את שיקול הדעת המוסרי שלנו, וגורמת להחלטות אישיות ומדיניות, להיות מוטות יותר ופחות מוסריות.

אובמה ב-2006. הגירעון של האמריקאים באמפתיה

כדי להבין את עוצמת הטיעון של בלום צריך להבין עד כמה האמפתיה, כלומר ההזדהות הרגשית עם האחר וההרגשה של "לסבול בסבלו", משמעותית בעינינו להתנהגות מוסרית. הנשיא אובמה טען בזמנו, ש"הגירעון באמפתיה חמור יותר מהגירעון הלאומי", ביל ומלינדה גייטס הפצירו בסטודנטים לשנות את העולם בעזרת האמפתיה שלהם, ואכן, אמפתיה נתפסת באופן טבעי כבסיס להתנהגות מוסרית, כי הרי איך ננסה לסייע לאחר ולהקל עליו, אם לא נחוש בעצמנו בסבלו?

בשנים האחרונות מתפרסמים פרויקטים (שמכונים לעתים "ניסויים חברתיים") שהמשתתפים בהם צריכים להסתכל למשתתף מולם בעיניים במשך כמה דקות. בניסוי שהתרחש בשנה שעברה טענו המארגנים שבמפגשים מסוג זה טמון "המפתח לשלום" - שכן שאם נביט בעיניו של האחר במשך מספר דקות, ההזדהות איתו תגרום לכך שלא נוכל לשנוא אותו יותר. ככל הנראה, הניסוי טרם הוכיח את עצמו, אבל מהעניין בו ניתן לראות כמה גדולה האמונה בכוחן של האמפתיה ושל ההזדהות להשפיע על מעשינו המוסריים.

גם בקרב חוקרים מתחום הפסיכולוגיה במשך השנים, אמפתיה נחשבה כגורם חשוב בהתנהגות מוסרית, כשפרופ' דניאל בטסון ניסח את השערת האמפתיה - אלטרואיזם שלו, (“Empathy-Altruism Hypothesis”) הוא טען שאמפתיה היא הבסיס לאלטרואיזם. כלומר, אמפתיה היא זו שמאפשרת לנו "לצאת מעצמנו" ולעזור לאחר, וככל שאנחנו מזדהים איתו רגשית - יגדל הסיכוי שנעזור לו.

פול בלום טוען כי הסתמכות על אותה "הזדהות רגשית" בהחלטות המוסריות, מביאה לתוצאה לא מוסרית. זאת, מכיוון שהיא יוצרת אצלנו מוסר מוטה ומפלה. אנשים אינם אמפתיים לכל האנושות באופן שווה. מחקרים מראים כי אנשים נוטים להזדהות רגשית עם אנשים יפים (כולנו זוכרים את היום שבו רחובות תל אביב נוקו מסיכונים בעקבות הכאב הלאומי עם פציעתה של הדוגמנית שלומית מלכה), ולא להזדהות עם אנשים שדוחים אותם מבחינת מראה. אותם מחקרים מראים גם כי אנחנו נוטים להזדהות עם אנשים הדומים לנו, מה שגורם לאמפתיה בעיקר כלפי הקרובים לנו, לאומית, תרבותית או חברתית. על פי בלום, האמפתיה היא כמו זרקור. זרקור שגורם לנו להתמקד בסבלו של אדם אחד, אבל גם להתעלם מהסבל של השאר.

העובדה שאמפתיה גורמת לנו להתמקד בסבל של אחרים באופן סלקטיבי מאוד היא לא כל הבעיה. על פי בלום, האמפתיה שלנו גורמת לנו לא להבדיל בין סבל של אדם אחד לסבלם של רבים, ולפעמים הזדהות עם סבלו של אדם אחד יכולה לגרום לנו לקבל החלטה שתגרום סבל לרבים. למשל, מוות של ילד אחד מחיסון חדשני יכול לגרום לביטול השימוש הציבורי בחיסון, למרות שהוא מציל רבים. אפשר להיות אמפתי לכאב של משפחה אחת, אבל אי אפשר להיות אמפתי לכאבם של רבים שטרם נפגעו, בזכות החיסון שמנע את הפגיעה.

לפעמים אמפתיה גם משמשת להצדקת פעילות תוקפנית. כאשר מדינה רוצה לתקוף מדינה אחרת, ולהצדיק את המתקפה הזו בעיני האזרחים, היא תשתמש באמפתיה. המדינה תיתן דגש תקשורתי לצד הסובל, ותביא אנשים לתהליך שתחילתו הזהדהות עם הצד הסובל, וסופו התמודדות עם הסבל הזה באמצעות תחושות כעס ותוקפנות, שיביאו להצדקה של כניסה לעימות.

אז האם מוטב לנו לחיות בעולם קר לב ונטול אמפתיה? האם בעולם האידיאלי של פול בלום יחיו אנשים קרי לב ואדישים לאחר במקרה הטוב, או במקרה הגרוע יותר פסיכופתים, כמו שטוענים מבקריו? לא בהכרח. בלום טוען שהוא לא נגד אמפתיה באופן כללי. אמפתיה יכולה לגרום לנו הנאה ולהעשיר את החוויה שלנו (למשל, לחיות חוויות חיים דרך משפחה וחברים), אבל היא לא יכולה להיות בסיס לפעולה מוסרית.

אבל, האם קיים סיכוי שנעשה משהו ללא מניע אמפתי? הרי מחשבה ורציונל טהורים אינם מוציאים אנשים לרחובות כאשר מתרחש עוול מוסרי. מחשבה טהורה אינה מניע חזק מספיק שיגרום לנו למלא את פרטי האשראי שלנו בדף התרומות של עמותה שאנחנו מעריכים את פעילותה.

לכן, בלום גם מציע אלטרנטיבה - לבסס את המוסר שלנו על חמלה רציונלית. רגש החמלה הוא רגש שאינו דורש בהכרח הזדהות עם האחר. מחקרים מראים כי ילדים מעבר לגיל הינקות, כאשר הם רואים מישהו אחר בוכה או עצוב, כבר אינם בוכים איתו, אלא מנסים לנחם או להרגיע אותו, וזאת מבלי להראות סימני מצוקה בעצמם. רגש החמלה, בניגוד לאמפתיה, אינו דורש מאיתנו להזדהות עם האחר, או "להרגיש כמוהו". הוא כן יכול להיות מבוסס על התחושה הטובה שנותנת לנו העובדה שעזרנו או תרמנו לאחר, ואין בכך שום פסול, אבל, וזה האבל החשוב מבחינתו של בלום, הוא פחות מוטה, ופחות גורם לנו לקבל החלטות מוסריות בעייתיות.

ילדים מחפשים פחיות בהריסות מבנים בחאלב, סוריה
מקס בלאק / אי-פי

כאשר אנחנו נחשפים לתמונות מהמתרחש בסוריה, ו"זרקור האמפתיה" שלנו מופנה כלפיהן, אנחנו נותנים להן משקל שווה כמו לתמונות מאירועים ואסונות שהתרחשו במקומות אחרים.

מכלול אירועים כאלה יכול לגרום לנו למה שמכונה "שיתוק אמפתי" לטרגדיות שמתרחשות בעולם. אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו כי "העולם חרא". אבל, הטרגדיות אינן שוות זו לזו, למרות שהתמונות גורמות לנו לתגובה זהה. הטרגדיה בסוריה, למשל, גדולה עשרות ומאות מונים מטרגדיות אחרות שמקבלות יותר חשיפה תקשורתית.

לאמפתיה שגורמת לנו לשיתוק כזה אין שום ערך מוסרי, לפי בלום. חוץ מזה שהיא תורמת לתחושת ה"אנושיות" שלנו - אנחנו עצובים ולכן אנחנו מוסריים למרות שבעצם לא עשינו כלום. דווקא חמלה רציונלית כפי שהציע, כזו שתגרום לנו להסתכל על הסבל של האחר מבחוץ ללא הזדהות מלאה, אלא כמשהו שניתן וצריך לפתור אותו, תאפשר לנו לחשוב על פתרונות מעשיים להקלה על המשבר. חמלה כזו, יכולה לסייע הרבה יותר מעצב והזדהות מול המסך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות